פני יהושע על בבא מציעא ל״ג

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

« פני יהושע על בבא מציעא ל״ב ע״ב פני יהושע על בבא מציעא ל״ד ע״א »

1 ״רֹבֵץ״ וְלֹא רַבְצָן, ״רֹבֵץ״ וְלֹא עוֹמֵד. ״תַּחַת מַשָּׂאוֹ״ וְלֹא מְפוֹרָק. ״תַּחַת מַשָּׂאוֹ״, מַשּׂאוֹי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמוֹד בּוֹ. וְאִי אָמְרַתְּ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְיתָא, מָה לִי רוֹבֵץ, וּמָה לִי רַבְצָן, וּמָה לִי עוֹמֵד!

2 הָא מַנִּי? רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא, דְּאָמַר צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּרַבָּנַן.

3 הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָנֵי: ״תַּחַת מַשָּׂאוֹ״ – מַשּׂאוֹי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמוֹד בּוֹ, מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאִית לֵיהּ הַאי סְבָרָא – רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, שְׁמַע מִינַּהּ.

4 וּמִי מָצֵית מוֹקְמַתְּ לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי? וְהָא קָתָנֵי סֵיפָא: ״תַּחַת מַשָּׂאוֹ״ – וְלֹא מְפוֹרָק. מַאי ״לֹא מְפוֹרָק״? אִילֵּימָא לֹא מְפוֹרָק כְּלָל, הָא כְּתִיב: ״הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ״! אֶלָּא פְּשִׁיטָא: ״לֹא מְפוֹרָק״ בְּחִנָּם, אֶלָּא בְּשָׂכָר, מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאִית לֵיהּ הַאי סְבָרָא – רַבָּנַן! לְעוֹלָם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא, וּבִטְעִינָה סָבַר לַהּ כְּרַבָּנַן.

5 תָּנוּ רַבָּנַן: ״כִּי תִרְאֶה״ – יָכוֹל אֲפִילּוּ מֵרָחוֹק, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי תִפְגַּע״. אִי ״כִּי תִפְגַּע״, יָכוֹל פְּגִיעָה מַמָּשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי תִרְאֶה״. וְאֵיזוֹ הִיא רְאִיָּיה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פְּגִיעָה – שִׁיעֲרוּ חֲכָמִים אֶחָד מִשֶּׁבַע וּמֶחֱצָה בְּמִיל, וְזֶה הוּא רִיס.

6 תָּנָא: וּמִדַּדֶּה עִמּוֹ עַד פַּרְסָה. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: וְנוֹטֵל שָׂכָר.

7 מַתְנִי׳ אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת אָבִיו – אֲבֵדָתוֹ קוֹדֶמֶת. אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת רַבּוֹ – שֶׁלּוֹ קוֹדֵם.

8 אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ – שֶׁל רַבּוֹ קוֹדֶמֶת, שֶׁאָבִיו הֱבִיאוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה, וְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חׇכְמָה מְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְאִם אָבִיו חָכָם – שֶׁל אָבִיו קוֹדֶמֶת.

9 הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִין מַשּׂאוֹי – מַנִּיחַ אֶת שֶׁל רַבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ אֶת שֶׁל אָבִיו. הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ בְּבֵית הַשְּׁבִי – פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו. וְאִם אָבִיו חָכָם – פּוֹדֶה אֶת אָבִיו, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ.

10 גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, אָמַר קְרָא: ״אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן״, שֶׁלְּךָ קוֹדֵם לְשֶׁל כׇּל אָדָם.

11 וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַמְקַיֵּים בְּעַצְמוֹ כָּךְ, סוֹף בָּא לִידֵי כָּךְ.

12 הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִין מַשּׂאוֹי וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: רַבּוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חׇכְמָה, וְלֹא רַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ מִקְרָא וּמִשְׁנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁרוֹב חׇכְמָתוֹ הֵימֶנּוּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ לֹא הֵאִיר עֵינָיו אֶלָּא בְּמִשְׁנָה אַחַת, זֶה הוּא רַבּוֹ.

