ר"ן על עבודה זרה א׳

1 לפני אידיהן של עובדי כוכבים ג' ימים אסור לשאת ולתת עמהן. ליקח ולמכור ובגמ' דף ו. איבעי לן האי אסור לשאת ולתת עמהם אי משום הרוחה הוא דאסור או משום לפני עור לא תתן מכשול. כלומר אי משום הרוחה שמרויח בדבר ואזיל ומודה לעבודת כוכבים לפי שהוא סובר שהצליחה אותו ונמצא ישראל עובר משום לא ישמע על פיך כלומר לא ישמע בגרמא שלך או משום לפני עור לא תתן מכשול כלומר דאיכא למיחש אם נמכור להם שום דבר שהוא ראוי לתקרובת שמא יקריבנו לעבודת כוכבים ונמצא ישראל עובר משום לפני עור לא תתן מכשול ולפום האי טעמא ליקח מהן לא מתסר אלא משום גזרה דלמכור ואמרינן בגמרא דנפקא מינה בין הני תרי טעמי להיכא דאית ליה בהמה לדידיה דאי אמרת משום הרוחה ואזיל ומודה אסור ואי משום תקרובת כיון דאית ליה לדידיה ואפשר ליה לקרובי בלאו דידן תו ליכא משום לפני עור כדמוכח בסמוך:

2 והך בעיא ליתא אלא בלשאת ולתת אבל בלהשאילן ולהלוותן ולפרען פשיטא דמשום דאזיל ומודה הוא דהא ליכא למיחש בהו לתקרובת דשאלה הדרא בעיניה להלוותן ולפרען נמי זוזי יהבי להו דלא חזו לתקרובת הלכך הני ודאי פשיטא דמשום דאזיל ומודה נינהו ולשאול מהן וללוות מהן ולפרוע מהן נמי ס"ל לרבא בגמ' דף ו. דמשום דאזיל ומודה נינהו שהעובד כוכבים שמח כשישראל צריך לו וליפרע מהם נמי מפני שהוא שמח שפרע חובו אי נמי לשאול מהן וללוות מהן וליפרע מהן אסירא משום גזרה דלהשאילן ולהלוותן ולפרען כאביי דאמר הכי בגמרא שם הלכך בכל הני פשיטא לן דמשום דאזיל ומודה נינהו אבל במקח וממכר מיבעיא לן מי אמרינן דוקא בלהשאילן ולהלוותן ולפרען הוא דאיכא למיחש דאזיל ומודה לפי שהן נהנין בדבר ואינן חסרים כלום אבל במקח וממכר לא לפי שכמו שבא לידו החפץ יוצאין מתחת ידו מעות א"נ איפכא הלכך לית ביה משום אזיל ומודה אלא משום לפני עור וכל היכא דאית ליה בהמה לדידיה א"נ דזבין ליה מידי דלא חזו לתקרובת שרי או דלמא כיון שבא לידו מה שהיה רוצה אזיל ומודה ואע"ג דלא איפשיטא בעיין סוגיא בגמ' ריהטא דמשום דאזיל ומודה הוא כמ"ש בחידושי לפיכך השמיט הרב אלפס בעיא זו וכתב משנתנו בסתם דאלמא ס"ל דכולה בחד גוונא משום דאזיל ומודה והר"ם במז"ל גם כן כתב בפרק ט' מהלכות עבודת כוכבים ג' ימים לפני אידיהן של עובדי כוכבים אסור ליקח מהם ולמכור להם דבר המתקיים הרי שאסר הכל ולא חלק בין דברים הראויין לתקרובת לשאין ראויין ובין אית בהמה לדידיה ללית ליה:

3 להשאילן ולשאול מהן. שאלה שייכא במידי דהדר בעין כגון בהמה וכלים דכתיב וכי ישאל איש מעם רעהו מלוה במידי דלא הדר בעין כגון מעות דכתיב אם כסף תלוה את עמי דמלוה להוצאה ניתנה ומשלם מעות אחרים:

4 נפרעין מהם. מפני שהוא מצר ולמ"ד דלהפרע מהם אסור משום דאזיל ומודה פליג רבי יהודה ואמר דליתא משום דמצר הוא וליכא הודאה ולמ"ד דלהפרע מהן אסור משום גזירה דגזרינן ליפרע מהן אטו לפרען פליג רבי יהודה ואמר דלא שייך למיגזר דהכא מצר והכא נהנה:

5 אע"פ שמצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן. שמח הוא לאלתר לאחר שפרע חובו כלומר ודלא כרש"י שפירש שמח הוא לאחר זמן למחר ומשום דהכא אליבא דחכמים דר' ישמעאל קיימינן לפניהם אסור לאחריהם מותר:

6 וג' לאחריהם אסור. שעדיין הוא זוכר יראתו ומודה לה:

7 וחכ"א לפני אידיהן אסור לאחר אידיהן מותר. בגמ' פרכינן חכמים היינו ת"ק ומפרקינן לה:

8 גמ' ג' ימים הן ואידיהן. ולא הוו אלא שני ימים לבד מאידיהן וג' דקתני בהדי אידיהן דכולי איד אע"פ שהוא נמשך ימים הרבה כקלנדא וסנטריא שכל אחד מהם נמשך שמונה ימים כדאיתא בגמ' דף ח. כחד יומא חשיב להו:

9 או דילמא הן בלא אידיהן. דג' ימים דקתני היינו בר מאידיהן ומסקנא הן בלא אידיהן:

10 ובגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד. משום דעובדי כוכבים שבחוצה לארץ לא אדיקי בעבודת כוכבים כולי האי וליכא למיחש אלא ליום אידם בלבד ורש"י ז"ל פירש דהיינו טעמא לפי שאין אנו יכולין להעמיד עצמנו מלישא וליתן עמהם שביניהם אנו יושבין ופרנסתנו מהם ועוד משום יראה:

11 בחגתא דטייעי. יום לשנה מתקבצים כל סוחרי העיר לאכול ולשתות ולשחוק לשם עבודת כוכבים פלונית וקורין ליה קונפרראי"ה:

12 דלא קביעא. אין חוששין לה כ"כ אם אין עושין אותה בכל שנה הלכך אינה חשובה להן וליכא משום תקרובת מסתמא ולא משום אזיל ומודה:

13 איבעיא להו נשא ונתן לפני אידיהן עמהן מהו. בהנאה:

14 אסור ליהנות מאותה סחורה:

15 כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהן. לפני אידיהן לא אמרו אלא בדבר המתקיים עד יום אידם דחזי ליה קיים ביום אידו. אבל דבר שאינו מתקיים. כגון ירק וכיוצא בו מותר:

16 בדבי רבי אושעיא במתני' דר' אושעיא דר' אושעיא סדרה למתני' וכן רבי חייא:

17 אבל אין לוקחין מהן. וה"ה לדבר המתקיים כמו שאפרש וברייתא קמייתא ה"ק כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהן דמשמע בין ליקח בין למכור לא אמרו אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאינו מתקיים מותר כלומר דיש בו צד היתר דהיינו למכור להם אבל לא ליקח והיינו דאסמיך תלמודא לברייתא קמייתא אידך ברייתא דתני בדבי רבי אושעיא דבר שאינו מתקיים מוכרים להם אבל אין לוקחין מהן וכי קאמר אבל לא ליקח מהם גבי דבר שאינו מתקיים לאו למימרא שיהא מותר בדבר המתקיים אלא לפי שהברייתא האחרת אמרה סתם אבל בדבר שאינו מתקיים מותר תני רב זביד בדבי ר' אושעיא דלאו מותר לגמרי קאמר אלא דוקא במכירה אבל ליקח אסור ולעולם בין בדבר המתקיים בין בדבר שאין מתקיים דאע"ג דשרינן למכור דבר שאין מתקיים היינו טעמא משום דביום אידו אין לו לא מעות ולא חפץ שיהא מודה עליה ולאזיל ומודה מקמי יום אידו לא חיישינן אבל ליקח מהן דבר בין שהוא מתקיים בין שאינו מתקיים הרי המעות בידו ביום אידו ומודה עליהן אע"פ שאין בידו החפץ. זו היא שיטת הגאונים ז"ל. אבל יש כאן דעת אחרת לרש"י ז"ל שהוא סובר דכי אמרינן אין לוקחין מהם דוקא בדבר שאינו מתקיים שמתוך שאינו מתקיים מתאוה הוא למכרו אבל דבר המתקיים מותר וכ"כ בשמועה זו וגם כ"כ בסוגיא דחנויות מעוטרות דלקמן דף יב: ואי משום דנושא ונותן ביום אידם ה"מ לזבוני להו דילמא מזבין ליה בהמה ואזיל ומקריב לה לעבודת כוכבים א"נ דרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודה אבל למזבן מינייהו דבר המתקיים שרי דסתם מוכר עצב הוא עד כאן ולפי זה אפשר שהוא מפרש מה ששנינו לשאת ולתת במכירה בלחוד דמכירה עצמה יש בה משא ומתן משא המעות ומתן החפץ אבל לקנות מהן לא נאסר במשנתנו אלא דילפינן ליה מתוך ברייתא דתני רב זביד בדבי ר' אושעיא דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחין מהן וזה דוחק דבכל דוכתא דאתמר לשאת ולתת במקח וממכר נאמר וכדאמרינן בעלמא נדה דף ט. מה יעשה אדם ויתעשר ישא ויתן באמונה לפיכך נ"ל דמתני' נמי בין בלקיחה בין במכירה מיירי ולצדדין קתני למכור בדבר המתקיים וליקח בדבר שאין מתקיים ושני ברייתות שבגמ' פירשו פירוש משנתנו קמייתא אמרה כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהן לא אמרו אלא בדבר המתקיים כלומר כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהן שיש בכללו איסור מכירה לא אמרו שיהא אסור למכור אלא בדבר המתקיים ולפי שברייתא זו סתומה היא ואפשר דהוה משמע מינה דדבר המתקיים אסור בין בלקיחה בין במכירה ודבר שאין מתקיים מותר בשניהם הביאו בעלי הגמרא אחריה הא דתני רב זביד בדבי ר' אושעיא לפרש לך שבמכירה אסורה בדבר המתקיים אבל לא לקיחה דמדקתני אין לוקחין בדבר שאין מתקיים שהמוכר שמח במכירתו מכלל דבמתקיים שרי ואשמעינן נמי דלקיחה בדבר שאין מתקיים אסורה כדתני בהדיא אבל לא לוקחין מהן ולפי שטה זו מותר ליקח מהן דבר המתקיים ודברי הגאונים נראין עיקר. והוי יודע שיש לר"ת ז"ל דעת אחרת בזה שהוא סובר שליקח מהן כל דבר בדרך מקח וממכר מותר דלא שייך במקח וממכר אזיל ומודה כלל שאע"פ שבא לידו דבר שלא היה לו הרי הוא מוציא מתחת ידו חליפיו הלכך דרך מקח וממכר לוקחין מהן אפילו דבר שאין מתקיים וכי קתני אבל לא לוקחין מהן דרך דורון אמרו דומיא דעובדא דההוא מינאה דף ו: וכן הוא סובר שלמכור להם כל דבר שאינו של תקרובת מותר לפי שאין במקח וממכר אזיל ומודה כלל והשמועות מתפרשות לפי שטה זו בקושי ובדוחק:

18 ולכולי עלמא נשא ונתן ביום אידיהן אסור משום דלא איפלגו ר' יוחנן ור"ל אלא בלפני אידיהן אבל ביום אידיהן עצמו אפי' ר"ל מודה דאסור וברייתא היא בהדיא בגמ' דף ו:. וכתב בספר התרומה דקי"ל כרבי יוחנן מדלא חשיב לה בהחולץ דף לו. בהדי הנהו תלת דהלכה כר"ל לגבי רבי יוחנן וליכא למימר דמש"ה לא איצטריך למיחשבה התם משום דתנן כוותיה דר"ל דהא קא חשיב התם חליצת מעוברת ואע"ג דתניא כוותיה אלא ש"מ הלכה כרבי יוחנן ואע"ג דתניא כוותיה דר"ל הא אמרינן לקמן בגמרא דף ז. דרבנן בתראי סבירא להו נשא ונתן אסור ורבי יוחנן דאמר כוותייהו ואין זו ראיה דודאי לא איצטריך למיחשבה משום דתניא כוותיה והאי דחשיב התם חליצת מעוברת ואע"ג דתניא כוותיה לאו דהוה צריך למיחשבה אלא משום דעלה קאי וה"ק כשם שבזו הלכה כר"ל דתניא כוותיה ה"נ הלכה כוותיה בהני תרי אחרנייתא. ולפיכך פסק הרב אלפסי ז"ל כר"ל דתניא כוותיה דנשא ונתן מותר וכן דעת הר"ם במז"ל בפרק ט' מהלכות עבודת כוכבים:

19 דינרא קסרינאה. דינר חדש מצורה חדשה שפסל קיסר את הראשונה וגזר על זו:

20 כלאחר יד. שלא יבין שמדעתך השלכתו וכיון שיראה שאבד ממך לא ישמח:

21 קורבנא. תשורה:

22 לאבודראבן. שם העובד כוכבים:

23 כל שקבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים. דאע"ג דבני נח מוזהרין שלא לעבוד עבודת כוכבים מפני שאינן נזהרין בכך צריכין קבלה ומכלל דכל שלא קבל חשבינן ליה כעובד עבודת כוכבים:

24 כי תניא ההיא להחיותו. כי בעינן קבלה ה"מ לענין שנהא מצווין עליו להחיותו אבל לשאת ולתת עמהן לא בעי קבלה אלא כל היכא דקים לן דלא פלח לעבודת כוכבים שרי:

25 הרי הוא כמין שבעובדי כוכבים. אלמא כעובד עבודת כוכבים חשיב:

26 התם שקבל עליו למול ולא מל. דכיון דקביל עליה ולא מקיים מוכח דמין הוא:

27 ועכשיו שנהגו העם לשאת ולתת עמהן להשאילן ולשאול מהן להלוותן וללוות מהן לפרען ולפרוע מהן בשלמא בלפני יום אידם יש לסמוך אההיא דשמואל דאמר דף יא: דבגולה אינו אסור אלא ביום אידם בלבד אבל ביום אידיהם ממש צריך טעם על מה הם סומכים וכתוב בספר התרומה בשם רש"י ז"ל דעכשיו מותר לשאת ולתת עמהם אפי' ביום אידם דקים לן בגוייהו דבבזמן הזה לא אדיקי כולי האי ולא אזלי ומודו וכ"ת כיון שגזרו חכמים אע"פ שבטל דבר לא בטלה גזרה הא אמר שמואל בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד אלמא לפי המקומות אסרו והתירו ולפיכך כל שיש להתיר מתירין אפילו ביום אידם וכדאמרינן בפ' בתרא דמכלתין דף סה. דרב יהודה שדר קורבנא לאבודראבן וכו' ואמרי' נמי התם שם רבא שדר קורבנא לבר ששך ביום אידו אמר קים לי בגויה דלא פלח עבודת כוכבים ועוד כתב דאפילו איכא למיחש להכי כל היכא דאיכא למיחש משום איבה שרי כדאמרינן בעובדא דרבי יהודה נשיאה לא אישקליה הויא ליה איבה ואע"ג דא"ל טול וזורקו לבור לפניו היינו משום דכל היכא דאיכא למעבד תקנתא עבדינן אבל כל היכא דאיכא למיחש לאיבה שרי ולקמן נמי שרינן בפ' אין מעמידין דף כו. גבי בת ישראל לא תניק בנה של כותית אמרינן דסבר רב יוסף למימר אוניקי ואולודי בשכר שרי משום איבה ולא דחינן לה אלא משום דמצי לאישתמוטי ובירושלמי תני עבר ונשא אסור בעובד כוכבים שאינו מכיר אבל בעובד כוכבים המכירו מותר שאינו אלא כמחניף לו והאי מותר ודאי לאו בדיעבד קאמר דמאחר שנשא ונתן מאי מחניף לו איכא אי שרי או אסור אלא ודאי אפילו לכתחלה קאמר דמותר בעובד כוכבים המכירו ותני תו התם נכנס לעיר ומצאן שמחים כלומר שיש להם איד שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם כלומר כיון שנכנס שם בלא כוונה ובאקראי בעלמא ואעפ"כ בעל נפש ימעט וכ"כ הרמב"ן ז"ל והיינו דאמרינן בירושלמי גרדאי שאילון לרבי אמי יום משתה של עובדי כוכבים מהו וסברי משרי לן מן הדא מפני דרכי שלום א"ל רבא והא תני רבי חייא יום משתה של עובדי כוכבים אסור א"ר מונא לולי ר' בא היה מתיר לנו עבודת כוכבים שלהם וברוך שהרחקנו מהם דכל היכא דאיכא לאישתמוטי לא שרינן כדי להחניף להם ומיהו להלוותן ברבית כתב רבינו תם ז"ל דמותר אפילו לדינא דגמרא דלעולם מצר הוא ולא אזיל ומודה כדאמרינן בקדושין דף כ. ליזבן איניש ברתיה ולא לוזיף ברביתא:

28 מניין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר. רבותא קא משמע לן דאפילו כוס יין לנזיר דלדידן לא אסיר איכא משום לפני עור ולא מיבעיא כוס יין לנזיר דבר ישראל הוא אלא אפילו אבר מן החי לבני נח דלאו ישראל הוא איכא משום לפני עור:

29 ודוקא דקאי בתרי עברי נהרא. עובד כוכבים מצד זה וישראל מצד אחר דכי לא יהיב ליה האי לא מצי שקיל:

30 דיקא נמי דקתני לא יושיט. דלשון הושטה משמע שהוא אינו יכול לנטלו ומיהו משמע דהני מילי לענין איסורא דאורייתא אבל מ"מ מדרבנן מיהא אסור שהרי מחויב הוא להפרישו מאיסור והיאך יסייע ידי עוברי עבירה:

31 מלוה בשטר אין נפרעין מהן. לפני אידיהן מפני ששמח הוא לאחר זמן ביום אידו דכיון דנקיט ישראל שטרא עילויה כל שעתא מסתפי מיניה מה שאין כן במלוה על פה. ואפשר דאף על גב דאפילו במלוה על פה איכא למיחש לאזיל ומודה אפילו הכי שרי מפני שהוא כמציל מידם:

32 הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר וכו'. כתב הראב"ד ז"ל בפירוש מס' ע"ז שלו דלא משום כבודו של ראשון נגעו בה אלא משום דכיון דאסרה ראשון שויה חתיכה דאיסורא ושוב אין לה היתר דאפילו התירה שני אינה מותרת והיינו דתניא פרק אלו טרפות דף מד חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר אסר אין חבירו רשאי להתיר כלומר אינו רשאי להתיר דאפילו התיר אינו מותר אפילו היה גדול ממנו בחכמה ובמנין דמדקאמר אם היו שנים אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהן גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו מכלל דהיכא דלא היו שנים בבת אחת אלא שהאחד אסור בפני עצמו אין חבירו רשאי להתיר כלומר אינו רשאי להתיר דאפילו התיר אינו מותר ואפילו היה גדול ממנו בחכמה ובמנין מדקאמר אפילו גדול בחכמה ובמנין והנ"מ בדבר שאין בו מחלוקת אלא משקול הדעת אבל אם טעה בדבר משנה חוזר ומטהר ומתיר כדתנן בבכורות פרק עד כמה דף כח: ומייתי לה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות דף לג. מעשה בפרה של בית מנחם שניטלה האם שלה והאכילה רבי טרפון לכלבים ובא מעשה לפני חכמים והתירוה ואמרינן התם דאילו איתא לפרה הוה הדרה כיון שטעה בדבר משנה אבל בשקול הדעת ודאי לא מפני שנעשית כחתיכה דאיסורא והני מילי מטומאה לטהרה ומאיסור להיתר אבל בחיוב וזכות חברו המומחה ממנו חוזר ומזכה אלו דבריו ז"ל ולזה הסכים הרשב"א ז"ל והא דאמרינן בפרק אין מעמידין דף מ. נפקי שפורי דרבא ואסרי דרב הונא ושרי לאו דוקא אלא דרב הונא נפקי תחלה דאי לאו הכי היכי שרי רב הונא בתר דאסר רבא הא תניא בפרק אלו טרפות דף מד: חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר ולא עוד אלא אפילו התירו אינו מותר לפי מה שכתבנו וכן כתב הרמב"ן ז"ל שם וקשה לי דבפרק אחד דיני ממונות משמע שחכם שטעה בדברים של שקול הדעת מחזירין הוראתו דהתם מקשינן אמתניתין דתנן התם דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ממתני' דבכורות דן את הדין חייב את הזכאי זיכה את החייב טימא את הטהור טיהר את הטמא מה שעשה עשוי ומשלם מביתו דאלמא אין מחזירין ושני רב חסדא במסקנא דסוגיא דהתם כאן שנטל ונתן ביד כאן שלא נטל ונתן ביד כלומר תרוייהו מתני' כגון שטעה בשקול הדעת וכי אמרינן במתני' מחזירין בשלא נטל ונתן ביד וכי תנן בבכורות דמה שעשה עשוי דאלמא אין מחזירין כשנטל ונתן ביד וכן פי' הרב אלפסי ז"ל שם בהלכות ופסקה להלכה ופרישנא התם טימא את הטהור דאגע בהו שרץ דאלמא אי לא אגע בהו שרץ מחזירין מטומאה לטהרה ואם אתה אומר שבענין זה נשתנה ענין טומאה וטהרה ואיסור והיתר מדיני ממונות שבדיני ממונות חבירו המומחה חוזר ומזכה אע"פ שלא טעה הראשון אלא בשקול הדעת ובטומאה וטהרה ואיסור והיתר לא משום דשויה חתיכה דאיסורא וכמו שכתב הראב"ד אם כן רב חסדא לא היה צריך לאוקומי טימא את הטהור בדאגע בהו שרץ דבלאו הכי נמי מה שעשה עשוי ולא קשיא ממתניתין שהרי אתה אומר שבדבר זה חלוק ענין טומאה ואיסור מדיני ממונות ולפיכך נראה לי דאפילו טועה בשקול הדעת מחזירין הוראתו בהסכמתו וכי אמרינן בפ' אלו טרפות שם חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר בלא הסכמתו של ראשון קאמר מפני כבודו של ראשון ועוד כדי שלא תראה תורה כשתי תורות הללו אוסרים והללו מתירים וכעובדא דרבה בר בר חנה דהתם דאכשרה שלא בפניו של רב ומשום האי טעמא גופיה אמרינן הכא הנשאל לחכם וטימא וכו' אבל אילו שמע ראשון טענותיו של שני והודה לו שטעה בשקול הדעת אי נמי לא הודה לו אלא שהשני גדול ממנו מחזיר השני הוראתו של ראשון ומתיר מה שאסר כך נראה לי להלכה אבל למעשה אין בי כח לחלוק על אבות העולם ז"ל: