פני יהושע על בבא מציעא ל״ב

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

« פני יהושע על בבא מציעא ל״א ע״ב פני יהושע על בבא מציעא ל״ג ע״א »

1 תְּרֵי מִגּוֹ תְּלָתָא, וְאִי נָמֵי תְּרֵי סָהֲדִי דִּפְלַגְתְּ בְּאַפֵּי בֵּי תְלָתָא.

2 אֲמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ הָא? אֲמַר לֵיהּ, דִּתְנַן: אִם יֵשׁ שָׁם בֵּית דִּין – מַתְנֶה בִּפְנֵיהֶם, אֵין שָׁם בֵּית דִּין – בִּפְנֵי מִי יַתְנֶה? שֶׁלּוֹ קוֹדֵם.

3 אֲמַר לֵיהּ: מִי דָּמֵי?! הָתָם דְּמַפֵּיק מָמוֹנָא מֵהַאי וּמוֹתֵיב לְהַאי בָּעֵינַן בֵּית דִּין, אֲבָל הָכָא דִּידִיה שְׁקַלִי גִּילּוּי מִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא בִּתְרֵי סַגִּי לֵיהּ. תִּדַּע, דִּתְנַן: אַלְמָנָה מוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין!

4 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְלָאו מִי אִתְּמַר עֲלַהּ ״אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: אַלְמָנָה אֵינָהּ צְרִיכָה בֵּית דִּין שֶׁל מוּמְחִין, אֲבָל צְרִיכָה בֵּית דִּין שֶׁל הֶדְיוֹטוֹת״?

5 מַתְנִי׳ מְצָאָהּ בָּרֶפֶת – אֵין חַיָּיב בָּהּ. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – חַיָּיב בָּהּ. וְאִם הָיְתָה בְּבֵית הַקְּבָרוֹת – לֹא יִטַּמֵּא לָהּ. אִם אָמַר לוֹ אָבִיו ״הִיטַּמֵּא״, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ ״אַל תַּחְזִיר״ – לֹא יִשְׁמַע לוֹ.

6 פָּרַק וְטָעַן, פָּרַק וְטָעַן, אֲפִילּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִישָׁה פְּעָמִים – חַיָּיב, שֶׁנֶּאֱמַר ״עָזֹב תַּעֲזֹב״.

7 הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ, וְאָמַר: ״הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה, אִם רְצוֹנְךָ לִפְרוֹק – פְּרוֹק״ – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עִמּוֹ״. אִם הָיָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה – חַיָּיב.

8 מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרוֹק אֲבָל לֹא לִטְעוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף לִטְעוֹן.

9 רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אִם הָיָה עָלָיו יָתֵר עַל מַשָּׂאוֹ – אֵין זָקוּק לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״תַּחַת מַשָּׂאוֹ״, מַשּׂאוֹי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמוֹד בּוֹ.

10 גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: רֶפֶת שֶׁאָמְרוּ אֵינָהּ מַתְעָה וְאֵינָהּ מְשַׁמֶּרֶת. אֵינָהּ מַתְעָה, מִדְּקָתָנֵי ״אֵינוֹ חַיָּיב בָּהּ״. וְאֵינָהּ מְשַׁמֶּרֶת, מִדְּאִיצְטְרִיךְ לְמִיתְנֵי ״אֵינוֹ חַיָּיב בָּהּ״.

11 דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מְשַׁמֶּרֶת, הַשְׁתָּא מַשְׁכַּח לָהּ אַבָּרַאי מְעַיֵּיל לַהּ לְגַוַּאי, מַשְׁכַּח לַהּ מִגַּוַּאי מִבַּעְיָא? אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: אֵינָהּ מְשַׁמֶּרֶת, שְׁמַע מִינַּהּ.

12 מְצָאָהּ בָּרֶפֶת אֵינוֹ חַיָּיב. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: וְהוּא שֶׁעוֹמֶדֶת תּוֹךְ לַתְּחוּם. מִכְּלָל, דְּבִרְשׁוּת הָרַבִּים וַאֲפִילּוּ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם – נָמֵי חַיָּיב.