13 אָמַר רָבָא: כְּגוֹן רַב סְחוֹרָה, דְּאַסְבְּרַן זוּהֲמָא לִיסְטְרוֹן. שְׁמוּאֵל קְרַע מָאנֵיהּ עֲלֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן דְּאַסְבְּרֵיהּ ״אֶחָד יוֹרֵד לְאַמַּת הַשֶּׁחִי וְאֶחָד פּוֹתֵחַ כֵּיוָן״.

14 אָמַר עוּלָּא: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל, עוֹמְדִין זֶה מִפְּנֵי זֶה, וְקוֹרְעִין זֶה עַל זֶה. וּלְעִנְיַן אֲבֵדָה בִּמְקוֹם אָבִיו, אֵינָן חוֹזְרִין אֶלָּא לְרַבּוֹ מוּבְהָק.

15 קָבָעֵי מִינֵּיהּ רַב חִסְדָּא מֵרַב הוּנָא: תַּלְמִיד וְצָרִיךְ לוֹ רַבּוֹ, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: חִסְדָּא חִסְדָּא, לָא צְרִיכְנָא לָךְ, אַתְּ צְרִיכַתְּ לִי עַד אַרְבְּעִין שְׁנִין. אִיקְּפַדוּ אַהֲדָדֵי וְלָא עָיְילִי לְגַבֵּי הֲדָדֵי. יְתֵיב רַב חִיסְדָּא אַרְבְּעִין תַּעֲנִיָּתָא, מִשּׁוּם דַּחֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרַב הוּנָא. יָתֵיב רַב הוּנָא אַרְבְּעִין תַּעֲנִיָּתָא, מִשּׁוּם דְּחַשְׁדֵיהּ לְרַב חִסְדָּא.

16 אִיתְּמַר: רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. רַב אַחָא בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי.

17 וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה, וּתְנַן: רַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חׇכְמָה. מַאי ״חׇכְמָה״? רוֹב חׇכְמָתוֹ.

18 תָּנוּ רַבָּנַן: הָעוֹסְקִין בְּמִקְרָא – מִדָּה וְאֵינָהּ מִדָּה, בַּמִּשְׁנָה – מִדָּה וְנוֹטְלִין עָלֶיהָ שָׂכָר, בַּתַּלְמוּד – אֵין לָךְ מִדָּה גְּדוֹלָה מִזּוֹ, וּלְעוֹלָם הֱוֵי רָץ לַמִּשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַתַּלְמוּד.

19 הָא גוּפַאּ קַשְׁיָא. אָמְרַתְּ בַּתַּלְמוּד אֵין לְךָ מִדָּה גְּדוֹלָה מִזּוֹ, וַהֲדַר אָמְרַתְּ: וּלְעוֹלָם הֱוֵי רָץ לַמִּשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַתַּלְמוּד! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:

20 בִּימֵי רַבִּי נִשְׁנֵית מִשְׁנָה זוֹ, שְׁבַקוּ כּוּלֵּי עָלְמָא מַתְנִיתִין וַאֲזַלוּ בָּתַר תַּלְמוּדָא, הֲדַר דְּרַשׁ לְהוּ: וּלְעוֹלָם הֱוֵי רָץ לַמִּשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַתַּלְמוּד.

21 מַאי דְּרוּשׁ? כִּדְדָרֵישׁ רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעַאי, מַאי דִּכְתִיב: ״הַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם״?

22 ״הַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם״ – אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁשְּׁגָגוֹת נַעֲשׂוֹת לָהֶם כִּזְדוֹנוֹת. ״וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם״ – אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ, שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לָהֶם כִּשְׁגָגוֹת. וְהַיְינוּ דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֱוֵי זָהִיר בַּתַּלְמוּד, שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן.

