1עיון בפרשת השמיטה, פרשת משפטים - שמות כג, י-יב2ערכה של הבעלות3הבעלות היא מהחוויות המכוננות בחייו של האדם. "עני חשוב כמת", הממון והרכוש מעניקים לאדם יציבות ומאפשרים לו לבנות חיים. "הון עשיר קרית עזו" אמר החכם מכל אדם, ודימה את הכסף לחומה הבונה סביב האדם בטחון והגנה. אובדן ממון הוא חוויה מצערת, שידפון או ירקון, ארבה האוכל את השדות, גניבות – הם מהקללות החמורות אותן מציגה התורה. הוויתור על הממון קשה עוד יותר כאשר האדם עמל והזיע על מנת להשיגו. "צדיקים ממונם חביב עליהם כגופם, וכל כך למה? מפני שאין שולחים ידיהם בגזל". ההערכה למאמץ וליגיע הכפיים, מעניקה יחס מיוחד לרכושו של האדם. מתוך כך עוסקת התורה הרבה בדיני הממונות, בצדק, בשמירה הראויה על רכוש האדם ועל רכוש הזולת. אדם המערער על הסדר הממוני, המטשטש את מושג הבעלות, כגון האומר "שלי שלך ושלך שלי", זוכה לכינוי "עם הארץ". העובדה שאדם מוכן לוותר על בעלותו הפרטית וגם על בעלותו של הזולת, גורמת בעצם נזק לעולם ועוקרת ממנו את היסוד החשוב של הבעלות.4על רקע זה, ישנה עוצמה והפתעה בקריאת הפסוקים בספר שמות:5וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה, כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ.6יש לך ארץ והיא אכן שייכת לך - "ארצך". במשך שש שנים אתה זורע אותה, ואוסף את מה שהיא מצמיחה. אך בשנה השביעית, אינך נוגע בה כלל – "תשמטנה ונטשתה". בשנה זו יאכלו העניים והאביונים, ומה שיותירו הם – תאכל חיית השדה. העיקר הוא שאתה אינך בתמונה, נמנע מן השדה ולא מניח עליה כלל את ידיך. מדוע?7מוקד השביעית – הבעלים או האביון?8עיון בפסוקים מעלה מתח מסוים: מהו עיקר ציוויה של תורה, האם הפעולה של נטישת הארץ, או עצם נתינת התבואה לעניים? מחד, מודגש שהעניים הם שאוכלים את תבואת השדה. מאידך, השמיטה והנטישה עומדות כציווי לעצמו, כאשר אף אם היבול שננטש אינו מגיע לעניים הציווי עדיין ממומש – "ויתרם תאכל חיית השדה". בניסוח אחר: האם השמיטה נועדה רק לעניים, והיא חלק ממערכת הדאגה של התורה לאביון, לגר ליתום ולאלמנה, או שמא היא נועדה גם לך, בעל השדה?9נראה שעל מתח זה עמד מדרש ההלכה:10והשביעית תשמטנה ונטשתה, מפני מה אמרה תורה - לא שיאכלו אותה עניים?! הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים! תלמוד לומר והשביעית תשמטנה.11האדם אותו מציג בפנינו המדרש, קורא את הפסוקים ומכריע: מטרת השביעית היא הדאגה לעניים. מתוך כך הוא מציע שהוא עצמו יעסוק בקציר או בקטיף, יכניס את התבואה לביתו, ויחלקנה לעניים. ייתכן שזו אף הצעה יעילה יותר, והעניים יזכו לקבל בעקבות זאת תבואה רבה. אך המדרש שולל אפשרות זו – "תלמוד לומר והשביעית תשמטנה". עליך לשמוט את השדה, יש לכך ערך עצמי ואין זו רק דרך לפרנס את העניים. המדרש ממשיך ומרחיק לכת אף יותר:12ונטשתה, מגיד, שפורץ בה פרצות! אלא שגדרו חכמים מפני תקון העולם.13המדרש מוסיף ומציע פירוש מרחיק לכת לציווי "ונטשתה": כדי לנטוש נטישה אמיתית, יש לפרוץ את גדרות השדה ולהשאירו פרוץ לכל רוח. אמנם, למעשה חכמים "גדרו" ציווי זה מפני תיקון העולם והנזק ארוך הטווח לשדות, אך הקריאה העקרונית לפרוץ את השדה תמוהה: נטישת השדה עלולה דווקא להמעיט מהתבואה הניתנת לעניים, שהרי התפוקות יורדת בשל השביתה ממלאכה! אין זאת אלא שנטישת השדה עומדת כערך בפני עצמו גם ללא