13 אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא: בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּיב בָּהּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: וְהוּא שֶׁעוֹמֶדֶת חוּץ לַתְּחוּם. מִכְּלַל, דְּבָרֶפֶת אֲפִילּוּ עוֹמֶדֶת חוּץ לַתְּחוּם – נָמֵי אֵינוֹ חַיָּיב בָּהּ.

14 בְּבֵית הַקְּבָרוֹת לֹא יִטַּמֵּא לָהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאִם אָמַר לוֹ אָבִיו ״הִיטַּמֵּא״, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ ״אַל תַּחְזִיר״ שֶׁלֹּא יִשְׁמַע לוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה׳״, כּוּלְּכֶם חַיָּיבִין בִּכְבוֹדִי.

15 טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ״ הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא צָיְיתָא נֵיצִית לֵיהּ? וְאַמַּאי? הַאי עֲשֵׂה, וְהַאי לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה – וְלָא אָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה!

16 אִיצְטְרִיךְ. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְהוּקַּשׁ כִּיבּוּד אָב וָאֵם לִכְבוֹדוֹ שֶׁל מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״כַּבֵּד אֶת ה׳ מֵהוֹנֶךָ״, הִלְכָּךְ לֵצִיית לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא לִשְׁמַע לֵיהּ.

17 מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרוֹק אֲבָל לֹא לִטְעוֹן. מַאי אֲבָל לֹא לִטְעוֹן? אִילֵימָא אֲבָל לֹא לִטְעוֹן כְּלָל, מַאי שְׁנָא פְּרִיקָה, דִּכְתִיב ״עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ״, טְעִינָה נָמֵי הָכְתִיב ״הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ״!

18 אֶלָּא: מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרוֹק בְּחִנָּם, וְלֹא לִטְעוֹן בְּחִנָּם אֶלָּא בְּשָׂכָר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף לִטְעוֹן בְּחִנָּם. תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: פְּרִיקָה בְּחִנָּם, טְעִינָה בְּשָׂכָר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: זוֹ וָזוֹ בְּחִנָּם.

19 מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא טְעִינָה וְלָא בָּעֵי פְּרִיקָה. וַאֲנָא אָמֵינָא: וּמָה טְעִינָה דְּלֵית בַּהּ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים וְלֵיכָּא חֶסְרוֹן כִּיס – חַיָּיב, פְּרִיקָה דְּאִית בָּהּ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים וְחֶסְרוֹן כִּיס, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! אֶלָּא לְמַאי הִלְכְתָא כַּתְבֵיהּ רַחֲמָנָא? לוֹמַר לָךְ: פְּרִיקָה בְּחִנָּם, טְעִינָה בְּשָׂכָר.

20 וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּלָא מְסַיְּימִי קְרָאֵי.

21 וְרַבָּנַן אַמַּאי לָא מְסַיְּימִי קְרָאֵי? הָכָא כְּתִיב ״רוֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ״, הָתָם כְּתִיב ״נוֹפְלִין בַּדֶּרֶךְ״, דִּרְמוּ אִינְהוּ וּטְעוּנַיְיהוּ בְּאוֹרְחָא מַשְׁמַע. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן: ״נוֹפְלִין בַּדֶּרֶךְ״ אִינְהוּ וּטְעוּנַיְיהוּ עִלָּוַיְיהוּ מַשְׁמַע.

22 אָמַר רָבָא:

23 מִדִּבְרֵי שְׁנֵיהֶם נִלְמַד צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְיתָא. וַאֲפִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן לָא קָאָמַר, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלָא מְסַיְּימִי קְרָאֵי. אֲבָל מְסַיְּימִי קְרָאֵי דָּרְשִׁינַן קַל וָחוֹמֶר, מִשּׁוּם מַאי? לָאו מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דָּרְשִׁינַן?

24 דִּלְמָא מִשּׁוּם דְּאִיכָּא חֶסְרוֹן כִּיס. וְהָכִי קָאָמַר: וּמָה טְעִינָה דְּלֵית בַּהּ חֶסְרוֹן כִּיס – חַיָּיב, פְּרִיקָה דְּאִית בַּהּ חֶסְרוֹן כִּיס, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?!