23 דָּרֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעַאי: מַאי דִּכְתִיב ״שִׁמְעוּ דְּבַר ה׳ הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ״ – אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, ״אָמְרוּ אֲחֵיכֶם״ – אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא, ״שֹׂנְאֵיכֶם״ – אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה, ״מְנַדֵּיכֶם״ – אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ.

24 שֶׁמָּא תֹּאמַר פָּסַק סִבְרָם וּבָטַל סִיכּוּיָם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנִרְאֶה בְּשִׂמְחַתְכֶם״. שֶׁמָּא תֹּאמַר יִשְׂרָאֵל יֵבוֹשׁוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהֵם יֵבֹשׁוּ״, אוּמּוֹת הָעוֹלָם יֵבוֹשׁוּ וְיִשְׂרָאֵל יִשְׂמָחוּ.

25 הֲדַרַן עֲלָךְ אֵלּוּ מְצִיאוֹת

26 מַתְנִי׳ הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵירוֹ בְּהֵמָה אוֹ כֵלִים, וְנִגְנְבוּ אוֹ שֶׁאָבְדוּ, שִׁילֵּם וְלֹא רָצָה לִישָּׁבַע, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ: ״שׁוֹמֵר חִנָּם נִשְׁבָּע וְיוֹצֵא״.

27 נִמְצָא הַגַּנָּב – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. טָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. לְמִי מְשַׁלֵּם? לְמִי שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ.

28 נִשְׁבַּע וְלֹא רָצָה לְשַׁלֵּם, נִמְצָא הַגַּנָּב – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. טָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, לְמִי מְשַׁלֵּם? לְבַעַל הַפִּקָּדוֹן.

29 גְּמָ׳ לְמָה לֵיהּ לְמִתְנֵי בְּהֵמָה, וּלְמָה לֵיהּ לְמִתְנֵי כֵּלִים?

30 צְרִיכִי, דְּאִי תְּנָא בְּהֵמָה – הֲוָה אָמֵינָא: בְּהֵמָה הוּא דְּמַקְנֵי לֵיהּ כְּפֵילָא, מִשּׁוּם דִּנְפִישׁ טִירְחַהּ לְעַיּוֹלַהּ וּלְאַפּוֹקַהּ. אֲבָל כֵּלִים דְּלָא נְפִישׁ טִירְחַיְיהוּ, אֵימָא לָא מַקְנֵי לֵיהּ כְּפֵילָא.

31 וְאִי תְּנָא כֵּלִים הֲוָה אָמֵינָא: כֵּלִים הוּא דְּקָמַקְנֵי לֵיהּ כְּפֵילָא – מִשּׁוּם דְּלָא נְפִישׁ כְּפֵלַיְיהוּ, אֲבָל בְּהֵמָה דְּכִי טָבַח וּמָכַר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה – אֵימָא לָא מַקְנֵי לֵיהּ כְּפֵילָא, צְרִיכָא.

32 מַתְקֵיף לַהּ רָמֵי בַּר חָמָא: וְהָא אֵין אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם! וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, הָנֵי מִילֵּי כְּגוֹן פֵּירוֹת דֶּקֶל דַּעֲבִידִי דְּאָתוּ,