העניים. אך מה עומד ביסודו של ערך זה?14תיקון הבעלות15נראה שהתשובה לשאלה זו טמונה בפגמים שיוצרת חוויית הבעלות. לצד הביטחון הכלכלי והיציבות הנפשית שנותנת הבעלות, היא עלולה להצמיח בלב האדם עשבים שוטים: שליטת יתר, אכזריות, שכרון כוח, או פגם המצוי ברמה עדינה יותר של הקיום - זיהוי של מהות חיי עם רכושי והישגיי. סכנה זו קיימת במיוחד בשליטה על יצורים חיים – העבד, השכיר והתושב, ולהבדיל הבהמה והחיה. אם הם שלי, עלול האדם לחשוב, הרי שמותר לי לעשות בהם ככל העולה על דעתי. התורה מגבילה שליטה זו במקומות רבים, בין השאר בפסוק המגיע מיד לאחר פרשיית השמיטה:16שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר.17גם השור והחמור, גם הגר ובן האמה ראויים למנוחה בשבת. הם אכן שלך, אך כיצורים חיים הינם בעלי זכויות. השביתה ביום השביעי מונעת מבעלותך לסמא את עיניך מלראות את חייהם של שכיריך, עבדיך ובהמותיך. בדומה לכך בשמיטה, נטישת האדמה מנתקת לרגע את קשר הבעלות שלך עם ארצך, שבמסגרתו אתה האדון, הזורע והקוצר, ומכניסה אל מעגל ההנאה מהתבואה את אביוני עמך.18ישנו קושי עצום בהיענות לציווי התורה לנטוש את השדה. שדה נטוש ולא מעובד מצייר בדרך כלל את בעליו כאדם שפל:19עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב: וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה. תיאור זה מתייחס לשנה רגילה אך בשנת השמיטה, דווקא השדה שעלו בו קוצים, ואולי אפילו גדר האבנים ההרוסה, מלמדים על אדם שבנכונותו "לשחרר" את אחיזתו בקרקע ולשמוט אותה. הוא מגלה הכרה בכך שבעלותו המוחלטת על רכושו עלולה להביא אותו למחוזות של גאווה וקשיות לב. בהקשר זה, מובנים אולי דברי חז"ל ש"יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית". לא פחות ממה שהצדקה מתקנת את מצבו של העני, היא מתקנת את בעלותו של הנותן. לא פחות ממה שמועילה נטישת השדה לעניים, היא בונה קומה משמעותית בעולמו של בעל הבית. עיון בכמה מן הטעמים שניתנו במחשבה היהודית למצוות השמיטה, מעלה פנים שונות בתיקון הבעלות שיוצרת שנה זו.20פנים שונות בתיקון הבעלות21כתב הרמב"ם:22כל המצוות שמנינו בהלכות שמיטה ויובל, טעם חלקן רחמים ונדיבות כלפי כל בני-אדם, ככתוב: ואכלו אביֹני עמך ויתרם תאכל חית השֹדה, כדי שהאדמה תִפְרֶה ותתחזק בהוברתה.23שני טעמים משולבים בדברי הרמב"ם בהסברו את השביעית: האחד: פיתוח של נדיבות לב ורחמים כלפי כל בני האדם, והשני הוא נתינת מנוחה לארץ, על מנת לשמור על פוריותה. נראה ששני טעמים אלו מתמודדים עם "סייגי" הבעלות: השמירה הקפדנית והמוצדקת על הממון עלולה להפוך לאדישות ואף לאכזריות. מרוב דאגה לרכושי, אני שוכח לרחם ולא מפתח את נדיבות הלב. בנוסף, נטיית הבעלים היא לעיתים "לנצל" עד תום את כוחם של המשועבדים לו. האדם רוצה להפיק מארצו את המיטב, ועל כן עלול "לסחוט" אותה עד שתתעייף, ולשד החיים שלה יתייבש עד תום. הבעלות מביאה להפנמת התובנה שגם לרכוש שלי יש "קצב" משלו, כוחות חיים, ואני מצווה לשמור עליו ולאפשר לו להתקיים, לא רק בהתאם לצרכים המידיים שלי.24פן אחר בתיקון חוויית הבעלות הוא תיקון תפיסת הביטחון של האדם. הממון מעניק לי ביטחון, ידיעה שיהיה לי ממה להתקיים גם מחר. אך בביטחון זה יש גם משהו המרחיק אותי מאלוקיי. התפיסה כי "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", עלולה