25 וּטְעִינָה אֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס? מִי לָא עָסְקִינַן דְּאַדְּהָכִי וְהָכִי בָּטֵיל מִשּׁוּקֵיהּ, אִי נָמֵי אָתוּ גַּנָּבֵי וְשָׁקְלִי כֹּל מָה דְּאִיכָּא בַּהֲדֵיהּ?

26 תֵּדַע דְּצַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְיתָא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אִם הָיָה עָלָיו יָתֵר עַל מַשָּׂאוֹ – אֵין זָקוּק לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״תַּחַת מַשָּׂאוֹ״, מַשּׂאוֹי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמוֹד בּוֹ. לָאו מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר זָקוּק לוֹ? מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּצַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְיתָא?

27 דִּלְמָא ״בְּתַחַת מַשָּׂאוֹ״ פְּלִיגִי, דְּרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: דָּרְשִׁינַן ״תַּחַת מַשָּׂאוֹ״, מַשּׂאוֹי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמוֹד בּוֹ, וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָא דָּרְשִׁינַן ״תַּחַת מַשָּׂאוֹ״.

28 תֵּדַע דְּצַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים לָאו דְּאוֹרָיְיתָא, דְּקָתָנֵי רֵישָׁא: הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ וְאָמַר לוֹ הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה לִפְרוֹק, פְּרוֹק פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר עִמּוֹ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְיתָא, מָה לִי אִיתֵיהּ לְמָרֵיהּ בַּהֲדֵיהּ, וּמָה לִי כִּי לֵיתֵיהּ לְמָרֵיהּ בַּהֲדֵיהּ?

29 לְעוֹלָם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְיתָא, מִי סָבְרַתְּ פָּטוּר פָּטוּר לִגְמָרֵי? וְדִלְמָא פָּטוּר בְּחִנָּם, וְחַיָּיב בְּשָׂכָר. וְהָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: כִּי אִיתֵיהּ לְמָרֵיהּ בַּהֲדֵיהּ – עֲבֵד גַּבֵּיהּ בְּחִנָּם, וְכִי לֵיתֵיהּ לְמָרֵיהּ בַּהֲדֵיהּ – עֲבֵד גַּבֵּיהּ בְּשָׂכָר, וּלְעוֹלָם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְיתָא.

30 סִימַן בֶּהֱמַת, בֶּהֱמַת, אוֹהֵב, שׂוֹנֵא, רַבְצָן.

31 לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: בֶּהֱמַת גּוֹי מִטַּפֵּל בָּהּ כְּבֶהֱמַת יִשְׂרָאֵל. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְיתָא – מִשּׁוּם הָכִי מִטַּפֵּל בָּהּ כְּבֶהֱמַת יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים לָאו דְּאוֹרָיְיתָא, אַמַּאי מִטַּפֵּל בָּהּ כְּבֶהֱמַת יִשְׂרָאֵל? הָתָם מִשּׁוּם אֵיבָה.

32 הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָנֵי: אִם הָיְתָה טְעוּנָה יֵין נֶסֶךְ – אֵין זָקוּק לָהּ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לָאו דְּאוֹרָיְיתָא – מִשּׁוּם הָכִי אֵין זָקוּק לָהּ, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּאוֹרָיְיתָא – אַמַּאי אֵין זָקוּק לָהּ? הָכִי קָאָמַר: וּלְהַטְעִינָהּ יֵין נֶסֶךְ אֵין זָקוּק לָהּ.

33 תָּא שְׁמַע: בֶּהֱמַת גּוֹי וּמַשּׂאוֹי יִשְׂרָאֵל, ״וְחָדַלְתָּ״. וְאִי אָמְרַתְּ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְיתָא, אַמַּאי ״וְחָדַלְתָּ״? ״עָזֹב תַּעֲזֹב״ מִבְּעֵי לֵיהּ! לְעוֹלָם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְיתָא, הָתָם בִּטְעִינָה.

34 אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: בֶּהֱמַת יִשְׂרָאֵל וּמַשּׂאוֹי גּוֹי ״עָזֹב תַּעֲזֹב״. וְאִי בִּטְעִינָה, אַמַּאי ״עָזֹב תַּעֲזֹב״? מִשּׁוּם צַעֲרָא דְּיִשְׂרָאֵל.