33 אֲבָל הָכָא

פירוש פני יהושע על בבא מציעא ל״ג

1 בתוספות בד"ה מה לי רובץ וא"ת ולישני רובץ בחנם כו' וי"ל דניחא ליה כדמוכח דאתיא כוותיה עכ"ל. תיוהא קא חזינא הכא דלמאי שרצו לפרש דרובץ בחנם רבצן בשכר א"כ למסקנא נמי לא מוכח מידי דאתיא כר"י הגלילי דכרבנן נמי אתיא והא דקתני משאוי שיכול לעמוד בו היינו נמי דמשאוי שאינו יכול לעמוד בו פטור בחנם וחייב בשכר משום צב"ח והא דפליגי במתני' עליה דר"י הגלילי היינו במאי דקאמר אינו זקוק לו דמשמע דפטור לגמרי אפילו בשכר כמ"ש התוספות עצמם לעיל בד"ה מכלל דת"ק ע"ש. בשלמא על גוף הש"ס במאי דקאמר ה"נ מסתברא לק"מ אף לפי סברת התוספות דלעיל די"ל דה"ק לעולם צב"ח דאורייתא ולא תקשה מברייתא דר"י הגלילי היא וה"נ מסתברא פי' דאף למאי דס"ד מעיקרא דטעמא דבריית' משום דצב"ח לאו דאורייתא ע"כ צ"ל דאתיא כר"י הגלילי דאל"כ תקשה מההיא דמשוי שיכול לעמוד בו דהא שמעינן לרבנן דלא פלוג ולא שייך לומר דחייב בשכר ופטור בחנם דמהיכא תיתי כיון דס"ל סברת דצב"ח לאו דאורייתא אע"כ ר"י היא א"כ לדידי נמי ר"י היא אבל לדברי התוספות דקאי אליבא דמ"ד צב"ח דאורייתא א"כ שפיר מיתוקמא כל הברייתא כרבנן והא בחנם והא בשכר וצ"ע ודו"ק. מיהו לפי מ"ש בסמוך דחיובא דצב"ח אי הוי דאורייתא הוי נמי בחנם לבר מההיא דהלך וישב לו כמ"ש הר"ן שלא כדברי התוספות בשמעתין א"כ לא קשה כלל קושית התוספות ומתוך מה שאכתוב בסמוך יתבאר לך עוד תירוץ אחר בזה:

2 בגמרא לעולם לר"י הגלילי היא ובטעינה ס"ל כרבנן וכתבו התוספות לעיל בד"ה מכלל דאף על גב דס"ל צב"ח לאו דאורייתא אפ"ה יליף טעינה בשכר דמייתר ליה קרא דפריקה דהא איכא למילפא בק"ו בטעינה דליכא ח"כ ע"ש. וקשיא לי דנהי דדרש ק"ו מ"מ לא מייתר קרא דפריקה לר"י דהא איצטריך למעוטי כל הני רבצן ועומד ושאינו יכול לעמוד תחת משאו בשלמא לרבנן לא תקשה דאיצטריך קרא דפריקה אהלך וישב לו דפטור שנאמר עמו הא ליתא דהא בטעינה נמי כתיב עמו וע"כ דרשינן נמי דהיכא דהלך וישב לו פטור לטעון א"כ כי לא לכתוב נמי כלל קרא דפריקה ונילף בק"ו מטעינה נאמר דיו לבא מן הדין כו' מה טעינה דוקא עם הבעלים פריקה נמי עם הבעלים ול"ל נמי לאידך גיסא דאיצטריך לאשמעינן דבפריקה כשאין הבעלים רוצים לפרוק חייב מיהא בשכר הא נמי ליתא דהא מלתא לא ילפינן מקרא דאדרבא עמו פטורא משמע אלא חיובא דבשכר למאן דס"ל הכי היינו מסברא חיצונה דס"ל צב"ח דאורייתא אבל הכא דאליבא דר"י הגלילי כוליה קראי דפריקה אתא לדרשה דרובץ ולא רבצן כו' תחת משאו למעוטי משוי שיכול לעמוד בו אם כן ודאי לא מייתר כלל קרא דפריקה והדרא קושיא לדוכתא מנ"ל דטעינה בשכר וי"ל דמ"מ כפילא דעזוב תעזוב דאתא לרבויי אין בעליו עמו בפריקה אף על גב דכתיב בטעינה וכן דרשא דעמו דאתא למעוטי הלך וישב לו דכתיב נמי בטעינה ולמאי הלכתא הדר וכתביה בפריקה אע"כ דטעינה בשכר ופריקה בחנם כ"ז לשיטת התוספות דלעיל מיהו כבר כתבתי דהשתא דאתינן להכי דר"י דריש תחת משאו ולא מפורק ממילא מוכח דטעינה בשכר כדדייק הש"ס להדיא ונאמר דמיתורא דתחת יליף ולא מפורק וממשאו דריש שיכול לעמוד בו והא דקאמר תלמודא לרבנן דטעינה בשכר מטעם אחר ולא יליף לה מתחת משאו ולא מפורק י"ל משום דע"כ האי ברייתא ר"י היא מדנקט משוי שיכול לעמוד בו וע"כ ס"ל צב"ח לאו דאורייתא מש"ה איצטריך ליה קרא דתחת משאו ולא מפורק אבל לרבנן משמע לתלמודא בפשיטות דסברי רבנן צב"ח דאורייתא מדמחייבי במשוי שאינו יכול לעמוד בו ולא ניחא להו למימר דלא משמע להו דרשה דתחת משאו משוי שיכול לעמוד בו אי לאו משום דס"ל צב"ח דאורייתא וא"כ שפיר ידעינן עיקר מצות פריקה בק"ו מטעינה ומייתר להו פריקה לגלויי אטעינה דבשכר ולא איצטריכו לדרשה דתחת משאו ולא מפורק ותו לא מידי ודו"ק:

3 במשנה ואם אביו חכם של אביו קודמת אית דגרסי אם אביו שקול כנגד רבו אביו קודם ואין להקשות דאם כן מאי קמ"ל פשיטא דהוא קודם די"ל דאיירי שהאב שקול בחכמה אבל מ"מ לא למד כ"כ עם הבן כמו שלמד הבן רוב חכמתו מרבו וקמ"ל דאפ"ה אביו קודם ומיהו בסיפא לענין פדיון כ"ע מודו דאע"ג שאין האב שקול בחכמה כמו רבו אפ"ה קודם והטעם עי' ברא"ש ובשלטי גבורים באריכות:

4 בגמרא תנו רבנן העוסקים במקרא מדה ואינו מדה. וקשה דהא אמרינן בפ"ק דקידושין לעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד ולפי המסקנא דהכא מסיק שרוב לימוד האדם יהא בתלמוד וראיתי שמהרש"א בח"א הביא מ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות ת"ת דהא דלעולם ישליש היינו בתחלת לימודו של אדם אבל מכאן ואילך עיקר עסקו יהיה בתלמוד אבל היא גופא תקשה דמדפריך התם מי ידע כמה חיי ומשני נמי ליומי משמע דדוקא קאמר ויש ליישב מיהו ההיא דהכא בלא"ה יש ליישב דמש"ה מסיק תלמודא דבימי רבי נשנית משנה זו והטעם כמ"ש רש"י בד"ה ואינה מדה דהיינו משום שאז לא היו המשניות ותלמוד שגורים בפי כל שנתחדשו הלכות וגם לפי שלא נכתב והיו למידין ומשכחין לכך דרש שיתעסקו יותר במשנה ובתלמוד מבמקרא שהוא בכתב ולא שייך ביה שכחה כ"כ משא"כ בדורות האחרונים שכבר הורגלו בגירסת המשניות והתלמוד וגם ניתנו לכתוב כפירש"י לעולם אמרינן דשקולים הם ומש"ה ישליש ומכ"ש דא"ש לפר"ת דעכשיו שעוסקין בתלמוד בבלי שבלול במקרא ובמשנה ובתלמוד א"צ שישליש ויוצא י"ח בתלמוד לחוד א"כ לק"מ אלא דאכתי צ"ע דהא רבי שתיקן משנה זו בא"י הוי ובימיו לא היה תלמוד בבלי עד כי אתא רב לבבל וק"ל:

5 בגמרא אלו ת"ח ששגגות נעשות להם כזדונות ובע"ה להיפוך. והקשה מהרש"א דא"כ מצינו חוטא נשכר ואע"ג דבעלמא כי אמרינן דהקב"ה מדקדק עם הצדיקים יותר מברשעים היינו שנפרע מהם בעה"ז כדי להשלים שכרן בעה"ב וברשעים להיפך אבל הכא לא שייך לומר כן ע"ש באריכות שכתב דהא למעליותא אמרוה דלת"ח עצמו נעשו שגגות כזדונות לענין שנזהר מהשגגות כמו מזדונות ולא לענין עונש איתמר ודפח"ח אלא דאכתי קשה דהא קרא לאו הכי מידרש דכתיב הגד לעמי פשעם ודרשינן אלו ת"ח משמע דנחשב לו לפשע ולפירושו צ"ע ע"כ נראה כפשטא דמלתא לענין עונש ואפ"ה לא לקתה מדת הדין דנהי דבע"ה אין נפרעין ממנו על השגגות ואדרבא דאפילו על הזדונות מקילין עליו לאו מעליותא הוא לדידיה דכבר כיילי ליה בכיילא רבא על עון ביטול ת"ת ששקולה כנגד כל העבירות ובזה נכללו כל השגגות ונחשבו לו כזדונות בהאי עון דביטול תורה שאילו למד לא בא לכלל כל אלו ומש"ה אמרינן נמי דתחילת דינו של אדם על ביטול תורה וא"כ אחר שכבר קיבל דינו על ביטול תורה תו לא שייך בעונש גדול על השגגות דעבירות עצמן וכן על הזדונות מקילין עליו שכבר נכלל ענשן בהדי ביטול תורה משא"כ בתלמיד חכם דאיירי הכא שעוסק בתורה כל ימיו אלא שעסק במשנה יותר מבתלמוד כדפרש"י וא"כ לא שייך לעונשו כלל על ביטול תורה דאדרבא משנה נמי מידה שנוטלין עליה שכר היא אלא אם נכשל באיזה עבירה ע"י התעצלותו בתלמוד שלא ידע להזהר היטב במעשיו מחמירין עליו בגוף העבירות דכמזיד דמי שהיה לו ללמוד ודו"ק:

6 שם ושמא תאמר ישראל יבושו. פי' דאף ע"ג שכבר כלל הנביא כל הכתוב כא' שאמר ונראה בשמחתכם מ"מ י"ל דלענין לראות בשמחת הצדיקים שווין הם שהכל רואין אבל הללו רואין ושמחין עמהן והללו רואין ומתביישין כדכתיב יראו שונאי ויבושו ומסיק דא"א לומר כן מדכתיב והם יבושו וע"כ אעכו"ם קאי דאי ס"ד דאע"ה קאי הם ל"ל הא מינייהו סליק אלא ע"כ דע"ה בכלל השמחה הם ויבושו לא קאי אלא אעכו"ם ומדברי התוספות נראה דלא גרסי כלל להאי ושמא תאמר ישראל יבושו אלא בפעם א' יליף הכל מדכתיב ונראה בלשון רבים משמע דכל ישראל ישמחו וק"ל:

7 סליק פרק אלו מציאות

8 המפקיד פרק שלישי

9 במשנה נשבע ולא רצה לשלם כו' ולכאורה יש לתמוה דהאי בבא מאי קמ"ל מלתא דפשיטא היא. ובשלמא לרבא בפ' הגוזל דף ק' דדייק מהך בבא דסיפא דהיכא שנשבע ושילם לאחר שבועה הכפל להנפקד א"כ א"ש משא"כ לאביי דדייק מרישא איפכא ודאי קשיא דנהי דדחיק לפרש נשבע ולא רצה לשלם היינו שלא רצה לשלם קודם השבועה אלא לאח"כ ע"ש מ"מ זה הדין לא נזכר בפירוש ואדרבא אי הוי שתיק מהך בבא דסיפא כ"ש דהוי שמעינן להך דינא מבבא דרישא. ונראה דעיקר דינא אתי לאשמעינן דשייך מיהא כפל מהגנב לבעלים היכא שנגנב מבית השומר ולא נימא דהגנב פטור לגמרי דלא בע"ד דבעלים הוא. ועוד דסד"א דבכה"ג לא קרינן ביה וגונב מבית האיש כקושיית הריטב"א קמ"ל דאפ"ה חייב. ועי"ל דקמ"ל דלא מהני הודאת הגנב להשומר כיון שהכפל לבעלים וכדאיתא בפרק הגוזל. ועי"ל דשפיר איצטריך לאפוקי מדרב דאמר בפרק הגוזל דף ק"ו דשבועה קונה לגמרי ומשמע שם להדיא דאפילו בפקדון אמר למילתיה דאף ע"ג שנשבע שנגנב ממנו ובאו העדים שהיה בידו אפ"ה פטור לגמרי וזוכה בפקדון ויליף לה התם מקרא דולקח בעליו ולא ישלם וא"כ משמע דכ"ש היכא דבקושטא אישתבע שזכה בפקדון ע"י השבועה קמ"ל מתניתין דלא אלא הקרן והכפל לבעל הפקדון ולרב גופא י"ל דנהי דזכה בפקדון היינו היכא דהוי תחת ידיה בשעת השבועה משא"כ הכא שנמצא תחת יד אחר עדיין ברשותה דמריה קאי וק"ל:

10 בפרש"י בד"ה ולא רצה לישבע שבועת שומרים שלא פשע בה ושלא שלח בה יד עכ"ל. וכוונתו בזה דודאי שבועה שאינה ברשותו צריך לישבע כדאמרינן לקמן בגמ' מיהו לפי תירוץ שני שכתבו התוס' בד"ה המפקיד דאיירי שידוע לנו שנגנבה א"ש דאין צריך לישבע כלל כשמשלם וכ"נ פשטא דלישנא דמתני' ולא רצה לישבע משמע דבהכי איירי שמשלם לפי שאינו רוצה לישבע אפי' באמת וא"כ ע"כ אחר התשלומין ליכא שבועה כלל וק"ל:

11 בתוספות בד"ה המפקיד אית דלא גרסי או שאבדו כו' עכ"ל. והנ"י כתב ליישב הגירסא דבאבידה נמי נ"מ לענין אם נתייקרה הבהמה לאחר השבועה דהוי דנפקד דשבחא דאתא מעלמא הוא:

12 בד"ה כגון פירות דקל כו' וא"ת כו' והלא מעות אינן קונות כו' עכ"ל. ויש לתמוה על קושייתם דהא טעמא דמעות אינן קונות היינו מדרבנן שמא יאמר נשרפו חיטיך בעלייה וזה לא שייך הכא ועוד דאמרינן בפרק הזהב דבמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן ואוקמוה אדאורייתא ואין לך מלתא דלא שכיח יותר מההיא דהכא ועוד דיותר היה להם להקשות דבשעת השבועה לאחר שנגנבה אינו יכול להקנותה ולמוכרה מטעם שאינה ברשותו דקי"ל גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולים להקדיש ומשמע בכמה דוכתי דכ"ש שאינו יכול להקנותה כדאיתא במרובה גבי לא כתבינן אורכתא ע"ש בתוספות מיהו י"ל דתנאי היא כדאשכחן לר"ל במרובה דס"ח דאמר שהקדישה בעלים ביד גנב ואמרינן דס"ל כתנא דצנועין ולפ"ז לולי פרש"י ותוספות שכתבו דהמקשה אמתני' קאי היה אפשר לומר דדוקא אצריכותא קאי דבלא"ה היה אפשר לומר דמשעת תשלומין מקני ליה וס"ל דבכה"ג מעות קונות ומשום מוכר דבר שאינו ברשותו נמי ליכא דס"ל כתנא דצנועין אבל מהאי צריכותא משמע להדיא דמשעת הפקדון מקני ליה מקשה שפיר מיהו א"א לפרש כן דנהי דס"ד דבשעת התשלומין יכול להקנות לו גוף הפרה כדכתיבנא מ"מ היאך יכול להקנות לו הכפל למפרע דכפל חל משעת גניבה ומהא גופא ה"ל לתוספות להקשות דלא קאי אשעת תשלומין אלא אשעה שמכרה לו וכמ"ש רש"י להדיא מי יימר ודו"ק:

« פני יהושע על בבא מציעא ל״ב ע״ב פני יהושע על בבא מציעא ל״ד ע״א »