לגרום לפיתוח גסות רוח ולב למשמעות העמוקה של חיי ולקשר שלי עם אלוקיי. לעיתים, התחושה החזקה של הקשר עם הקב"ה מתעוררת דווקא בתקופות של צער וחוסר, אז מתפתחת תודעה של תלות מוחלטת בה'. כתיקון לתחושת הביטחון והזחיחות, מצווה התורה לזכור את ההליכה במדבר ובייחוד את אכילת המן:25וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר... וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ...26אכילת המן מזכירה אופי אחר של קשר עם אלוקים, קשר בו עצם חיינו, מזוננו וביטחוננו מתקבלים ממפגש ישיר עם הקב"ה. כך תיאר זאת ר' שמעון בר יוחאי לתלמידיו:27שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה לא ירד להם לישראל מָן פעם אחת בשנה? אמר להם: אמשול לכם משל למה הדבר דומה - למלך בשר ודם שיש לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר: שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב, נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים.28מדוע לא ניתן לישראל מָן פעם בשנה בכמות המספיקה לשנה? וכי אין הקב"ה יכול להוסיף לנס המָן גם נס של 'חומר משמר', שואלים כביכול התלמידים? רשב"י מלמד שהחיים "מן היד לפה", ללא דאגה לטווח ארוך, הם אמנם קשים ונחשבים "עינוי", אך לצד העינוי ישנה ברכה, תחושה של קשר חי, רציף וממשי עם הקב"ה, המכוון את לב ישראל לאביהם שבשמים.29בזעיר אנפין, ניתן להשתמש במודל זה לתיאור המתרחש בשנה השביעית: האדם איננו רשאי לדאוג לעתידו, לא לאגור ולא להצמיח - תשמטנה ונטשתה. בשנים רגילות מבוססת האכילה על העמל וההשקעה, שאכן ראויים להערכה – "תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ ". אך בשנה זו מושתתת האכילה על מתת ה' בארץ, "מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ ".30ר' צדוק הכהן מלובלין דימה את אכילתם של פירות שביעית לאכילת המן במדבר:31...סעודות שבת זכר למן... ופירות שביעית שיודע שיש בהם קדושה יקח לשבת ובשביל כוונה טובה זוכה לטעום טעם מן.32ר' צדוק מקשר בין שלושה אירועים של אכילה: אכילת פירות השביעית, אכילת המן ואכילת סעודות שבת. המשותף לאכילות אלו הוא שבשלושתן מדובר על אכילת "פירות" שאינה פרי מאמץ של האדם, ושלא ניתן "לאגור" אותם לימים ארוכים. בשבת לא ניתן להכין אוכל וכל שכן לעשות מלאכות הדואגות להכנת אוכל לעתיד, המן אינו תלוי בעבודת האדם וגם אותו לא ניתן לאגור, ופירות השביעית צמחו ללא מלאכה וישנו איסור לאגור אותם לטווח ארוך. אכילה מסוג זה נחווית בכל פעם כמתנה, ומחזקת את הקשר הישיר והבלתי אמצעי עם הקב"ה. הבעלות בהקשר זה מתמתקת באכילה שהיא חוויה של אמונה.33ברוח זה כתב ה"נתיבות שלום" על עוצמתה של האמונה המתגלה בשביעית:34מיוחדת מצות שמיטה, שהיא השיא במדרגת האמונה, בבחינת אמונת האברים, אשר יהודי נוטש שנה שלימה את שדהו, מקור מחייתו, ממנה כל פרנסת ביתו, ואינו עובד בה אף שאינו יודע מה יאכל, וכל זה מתוך בהירות אמונתו שבוטח בה'.35האמונה קיימת תמיד, אך בהירות באמונה מגיעה דווקא מתוך הוויתור המסוים על הביטחון שמעניקה הבעלות.36אישי ולא בעלי37לבעלות אם כן פנים קשות, לעיתים היא מבטאת ריחוק מאלוקים, זרות וחוסר קשר עם הזולת, אפילו אכזריות. אולי משום כך התנבא הושע על ביטול הבעלות:38וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי: וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם.39הבעל הוא שם של עבודה זרה. מילה זו מבטאת יחס של זרות ללא חיבור אמיתי ואישי, קשר המבוסס על צורך וסיפוקו בלבד. יש כאן שייכות, אך אין כאן חיבור וקרבה אמיתית, לבבית. כך הסביר זאת רש"י על אתר:40"אישי – לשון אישות וחיבת נעורים. בעלי – לשון אדנות ומורא.41וביתר ביאור המלבי"ם שם:42שם בעל מורה על הממשלה והקנין, שמושל על הדבר מפני שהוא שלו וקנינו, ושם איש מורה על האהבה והקורבה והאישות43בבעלות יש פנים של ניכור, ממשלה וקנין של אדם על זולתו או על רכושו. האדם "מנצל" את ממונו או אפילו את אשתו בלי שהוא רואה את פניו באמת, בלי חיבור אמיתי ונקי. שונה מכך היא ה"אישות": גם בה יש קשר וחיבור, אך קשר זה אינו שולט ומנוכר כי אם מבוסס על קרבה ואהבה אישית. עיקרו של תהליך תיקון זה מופנה אל יחסי האיש והאישה, וביתר עומק על יחסי ישראל והקב"ה – אך בעומקו הוא מלמד על תיקון כולל של יחס האדם לממונו ולסביבתו. יחס "אישי", מכבד ואוהב, ולא "בעלי" ומנצל.44בחיים שלנו, מיתוקה של הבעלות מאפשר גם לאדם עצמו לחוות מחדש את עצמו באופן נקי, כאישיות העומדת לעצמה ולא בזכות רכושה, הישגיה וכישלונותיה.45מעניין לראות ביטוי לרעיון זה בשיר חביב של הזמר קובי אוז, שעוסק בשנת השמיטה:46זלמן הסתובב בעולם מבולבל, שאל את עצמו 'מי אני ובכלל'? אני חקלאי יש לי שטח גדול, ואני מנהל את הכל אני מגדל פירות וירקות, ומקפיד לדשן לעבד להשקות אני המושל על חלקת אדמה! ואז יצתה בת קול ואמרה: זלמן זה לא אתה! הנה תראה, שנת שמיטה השדה מלבלב בלי עזרתך, אתה לא אדמתך, אתה פשוט, זלמן...47ולחיה אשר בארצך – מבט חדש על החיות?48בסיום פרשיית השמיטה בספר שמות מוזכרת החיה – "...וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה". עד כה הסברנו שמוקד השינוי שהאדם צריך לעבור הוא שמיטת הבעלות ותיקון סיגי האכזריות והגאווה שבה. אך האם יש כאן גם דאגה לחיה?49מצוות רבות בתורה מכוונות לרחמים על עולם החי, בבחינת "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו". כבר בפסוק הראשון המופיע מיד לאחר פרשיית השמיטה, אנו פוגשים את השבת כזמן של מנוחה לשור ולחמור: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר". מנוחה זו אינה רק חוסר עבודה, אלא "ניחא" אמיתית, כדברי רש"י שם:50תן לו ניח, להתיר שיהא תולש ואוכל עשבים מן הקרקע. או אינו אלא יחבשנו בתוך הבית? אמרת אין זה נייח אלא צער.51תנאי השביתה והלכותיה נקבעים לפי 'מושגי המנוחה' של החמור ולכן מותר לו "שיהא תולש ואוכל עשבים מן הקרקע". מצווה זו הינה חלק ממצוות רבות בתורה, שאכן מוסברות על ידי חז"ל כביטוי לרחמים אמיתיים על החיה:52ולמה התינוק נימול לשמונה ימים? שנתן הקב"ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כחו, וכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם כך רחמיו על הבהמה מנין? שנאמר 'ומיום השמיני והלאה' וגו' ויקרא כב, כז. ולא עוד אלא שאמר הקב"ה 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד' ויקרא כב, כח. וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה כך נתמלא רחמים על העופות, מנין? שנאמר כי יקרא קן צפור לפניך.53האיסור לשחוט "אותו ואת בנו" ביום אחד, האיסור להקריב בהמה הקטנה מגיל שמונה ימים, ומצוות שילוח הקן – מוסברים כאן כולם כמממשים את רחמי