35 אִי הָכִי, אֲפִילּוּ רֵישָׁא נָמֵי! רֵישָׁא בְּחַמָּר גּוֹי סֵיפָא בְּחַמָּר יִשְׂרָאֵל. מַאי פָּסְקַתְּ? סְתָמָא דְּמִלְּתָא אִינִישׁ בָּתַר חֲמָרֵיהּ אָזֵיל.

36 וְהָא ״וְחָדַלְתָּ״ וְ״עָזֹב תַּעֲזֹב״ בִּפְרִיקָה הוּא דִּכְתִיבִי!

37 אֲמַר לֵיהּ: הָא מַנִּי? רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא, דְּאָמַר: צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים לָאו דְּאוֹרָיְיתָא.

38 תָּא שְׁמַע: אוֹהֵב לִפְרוֹק וְשׂוֹנֵא לִטְעוֹן – מִצְוָה בְּשׂוֹנֵא, כְּדֵי לָכוֹף אֶת יִצְרוֹ. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְיתָא, הָא עֲדִיף לֵיהּ? אֲפִילּוּ הָכִי, כְּדֵי לָכוֹף אֶת יִצְרוֹ עָדִיף.

39 תָּא שְׁמַע: שׂוֹנֵא שֶׁאָמְרוּ – שׂוֹנֵא יִשְׂרָאֵל וְלֹא שׂוֹנֵא אוּמּוֹת הָעוֹלָם. אִי אָמְרַתְּ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְיתָא, מָה לִי שׂוֹנֵא יִשְׂרָאֵל וּמָה לִי שׂוֹנֵא אוּמּוֹת הָעוֹלָם?

40 מִי סָבְרַתְּ אַשּׂוֹנֵא דִקְרָא קָאֵי? אַשּׂוֹנֵא דְמַתְנִיתִין קָאֵי.

41 תָּא שְׁמַע:

פירוש פני יהושע על בבא מציעא ל״ב

1 בתוספות בד"ה ב"ד הדיוטות כו' וא"ת ומ"ש דאלמנה כו' ולקמן בפרק המפקיד כו' דאפילו בב"ד נמי אין מוכרין לעצמן עכ"ל. ולכאורה יש להקשות דלמא התם נמי איירי שמכרה בב"ד הדיוטות ומש"ה מוכרה לאחרים דוקא ולא לעצמו ואף ע"ג דקתני סתם מוכרה בב"ד אפ"ה נוכל לפ' דאיירי בב"ד הדיוטות ותדע דהא הכא בעובדא דאיסור ורב ספרא משמע למסקנא דסגי בהדיוטות מדמדמי לה לאלמנה וא"כ ע"כ הא דקא"ל אייתי תרי מגו תלתא היינו תלתא הדיוטות ואפ"ה הוי מדמה לה רבה גופא להא דתנן אם יש שם ב"ד מתנה בפניהם אלמא דמתני' נמי בהדיוטות איירי אף על גב דקתני ב"ד וא"ל דע"כ בב"ד הדיוטות התם אינו יכול למכור אפילו לאחרים דאל"כ מאי רבותא דאלמנה הא ליתא דע"כ באלמנה עיקר החידוש שיש לה רשות למכור בנכסי יתומים שלא ברשות ב"ד ומש"ה קאמר ר"נ דלענין שומא בעינן ב"ד ומיהא בהדיוטות סגי וא"כ בפקדון שהוא לתועלת המפקיד דלא ליכלייה קרנא כבר נתנו חכמים ראשונים רשות לכל הנפקדים למכור לאחרים כשיבררו שנרקבו הפירות ועיקר הדין דקתני מוכרה בב"ד היינו משום השומא וא"כ י"ל דלעולם בהדיוטות איירי דכל לענין שומא לאחרים בהדיוטות סגי ומש"ה אינו רשאי למוכרו לעצמו וי"ל דמכדי תנא אתקנת' מהדר וא"כ אמאי פסיקא ליה למימר ואין מוכרה לעצמו שהרי אם ימכרנו עפ"י ב"ד מומחה רשאי ליקחה לעצמו כדאמרינן באלמנה וגבי כסתא דיתמי והיינו דקשי' להו לתוספות ודו"ק. אח"ז עיינתי בתוספות דכתובות שכ"כ לתרץ קושי' אחרת דההיא דיוחנן חקוקה איירי בב"ד הדיוטות ע"ש ובחידושינו שם יבואר כל הצורך בעז"ה גם שאר דקדוקים שיש לדקדק בדברי התוספות ושייכים גם לכאן ועיין במהרש"א ובפ"ק דפסחים:

2 בא"ד וי"ל דמוכרת שלא בב"ד משום חינא וגבי כסתא דיתמי נמי כו' עכ"ל. פירוש דטעמא דחינא היינו לתרץ קושיא ראשונה דמ"ש דמוכרה שלא בב"ד אבל לענין קושיא שניה דבב"ד רשאה ליקח לעצמה כדאמרינן מאן שם לך יתרצו ג"כ דהיינו בדיעבד כמו בכסתא דיתמי וכן לתירוצם השני בכסתא דיתמי כיון דב"ד עצמם היו מפקידין י"ל דהיינו טעמא נמי באלמנה כיון שהב"ד עצמם מגבין לה כתובתה רשאה ליקח לעצמה על פיהם אבל אין לפ' כוונת התוספות דטעמא דחינא מהני נמי לענין שלוקחת לעצמה דא"כ הא דאמרינן בכתובות גבי אלמנה מאן שם לך ומייתי ראיה מכסתא דיתמי ומאי ראיה דלמא שאני אלמנה דמשום חינא אפי' בהדיוטות רשאה ליקח לעצמה אע"כ דלענין ליקח לעצמה לא שייך כלל טעמא דחינא וכן הדעת נותנת כנ"ל ועי' בתוספות דכתובות שתירצו בע"א ממה שתירצו כאן ושם יבואר אי"ה:

3 בגמרא טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הא לאו הכי ה"א צייתא ופרש"י דמאבידה קשיא ליה דהא עשה ולא תעשה היא ולא ידעתי מי הכריחו לזה דפשטא דלישנא משמע דאקרא דאת שבתותי תשמרו מקשה דלא איצטריך כלל וא"כ נוכל לפרש לענין שבת גופא דעשה ולא תעשה היא וכמה עשין נאמרו בה ביום השביעי תשבות וזכור ושמור ועוד טובא וכן משמע בתוספות פ"ק דיבמות ויותר נראה דמקשה אכולהו דבין שבת ואבידה וטומאה כולהו עשה ולא תעשה נינהו דבטומאה איכא עשה דקדושים יהיו כדאמרינן לעיל וק"ל:

4 שם פריקה בחנם טעינה בשכר. וכתב הרא"ש דפריקה בחנם היינו באדם בטל או אפילו אם הוא פועל אינו נוטל כל שכרו משלם אבל כפועל בטל מיהא שקיל כמו באבידה דילפינן לה מאפס כי לא יהיה בך אביון ובטעינה אין חילוק אלא לעולם נוטל כל שכרו משלם וכבר כתבתי לעיל דלפ"ז צ"ל דהא דטעינה הוי בשכר יותר ממחזיר אבידה היינו משום דבטעינה ליכא חסרון כ"כ כמו באבידה דמפסיד לגמרי וכתבתי שם גם כן דיש לומר סברא להיפוך מדעת הרא"ש דהא דטעינה בשכר היינו כפועל בטל כמו באבידה אבל פריקה בחנם היינו לגמרי ולא דמי לאבידה דהתם עיקר המצוה אינה אלא להצלת ממון חבירו וא"כ אמרינן שפיר דשלו קודם אבל הכא דאיכא צער ב"ח וצערא דמרא ה"ל כמו שאר מצות עשה וחובת הגוף שאינו רשאי להמנע בשביל הפסד ממונו וכתבתי שם דממאי דמקשה ל"ל הני תרתי ול"ל למיכתב אבידה יש להכריע לכל א' משני הצדדים ע"ש. אמנם בהגיעי לכאן מצאתי את שאהבה נפשי בנ"י שכ"כ בשם הר"ן ממש כדברי הפוך מדעת הרא"ש אבל האמת יורה דרכו דקשיא לי על זו הסברא דאם כן משמע דהא דטעינה בשכר ידעינן מסברא חיצונה דומיא דאבידה ולא איצטריך קרא לרבנן אלא לפריקה דבחנם וא"כ תקשה לר"ש דלא מייתר ליה קרא דפריקה משום דלא מסיימי א"כ ה"ל זה וזה בשכר מיהו אפשר לומר דבטעינה נמי סברא החיצונה דבחנם כיון דאיכא צערא דמרא ואיכא נמי צער ב"ח פורתא כדמשמע לעיל בגמ' גבי ל"ל דכתב הני תרתי והא דקאמר הכא דבטעינה ליכא צער ב"ח היינו לגבי פריקה מיהו מדברי הר"ן גופא לכאורה לא משמע כן אחר העיון אבל יש ליישבן גם כן על הדרך שכתבתי ואין להאריך ודו"ק:

5 בגמרא מדברי שניהם נלמד צער ב"ח דאורייתא ואפילו ר"ש לא קאמר כו' ולכאורה הל' תמוה דהא ר"ש ורבנן גופייהו לא מפרשי טעמייהו בהדיא אלא סתמא דתלמודא קאמר דפליגי בהכי וא"כ היא גופא תקשה מנ"ל דטעמא דר"ש משום דלא מסיימי קראי דלמא משום דלא דריש ק"ו דס"ל צב"ח לאו דאורייתא וע"ק דלרבנן נמי תקשי מנ"ל דמק"ו ילפי לה דלמא משום דדרשי תחת משאו ולא מפורק כדאמרינן לקמן בברייתא וא"כ דייקי רבנן כדדייקינן לקמן אילימא ולא מפורק לגמרי הא כתיב הקם תקים אע"כ דתחת משאו בחנם ולא מפורק דהיינו טעינה בחנם אלא בשכר ואע"ג דלקמן מוקמינן להאי ברייתא אליבא דר"י הגלילי דוקא היינו לשאר מילי דקתני בה ואליבא דרבא דס"ל דלרבנן צב"ח דאורייתא אבל היא גופא תקשה דלמא רבנן נמי סברי לאו דאורייתא ואדרבא לרבנן שייך יותר האי דרשא דכיון דלית להו תחת משאו משוי שיכול לעמוד בה ע"כ מייתר להו תחת משאו לולא מפורק דבשכר ויש ליישב בדוחק דהא דקאמר מדברי שניהם נלמד אסתמא דתלמודא קאי מדמוקי פלוגתייהו בהכי ע"כ היינו משום דסובר בפשיטות דלכ"ע צב"ח דאורייתא ושקיל וטרי בזה עד סוף המסקנא דמשכח להדיא לר"י הגלילי דס"ל דלאו דאורייתא א"כ באמת נדחו דברי רבא וכן מאי דפשיטא ליה לסתמא דתלמודא דבהכי פליגי די"ל דכ"ע סברי לאו דאורייתא אלא בדרשא דתחת משאו פליגי כל הני תנאי לענין בשכר וכן לענין משוי שיכול לעמוד בה והארכתי בזה לפי שעפ"ז נתיישבו היטב דברי הרמב"ם דפסק בפי"ג מהלכות רוצח בדיני פריקה כמ"ד צב"ח לאו דאורייתא כמ"ש שם באריכות דמוכח כן מדבריו והב"י נדחק שם ליישבו כמ"ד דאורייתא ולפמ"ש נתיישב היטב די"ל דכ"ע סברי לאו דאורייתא והארכתי שם ודו"ק:

6 בתוספות בד"ה מכלל דת"ק סבר כו' וא"ת ולר"י הגלילי כו' מ"ש טעינה מפריקה. עיין במהרש"א שדברי התוספות נמשכים לדבריהם הקודמים דבלא"ה הייתי אומר דהא דקאמר ר"י הגלילי אינו זקוק לו היינו בחנם אבל בשכר חייב דלעולם אית ליה צב"ח דאורייתא אבל לדבריהם הקודמים מקשו שפיר ע"ש מיהו קשיא לי דלמא טעמא דר"י דטעינה בשכר היינו משום דדריש לקמן תחת משאו ולא מפורק ואם כן ע"כ דטעינה בשכר כדדייק הש"ס לקמן וכדכתיבנא לעיל בסמוך ואף על גב דר"י דריש תחת משאו משוי שיכול לעמוד בו מ"מ משמע לכאורה דהאי ממשאו נפקא ליה ומתחת יליף ולא מפורק ואפשר דהתוספות ס"ל דר"י לאו מייתורא דתחת יליף ולא מפורק דאיצטריך ליה למשוי שיכול לעמוד בו והאי דלא מפורק ע"כ יליף לה מטעמא אחרינא והא דנקט תחת משאו ולא מפורק לישנא דקרא בעלמא נקט ומש"ה מקשו התוספות מהיכן יליף ליה ר"י להאי דרשא דולא מפורק בחנם אלא בשכר וזה דוחק וצ"ע:

7 בא"ד וי"ל דדריש ק"ו מח"כ כו' עכ"ל. וקשה דא"כ לפי האמת מנ"ל לתלמודא דרבנן ור"ש ס"ל צב"ח דאורייתא דלמא לרבנן נמי הק"ו הוא מכח טעינה דלית בה ח"כ כמו לר"י הגלילי ולמה נחלק בפלוגתא חדשה בין רבנן ובין ר"י לענין צב"ח וכן לענין דרש הק"ו מטעינה דלית בה ח"כ כיון דאית לן למימר דלא פליגי במשוי שיכול לעמוד בו אלא משום דרשא דתחת משאו כדדריש הש"ס בסמוך ויש ליישב מיהו נ"ל שדעת הרמב"ם כמ"ש דקושטא דמלתא לא פליגי רבנן עליה דר"י לענין צב"ח כמ"ש שם ואין להאריך כאן:

8 בא"ד וי"ל דכל הסוגיא מוכחא כו' אינו חייב לסייעו אפילו בשכר כו' עכ"ל. כוונתם בזה דע"כ למ"ד צב"ח לאו דאורייתא לא גזרי בה רבנן כלל לענין פריקה שיהא חייב לטפל אפילו בשכר ומייתי ראיה מהא דאמרינן בסמוך מי סברת פטור לגמרי אם כן משמע דלמאי דס"ד דלאו דאורייתא הוי פטור דמתני' לגמרי דאפילו מדרבנן אינו חייב לטפל אפילו בשכר זה תורף כוונתם וק"ל:

9 בגמרא אא"ב צב"ח דאורייתא מש"ה מטפל בה כבהמת ישראל כו' לשיטת התוספ' דכל היכא דליכא אלא משום צב"ח לא מחייב אלא בשכר א"כ האי כבהמת ישראל לאו דוקא דבישראל בחנם ולעכו"ם בשכר אבל לשיטת הר"ן שכתב דמשום צב"ח נמי חייב בחנם אלא דוקא לעיל בהלך וישב לו אמרינן דשקיל שכר ומשום פשיעת הבעלים נגעו בה. ויותר נראה לומר דהא דאמרי' בהלך וישב לו דפטור בחנם וחייב בשכר היינו חצי השכר על חלק חבירו דמעיקרא לא רמיא עליה לפרוק כולו לבדו אלא החצי וחציה על הבעלים שהיה שם מש"ה נוטל שפיר חצי שכר מבעלים א"כ א"ש טפי ולפ"ז הא דמשני נמי משום איבה הוי נמי כבהמת ישראל לגמרי דבחנם דאם יטול שכר סוף סוף ה"ל איבה כיון דבישראל אינו נוטל ובזה נתיישבו כמה קושיות התוס' בשמעתין וק"ל:

10 שם ת"ש בהמת עכו"ם כו' וא"א צב"ח דאורייתא אמאי וחדלת. וכתב הב"י בשם חכם המרשים דמשמע דאי לאו דאורייתא א"ש דפטור ולא מחייב נמי משום איבה כדאמרינן לעיל באידך ברייתא דחייב דהכא שאני כיון דבמשוי של ישראל לא שייך איבה וכ"כ ליישב דברי הרמב"ם ע"ש. מיהו בלא"ה לק"מ די"ל דתנא אקרא קאי ודריש וחדלת בבהמת עכו"ם דפטור מדאורייתא אבל אה"נ דחייב מדרבנן כדאשמעינן באידך ברייתא:

« פני יהושע על בבא מציעא ל״א ע״ב פני יהושע על בבא מציעא ל״ג ע״א »