הקב"ה על החיות והעופות. ואכן, החיה מוזכרת בשתי פרשיות השמיטה, בספר שמות כפי שראינו, ובויקרא: "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל". בימים כתיקונם, שומר האדם על שדהו מפני החיות, וישנה מעין תחרות על השליטה בארץ בין האדם והחיה:54וְנָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה.55כאשר אין מספיק אנשים, ואין שמירה על השדות – החיה טורפת ומשתלטת. אך בשנה השביעית, החיה נכנסת למעגל הלגיטימי של האוכלים מן השדה, כאילו הגענו לימים בהם "כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה לָךְ". מלבד הרחמים על החיה והבהמה, יש בכך אכילה שונה, אכילה שהיא "מן השדה", ללא פיתוח ועיבוד, וממילא משווה ברמה מסוימת אדם, חיה ובהמה.56כשם שבראשית הבריאה בירך ה' את האדם בברכת השגשוג והפריון, כך בירך ה' את החיות "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ". בשביעית, אם כן, מסגל האדם לעצמו מבט חדש על החיות: לא רק אויב ו"מתחרה" על משאבי הטבע, כי אם יצור חי, הראוי למנוחה ולרחמים, ושותף עם האדם בהנאה מהשפע שנתן ה' בבריאה.57"לקחת ללב"58על מה אני מוותר בשביעית הקרובה?59השליטה שלי בחיי מכוונת אותי יום יום. הרצון להתקדם, להצליח, לרכוש, לראות את עצמי בראי הקריירה שלי והישגיי – הופכים לאורך השנים לחלק בלתי נפרד מחיי. לפעמים אני עלול לשכוח למה בכלל יצאתי למסע, מה היה חשוב לי בתחילת הדרך הארוכה. אני עלול גם לשכוח את ערכיי ובמקום לפעול לאורם, לבחור בדרך כוחנית של רמיסה ושקרים.60הרצון החופשי הופך לשעבוד, השליטה וההצלחה החיצונית לעבדות פנימית.61השביעית מזמינה אותי לשמוט, לפתוח את היד הקפוצה, ולהביט במבט חדש בסובבים אותי. מבט חדש בארץ – אותה ארץ המשמשת אותי בכל שנה לזריעה, קצירה והתקדמות – הנותן לי לראות אותה כמות שהיא. מבט חדש באביון ובחיה, השותפים עמי בעולם, גם אם לא במאמציי לצבירת רכוש ובהישגיי. ובעיקר – התבוננות מחודשת בעצמי. קבלה של עצמי לא דרך ההישגים והרכוש, אלא פשוט כמי שקיים בעולם, שמתהלך בו בזכות עצם היותי אני. היזכרות שעם כל השקעתי במפעלי חיי – איני השליט היחיד על סביבת העבודה שלי. שותפיי, מעסיקיי והכפופים לי הם בני אדם, ולחמי תלוי בבורא עולם, הנותן חיים לכל חי.62מחקרים שנעשו על הדיכאון בחברה המודרנית, מנו בין הסיבות לדיכאון את מדידתו של האדם על פי הישגיו ורכושו. בניגוד לעבר, בו הישגים אלו היו נראים לעין בדמות תבואה רבה ואוכל טוב לשנה הקרובה, בימינו קשה "ליהנות מן הפירות" ולחוש סיפוק. האדם בוחן את עצמו אם כן לאור הישגיו, והישגים אלו אינם תמיד ניכרים לעין. השמיטה והנטישה מכוונות אותי להתבונן פנימה, להאמין בערך שיש לי, אשר אינו מותנה בהתקדמות ובצבירת רכוש. להשתחרר מהעבדות, ופשוט לנוח: ושבתה הארץ שבת לה'...63פתח ר' אלעזר 'כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד' וגו' שמות כא, ב בגין דכל בר ישראל דאתגזר דאית ביה רשימא קדישא אית ליה נייחא בשמטה... ודאי חירו אית בה, נייחא בה, כמה דשבת נייחא הוא דכלא, ה"נ שמטה נייחא דכלא נייחא הוא דרוחא וגופא. תרגום: פתח ר' אלעזר 'כי תקנה עבד עברי שש שנים עבוד' שמות כא, ב וגו', כיון שכל בן ישראל שנכנס בברית יש לו נחת בשמיטה... ודאי חירות יש בה, מנוחה בה, כמו ששבת מנוחה היא של הכל כך השמיטה מנוחה של הכל מנחות הרוח והגוף.
