אור לישרים על תלמוד ירושלמי ברכות ב׳:ג׳

1 משנה אמר רבי יהושע בן קרחה תנא בדור הרביעי: למה קדמה "שמע" – הפרשה הראשונה של קריאת "שמע", ל"והיה אם שמוע" – הפרשה השנייה? אלא שיקבל בכתב יד אחד של המשנה: 'יקבל', ובקטע גניזה אחד: 'כדי שיקבל' עליו מלכות שמים שלטון אלוהים תחילה – יתחייב להכיר בה' כמלך יחיד קבלת מלכות שמים נעשית באמירת פסוק הפתיחה של הפרשה הראשונה, שהוא הצהרה על ייחוד ה', ואחר כך יקבל עליו עול מצות – יתחייב לקיים את המצוות עיקרה של הפרשה השנייה - אזהרה על שמירת המצוות, ייעוד שכר טוב לשומריהן ואיום בפורענות על מפיריהן. למה קדמה "והיה אם שמוע" ל"ויאמר" – הפרשה השלישית? ש"והיה אם שמוע" נוהג בין ביום בין בלילה בכתבי היד ובקטעי גניזה של המשנה: 'נוהג ביום ובלילה' – המצוות נוהגות ביום ובלילה. ועוד, שחייבים לומר פרשת "והיה אם שמוע" גם בלילה, "ויאמר" אינו נוהג אלא ביום – מצוות ציצית אינה נוהגת בלילה אלא ביום. ועוד, שאין אומרים פרשת "ויאמר" בלילה לעיל א,ה. קבלת מלכות שמים מלכתחילה לא כלל הביטוי השגור 'קבלת עול מלכות שמים' את המילה 'עול'. הביטוי המקורי גרס 'קבלת מלכות שמים', והמילה 'עול' צורפה אליו בחלק מכתבי היד והמקורות הקדומים. מסתבר שבשל הקרבה המתקיימת במשנה ברכות ב,ב בין 'קבלת מלכות שמים' ל'קבלת עול מצוות', הועתקה במרוצת הדורות המילה 'עול' מן הסיפא אל הרישא. תהליך זה אירע בזמן העתקתה של ספרות חכמים, ואף על פי כן, ברוב הופעותיו של הביטוי בכתבי היד של המשנה והתלמוד שרד הנוסח המקורי ללא 'עול' "קבלת מלכות שמים", "אוקימתא" ב. • • •

2 תלמוד רבי חייא בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי אמר בשם רבי יוחנן גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני: מה טעם אמרו: אדם לובש תפילין וקורא את "שמע" ומתפלל? – משום מה אמרו החכמים, שאדם צריך ללבוש תפילין לפני שהוא קורא את "שמע"? כדי שיקבל עליו מלכות שמים תחילה מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה, כמו שהוא בכתב יד רומי, ואינה ברש"ס. והנכון הוא בלא מילה זו, שלא שייך 'תחילה' אלא לדעת רב להלן מִשָּׁלֵם בשלמות – כשאדם קורא את "שמע" כשהוא לבוש תפילין, הוא מראה שהוא מקבל עליו מלכות שמים לא בקריאה קריאת "שמע" בלבד אלא גם בעשייה לבישת תפילין, שתפילין הם אות שהלובש אותן מקבל עליו מלכות שמים. בבבלי ברכות יד,ב-טו,א אמרו: אמר עולא: כל הקורא קריאת "שמע" בלא תפילין - כאילו מעיד עדות שקר בעצמו שהרי בקריאת "שמע" הוא מזכיר את חובת הנחת תפילין, והוא עצמו אינו מניחן. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כאילו הקריב עולה בלא מנחה המתלווה אליה וזבח בלא נסכים שאף שיצא ידי חובה, אין קורבנו מושלם. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הרוצה לקבל עליו מלכות שמים שלימה - ייפנה לצרכיו וייטול ידיו ויניח תפילין ויקרא קריאת "שמע" ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלימה. רב אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים אמר: קורא את "שמע" ולובש את תפיליו בכתב יד רומי: 'ולובש תפילין' ומתפלל – אדם צריך ללבוש תפילין לאחר שהוא קורא את "שמע", שלא כרבי יוחנן. ומציעים מקור תנאי חולק: מתניתא דרב מגיה הגיה במסירה שלפנינו את האות דל"ת לאות אל"ף: 'ארב', כמו שהוא בכתב יד רומי. ובדפוס ונציה: 'רב', כי הסדר בדפוס חשב שהדל"ת נמחקה. והנכון כנוסח המסירה שלפנינו פליגא עילוי צריך לומר: 'עלוי', שהיא הצורה הרגילה בירושלמי. בכתב יד רומי חסרה מילה זו. ורש"ס גרס: 'מתניתא פליגא עלוי דרב': – המשנה המקור התנאי של רב הברייתא של רב, הברייתא להלן ששנה רב חלוקה עליו חולקת על מאמרו: הרי שהיה עסוק טרוד עם המת בקבר – מי שמתעסק לקבור את המת בקבר, והמת אינו אחד מקרוביו שהוא חייב להתאבל עליו, והגיעה עונת זמן קבוע קרית "שמע" - הרי זה פורש למקום טהרה – מתרחק מן הקבר למקום טהור מטומאה, מחוץ לארבע אמות של הקבר, מפני שאסור לקרוא קריאת "שמע" ולהתפלל בתוך ארבע אמות של קבר או של מת ייתכן שמקום טהרה הוא מקום מחוץ לחצר הקברים, שבו מקווה מים לטהרה מטומאת המת, ולובש תפילין וקורא את "שמע" ומתפלל – לפי הברייתא הזו של רב, אדם צריך ללבוש תפילין לפני שהוא קורא את "שמע", ואילו לפי המימרה של רב, אדם צריך ללבוש תפילין לאחר שהוא קורא את "שמע". הרי שרב בעצמו חולק על הברייתא שלו, ויש מחלוקת בין שונה הברייתא לדעתו הפרטית. ומציעים סיוע ממקור תנאי: מתניתא מסייעא לרב: – המשנה המקור התנאי, והוא המשנה כאן מסייעת לרב למאמרו של רב, שאדם צריך ללבוש תפילין לאחר שהוא קורא את "שמע": אלא מגיה מחק מילה זו במסירה שלפנינו וכתב במקומה 'לא שאדם', כמו שהוא בכתב יד רומי. והנכון 'אלא' וכנוסח המשנה יקבל נוסח המסירה שלפנינו 'אלא יקבל' הוא כנוסח כתב יד אחד של המשנה עליו מלכות שמים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצות – מכאן שיש להקדים קבלת מלכות שמים לקיום מצוות מעשיות, ולכן אדם קורא את "שמע" תחילה, ואחר כך הוא לובש תפילין, שבקריאת הפסוק הראשון של "שמע" אדם מקבל עליו מלכות שמים, ובלבישת תפילין הוא מקיים מצווה מעשית. ברייתא זו של רב מובאת בירושלמי מועד קטן ג,ה כברייתא סתם. ובמסכת שמחות יג,ד שנו: העושה כוך בקבר והגיע זמן המקרא, פורש למקום טהרה, וקורא ומתפלל, ואחר כך נכנס. בבבלי ברכות יד,ב אמרו: רב משא ידיה וקרא קריאת "שמע" ואנח תפילי וצלי. - והיכי עביד הכי? והתניא: החופר כוך למת... הגיע זמן קריאת "שמע" - עולה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת "שמע" ומתפלל! - רב כרבי יהושע בן קרחה סבירא ליה, דאמר רבי יהושע בן קרחה: כדי שיקבל עליו מלכות שמים תחילה ואחר כך יקבל עליו עול מצוות. - אימר דאמר רבי יהושע בן קרחה להקדים קריאה לקריאה להקדים קריאת פרשה שיש בה מלכות שמים לקריאת פרשה אחרת, קריאה לעשייה מי אמר? ועוד, רב מי סבירא ליה כרבי יהושע בן קרחה? והאמר רב חייא בר אשי: זמנין סגיאין הווה קאימנא קמיה דרב לתנויי פרקין / ספרא דבי רב, והווה מקדים וקאים ומשי ידיה ומברך ברכת התורה ומתני לן פרקין! הרי שרב חולק על רבי יהושע בן קרחה שמקדים מלכות שמים לעול מצוות, שרב הקדים לעסוק בתורה קודם שקרא קריאת "שמע" "פירושים וחידושים בירושלמי"... - אלא רב שלוחיה הוא דעווית שהגיע זמן קריאת "שמע" ותפילין, ואיחר השליח להביא לרב את תפיליו, ולכן קרא רב קריאת "שמע", שחשש שיעבור זמן קריאת "שמע", ורק אחר כך הניח תפילין. בבבלי לא ידעו את משנת רב הברייתא של רב שבירושלמי. המילה "עונה", המופיעה בצירוף עם קריאת "שמע" רק בירושלמי, חדרה ללשון חכמים בהשפעת הארמית הגלילית. קיימת חלוקה ברורה בין הבבלי לירושלמי בפועל המשמש לקשירת התפילין. רק בבבל "מניחין תפילין", בין בעברית ובין בארמית. בירושלמי, לעומת זאת, אין "מניחין תפילין", אלא אמרו: "נותן תפילין" או "לובש תפילין" "מסורות ארץ ישראליות ודרכן לבבל", "קתדרה" 92, עמוד 25. • • •

3 כיוון שהזכירו לבישת תפילין במקום טהרה, דנים בעניין חובת לבישת תפילין בטהרת הגוף ובעניינים נוספים הקשורים ללבישת תפילין. כאן התחלת מקבילה בפסיקתא רבתי פסקה כב. אמר רבי ינאי אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון: תפילין צריכין גוף נקי – שאינו מלוכלך בצואה וטהור מקרי ומטומאות היוצאות מהגוף, משום קדושת התפילין, ומי שאין גופו נקי מצואה וטהור מטומאות הגוף אסור ללבוש תפילין.

4 ושואלים: מפני מה לא החזיקו בהן בכתב יד רומי: 'לא הוחזקו בהם בארץ ישראל'. - שתי המילים האחרונות נוספו בכתב יד רומי על פי דברי הגאונים שרק בארץ ישראל היתה מצוות תפילין מרופה "פירושים וחידושים בירושלמי"? – מדוע לא דבקו במצוות תפילין? מדוע לא היו מדקדקים ונזהרים במצווה זו? ומשיבים: מפני הרמאין – בגלל מי שהיו נוהגים לרמות, שהיו לובשים תפילין כדי להראות את עצמם בעיני בני אדם ככשרים ונאמנים, והיו מרמים את בני האדם כמסופר להלן. ומביאים סיפור מעשה: עובדא הוה בחד בר נש דאפקיד גבי חבריה וכפר ביה – מעשה היה באדם אחד שהפקיד דבר מה אצל חבירו שסבר שהוא נאמן, וכפר הכחיש בו. אמר ליה: – אמר לו המפקיד לנפקד: לא לך הימנית אלא לאילין דברישך הימנית – לא לך האמנתי, אלא לאלה התפילין שבראשך האמנתי ששמו של ה' כתוב בתפילין של ראש, שרק משום שלבשת תפילין, סברתי שאתה נאמן, ולכן הפקדתי אצלך. בדברי רבי ינאי "תפילין צריכין גוף נקי" יש התנצלות על אלה שלא היו מניחים כלל, והטעם "מפני הרמאין" נאמר בשביל אלה שהיו מניחים אותן בבית הכנסת אבל לא בחוץ, שרק החסידים עשו כן, ואדם פשוט שעשה כמותם היה מביא עצמו לידי חשד שהוא רוצה להראות עצמו חסיד "פירושים וחידושים בירושלמי". בבבלי שבת קל,א אמרו: תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מצווה שמסרו ישראל עצמם עליה למיתה בשעת השמד, כגון עבודה זרה - עדיין מוחזקת היא בידם, וכל מצווה שלא מסרו ישראל עצמם עליה למיתה בשעת השמד, כגון תפילין - עדיין מרופה היא בידם ואינם נזהרים בה כראוי. ובבבלי שם קל,א ו-מט,א אמרו: אמר רבי ינאי: תפילין צריכים גוף נקי כאלישע בעל כנפים. - מאי טעמא? / למאי הלכתא? - אביי אמר: שלא יפיח בהן. רבא אמר: שלא יישן בהן. לפי הבבלי, אין לדקדק על גוף נקי יותר מדי, שאם כן יימנע על ידי כך ממצוות תפילין, ואין להקפיד אלא כדברי אביי ורבא. בפסיקתא רבתי פסקה כב נאמר: "לא תישא" וגו' - אמר רבי ביבי: אם בשבועת שווא הכתוב מדבר, והלא כבר נאמר: "לא תישבעו בשמי לשקר" ויקרא יט,יב. מה תלמוד לומר: "לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא"? שלא תהא תפילין נושא וטליתך עוטף, והולך ועובר עבירות. אמר רבי ינאי: תפילין צריכים גוף נקי. מפני מה לא החזיקו בהם בני ישראל? - מפני הרמאים. עובדא הווה בחד גברא דהווה טעין ממוניה בערובתא בערב שבת. באפי רומשא על בי כנישתא, אשכח חד גברא מצלי ותפילי על רישיה. אמר: לית לי מפקיד הדין ממונא אלא גבי הדין, דהוא נטר מצוותא דברייה. נסא לקח ואפקדיה לגביה. בא לאפוקי שבתא, כפר ביה. אמר ליה: לא לך הימנית אלא להדא שמא קדישא דהוא על רישך. נתעטף בטליתו ועמד ונתפלל באותו מקום. אמר לפניו: ריבונו של עולם, לא הימנית אלא לשמך קדישא דהווה על רישיה של זה. מגו צלוי נם ודמך ליה. איתגלי אליהו זכור לטוב על ההוא גברא, אמר ליה: זיל אמור לאיתתא דההוא גברא סימן דהווה ליה עימה: אכלין בלילי פסחא חמיר חמץ ובלילי צומא רבה יום הכיפורים מן ההוא מינא חזיר. אזל אמר לה סימן דהוה לה עימיה. אמר לה: הבי לי מקמת דבר פלן. נסתה ויהבה ליה. כיוון דאתא בעלה, שרי חביט עלה. אמרה ליה: מה את חביט עלי? סימנא דהוה ביני לבינך יהב לי, ויהבת ליה. אמר: הואיל ונתפרסמנו, נחזור לסורנו. רק המאמר "מפני מה לא החזיקו בהם?..." והמעשה של הרמאי מתאימים למאמר הפתיחה של רבי ביבי בפסיקתא, אבל לא המאמר של רבי ינאי המובא לאחר המאמר של רבי ביבי ולא כל האמור בירושלמי להלן המובא בהמשך הפסיקתא. בפסיקתא הורכב מעשה זה של הרמאי עם מעשה אחר על פרסום רמאותו. במעשה ראשון שהוא כמו בירושלמי אמר המפקיד לנפקד: "לא לך הימנית...", ואולם במעשה שני אמר לפני הקב"ה: "לא ליה הימנית...", ונצטרפו שתי המעשיות למעשה אחד "פירושים וחידושים בירושלמי".

5 ומספרים: רבי ינאי היה לובשן אחר חולייו שלשה ימים – היה לובש תפילין רק בשלושת הימים לאחר שנתרפא מחוליו, לומר זאת אומרת שהחולי ממרק – המחלה מנקה ומטהרת את הגוף מהצואה שבו, ולכן היה לובש תפילין רק בימים שלאחר שנתרפא מחוליו והיה גופו נקי, כיוון שרבי ינאי היה מחמיר בקדושת התפילין, ולדעתו תפילין צריכים גוף נקי. אבל אחרי שלושת הימים לאחר שנתרפא מחוליו לא היה לובש אותם, מפני ששוב אין הגוף נקי. ומסבירים: מה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה שהחולי ממרק? - שנאמר: "הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי, הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלֻאָיְכִי" תהילים קג,ג – ה' הוא הסולח לכל עוונותיי ורופא לכל מחלותיי. מכאן שייסורי החולי ממרקים את עוונותיו של החולה. - נראה ש"מה טעם" זה אינו שייך לכאן, משום שכאן אמרו שהחולי ממרק את הגוף מהצואה שבו, וכתוב זה אינו טעם לדבר זה. ואולי "מה טעם" זה הוא אשגרה ממקום אחר, או אפשר שכיוון שאמרו כאן שהחולי ממרק את הגוף מהצואה שבו, הביאו מימרה אחרת שהחולי ממרק את העוונות, כגון המימרה בבבלי נדרים ראה להלן, ועליה אמרו "מה טעם" זה, אלא שנשמטה המימרה האחרת ונותר רק "מה טעם" זה. המאמר "מפני מה לא החזיקו בהם?..." והמעשה של הרמאי שהובאו לעיל מפסיקים בין המאמר של רבי ינאי "תפילין צריכין גוף נקי" ובין המסופר עליו "רבי ינאי היה לובשן אחר חולייו שלשה ימים" שעניינם אחד. ונראה שבירושלמי במקורו לא היו המאמר "מפני מה לא החזיקו בהם?..." והמעשה של הרמאי, והם הועתקו לירושלמי מפסיקתא רבתי ששם מקומם בעקבות המאמר של רבי ביבי, אלא שהוכנסו בירושלמי שלא במקום הראוי. בזמן שלאחר מכן, המאמר של רבי ינאי והמסופר עליו וכל האמור בירושלמי להלן הועתקו מהירושלמי לפסיקתא רבתי אף שאין שם מקומם, אלא שהוכנסו בפסיקתא כמו שהם בירושלמי, ולכן בפסיקתא רבתי הוכנס המאמר של רבי ינאי לפני המאמר "מפני מה לא החזיקו בהם?...", והמסופר על רבי ינאי וכל האמור להלן הוכנס לאחר המעשה של הרמאי. במדרש תהילים קג,ז: "הסולח לכל עוונכי, הרופא לכל תחלואיכי" - רבי ינאי היה מניח תפילין בתר בישיה אחר חוליו תלתא יומין, דאמר מר: תפילין צריכים גוף נקי כאלישע בעל כנפיים. - ואמאי קרו ליה אלישע בעל כנפיים? - פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שכל מי שמניח תפילין יפצעו את מוחו, והיה אלישע מניח תפילין. ראהו קזדור אחד, ונטל תפילין בידיו ורץ מפניו, והקזדור רץ אחריו והגיעו. אמר לו: מה זה בידך? אמר לו: כנפי יונה, ומצא כדבריו, לפיכך נקרא אלישע בעל כנפיים. - וכיוון שאדם עומד מחוליו גופו נקי, ואחר שלושה ימים היה רבי ינאי מעביר אותם את התפילין. - רבי יוחנן בן זכאי הוי לביש תפילין בכל יום. לפיכך: "הסולח לכל עוונכי". לפי דברי מדרש תהילים, בשלושה הימים הראשונים היה לובשם כל היום זה יוצא ממה שאמרו שם שאחר שלושה ימים היה מעביר אותם, שלא היו סרים ממנו כל אותו הזמן, ואחרי כן היה מעבירם, ואולם אפשר שהיה מניחם לפעמים כשמצא עצמו נקי. ונראה שכן היא כוונת הירושלמי כאן "פירושים וחידושים בירושלמי". במדרש תהילים פתחו וסיימו בעיבוד של הירושלמי כאן "רבי ינאי... תלתא יומין", "וכיוון שאדם עומד מחוליו... הסולח לכל עוונכי" ויצקו לתוכו קטע מבבלי שבת מט,א =שם קל,א "דאמר מר... לפיכך נקרא אלישע בעל כנפיים" "מסורות ארץ ישראליות ודרכן לבבל", "קתדרה" 92, עמוד 47, הערה 254. בבבלי יומא ד,ב אמרו: רבי נתן אומר: לא בא הכתוב "ויכסהו הענן ששת ימים" את משה אלא למרק אכילה ושתיה שבמעיו, לשומו לעשותו כמלאכי השרת שאינם נזקקים לאכילה ולשתייה. ובמסכת אבות דרבי נתן נוסח א פרק א והוספה ב לנוסח א פרק א נאמר: אמר רבי נתן: מפני מה נתעכב משה כל ששת ימים ולא שרה עליו דיבור? בשביל שיימרק מכל אכילה ושתייה שבמעיו עד שיתקדש ויהיה כמלאכי השרת. הרי שמירוק הצואה שבגוף מביא לידי טהרת הגוף וקדושתו. החולי ממרק עוונות בבבלי נדרים מא,א אמרו: אמר רבי אלכסנדרי אמר רבי חייא בר אבא: אין החולה עומד מחוליו מחלים עד שמוחלים לו על כל עוונותיו, שנאמר: "הסולח לכל עווניכי, הרופא לכל תחלואיכי" תהילים קג קודם נאמר: "הסולח...", ואחר כך "הרופא...". ובמסכת שמחות ג,יא שנו: אמר רבי יהודה: חסידים הראשונים היו מתייסרים בחולי מעיים בעשרה ועשרים יום לפני מיתתם, כדי למרק את הכל, שיבואו זכאים לעתיד לבוא, שנאמר: "מצרף לכסף וכור לזהב ובוחן ליבות ה'". ובבראשית רבה סב,ב נאמר: אמר רבי יהודה ברבי אילעאי: חסידים הראשונים היו מתייסרים לפני מיתתם בחולי מעיים כעשרה וכעשרים יום, לומר שהחולי ממרק. ומספרים עוד: רבן יוחנן בן זכאי גדול החכמים בדור הראשון לתנאים לא הוון תפילוי זעין בהלכות הירושלמי לרמב"ם: 'זייעין' מיניה לא בקייטא ולא בסיתוא – לא היו תפיליו זזים סרים ממנו לא בקיץ בימות החמה ולא בסתיו בימות הגשמים, שהיה לובשם כל היום בכל ימות השנה, וכך נהג היה רגיל לעשות רבי אליעזר בן הורקנוס, תנא בדור השני תלמידו אחריו בעקבותיו. בבבלי סוכה כח,א אמרו: אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי: מימיו... לא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין... ובמסכת תפילין א,יט שנו: מעשה שהלך רבי אליעזר לאובלין אצל בעל הבית אחד. נהגו שיטבל במערה. פשט רבי אליעזר את כליו ופשט את תפיליו. אמר לו: רבי, והלא מי המערה הזו יפים משל זו? ולא היה בין זו לזו אלא ארבע אמות. לבש רבי אליעזר את כליו ונתן את תפיליו, שלא היה רבי אליעזר מהלך ארבע אמות בלא תפילין. כך היה רבי אליעזר עושה מצוות תפילין קבע. ושם א,כ נאמר: כך היה רבי אליעזר אומר: גדולה היא מצוות תפילין, שכך אמר הקב"ה לישראל: "והגית בו יומם ולילה"; אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבון העולמים, וכי אנו יכולים להגות יומם ולילה? אמר להם הקב"ה: בניי, היו נותנים תפילין על ראשיכם ועל זרועותיכם, ואני מעלה עליכם כאילו אתם הוגים בתורה יומם ולילה, שנאמר: "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך". ובמדרש תהילים א,יז נאמר: רבי אליעזר אומר: אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אנו רוצים להיות יגיעים בתורה יומם ולילה, אבל אין לנו פנאי. אמר להם הקב"ה: קיימו מצוות תפילין, ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגיעים לילה ויום. ובמסכת כלה רבתי ו,ד נאמר: כשחלה רבי אליעזר, נכנסו כל חכמי ישראל אצלו. אותו היום ערב שבת היה, והיו תפיליו עליו...

6 ומספרים עוד: רבי יוחנן גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני, בסיתוא דהוה כן הוא בכתב יד רומי ובהלכות הירושלמי לרמב"ם. אך נראה שצריך לומר: 'דלא הוה' חזיק רישיה הוה לביש תרויהון צורה ארמית, וצריך לומר כמו בכתב יד רומי ובהלכות הירושלמי לרמב"ם: 'תרתיהון' – בסתיו בימות הגשמים שלא היה עוטף את ראשו סביב, היה לובש את שתיהם תפילין של יד ותפילין של ראש כל היום, ברם בקייטא דלא הוה כן הוא בכתב יד רומי ובהלכות הירושלמי לרמב"ם. אך נראה שצריך לומר: 'דהוה' חזיק רישיה לא הוה לביש אלא דאדרעיה – אבל בקיץ בימות החמה שהיה עוטף את ראשו סביב כדרך החולים, מפני שחש בראשו מחמת החום, לא היה לובש אלא של זרועו תפילין של יד, ולא היה לובש תפילין של ראש, משום שהעטיפה הכרוכה סביב ראשו הפריעה להנחת תפילין של ראש. בחורף לא נמנע רבי יוחנן מהיות לבוש תפילין כל היום. ואולם בקיץ לא היה לובש תפילין של ראש אלא לקריאת "שמע" ולתפילה ואחר כך הסירן "פירושים וחידושים בירושלמי". הסיפור שלהלן מובא בירושלמי שלפנינו בנוסח זה: א. ואינו אסור משום ערוה?! - אמר רבי חייא בר אבא: אפיקרסין היה לובש מבפנים. ב. כד הוה אזיל מסחי, כיון שהיה מגיע אצל האוליירין היה חולצן. ג. אמר רבי יצחק: עד יעקב תרמוסרה היה לובשן. ד. וכד הוה נפיק מסחי, הוו יהבין לה. נראה שנשתבש סדר הדברים בשורות אלו, שכן אין מובן לדברים לפי הסדר הזה, ולכן יש להחליף זו בזו את השורות הראשונה והשנייה ואת השורות השלישית והרביעית. הסיפור שלהלן מובא בשלושה קטעים, ועל כל קטע ממנו שאלו והשיבו או העירו. ומספרים עוד על רבי יוחנן: כד הוה אזיל מסחי – כאשר בשעה ש-, כל אימת ש- היה רבי יוחנן הולך לרחוץ במרחץ, כשהוא לבוש תפילין, כיון שהיה מגיע אצל האוליירין – הבלנים, שומרי הבגדים בבית המרחץ מקור המילה בלטינית: שַׁמָּן, סך בשמן, היה חולצן – פושט את התפילין. ותמהים: ואינו אסור משום ערוה?! בתמיהה – שכיוון שחלץ את תפיליו כשהגיע אצל האוליירים, הרי שפשט את בגדיו קודם שחלץ את תפיליו, ונמצא שהיה בתפיליו כשהיה עירום. ומשיבים: אמר רבי חייא בר אבא אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי: אפיקרסין בכתב יד רומי: 'אפיסקרסין'. - בגד תחתון שלובשים על הגוף היה לובש בכתב יד רומי: 'לבוש' מבפנים – שלא פשט רבי יוחנן את כל בגדיו קודם שחלץ את תפיליו, אלא נשאר לבוש חלוקו התחתון הדבוק לגופו, ואחרי שחלץ את תפיליו פשט את חלוקו התחתון. וממשיכים ומספרים: וכד הוה נפיק מסחי – וכאשר בשעה ש-, כל אימת ש- היה רבי יוחנן יוצא מלרחוץ במרחץ, הוו יהבין ליה במסירה שלפנינו הוסיף הסופר בטעות 'מעיינא', ונמחק על ידי מגיה. ובכתב יד רומי: 'הוון יהבין לילה' – היו נותנים לו את התפילין. ומעירים: אמר רבי יצחק נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי: עד יעקב תרמוסרה המשרת של בית המרחץ מקור המילה בלטינית / חלפן מטבעות מקור המילה ביוונית היה לובשן – כשהיה רבי יוחנן יוצא מן המרחץ, לא היה לובש את התפילין אלא כשהגיע עד התורמסר, שבימי רבי יוחנן היה שמו יעקב, שכשיוצא מן המרחץ אין ללבוש את התפילין עד שיצא מרשות כל המרחץ, וכמו שהוכיחו להלן ממעשה זה של רבי יוחנן התורמסר היה מרוחק מן המרחץ יותר מן האוליירין "תוספתא כפשוטה". וממשיכים ומספרים: וכד הוה מעניי הוו מייתן ליליה במסירה שלפנינו נמחק על ידי מגיה 'מעניי הוו', כנראה מכיוון שלא הבין את המילה 'מעניי', והנכון הוא: 'וכד הוו מעניי מייתן ליליה'. ובכתב יד רומי: 'וכד הוון מתעני למתיון לילה' – וכאשר בשעה ש-, כל אימת ש- היו מאחרים לתת את התפילין לו לרבי יוחנן 'ליליה' / 'לילה' = 'ליה'. בשפה העממית אמרו 'ליליה' במקום 'ליה', ושרידים משפה חיה זו נשתמרו בירושלמי, הוה אמר דא מילתא: – היה אומר את הדבר הזה: שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר – זה בצד זה, בשעת מסעיהם של ישראל במדבר, ארונו של חי העולמים כינוי לאלוהים החי לנצח – הארון שהיה במשכן, וארונו של יוסף – שבו היו עצמותיו של יוסף והוצא ממצרים עם ישראל. והיו אומות העולם אומרין בכתב יד רומי נוסף 'להם לישראל': מה טיבן עניינם של שני ארונות הללו? והיו ישראל אומרין להן: זה ארונו של יוסף עם מילה זו היא אשגרה מלהלן, וצריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'וזה' ארונו של חי העולמים. והיו אומות העולם מונין מרגיזים, מקניטים את ישראל ואומרין: וכי איפשר לארון המת להיות מהלך בכתב יד רומי: 'וכי דרכו של ארון המת לילך' עם ארונו של חי העולמים?! והיו ישראל אומרין בכתב יד רומי נוסף 'להם': על ידי ששימר הקפיד לקיים זה בכתב יד רומי נוסף 'עכל' מה שכתוב הסופר במסירה שלפנינו כתב 'שכת'', והסדר בדפוס ונציה טעה בפתרון הקיצור: 'שכתב' בזה – בגלל שהמת המוטל בארון זה קיים כל מה שכתוב בלוחות ובספר התורה המונחים בארון זה, לכן ארונו של המת מהלך עם ארונו של חי העולמים במכילתות פירטו כיצד קיים יוסף את עשרת הדיברות הכתובים על הלוחות ראה להלן. ושואלים: ולמה הוא בכתב יד רומי: 'הווה' אמר דא מילתא? – ולמה היה רבי יוחנן אומר דבר זה? ומשיבים: אמר רבי חנינא בכתב יד רומי: 'חנניה' רבי חנניה דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי: בגין מימר מילא דאוריא – בשביל לומר דבר של תורה דבר תורה. אמר ליה – אמר לו לרבי חנינא רבי מנא השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי: והכין?! לא הוה ליה מילא דאוריא חורי מימר אלא דא?! בתמיהה – וכך?! לא היה לו לרבי יוחנן דבר של תורה אחר לומר אלא זה?! למה אמר דבר זה דווקא? אלא קינתורין הוון – דברי נזיפה וגערה מקור המילה 'קינתורין' ביוונית: לעקוץ היו הדברים שאמר רבי יוחנן, לומר הכוונה היא: יוסף לא זכה למלכות – במצרים, אלא על ידי ששימר מצותיו של הקב"ה – כאמור לעיל, ששימר מה שכתוב בארון של ה', ואנו לא זכינו לכל הכבוד הזה – שיש לנו מרחצאות לרחוץ בהם, אלא על ידי ששימרנו מצותיו של הקב"ה. ואתון בעיי מבטלה מצוותא מינן?! – ואתם רוצים לבטל את המצוות ממנו?! רבי יוחנן קנתר את תלמידיו שאיחרו לתת לו את תפיליו והאשימם שהם רוצים לבטלו ממצוות. - רבי חנינא ורבי מנא נחלקו מדוע סיפר רבי יוחנן את המעשה בארונו של יוסף חזיק רישיה בירושלמי ברכות ה,ד אמרו: רבי יודה בן פזי, כד הוה תשיש, הוה חזיק רישיה... ושם שבת ח,א ופסחים י,א אמרו: רבי יונה שתי ארבעתי כסוי דלילי פיסחא וחזק רישיה עד עצרתא. רבי יודה בירבי אילעאי שתי ארבעתי כסוי דלילי פיסחא וחזק רישיה עד חגא. אולייר כינוי לאחד מעובדי בית המרחץ, שעיסוקו המדויק לא נתברר כל צורכו. יש מפרשים אותו: שמש בית מרחץ המשרת את המתרחצים הגאונים, הערוך. ב"תוספתא כפשוטה" ברכות ומעשר שני מפרש: שומר הבגדים בבית המרחץ. סביר לומר שהאולייר היה מכין ומספק את השמן לסיכה, ואולי אף המומחה הסך והמעסה בשמן, ועליו היו מוטלים גם שירותים אחרים למתרחץ "אוצר כינויי עובדים". אפיקרסין במסכת דרך ארץ פרק הנכנס נאמר: הנכנס למרחץ... קודם שייכנס כיצד יעשה? חולץ את מנעליו, ומסלק את כובעו, ומסלק את טליתו, ומתיר את חגורו, ופושט את חלוקו, ואחר כך מתיר את אפיקרסו התחתונה. רחץ ויצא והביאו לו את המפה... הביאו לו את השמן... ואחר כך מניח את אפיקרסו התחתונה, ולובש את חלוקו, וחוגר את חגורו, ומתכסה בטליתו, ומניח את כובעו, ואחר כך מניח את מנעליו. במספר מקורות נראה שפירושה של המילה אפיקרסין הוא בגד תחתון הדבוק לגוף. כך בתוספתא ברכות ב,טז, וכן בירושלמי כאן. במסכת דרך ארץ מתוארים סדר הורדת הבגדים של הנכנס למרחץ וסדר לבישתם לאחר המרחץ. בתיאור זה האפיקרסין הוא הבגד הצמוד לגוף. לעומת זאת, ממקורות אחרים משתמע שמדובר בבגד עיטוף עליון או בסדין. נראה שלפנינו שתי מילים שונות, הדומות זו לזו מבחינת צורתן אך שונות במובנן. על המילה היוונית האחת אפיסקריון, שמובנה בגד תחתון הצמוד לבשר, עבר תהליך של שיכול אותיות בהשפעת המילה האחרת אפיקרסיוס הידועה יותר, שמשמעה בגד פסים "אפיקרסין", "נטועים" ו, עמודים 87-92. תורמסר סביר לומר שהוא זה שממונה על חימום המים. פירוש שונה לכינוי זה "תרביץ" א, עמוד 89, הערה 4; "תוספתא כפשוטה", ברכות ומעשר שני: החלפן בכניסה לבית המרחץ ואפילו מחוצה לו, הפורט כסף למטבעות קטנות פרטיות, לתורמוסין, שהם סימנים, הנמסרים בכניסה לאולייר, כאות ששולמו דמי רחיצה "אוצר כינויי עובדים". שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר בתוספתא סוטה ד,ז שנו: והיו שני ארונות מהלכים, אחד ארון קודש ואחד ארון של מת, והיו כל עוברים ושבים אומרים: מה טיבם של שני ארונות הללו? אמרו להם: אחד ארון קודש ואחד ארון של מת. אמרו להם: וכי איפשר לארון קודש להלך עם ארונו של מת? אמרו להם: מת מוטל בארון זה קיים מה שכתוב ומונח בארון זה. ובמכילתא דרבי ישמעאל 'בשלח' - פתיחתא נאמר: היה מהלך ארונו של יוסף עם ארון חי העולמים. והיו עוברים ושבים אומרים: מה טיבם של שני ארונות הללו? והם אומרים להם: זה ארונו של מת וזה ארונו של חי העולמים. ואומרים להם: מה טיבו של מת להלוך עם ארון חי העולמים? ואומרים להם: המונח בארון זה קיים מה שכתוב במונח בארון זה. במונח בארון זה כתיב: "אנוכי ה' אלוהיך" שמות כ,ב, וביוסף כתיב: "התחת אלוהים אני" בראשית נ,יט. במונח בארון זה כתיב: "לא יהיה לך אלוהים אחרים", וביוסף כתיב: "את האלוהים אני ירא" בראשית מב,יח. כתיב: "לא תישא", וביוסף כתיב: "חי פרעה" בראשית מב,טו. כתיב: "זכור את יום השבת", וביוסף כתיב: "וטבוח טבח והכן" בראשית מג,טז, ואין "הכן" אלא שבת שנאמר: "והיה ביום השישי והכינו" שמות טז,ה. כתיב: "כבד את אביך", וביוסף כתיב: "ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רועים בשכם לך ואשלחך אליהם ויאמר לו הנני" בראשית לז,יג. כתיב: "לא תרצח", לא רצח לפוטיפר. כתיב: "לא תנאף", לא נאף לאשת פוטיפר. כתיב: "לא תגנוב", לא גנב, שנאמר: "וילקט יוסף את כל הכסף" וגו' בראשית מז,יד. כתיב: "לא תענה ברעך", והרי דברים קל וחומר, ומה דבר של אמת - לא ענה, של שקר - על אחת כמה וכמה. כתיב: "לא תחמוד", לא חמד אשת פוטיפר. כתיב: "לא תשנא" ויקרא יט,יז, וביוסף אומר: "וינחם אותם וידבר על ליבם" בראשית נ,כא. כתיב: "לא תיקום ולא תיטור" ויקרא יט,יח, וכתיב: "ואתם חשבתם עליי רעה אלוהים חשבה לטובה" בראשית נ,כ. כתוב: "וחי אחיך עימך" ויקרא כה,לו, "ויכלכל יוסף את אביו" בראשית מז,יב. ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות יג,יט נאמר: כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל מהלכים במדבר, היה ארון השכינה וארונו של יוסף מהלכים זה בצד זה. והיו העוברים והשבים אומרים: מה טיבם של שני ארונות הללו? אמרו להם: אחד של השכינה ואחד של מת. - וכי אפשר למת להלך עם השכינה? - אמרו: קיים זה מה שכתוב בזה. בלוחות כתיב: "אנוכי ה' אלוקיך" שמות כ,ב, וביוסף כתיב: "התחת אלוקים אני" בראשית נ,יט. בזה כתיב: "לא יהיה לך" שמות כ,ב, וביוסף כתיב: "את האלוקים אני ירא" בראשית מב,יח. בזה כתיב: "לא תישא" שמות כ,ו, וביוסף כתיב: "חי פרעה אם תצאו מזה" בראשית מב,טו. בזה כתיב: "זכור את יום השבת" שמות כ,ז, וביוסף כתיב: "וטבוח טבח והכן" בראשית מג טז, ואין "והכן" אלא לצורך השבת. בזה כתיב: "כבד את אביך" שמות כ,יא, וביוסף כתיב: "ויכלכל יוסף את אביו" בראשית מז,יב. בזה כתיב: "לא תרצח" שמות כ,יב, וביוסף כתיב: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים" בראשית לט,ט, אמר לה: לא דיי שאמנה עם המנאפים אלא אף עם הרצחנים. בזה כתיב: "לא תנאף" שמות כ,יב, וביוסף כתיב: "ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עימה" בראשית לט,י. בזה כתיב: "לא תגנוב" שמות כ,יב, וביוסף כתיב: "וילקט יוסף את כל הכסף" וגו' "ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה" בראשית מז,יד. בזה כתיב: "לא תענה" שמות כ,יב, וביוסף כתיב: "ויבא יוסף את דיבתם רעה" בראשית לז,ב, 'ויוציא יוסף' אין כתוב אלא "ויבא". בזה כתיב: "לא תחמוד" שמות כ,יג, וביוסף כתיב: "וימאן ויאמר אל אשת אדוניו" בראשית לט,ח. ובפסיקתא דרב כהנא יא,יב נאמר: שני ארונות היו מהלכים עם ישראל במדבר, ארונו של יוסף וארונו של חי העולמים, והיו אומות העולם אומרים: מה טיבם של שני ארונות הללו? וישראל אומרים להם: זה ארונו של יוסף מת, וזה ארונו של חי העולמים. ואומות העולם מונים להם לישראל ואומרים להם: וכי מה דרכו של ארון האלהים להיות מהלך עם ארונו של מת? וישראל אומרים: המת שהוא מונח בארון הזה קיים כל מה שכתוב בארון הזה. ובבבלי סוטה יג,א-ב אמרו: וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר, היו שני ארונות הללו אחד של מת ואחד של שכינה מהלכים זה עם זה. והיו עוברים ושבים אומרים: מה טיבם של שני ארונות הללו? אמרו: אחד של מת ואחד של שכינה. - וכי מה דרכו של מת להלך עם שכינה? - אמרו: קיים זה כל מה שכתוב בזה. הדברים שנאמרו בירושלמי כאן על ידי רבי יוחנן, "שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר...", מקורם במדרשי ההלכה של התנאים. זכינו לכל הכבוד הזה בבבלי שבת לג,ב אמרו: "ויחן את פני העיר" בראשית לג - אמר רב: מטבע תיקן להם. ושמואל אמר: שווקים תיקן להם. ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם. מדברי רבי יוחנן אלה עולה, שהוא שיבח את תיקון המרחצאות שהיו בימיו בטבריה שתיקן השלטון הרומי, ונראה שלכך כיוון כשאמר בצאתו מהמרחץ: "זכינו לכל הכבוד הזה". • • •

7 דנים בעניין ברכת התפילין ובעניין תפילין בלילה. שואלים: כאי זה צד בכתב יד רומי: 'כיצד' הוא – אדם, כשהוא נותן תפילין, מברך עליהן – על התפילין? ומשיבים: רבי זריקן רבי זריקא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי אמר בשם רבי יעקב בר אידי אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי: כשהוא נותן על יד בכתב יד רומי אין המילים 'על יד', מהו אומר? "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצותיו וציונו על מצות תפילין". כשהוא נותן על בכתב יד רומי: 'של' ראש, מהו אומר? "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצותיו וציונו על מצות הנחת בכתב יד רומי: 'על הנחת להניח'. בנוסח זה נצטרפו שתי גרסאות חלופיות: 'על הנחת' / 'להניח' תפילין". כשהוא חולצן פושט אותן, מהו אומר? "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצותיו וציונו לשמור חוקיו" – מפני שאדם מקיים מצווה כשהוא חולץ תפילין בלילה, והיא המצווה האמורה בתפילין: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה" שמות יג,י - אתה חייב לשמור את פרטי הדינים האלה בזמן הקבוע להם בכל יום ויום, ודרשו להלן מן הכתוב הזה שמצוות תפילין אינה נוהגת בלילה. ומציעים קשר בין שתי דיעות: ואתיא כמאן דמר: – והמימרה בעניין הברכה לחליצת התפילין באה הולכת כמי שאומר: בחוקת תפילין הכתוב הפסוק מדבר – הכתוב "ושמרת את החוקה..." מוסב על מצוות תפילין שלפניו: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ" שמות יג,ט. ועל פי הלשון הזאת נקבעה הברכה לחליצת התפילין: "...לשמור חוקיו". ומנגידים דיעה אחרת לדיעה שנקשרה: ברם כמאן דמר: – אבל כמי שאומר: בחוקת הפסח הכתוב הפסוק מדבר – הכתוב "ושמרת את החוקה..." מוסב על מצוות הפסח והמצות שלפני פניו שמות יג,ו-ח, ופירוש הכתוב: אתה חייב לשמור את פרטי הדינים של הפסח בזמן הקבוע להם, בחודש האביב, בכל שנה ושנה, - לא כדא צריך לומר כמו בכתב יד רומי וברש"ס: 'לא בדא' =בהדא – לא בזאת אין לומר את הברכה לחליצת התפילין בנוסח הזה, ואפשר שמברכים בנוסח אחר, ואפשר שאין מברכים כלל. - הלשון "הכתוב מדבר" המופיע כאן אינו נמצא במכילתות ובברייתא שבבבלי המובאות להלן, לכן ייתכן שיש כאן ניסוח אמוראי של שתי הדיעות השונות על פי הסגנון הרגיל במקומות אחרים בספרות התנאים "אוצר לשונות ירושלמיים". בתוספתא ברכות ו,י שנו: ...כשהוא מניחם אומר: "ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין". ובירושלמי ברכות ט,ג אמרו: ...כשהוא לובש אומר: "על מצוות תפילין". ובבבלי ברכות ס,ב אמרו: כי מנח תפילין בדרעיה, אומר: "ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להניח / על מצוות תפילין". כי מנח ברישיה, אומר: "ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצוות / להניח תפילין". ובבבלי מנחות לו,א אמרו: שלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דרבי יוחנן: על תפילין של יד אומר: "ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין". על תפילין של ראש אומר: "ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו במצוות תפילין". ובבבלי ברכות מד,ב ונידה נא,ב אמרו: בני מערבא, בתר דמסלקי תפילייהו מברכי: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמור חוקיו". נראה שבארץ ישראל נהגו לומר רק ברכה אחת על התפילין. כך עולה מברייתא המובאת בקיצור בירושלמי ברכות ט,ג: '...כשהוא לובשן אומר: "על מצות תפילין"'. אפשר שגם ביסודו של הירושלמי ברכות ב,ב בירכו ברכה אחת. הבולט בשמועה זו הוא שמופיעות שתי ברכות לתפילין, אחת לשל יד ואחת לשל ראש, ועוד שהן מוחלפות עם הברכות הנובעות מהבבלי, והיו על כן מחכמי הראשונים שהחליפו והתאימו לבבלי. מה שעולה מהירושלמי ברכות ט,ג שברכת תפילין בארץ ישראל היא "על מצות תפילין", תואם את חלקה הראשון של שמועת הירושלמי ברכות ב,ב, היינו: 'כשהוא נותן על יד, אומר: "על מצות תפילין"'. וכאן נראה נגמרה השמועה במקורה גם בפרק ב. ולא הנגידו 'נותן על יד' כנגד 'נותן על ראש', אלא 'כשהוא נותנן, אומר: "על מצות תפילין"' ותו לא ראיה לכך שכתב יד רומי גורס כאן: 'כשהוא נותן, מהו אומר? "ברוך שקדשנו במצותיו וציונו על מצות תפילין"'. ויוצא בברכה אחת ידי חובת תפילין של יד ושל ראש כאחד. על פי זה גם לא החליפו את הברכות עם הברכות שבבבלי, אלא זו הברכה הארץ ישראלית ללבישת התפילין. מי שהוסיף את הברכה השנייה בפרק ב, הצמיד תחילה את הברכה הבבלית: 'ברוך... על מצות הנחת תפילין'. הלשון 'על מצות הנחת תפילין' נראה שהוא מורכב משני נוסחים, הבבלי והארץ ישראלי, 'על מצות תפילין' / 'על הנחת תפילין'. ראיה לכך שכתב יד רומי גורס כאן: 'ברוך... על הנחת להניח תפילים', נוסח שנצטרפו בו שתי גרסאות חלופיות: 'על הנחת' / 'להניח', וברור ממנו שאכן שתי נוסחאות של ברכה בבלית צורפו לכאן. בשלב מאוחר יותר, כנראה על פי ההלכה הבבלית המאוחרת, עשו מהצמדה זו פשרה ונתנו ברכה אחת לשל יד וברכה אחת לשל ראש. מעין גלגולי נוסח משוערים אלה בפרק ב אנו מוצאים מפורשים בפרק ט. ברחוק הזמן פתקו גם לירושלמי פרק ט גרסה נוספת, וגם היא על פי הבבלי, תוספת המופיעה בכתב יד רומי: 'כשהוא לובשן אומר ברוך... על מצות תפילים. כשהוא מניחן אומר ברוך... על הנחת תפילים'. המשפט 'כשהוא מניחן...' הוא לשון בבלי המקביל למשפט הארץ ישראלי 'כשהוא לובשן...', וממילא גם הברכה הבאה בעקבותיו מנוסחת על פי הבבלי: 'על הנחת תפילים'. ואין כאן אלא לשון כפול, תופעה שכתב יד רומי משופע בה, ואין לנו כאן אלא ברכה אחת. ביסוד ההלכה היתה גם בארץ ישראל וגם בבבל רק ברכה אחת. לא נותר אלא לשחזר ולומר שהברכה בארץ ישראל היתה 'על מצות תפילין' ושבבבל בירכו על פי המינוח הבבלי: 'להניח תפילין'. והמסורת המאוחרת בבבלי בשם רבי יוחנן כמו גם זו של סתם הבבלי בברכות לומר שתי ברכות, היא בבחינת אותו כלל פסיקה הרווח בענייני ברכות: 'הלכך נימרינהו לתרווייהו' "על ברכות התפילין בארץ ישראל ובבבל", "תרביץ" עט, עמודים 72-86. המחלוקת בין בבל לארץ ישראל בנוסח ברכת התפילין היא חלק מתופעה רחבה של מחלוקת בנוסח ברכת המצוות. בבבל נוסח הברכה הוא תמיד 'וציוונו לעשות...' או 'וציוונו על העשייה', והנוסח הארץ ישראלי בחלק מן הברכות הוא 'וציוונו על מצוות...' "על ברכת המצוות בארץ ישראל ובבבל", "תרביץ" עט, עמודים 385-387. ברם כמאן דמר: בחוקת הפסח הכתוב מדבר - לא בדא המפרשים פירשו, שלמאן דאמר בחוקת הפסח הכתוב מדבר, לילה זמן תפילין הוא, ולכן אין מברכים על חליצתן, שאין חולצן אלא מדברי סופרים. ואולם ראוי להעיר, שלא מצאנו בשום מקום בירושלמי שיאמר אדם לילה זמן תפילין הוא, וכאן כיוונו לומר שאם "ושמרת..." נאמר לעניין פסח ולא לעניין תפילין, אין טעם לברכת "לשמור חוקיו" שנוסדה על הפסוק הזה, ואפשר שמברכים ברכה אחרת, ואפשר שאין מברכים כלל כשם שאין מברכים על שאר מצוות לאחריהן "פירושים וחידושים בירושלמי". ברכת המצוות לאחריהן? בין הבבלי לירושלמי הירושלמי קובע שלמי שאומר "בחוקת הפסח הכתוב מדבר" אין אומרים ברכת "לשמור חוקיו" בחליצת תפילין, והואיל ואינו מסַפק מטבע חלופי כלשהו, משמע שאינו יודע ברכה כללית על סיום מצוות. ואומנם, לא מצינו בירושלמי ברכה לאחר מצווה אחרת כלשהי. אבל בבבלי ברכות מד,ב ונידה נא,ב, שדן בביאורה של משנת נידה ו,י, נראה שהבינו כי המנהג לברך על המצוות לאחריהן עניינו בכל המצוות. מסתבר שהבבלי אינו כורך ברכה זו בכתוב "ושמרת את החוקה הזאת" דווקא, אלא בשאר כתובים הדנים בלשון זה בכל המצוות: "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ" דברים כו,יז. נראים הדברים שביסוד שיטת הירושלמי מצויה פרשנות שונה לכתוב "ושמרת את החוקה הזאת". אין מדובר בשמירת קיומה של מצוות תפילין, אלא בשמירתן של התפילין עצמן במקום הראוי להם המונע מהם ביזוי או פגיעה. במכילתא שנינו שהכתוב "ושמרת" אינו מכוון כפשוטו לשמירתה של מצוות תפילין, אלא לשמירתן של התפילין עצמן. ברכת "לשמור חוקיו" הנאמרת כשחולצים את התפילין היא ברכת המצווה "ושמרת את החוקה הזאת" עובר לעשייתה. שהרי כל זמן שהתפילין קשורים בזרועו של האדם ומונחים על ראשו, שמורים התפילין כל צורכן, אבל משעה שחלצן ועומד לעוזבן, חלה עליו המצווה להניחן בדרך שמורה כל הצורך. זו המצווה שהוא מברך עליה עם חליצה עובר לעשייתה. ברכה על סיומה של מצווה לא נולדה אלא מפרשנותו של הבבלי למנהג ארץ ישראלי, אך מקורו של המנהג אינו עניין כלל לברכה על סיום המצווה, אלא עובר לעשייתה. שיטה ארץ ישראלית זו מיוסדת על מסורת פרשנית שלא נשתמרה אלא במכילתא, ולפיכך הוצרך הבבלי לפרשה מחדש "ברכת המצוות", "סידרא" כז-כח, עמודים 96-101. נראה שלשון הברכה "לשמור חוקיו" בירושלמי הוא בהשפעת הבבלי שנקט את לשון הכתוב בכל המצוות "לשמור חוקיו" דברים כו,יז, שכן הבבלי לשיטתו שמנהג בני ארץ ישראל לברך על כל המצוות לאחריהן, אבל לשון הברכה המקורי כשחולץ תפילין הוא "לשמור את החוקה" כלשון הכתוב בתפילין "ושמרת את החוקה", ואולי לשון הברכה הוא "על מצות שמירת תפילין".

8 כאן התחלת מקבילה בירושלמי עירובין י,א. רבי אבהו אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי אמר בשם רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני: הנותן תפילין בלילה - עובר ב'עשה' – לא קיים מצוות 'עשה' האמורה להלן. ומסבירים: ומה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - שנאמר: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה" שמות יג,י – הכתוב הזה מוסב על מצוות תפילין, ויש לדרוש מן הכתוב הזה: "ימים" - ולא לילות – מצוות תפילין אינה נוהגת בלילה, ולכן הנותן תפילין בלילה - עובר ב'עשה' זה של "ושמרת"; "ימים" לפי מה שהגיה מגיה במסירה שלפנינו: 'ימימה' - פרט לשבתות וימים טובים במקבילה בירושלמי עירובין ובכתב יד רומי אין חמש מילים אלו, וכן אינן בראשונים המעתיקים את הירושלמי כאן, אך ישנן במקבילה בפסיקתא רבתי – יש להוציא מכלל הימים שבהם נוהגת מצוות תפילין שבתות וימים טובים, שמצוות תפילין נוהגת בימי החול ואינה נוהגת בשבתות ובימים טובים הסופר במסירה שלפנינו חזר על המילים 'ימים ולא לילות' ונמחק על ידי מגיה. - נראה שאף במקורה של המסירה שלפנינו לא היתה הדרשה השנייה 'ימימה פרט לשבתות וימים טובים' אלא היתה רק הדרשה הראשונה 'ימים ולא לילות', כמו שהוא במקבילה בירושלמי עירובין ובכתב יד רומי. בשלב מאוחר יותר הוסיפו במקורה של המסירה שלפנינו את הדרשה השנייה, משום שמהירושלמי להלן משמע שהזכירו כאן את הדרשה הזו בעניין שבתות וימים טובים, אלא שכשהוסיפו את הדרשה השנייה הוסיפו לפניה גם את הדרשה הראשונה, ובשל כך נכפלה הדרשה הראשונה: המופע הראשון שלה הוא חלק מהתוספת המאוחרת, והמופע השני שלה הוא מה שהיה מתחילה. ומקשים: והא רבי אבהו יתיב מְתַנֵּי ברמשא ותפילוי עילוי צריך לומר: 'עלוי', כמו בכתב יד רומי! – והרי רבי אבהו היה יושב ומשנן לומד לעצמו מקרא או משנה בערב ותפיליו עליו! ואיך אמר רבי אבהו עצמו שהנותן תפילין בלילה - עובר ב'עשה'? ומתרצים: מצדדן בכתב יד רומי: 'מצרירן', ובמקבילה: 'מצדדין'. יש להעדיף את הגרסה 'מצדדן' הוה צריך לומר:'היה' – רבי אבהו לא הניח את התפילין כמנהג המקובל, אלא הפנה אותן לצדדים, ולא התכוון למצוות תפילין, וכמין פיקדון צריך לומר כמו במקבילה: 'פיקרין' היו בידו – כמו צעיף של פשתן היו התפילין אצלו 'בידו' מתפרש 'ברשותו', שהיה מצדד את התפילין לצדדים כמו צעיף המונח סביב צווארו 'פיקרין' היא מילה יוונית שיסודה בלטינית, והיא צעיף עשוי פשתן הנכרך סביב הצוואר. אפשר שרבי אבהו הוריד את הבתים מגובה הראש ומן הקיבורת והפנה את הרצועות לצידי הצוואר ולצידי הזרוע כדוגמת צעיף. אך גם אפשר שהשאיר את הבתים במקומם, והפנה רק את הרצועות לצידי צווארו וזרועו, כדי להראות שאינו מתכוון למצוות תפילין "ערך 'פיקרין'", "תרביץ" עד, עמודים 565-566 ו- 568-570. - ואולי צריך לומר: 'פרפורון' במקום 'פיקדון'. פָּרָפוֹרוֹן מילה יוונית היא חגורה שאינה מהודקת, שהיא זזה ממקום למקום. מילה זו מצויה בתוספתא בבא מציעא ח,יד ראה "תוספתא כפשוטה" ובירושלמי בבא מציעא ג,יא בכתב יד ספרדי ראה "ירושלמי נזיקין", מבוא, עמוד לה. רבי אבהו הפנה את התפילין לצדדים על ידי שהתפילין לא היו הדוקים והיו זזים ממקום למקום נראה שהנוסח 'מצרירן' והנוסח 'פיקדון' הם בהשפעת הבבלי מנחות: 'ואם לשומרן - מותר'. ומציעים תירוץ חלופי עלום שם: אית דבעי מימר: – יש מי שרוצה לומר: לא אמר אלא הנותן – רבי אבהו שאמר שהנותן תפילין בלילה - עובר ב'עשה', לא אמר אלא כשנותן אותן בלילה בתחילה, אבל הסופר במסירה שלפנינו כתב 'אלא', והוגה על ידי מגיה 'אבל', וכן הוא במקבילה אם היו עליו מבעוד יום - מותר – שיהיו התפילין עליו בלילה, ואינו צריך לחלוץ אותן. ואף רבי אבהו, שהיו התפילין עליו בערב, היו עליו מבעוד יום. ומציעים תירוץ חלופי עלום שם: ואית דבעי מימר: – ויש מי שרוצה לומר: המוסגר הושלם על פי המקבילה מצותן עד שתיכלה רגל מן השוק בכתב יד רומי: 'מצותן כדי צריך לומר: עד שתיסלק רוב הרגל מן השוק' כלשון פסיקתא רבתי פסקה ב בעניין מצוות נר של חנוכה. ובמקבילה בפסיקתא רבתי: 'מצוותן עד שתסתלק רגל מן השוק' – מצוות תפילין נוהגת עד שבני אדם יפסקו ללכת בשוק, והוא אחרי שקיעת השמש, ויש לחלוץ את התפילין כשתכלה רגל מן השוק, ורק מי שתפיליו עליו לאחר שעה זו - עובר ב'עשה'. ורבי אבהו, שהיו התפילין עליו בערב, היו עליו עד שעה זו. ומציעים דרשה חלופית עלומת שם במקום הדרשה הקודמת: אית דבעי נשמעינה צריך לומר: 'משמעינה'. ובכתב יד רומי: 'משמע', וצריך לומר: 'משמעינה' מן הדא: – יש מי שרוצה לשמוע ללמוד אותה את ההלכה שמצוות תפילין אינה נוהגת בשבתות ובימים טובים מזאת: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ" שמות יג,ט – כתוב זה נתפרש במצוות תפילין, שהתפילין הן אות סימן לזיכרון שיש לשים על היד ובראש הרומז ליציאת מצרים, - את שהוא לך לאות – אתה חייב לשים תפילין בימים שהתפילין הן לך לאות היחיד, פרט לימים טובים ושבתות שכולן אות במקבילה: 'מי שצריכין אות, יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות', והוא לשון הבבלי – שבתות וימים טובים הם עצמם אות, והתפילין בהם אינן לך לאות היחיד, ולכן מצוות תפילין אינה נוהגת בהם בעניין שמירת השבת נאמר: "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" שמות לא,יג - השבת היא סימן לקרבה המיוחדת שבין ה' ובין ישראל. ימים טובים הם כשבתות ואף הם אות. זו דרשה חלופית במקום הדרשה הקודמת שנזכרה לעיל. ותמהים: ולא כן כתיב הסופר במסירה שלפנינו כתב 'כת'', והסדר בדפוס ונציה טעה בפתרון הקיצור: 'כתב'. בכתב יד רומי: 'והא כתיב': – וכי לא כך כתוב: "מִיָּמִים יָמִימָה"?! בתמיהה – והרי מהכתוב הזה למדו לעיל את ההלכה שמצוות תפילין אינה נוהגת בשבתות ובימים טובים! ולמה יש מי שלמד את ההלכה הזו גם מהכתוב "והיה לך לאות"? מהלשון "אית דבעי נשמעינה" משמע שכבר הזכירו לפני כן שבתות וימים טובים. והמשפט כאן מכוון לדרשה לעיל 'ימימה פרט לשבתות וימים טובים' ומתרצים: לית לך אלא כיי דמר – אין לך אלא כמימרה ההיא שאומר רבי יוחנן: כל מילא דלא מחוורא – כל דבר שאינו מחוור שאיננו מבורר, שאין לו מקור ברור בתורה, - מסמכין לה מן אתרין סגי צריך לומר כמו במקבילה ובכתב יד רומי וברש"ס: 'סגין' – מסמכים אותו מביאים לו מקור שאפשר להסתמך עליו מלשון אסמכתא ממקומות רבים בתורה. דבר שאינו מחוור הוא דבר מדברי סופרים שמצאו לו סמך בתורה, בניגוד לדבר מחוור שהוא דבר תורה שלמדו מן הכתוב. ההלכה שמצוות תפילין אינה נוהגת בשבתות ובימים טובים היא מדברי חכמים ולא מן התורה, והדרשות בעניין זה הן אסמכתאות בלבד. בבבלי עירובין צו,א אמרו: תניא: "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה" שמות יג - "ימים" ולא לילות, "מימים" ולא כל ימים, פרט לשבתות וימים טובים שאין מניחים בהם תפילין; דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: לא נאמר חוקה זו אלא לעניין פסח בלבד ולא לעניין תפילין. תניא: רבי עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבתות וימים טובים! - תלמוד לומר: "והיה לך לאות על ידך" שמות יג - מי שצריכים אות, יצאו אלו שבתות וימים טובים שהם גופם אות. בבבלי מנחות לו,א-ב אמרו: תנו רבנן: תפילין... עד מתי מניחן? עד שתשקע החמה. רבי יעקב אומר: עד שתכלה רגל מן השוק. וחכמים אומרים: עד זמן שינה. ומודים חכמים ורבי יעקב, שאם חלצן לצאת לבית הכיסא או ליכנס לבית המרחץ ושקעה חמה, שוב אינו חוזר ומניחן. אמר רב נחמן: הלכה כרבי יעקב. - רב חסדא ורבה בר רב הונא מצלו בהו בתפילין באורתא בערב, כרבי יעקב. איכא דאמרי: אמר רב נחמן: אין הלכה כרבי יעקב אלא כתנא הראשון. - והא רב חסדא ורבה בר רב הונא מצלו בהו באורתא! - ההוא פליגא על רב נחמן. ומי אמר רבה בר רב הונא הכי? והא אמר רבה בר רב הונא: ספק חשיכה ספק לא חשיכה - לא חולץ ולא מניח, הא ודאי חשיכה - חולץ! - התם בערב שבת איתמר מפני שאינו רשאי להניח תפילין בשבת. - מאי קסבר? אי קסבר: לילה זמן תפילין, שבת נמי זמן תפילין! אי קסבר: שבת לאו זמן תפילין, לילה נמי לאו זמן תפילין, דמהיכא דממעט שבת ממעט לילה! דתניא: "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה" שמות יג, "ימים" - ולא לילות, "מימים" - ולא כל הימים, פרט לשבתות וימים טובים; דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: לא נאמר חוקה זו אלא לפסח בלבד! - נפקא ליה ששבתות וימים טובים אינם זמן תפילין מהיכא דנפקא ליה לרבי עקיבא, דתניא: רבי עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבתות ובימים טובים? תלמוד לומר: "והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך" שמות יג - מי שצריכים אות סימן וזכר ליציאת מצרים, יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות. אמר רבי אלעזר: כל המניח תפילין אחר שקיעת החמה - עובר ב'עשה', ורבי יוחנן אמר: עובר ב'לאו'. ואמר רבי אלעזר: ואם מניח תפילין בלילה לשומרן שלא ייגנבו - מותר. "ואית דבעי מימר: מצותן עד שתכלה רגל מן השוק" בירושלמי היא דעת רבי יעקב בבבלי. בירושלמי נזכרה דעת רבי אלעזר בעניין המניח תפילין בלילה אך לא נזכרה דעת רבי יוחנן. במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה יז נאמר: "ושמרת את החוקה הזאת" - זו חוקת תפילין. אתה אומר: זו חוקת תפילין, או אינו אלא חוקת כל המצוות! אמרת, במי העניין מדבר? בתפילין כרבי יוסי הגלילי. "מימים ימימה" למה נאמר? לפי שהוא אומר: "והיה לך לאות", שומע אני אף הלילות במשמע. והדין נותן וגם הדין נותן שכך הוא, הואיל ומזוזה מצוות עשה ותפילין מצוות עשה, אם למדת על מזוזה שנוהגת בלילות כבימים, יכול אף תפילין נוהגים בלילות כבימים! - תלמוד לומר: "מימים ימימה" - בימים אתה נותן ולא בלילות. דבר אחר: "מימים ימימה" למה נאמר? לפי שהוא אומר: "והיה לך לאות", שומע אני אף שבתות וימים טובים במשמע. והדין נותן, הואיל ומזוזה מצוות עשה ותפילין מצוות עשה, אם למדת על מזוזה שנוהגת בשבתות ובימים טובים, יכול אף תפילין ינהגו בשבתות ובימים טובים! - תלמוד לומר: "מימים ימימה" - יצאו שבתות וימים טובים. ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות יג,י נאמר: "ושמרת את החוקה הזאת" - רבי אליעזר אומר: זאת חוקת הפסח. רבי עקיבה אומר: זו חוקת תפילין. יכול יהו תפילין נוהגות בלילות כימים! דין הוא, ומה מזוזה שאין נוהגת בהולכי ימים ובהולכי מדברות - הרי היא נוהגת בלילות כימים, תפילין שנוהגות בהולכי ימים והולכי מדברות - אינו דין שיהו נוהגות בלילות כימים?! - תלמוד לומר: "מימים" - פרט ללילות. יכול יהו תפילין נוהגות בימים טובים ובשבתות! דין הוא, ומה מזוזה שאין נוהגת לא בהולכי ימים ולא בהולכי מדברות - הרי היא נוהגת בימים טובים ובשבתות, תפילין שנוהגות בהולכי ימים ובהולכי מדברות - אינו דין שיהו נוהגות בימים טובים ובשבתות?! - תלמוד לומר: "מימים" ולא כל ימים. רבי עקיבה אומר: יכול יהו תפילין נוהגות בימים טובים ובשבתות! דין הוא, ומה מזוזה שאין נוהגת בהולכי ימים ובהולכי מדברות - הרי היא נוהגת בימים טובים ובשבתות, תפילין שנוהגות בהולכי ימים ובהולכי מדברות - אינו דין שיהו נוהגות בימים טובים ובשבתות?! - תלמוד לומר: "לאות על ידך" - יצאו שבתות וימים טובים שכולם אות. לפי הבבלי והמכילתות, מי שאומר שהכתוב "ושמרת את החוקה..." מדבר בחוקת תפילין, ממעט שבתות וימים טובים מהכתוב "מימים ימימה", ומי שאומר שהכתוב "ושמרת את החוקה..." מדבר בחוקת הפסח, ממעט שבתות וימים טובים מהכתוב "והיה לך לאות". ואילו לפי הירושלמי, שני הכתובים הללו שמהם ממעטים שבתות וימים טובים הם ריבוי אסמכתאות. ותמוה הוא שהירושלמי לא ידע את הברייתות הללו שבבבלי ושבמכילתות אף שידע את המחלוקת בעניין הכתוב "ושמרת את החוקה...". במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא האם כתוב מדבר בחוקת תפילין או בחוקת הפסח, ואילו בבבלי המחלוקת נמסרה בשם רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא. • • •

9 דנים בעניין פטור נשים מתפילין. במשנה ברכות ג,ג שנינו: נשים ועבדים וקטנים פטורין מקרית "שמע" ומן התפילין. מביאים ברייתא: נשים מניין? – מהיכן למדים שנשים פטורות מקריאת "שמע" ומתפילין? – נאמר בפרשה שנייה של קריאת "שמע": "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" דברים יא,יט – אתם חייבים ללמד לבניכם את מצוות ה' ולדבר בהם בכל עת ובכל מעמד. מכתוב זה למדו חכמים מצוות תלמוד תורה ומצוות קריאת "שמע"; ויש לדרוש מהכתוב הזה: - ולא את בנותיכם – אתם חייבים ללמד את בניכם את האנשים אבל לא את בנותיכם את הנשים. מכאן שנשים פטורות מתלמוד תורה. - נראה שחסר כאן ובמקבילה מאמר שלם, והסופרים דילגו מ'את שהוא חייב' הראשון ל'את שהוא חייב' השני, וצריך לומר: את שהוא חייב בתלמוד תורה לימוד תורה - חייב בקריאת "שמע", נשים שאינן חייבות בתלמוד תורה - אינן חייבות בקריאת "שמע" – הכתוב סמך תלמוד תורה וקריאת "שמע", ולכן למדים קריאת "שמע" מתלמוד תורה דרשה זו נאמרה בירושלמי להלן ג,ג. ושם אין 'את שהוא חייב...', ואפשר שהסופרים קיצרו. - נאמר בפרשה הראשונה שבתפילין: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת י'י בְּפִיךָ" שמות יג,ט – כדי שתהיה רגיל לשנן בפיך את תורת ה'; ויש לדרוש מהכתוב הזה: - את שהוא חייב בתלמוד תורה במקבילה: 'החייב בתורה' - חייב בתפילין, נשים שאינן חייבות בתלמוד תורה במקבילה: 'בתורה' - אינן חייבין במקבילה ובכתב יד רומי: 'חייבות' בתפילין – הכתוב סמך תלמוד תורה ותפילין, ולכן למדים תפילין מתלמוד תורה החיסרון הושלם על פי "פירושים וחידושים בירושלמי". הדרשה השנייה נאמרה במכילתא, ראה להלן. ומציעים קושיה: התיבון: – השיבו הקשו על הברייתא: הרי מיכל בת כושי במקבילה: 'בת שאול', ובכתב יד רומי: 'בת שאול כושי' – בתו של שאול המלך כושי הוא כינוי לשאול המלך, לפי מה שדרשו חכמינו את השם "כוש בן ימיני" בתהילים ז,א, היתה לובשת תפילין, אשתו של יונה – הנביא, היתה עולה לרגלים במקבילה: 'עולה לרגל', ובכתב יד רומי: 'מעולי רגלים', ולא מיחו בידיה לא ערערו עליה, לא התנגדו לה. - במקבילה ובכתב יד רומי: 'בידם' חכמים! – ואם נשים פטורות מתפילין דבר תורה, מדוע לא מיחו חכמים ביד מיכל שלבשה תפילין? אלא על כורחך, נשים חייבות בתפילין דבר תורה, אלא שמדברי חכמים הן פטורות, ולא מיחו בידיה משום שלא אסרו חכמים תפילין לנשים אלא שפטרו אותן, ואישה הרוצה לקיים מה שחייבה אותה התורה תבוא עליה ברכה "פירושים וחידושים בירושלמי". ומתרצים: רבי חזקיה אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי אמר בשם רבי אבהו אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי: אשתו צריך לומר: 'לאשתו' / 'על אשתו' של יונה הושבה – הפסקה "ולא מיחו בידיה חכמים" מוסבת על אשתו של יונה, שבידיה לא מיחו חכמים שעלתה לרגל, אבל מיכל בת כושי במקבילה: 'בת שאול' מיחו בידיה במקבילה: 'בה', ובכתב יד רומי: 'בידה' חכמים – שלבשה תפילין. ולכן אין להוכיח ממיכל שנשים חייבות בתפילין כמו שהוכיחו כשהקשו על הברייתא, שהרי חכמים מיחו בידיה. עד כאן המקבילה בירושלמי עירובין. עד כאן גם המקבילה בפסיקתא רבתי. עיקרה של סוגיה זו "נשים מניין..." בירושלמי להלן ג,ג על המשנה שנשים פטורות מקריאת "שמע" ומתפילין, ובראשונה נתנו טעם לקריאת "שמע" ואחר כך לתפילין "פירושים וחידושים בירושלמי". בספרי דברים פסקה מו נאמר: "ולימדתם אותם את בניכם" - בניכם ולא בנותיכם. ובמכילתא דרבי ישמעאל - מסכתא דפסחא פרשה יז נאמר: "למען תהיה תורת ה' בפיך" - למה נאמר? לפי שנאמר: "והיה לך לאות", שומע אני אף הנשים במשמע. והדין נותן, הואיל ומזוזה מצוות עשה ותפילין מצוות עשה, אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בנשים כבאנשים, יכול אף תפילין ינהגו בנשים כבאנשים! - תלמוד לומר: "למען תהיה תורת ה' בפיך" - לא אמרתי אלא במי שהוא חייב בתלמוד תורה. מכאן אמרו משנה ברכות ג,ג: הכל חייבים בתפילין חוץ מנשים ועבדים. מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין, אשתו של יונה היתה עולה לרגלים, טבי עבדו של רבן גמליאל היה מניח תפילין. במכילתא לא נאמר שמיחו או שלא מיחו חכמים במיכל ובאשתו של יונה. בבבלי עירובין צו,א אמרו: תניא: מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים. ואשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה חכמים. לפי הבבלי, לא מיחו חכמים במיכל, שלא כמו לפי הירושלמי. בירושלמי סוכה ה,א אמרו: אמר רבי יונה: יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה, ונכנס לשמחת בית שואבה ושרת עליו רוח הקודש. קרוב לומר, שיש איזה יחס בין ההגדה בירושלמי סוכה על יונה להגדה על אשתו שהיתה עולה לרגלים. ואפשר שכיוונו לומר, שאף שהיה יונה מעשרת השבטים, סיכן עצמו לעלות לרגל ולא חש לפרוזדאות שהושיבו מלכי ישראל שלא יעלו ישראל לירושלים, ולא הוא בלבד אלא גם אשתו החסידה עשתה כן "פירושים וחידושים בירושלמי". אשתו של יונה הושבה התיבה "הושבה" שבדברי רבי אבהו היא מונח ממונחי הירושלמי, שפירושו 'מוסב על...'. בשמועה שממנה השיבו 'התיבון', השאירו בניסוחה מקום לספק: "לא מיחו בידיה" - בידיה של מי? של מיכל, של אשת יונה, של שתיהן? בניסוח זה דייק רבי אבהו, והעמיד את תשובתו בספק זה כשאמר: "לאשתו כך צריך לומר, מכיוון שבכל המקרים שהמונח 'הושבה' מופיע, הוא בא במבנה של 'ל... הושבה' של יונה הושבה". פירוש הדברים הוא שהפסקה "ולא מיחו בידיה" מוסבת על אשתו של יונה - בידיה לא מיחו, ונתנו לה לעלות לירושלים; אבל במיכל בת שאול מיחו. לפיכך הבבלי והירושלמי הושוו באשת יונה שלא מיחו בה וחלקו רק במיכל "הושבה", "ספר זיכרון למוריה ליבזון", עמוד 56 ואילך. • • •

10 עוסקים בהלכות בית המרחץ ובית הכיסא. מציעים ברייתא: תני: – שנוי בברייתא / שונה התנא: נכנס צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'הנכנס' למרחץ, מקום שבני אדם בכתב יד רומי: 'מקום שרוב בני אדם רגילים להיות שם' עומדין לבושין – בחלק החיצוני של בית המרחץ, שרוב בני אדם רגילים להיות שם לבושים, ועכשיו אין בו אנשים כלל או שכולם לבושים, - יש שם מקרא – קריאת "שמע", ותפילין צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'ותפילה' – מותר שם לקרוא את "שמע" ולהתפלל, ואין צריך לומר דבר זה מובן מאליו שיש שם שאילת שלום – מותר שם לשאול את שלום חבירו שאילת שלום יש בה הזכרת שם ה', נותן בכתב יד רומי: 'ולובש' תפילין ואינו בכתב יד רומי: 'ואין' צריך לומר שלא יחלוץ – מותר ללבוש תפילין, ואינו חייב לחלוץ אותן אם הוא לבוש בהן; מקום שרוב בני אדם רגילין להיות עומדין ערומין – בחלק הפנימי של בית המרחץ, שרוב בני אדם רגילים להיות שם ערומים, ואין מדברים כאן כלל בחדר שיש בו ערומים, שהרי אין להניח תפילין בפני ערום ואפילו הוא יחיד, אלא מדברים בחדר שאין בו אנשים כלל או שכולם לבושים, שחדר שרוב בני אדם רגילים להיות שם ערומים דינו כבית המרחץ שאין איסורו נפקע ממנו אף אם אין רוחצים שם בשעת מעשה "תוספתא כפשוטה", - אין שם שאילת שלום – אסור שם לשאול את שלום חבירו, ואין צריך לומר שאין שם מקרא ותפילה – אסור שם לקרוא את "שמע" ולהתפלל, וחולץ תפיליו ואין צריך לומר שלא יתן – חייב לחלוץ אותן אם הוא לבוש בהן, ואסור ללבוש תפילין; מקצתן ערומין ומקצתן לבושין – בחלק האמצעי של בית המרחץ, שחלקם של בני אדם שם ערומים וחלקם של בני אדם שם לבושים, - יש שם שאילת שלום ואין שם לא מקרא ולא תפילה, ואינו חולץ תפיליו ואינו נותן. אבל אינו לובשן עד שיצא מאותה רשות צריך לומר: 'עד שיצא מרשות' של כל אותה מרחץ – אף על פי שמותר לתת תפילין בחדר שבני אדם עומדים בו לבושים כאמור בראש הברייתא, זהו דווקא כשנכנס לבית המרחץ לרחוץ ויש צורך בנתינת התפילין, כגון לקריאת "שמע" ולתפילה, שלא הטריחוהו לצאת, אבל כשיוצא מבית המרחץ לאחר שרחץ אין ללבוש את התפילין עד שיצא מרשות כל המרחץ, ואפילו החדר החיצון לשון דומה - "עד שיצא מרשות כל אותו מקום" - יש בתוספתא ברכות ב,יז לעניין קריאת "שמע" במבואות המטונפות. ומציעים סיוע מהמקור התנאי שהוצע לפני כן למקור אמוראי המוצע להלן: ודא מסייעא כיי צריך לומר: 'ליי' =לההיא דמר – והברייתא הזאת מסייעת למימרה ההיא שאומר בכתב יד רומי: 'ודא מסייעה ואתייה כיי דר'', והיא הרכבה של שתי גרסאות: ודא מסייעה ליי דאמר ר', ואתייה כיי דאמר ר'. והמילה 'כיי' במסירה שלפנינו היא שריד מהגרסה השנייה, וצריך לגרוס 'ליי' תחת 'כיי' "אוצר לשונות ירושלמיים" רבי יצחק נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי בגין – בשביל רבי יוחנן גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני – במעשה של רבי יוחנן: עד יעקב תורמוסרה היה לובשן – כשהיה רבי יוחנן יוצא מן המרחץ, לא היה לובש את התפילין אלא כשהגיע עד התורמסר, שבימי רבי יוחנן היה שמו יעקב, שכשיוצא מן המרחץ אין ללבוש את התפילין עד שיצא מרשות כל המרחץ "תוספתא כפשוטה". - המימרה של רבי יצחק הובאה לעיל. בתוספתא ברכות ב,כ שנו: הנכנס לבית המרחץ / למרחץ, מקום שבני אדם עומדים לבושים שדרכם של בני אדם לעמוד שם לבושים - יש שם מקרא ותפילה ואין צריך לומר שאילת שלום, נותן את תפיליו ואין צריך לומר שאינו חולץ; מקום שבני אדם עומדים ערומים שדרכם של בני אדם לעמוד שם ערומים, אף על פי שעכשיו אין בני אדם שם או שעכשיו הם כולם לבושים - אין שם שאילת שלום ואין צריך לומר מקרא ותפילה, וחולץ תפיליו ואין צריך לומר שאינו נותן; מקום שבני אדם עומדים ערומים ולבושים - יש שם שאילת שלום ואין שם מקרא ותפילה, ואין חולץ תפיליו ואינו נותן לכתחילה. המשפט שבסוף הברייתא בירושלמי "אבל אינו לובשן עד שיצא..." אינו בתוספתא ובבבלי. ואפשר שהמשפט הזה הוא ברייתא אחרת. במבנה בית המרחץ הנפוץ בעולם הרומי היו שלושה איזורים: 1. החיצוני, שבו המתרחצים היו משלמים עבור השימוש במרחץ תורמסר לפי פירוש אחד; 2. האמצעי, שבו המתרחצים היו מתפשטים לפני הרחיצה ומתלבשים אחריה; 3. הפנימי, שבו היו המרחצאות עצמן. לפי המשפט המצוי רק בירושלמי, אין להניח תפילין בכל שלושת האיזורים, אפילו בחלק החיצוני. זה סותר את הבבא הראשונה שבה נאמר שבאיזור החיצוני מותר להניח תפילין. סביר שהברייתא המקורית כללה רק את הבבות הנמצאות בתוספתא ובבבלי, ומסדר הסוגיה בירושלמי צירף את הבבא הנוספת על פי מסורת הלכתית שונה "היחס בין התוספתא והירושלמי למסכת ברכות", עמודים 76-77.

11 רבי ירמיה מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי בעא קומוי צריך לומר: 'קומי', כמו בכתב יד רומי – שאל לפני רבי זעירא רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי: היתה מרחץ מרחצת בימות החמה – שרוחצים בה בעונת הקיץ, ואינה מרחצת בימות הגשמים – שאין רוחצים בה בעונת החורף, האם בימות הגשמים דינה כבית המרחץ לעניין קריאת "שמע" ותפילה ושאילת שלום ותפילין?. אמר ליה: – אמר לו רבי זעירא לרבי ירמיה: מרחץ ואף על פי שאינה מרחצת – אף כשאין רוחצים בה דינה כבית המרחץ, שכיוון שהמקום משמש לדבר של גנאי, אינו ראוי לדברי קדושה. ולכן מרחץ שאינה מרחצת בימות הגשמים דינה כבית המרחץ לעניין קריאת "שמע" ותפילה ושאילת שלום ותפילין, ובית הכסא מחראה, מקום להטיל בו צואה אף על פי שאין בו צואה – אף כשאין בו צואה דינו כבית הכיסא, שאסור בקריאת "שמע" ובתפילה ובשאילת שלום ובתפילין. בבבלי שבת י,א-ב אמרו: אמר רב אדא בר אהבה: מתפלל אדם תפילתו בבית המרחץ בחדר הפנימי שבמרחץ. מיתיבי: הנכנס לבית המרחץ, מקום שבני אדם עומדים לבושים - יש שם מקרא ותפילה, ואין צריך לומר שאילת שלום, ומניח תפילין ואין צריך לומר שאינו חולץ; מקום שבני אדם עומדים ערומים ולבושים - יש שם שאילת שלום, ואין שם מקרא ותפילה, ואינו חולץ תפילין, ואינו מניח לכתחילה; מקום שבני אדם עומדים ערומים - אין שם שאילת שלום, ואין צריך לומר מקרא ותפילה, וחולץ תפילין ואין צריך לומר שאינו מניחן! - כי קאמר רב אדא בר אהבה במרחץ שאין בו אדם. והא אמר רבי יוסי בר חנינא: מרחץ שאמרו - אף על פי שאין בו אדם ערום, בית הכיסא שאמרו - אף על פי שאין בו צואה! - אלא: כי קאמר רב אדא בר אהבה בחדתי בבית שנבנה לצורך מרחץ ועדיין לא השתמשו בו לרחיצה. והא מיבעי ליה לרבינא: הזמינו מקום שהכין אותו לבית הכיסא, מהו? יש זימון או אין זימון? האם יש תוקף לזימון או שלא? ולא איפשיטא ליה בעיה זו; לאו הוא הדין למרחץ שאף בו אותה בעיה? - לא, דילמא שאני בית הכיסא דמאיס ושקוראים למקום בשם זה, יש בכך משום גנאי. אבל בבית המרחץ - עד שירחץ בו. ובבבלי ברכות כו,א אמרו: אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: עומד אדם כנגד בית הכיסא ומתפלל. - הכא במאי עסקינן, בבית הכיסא שאין בו צואה. איני?! והאמר רבי יוסי בר חנינא: בית הכיסא שאמרו - אף על פי שאין בו צואה, ובית המרחץ שאמרו - אף על פי שאין בו אדם! - אלא, הכא במאי עסקינן: בחדתי. והא מיבעי ליה לרבינא: הזמינו לבית הכיסא, מהו? יש זימון או אין זימון? - כי קא מיבעי ליה לרבינא למיקם עליה לצלויי בגוויה, אבל כנגדו - לא. מר עוקבא בכתב יד רומי: 'מר עוקבן'. - אמורא בבלי בדור השני שעלה לארץ ישראל ונסמך אמר: אהן חזירא – החזיר הזה, - בית הכסא מטולטל עובר ממקום למקום הוא – שהחזיר מלוכלך בצואה, ולכן אסור לקרוא קריאת "שמע" מולו. רבי יונה מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי בעי – שואל מסתפק: אהן צררה דעל גיף ימא – הגוש של צואה הזה שעל חוף הים, שגלי הים שוטפים את הגוש ומשנים את מראהו ומבטלים את ריחו, מהו? – האם מותר לקרוא קריאת "שמע" מולו? - אמר רבי אמי אסיא – הרופא ואולי זה שם מקומו. אמורא זה לא נזכר אלא כאן: הורי רבי ירמיה מעברה ליה בפיליוס כובע לבד חסר שוליים מקור המילה ביוונית ובלטינית – הורה פסק הלכה רבי ירמיה להעביר לסלק אותו את הגוש של צואה בכובע לכסות את הגוש בכובע, וכך מותר לקרוא קריאת "שמע" מול הגוש. ומעירים: ולא סמכין בכתב יד רומי: 'סמיכין' עילוי צריך לומר: 'עלוי' – ואין סומכים עליו על רבי ירמיה במה שהורה, שאין לקרוא קריאת "שמע" באופן הזה, אלא יש להרחיק מהגוש. בבבלי ברכות כה,א אמרו: אתמר: צואה עוברת לפניו ממקום למקום - אביי אמר: מותר לקרות קריאת "שמע" כנגדה; רבא אמר: אסור לקרות קריאת "שמע". - אמר רב פפא: פי חזיר כצואה עוברת דמי. - פשיטא! - לא צריכא, אף על גב דסליק מנהרא שאינו מגיע לניקיון גמור. • • •

12 דנים באכילה ובשינה בתפילין. רבי זעירא רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי אמר בשם אבא בר ירמיה רבה בר ירמיה, אמורא בבלי בדור השני והשלישי: אוכל בהן – בתפילין שעליו, אכילת עראי אכילה חטופה וקלה, ואינו אוכל בהן אכילת קבע אכילה מלאה וקבועה, ארוחה שלמה – כדי שלא יסיח דעתו מן התפילין. ישן בהן שינת עראי שינה קלה וחטופה, ואינו ישן בהן שינת קבע שינה ממושכת. ומציעים גרסאות חלופיות של מקור תנאי: אית תניי תני: – יש תנא ששונה: מברך פעם אחת – מברך על לבישת התפילין פעם אחת ביום בלבד כשלובשן, ואינו מברך עליהן שוב כל אותו היום, כיוון שאינו חולצן כשהוא אוכל. אית תניי תני: – ויש תנא ששונה: פעמיים בכתב יד רומי: 'מברך שתי פעמים' – מברך פעם אחת כשלובשן, ומברך פעם שנייה כשלובשן שוב לאחר שחולצן כשהוא אוכל. ומציעים קושיה על אבא בר ירמיה: מאן דמר: – מי שאומר: בכתב יד רומי נוסף 'מברך' פעם אחת - ניחא – הדבר נוח מובן שמברך פעם אחת, שהרי לדברי אבא בר ירמיה מותר לאכול אכילת עראי כשהוא לבוש תפילין, ואינו חולצן כשהוא אוכל. אבל מאן דמר: – ומי שאומר: מברך שתי פעמים - הא אכל ואינון עילוי צריך לומר: 'עלוי'! בלשון קושיה – הרי אוכל והם התפילין עליו! הרי לדברי אבא בר ירמיה מותר לאכול אכילת עראי כשהוא לבוש תפילין, וכיוון שאינו חולצן כשהוא אוכל, מדוע מברך פעם שנייה? אלא על כורחך, שאינו אוכל בהן אפילו אכילת ארעי, שלא כדברי אבא בר ירמיה! ומציעים תירוץ: אמר רבי זעירא: קיימא ברש"ס: 'קיימה' – קיים פירש אותה את הברייתא אבא בר ירמיה באוכל בהן אכילת עראי נראה שלשון זו היא אשגרה מלעיל, וצריך לומר: 'באוכל אכילת קבע' – אבא בר ירמיה, שעליו הקשו מהברייתא ששנו בה שמברך שתי פעמים, העמיד אותה במקרה שהוא אוכל אכילת קבע, שצריך לחלוץ את התפילין כשהוא אוכל אכילת קבע, ומברך פעם שנייה כשלובשם שוב. בבבלי ברכות כג,ב אמרו: תנו רבנן: לא יאחז אדם תפילין בידו... ולא יישן בהן בתפילין שבידו לא שינת קבע ולא שינת עראי שמא ייפלו התפילין ממנו בשנתו. אמר רבי יצחק: הנכנס לסעודת קבע - חולץ תפיליו ואחר כך נכנס. ובבבלי סוכה כו,א אמרו: תני חדא: ישן אדם בתפילין שינת עראי אבל לא שינת קבע. ותניא אידך: ישן אדם בתפילין בין קבע בין עראי. ותניא אידך: לא יישן בהן לא קבע ולא עראי! - לא קשיא. הא שאינו ישן אף שינת ארעי דנקיט להו בידיה שיש לחשוש שמא ייפלו מידו, הא שהתירו רק שינת ארעי - דמנחי ברישיה שבשינת ארעי אין לחשוש שמא יפיח בהן, ובשינת קבע יש לחשוש, הא שהתירו אף שינת קבע - דפריס סודרא עלוויה על התפילין. וכמה שינת עראי? - תני רמי בר יחזקאל: כדי הילוך מאה אמה. בברייתא בבבלי ברכות, "ולא יישן בהן" מוסב על "לא יאחז אדם תפילין בידו", וייתכן שהגמרא בבבלי סוכה בתירוצה "הא דנקיט להו בידיה" כיוונה לברייתא ההיא. שמא בגלל שהעמידה את הברייתא "לא קבע ולא עראי" ב"דנקיט להו בידיה", תירצה גם שאר הברייתות בדומה לו, ולא אמרה שששתי הברייתות האחרות מדברות כשהתפילין בראשו וחולקות האם מותר לישן בתפילין שינת קבע או שלא "מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד רב. בירושלמי שאמרו שישן בתפילין שינת עראי ואינו ישן בהן שינת קבע מדובר שלבוש בהן, כמו שאמרו בבבלי. בבבלי סוכה מו,א אמרו: תניא: תפילין, כל זמן כל פעם שמניחן מברך עליהן; דברי רבי. וחכמים אומרים: אינו מברך אלא שחרית בלבד. אתמר: אביי אמר: הלכתא כרבי, ורבא אמר: הלכתא כרבנן. - אמר רב מרי ברה דבת שמואל: חזינא ליה לרבא דלא עביד כשמעתיה, אלא מקדים וקאי ועייל לבית הכיסא, ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך, וכי איצטריך זימנא אחרינא לצרכיו, עייל לבית הכיסא, ונפיק ומשי ידיה, ומנח תפילין ומברך. - אמר מר זוטרא: חזינא ליה לרב פפי, דכל אימת דמנח תפילין מברך. • • •

13 דנים בכניסה לבית המים ולבית הכיסא בתפילין. רבי זעירא רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי אמר בשם רבי אבא צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'בשם בא בר ירמיה' - רבה בר ירמיה, אמורא בבלי בדור השני והשלישי: לא יכנס אדם לבית המים מַשְׁתֵּנָה, מקום להטיל בו שתן וספריו ותפיליו בידיו – כשהוא אוחזם בידיו. ומספרים: רבי יוחנן גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני, כד הוה סיפרא בידיה – כשהיה ספר בידו והיה רוצה להיכנס לבית המים, הוה יהיב ליה לחורן – היה נותן אותו לאחרים ונכנס; כד הויין תפילוי עילוי צריך לומר: 'עלוי', כמו בכתב יד רומי – כשהיו תפיליו עליו כשהיה לובש אותן, והיה רוצה להיכנס לבית המים, הוה קאים בון – היה עומד נשאר בהם ולא היה חולץ אותן, אבל לא היה נכנס כשהוא אוחזן בידו. ומקשים בהצעת מקור תנאי: מתניתא פליגא – המשנה המקור התנאי, והוא הברייתא להלן חלוקה על אבא בר ירמיה: שנוי בברייתא: נכנס אדם לבית המים וספריו ותפיליו בידו! – שלא כדברי אבא בר ירמיה שלא ייכנס לבית המים כשהוא אוחזם בידיו. ומציעים תירוץ: אמר רבי זעירא: קיימא בכתב יד רומי וברש"ס: 'קיימה' – קיים פירש אותה את הברייתא אבא בר ירמיה – שעליו הקשו מהברייתא, כאן - ביכול ללובשן – הברייתא, ששנו בה שנכנס לבית המים כשהוא אוחז תפיליו בידו, מדברת במקרה שיש עוד שהות ביום ללבוש אותן לאחר שיוצא מבית המים, כאן - בשאינו יכול ללובשן – אבא בר ירמיה, שאמר שלא ייכנס לבית המים כשהוא אוחז תפיליו בידו, מדבר במקרה שאין עוד שהות ביום ללבוש אותן לאחר שיוצא מבית המים, שיגיע קודם לכן הלילה שאינו זמן תפילין, ויש להוכיח את האמור: דלכן =דאין לא כן – שאם לא כך אם לא תאמר כפי שנאמר לעיל, אלא תאמר שמותר להיכנס לשם כשהוא אוחז תפיליו בידו, אף במקרה שאין עוד שהות ביום ללבוש אותן, מצוה לא עביד בון בכתב יד רומי: 'בין' - בהן – מצווה אינו עושה בהם לאחר שיוצא משם, שאינו לובשן, למה הוא מבזי לון? – מדוע הוא מבזה נוהג זלזול, גורם ביזיון אותם להכניס אותן לשם? וזה אינו מתקבל על הדעת. וכן בספרים צריך לחלק בכעין זה: כאן - בשדעתו ללמוד בהם מיד כשיוצא מבית הכיסא, וכאן - בשאין בדעתו ללמוד בהם. ואולם בתפילין, שדרכם היה ללבוש אותן כל היום, לא אמרו בשדעתו ללובשן, שכל זמן שיש שהות ביום ללובשן אדם לובשן. ואפשר גם כן ש"ספריו" בברייתא היא אשגרה מדברי אבא בר ירמיה, ושספרים אסור לעולם ליטלם בידו "פירושים וחידושים בירושלמי". לא נחלק אדם שאסור להיכנס לבית הכיסא ותפילין עליו, כמו שאמרו בבבלי בשם אבות המשנה, בית שמאי, בית הלל ורבי עקיבא, ואף שבירושלמי לא נזכרו דבריהם, ברור שגם לדעתו אסור, שהרי בפירוש אמרו לקמן שהתקינו שיהא אדם נכנס והן בידו, וקודם תקנה זו היו נותנים אותן לחבריהם או שהיו מצניעים אותן, משום שאסור להיכנס לבית הכיסא ותפילין עליו. המעשה על רבי יוחנן נאמר כאן בקשר למאמרו של אבא בר ירמיה שלא ייכנס אדם לבית המים וספריו ותפיליו בידיו, ואם כן המעשה של רבי יוחנן הוא בשנכנס לבית המים, שמותר להשתין ותפילין עליו, אבל אסור להיכנס לבית הכיסא ותפילין עליו. ולפי זה, המעשה של רבי יוחנן מוכיח שנהג כפי דעתו של אבא בר ירמיה, שאסור להיכנס לבית המים וספר ותפילין בידו, ולכן נתן את הספר לתלמידיו, ואת התפילין לא הסיר מעליו "פירושים וחידושים בירושלמי".

14 ומביאים ברייתא בעניין כניסה לבית הכיסא בתפילין: בראשונה בתחילה, בימים שעברו היו – הנכנסים לבית הכיסא, נותנין אותן – את התפילין, לחביריהן – שהיו עומדים מחוץ לבית הכיסא, שכן אסור לאדם להיכנס לבית הכיסא כשהוא לובש תפילין, והיו – חבריהם, נוטלין אותן – את התפילין, ובורחין. התקינו הנהיגו, קבעו תקנה – חכמים, שיהו מניחין בכתב יד רומי נוסף 'אותם' – את התפילין, בחורין – שבכתלים הסמוכים לרשות הרבים. וכשאירע בכתב יד רומי: 'ומשארע' אותו מעשה – המעשה מסופר בבבלי: מעשה בתלמיד אחד שהניח תפיליו בחורים הסמוכים לרשות הרבים, ובאה זונה אחת ונטלתן, והלכה אצל חכמים ואמרה להם: ראו מה נתן לי פלוני באתנני! כיוון ששמע אותו תלמיד כך, עלה לגג ונפל ומת, התקינו שיהא אדם נכנס – לבית הכיסא, והן – התפילין, בידו – כדי שלא יקרו עוד מכשולים. ומצמצמים את תחולת הקביעה: רבי יעקב בר אחא אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי אמר בשם רבי זעירא רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי אמר מילה זו יתירה: והוא שיהא בכתב יד רומי: 'בשיש' ביום כדי ללובשן – מותר להיכנס לבית הכיסא והתפילין בידו, רק כשיש עוד שהות ביום ללבוש אותן לאחר שיוצא מבית הכיסא, אבל מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה, כמו שהוא בכתב יד רומי. ואין צורך, שזהו לשון הירושלמי תמיד אם אין ביום כדי ללובשן – אם אין עוד שהות ביום ללבוש אותן לאחר שיוצא מבית הכיסא, שיגיע קודם לכן הלילה שאינו זמן תפילין, - אסור – להיכנס לשם והתפילין בידו, ויש להוכיח את האמור: דלכן =דאין לא כן – שאם לא כך אם לא תאמר כפי שנאמר לעיל, אלא תאמר שמותר להיכנס לשם כשהוא אוחז תפיליו בידו, אף במקרה שאין עוד שהות ביום ללבוש אותן, מצוה לא עביד בון בכתב יד רומי: 'בין' - בהן – מצווה אינו עושה בהם לאחר שיוצא משם, שאינו מניחן, למה הוא מבזי לון מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה. בכתב יד רומי: 'לין' - אותן? – מדוע הוא מבזה נוהג זלזול, גורם ביזיון אותם להכניס אותן לשם? וזה אינו מתקבל על הדעת התירוץ של רבי זעירא לעיל בעניין בית המים הוא כמו המימרה שלו כאן בעניין בית הכיסא. מיישא אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי בר בריה ד- – בן בנו של רבי יהושע בן לוי אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון אמר: מאן דעבד טבאות – מי שעושה היטב כראוי, עושה להן – לתפילין, כיס שקיק לשמירת חפצים שונים של טפח מידת רוחב כף היד – שחללו טפח אחד, שחלל טפח חוצץ בפני הטומאה, ונותנן בכתב יד רומי: 'ותולן' על לבו – תולה את הכיס באופן כזה שהתפילין מונחות על ליבו, ומותר להיכנס עימן לבית הכיסא, אף במקרה שאין עוד שהות ביום ללבוש אותן. ומסבירים: מה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה שנותנן על ליבו? - שנאמר: "שִׁוִּיתִי י'י לְנֶגְדִּי תָמִיד" תהילים טז,ח – תמיד אני שָׂם לפני עיניי במחשבתי את ה'. ויש בכתוב הזה רמז שיש לתת את התפילין ששם ה' כתוב עליהם על ליבו כדי שיהיו כנגדו מולו. בבבלי ברכות כג,א-ב אמרו: תנו רבנן: הנכנס לבית הכיסא - חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות ונכנס, וכשהוא יוצא מרחיק ארבע אמות ומניחן. - אמר רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת: לא שנו אלא בבית הכיסא קבוע, אבל בבית הכיסא עראי מקום שהוא רוצה לעשות בו צרכיו - חולץ ונפנה לצרכיו לאלתר מיד, וכשהוא יוצא מרחיק ארבע אמות ומניחן, מפני שעשאו את המקום כבית הכיסא קבוע. איבעיא להו: מהו שייכנס אדם בתפילין לבית הכיסא קבוע וישתין מים? מי חיישינן שמא ייפנה בהן לצרכים גדולים או לא? - רבינא שרי, ורב אדא בר מתנה אסר. אתו שיילוה לרבא, אמר להו: אסור, חיישינן שמא ייפנה בהן. תנו רבנן: הנכנס לבית הכיסא קבוע - חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות ומניחן בחלון הסמוך לרשות הרבים ונכנס, וכשהוא יוצא מרחיק ארבע אמות ומניחן; דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: אוחזן בידו ונכנס. רבי עקיבא אומר: אוחזן בבגדו ונכנס. - בבגדו סלקא דעתך? זימנין מישתלי להו ונפלי פעמים הוא שוכח אותן והן נופלות! אלא אימא: אוחזן בבגדו בידו מכסה אותן בבגדו ומחזיקן בידו ונכנס. - ולא יניחן בחורים הסמוכים לרשות הרבים, שמא ייטלו אותן עוברי רשות הרבים ויבוא לידי חשד. ומעשה בתלמיד אחד שהניח תפיליו בחורים הסמוכים לרשות הרבים, ובאת זונה אחת ונטלתן, והלכה אצל חכמים ואמרה להם: ראו מה נתן לי פלוני באתנני! כיוון ששמע אותו תלמיד כך, עלה לגג ונפל מרוב בושה על חשד זה ומת. באותה שעה התקינו שיהא אוחזן בבגדו בידו ונכנס. תנו רבנן: בראשונה היו מניחים תפילין בחורים הסמוכים לבית הכיסא, ובאים עכברים ונוטלים אותן. התקינו שיהו מניחים אותן בחלונות הסמוכים לרשות הרבים, ובאים עוברים ושבים ונוטלים אותן. התקינו שיהו תולים אותן באילנות, ובאים עורבים ונוטלים אותן. התקינו שיהא אוחזן בידו ונכנס. אמר רבי מיאשא בר בריה דרבי יהושע בן לוי: הלכה, גוללן את התפילין ברצועותיהם כמין ספר תורה ואוחזן בימינו משום שאין מקנחים אלא בשמאל כנגד מול ליבו ונכנס. - אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ובלבד שלא תהא רצועה של תפילין יוצאה מתחת ידו טפח. אמר רבי יעקב בר אחא אמר רבי זירא: לא שנו שגולל את התפילין אלא שיש שהות ביום כדי ללובשן, אבל אין שהות ביום כדי ללובשן - עושה להן כמין כיס טפח ומניחן באותו כיס. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ביום - גוללן כמין ספר תורה ואוחזן בימינו כנגד ליבו, ובלילה - עושה להן כמין כיס טפח ומניחן באותו כיס. אמר רבה בר בר חנה: כי הווה אזלינן בתריה דרבי יוחנן ובעי למיזל לבית הכיסא, כי הווה נקיט ספרא דאגדתא הווה יהיב לן, כי הווה נקיט כיסתא דתפילי לא הווה יהיב לן, אמר: הואיל ושרונהי רבנן - לנטרן מכיוון שהתירון חכמים - ישמרוני מהסכנה. - אמר רבא: כי הווה אזלינן בתריה דרב נחמן ובעי למיעל לבית הכיסא, כי הווה נקיט ספרא דאגדתא - יהיב לן, כי הווה נקיט כיסתא דתפילי - לא יהיב לן, אמר: הואיל ושרונהי רבנן - לנטרן. תנו רבנן: לא יאחז אדם תפילין בידו... ולא ישתין בהם מים בתפילין שבידו. - אמר רבא אמר רב ששת: לית הלכתא כי הא מתניתא. ומני? בית שמאי היא, דאי בית הלל היא - השתא בית הכיסא קבוע שרי התירו חכמים להחזיק תפילין בידו, בית הכיסא עראי מיבעיא?! צריך לומר שמותר?!... - בית הכיסא קבוע דליכא ניצוצות של מי רגליים על בגדיו או נעליו, כי שם הוא יושב ועושה צרכיו, ולכן אינו צריך ללכלך את ידיו בניקוי הבגד - שרי להכניס בו תפילין, בית הכיסא עראי דאיכא ניצוצות כי שם הוא עומד, ולכן עשוי לנגוע בידו בניצוצות שניתזו - אסרי. בבבלי בכל הסוגיה לא נזכר בית המים כלל, אלא שנשאו ונתנו במה שיש לחלק בין בית הכיסא קבוע לבית הכיסא עראי, ובית הכיסא עראי, כפי מה שיוצא מדברי הגמרא שם, הוא בית המים, מקום שמיוחד להשתין בו. אין להקשות, למה אסרו בבבלי להיכנס לבית הכיסא עראי ותפילין בידו משום שיבוא לשפשף בידו, ולא חששו שמא יבוא לקנח בימינו שאוחז בה תפילין, שאין הדברים שווים, שכיוון שאסור לקנח בימין, כבר הורגלו בני אדם שלא לעשות כן, אבל בניצוצות, שדרך בני אדם להשתמש בימין ולא בשמאל, חששו שישכח ויעשה כן כהרגלו גם כשאוחז בה תפילין "פירושים וחידושים בירושלמי". לפי הירושלמי, הן בית המים והן בית הכיסא, אם יש שהות ביום כדי ללובשם לאחר שיוצא - מותר להיכנס בתפילין שבידו, ואם אין שהות ביום כדי ללובשם לאחר שיוצא - אסור להיכנס בתפילין שבידו. ואילו לפי הבבלי, מותר להיכנס לבית הכיסא קבוע בתפילין שבידו אם יש שהות ביום כדי ללובשם לאחר שיוצא, אבל אסור להיכנס לבית הכיסא עראי בית המים בתפילין שבידו, והטעם הוא משום ניצוצות. בירושלמי סיפרו שרבי יוחנן נכנס לבית המים כשתפילין עליו, ובבבלי סיפרו שרבי יוחנן נכנס לבית הכיסא כשתפילין בכיס. בבבלי: אמר רבי מיאשא בר בריה דרבי יהושע בן לוי: הלכה, גוללן כמין ספר תורה ואוחזן בימינו כנגד ליבו ונכנס. ובירושלמי: מיישא בר בריה דרבי יהושע בן לוי אמר: מאן דעבד טבאות, עושה להן כיס של טפח ונותנן על לבו. - מה טעם? - "שיויתי י'י לנגדי תמיד". - המשכו של הכתוב הזה: "כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט", והוא מקור לזה שאוחזן בימינו כנגד ליבו, כמו שהוא מקור לזה שספר תורה שכותב לו המלך ויוצאה ונכנסת עמו עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו בבלי סנהדרין כא,ב-כב,א. ומציעים מימרה המיוחסת לחכמי בבל עלומי שם: תמן אמרין: – שם בבבל אומרים: כל שאינו כאלישע בעל כנפים – שהיה זהיר בנטילת ידיים קודם אכילה וקודם שנגע בטהרות ראה תוספתא דמאי ב,יא ובבלי בכורות ל,ב, וכשם שהיה זהיר בטהרות, כך היה זהיר בקדושת תפילין "כנפים" בהלכות טהרה - כפיים, ידיים. מקור הביטוי "בעל כנפים" בקוהלת י,כ, - לא ילבש תפילין – אסור ללבוש תפילין. בבבלי שבת קל,א ו-מט,א אמרו: אמר רבי ינאי: תפילין צריכים גוף נקי כאלישע בעל כנפים. - מאי היא? - אמר אביי: שלא יפיח בהן. רבא אמר: שלא יישן בהן. ואמאי קרו ליה אלישע בעל כנפים? - שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה רומי שמד על ישראל, שכל המניח תפילין - ינקרו את מוחו. והיה אלישע מניח תפילין ויוצא לשוק. ראהו קוסדור פקיד בכיר בשלטון הרומי אחד, רץ אלישע מפניו ורץ הקוסדור אחריו. כיוון שהגיע הקוסדור אצלו, נטלן אלישע מראשו ואחזן בידו. אמר לו: מה בידך? אמר לו: כנפי יונה. פתח ידו ומצא בה כנפי יונה. לפיכך היו קוראים אותו בעל כנפים. בבבלי הרכיבו שני מאמרים על הזהירות בקדושת התפילין לאחד, מאמרו של רבי ינאי: "תפילין צריכין גוף נקי", והמאמר הסתמי: "כל שאינו כאלישע בעל כנפים לא ילבש תפילין". בבבלי, שלא היה ידוע להם מי הוא אלישע זה, פירשו "בעל כנפים" בדרך הגדה, שנעשה לו נס בתפיליו בשעת השמד שנעשו ככנפי יונה. וכבר העירו רבים, שהיה אחד מהחברים שקיבל לכנפיים תוספתא דמאי ב,יא; בבלי בכורות ל,ב, וכשם שהיה זהיר בטהרות, כך היה זהיר בקדושת תפילין. והנה, אף שהמילים "כאלישע בעל כנפים" אינן לרבי ינאי, מכל מקום יפה עשו אמוראי בבל להשתמש בהם כעין פירוש ל"גוף נקי", שברור שמשמע ביטוי זה הוא, אדם שזהיר בכל הדברים שנאמרו בנקיות וטהרת הגוף לעניין תפילין "פירושים וחידושים בירושלמי". לפירוש המילה "כנפים" יש בידינו מסורת עתיקה הראשונים שכוונתה נטילת ידיים, כלומר, ידיים טהורות. "בעל כנפים" פירושו בעל ידיים טהורות, והפירוש שבבבלי שבת מט,א אינו אלא טעם אגדתי "תוספתא כפשוטה", דמאי ב,יא. לפי הירושלמי אמר רבי ינאי שתפילין צריכים גוף נקי. לפי הבבלי אמר רבי ינאי שתפילין צריכים גוף נקי כאלישע בעל כנפים. וזהו שאמרו בירושלמי כאן, שבבבל אומרים שכל שאינו כאלישע בעל כנפים לא ילבש תפילין. הסוגיה הארוכה בירושלמי כאן בעניין תפילין פתחה במאמרו של רבי ינאי וסיימה במאמרו של רבי ינאי לפי הבבלי. הרי שסיומה של הסוגיה הוא מעין פתיחתה. • • •

15 כיוון שהביאו לעיל כמה מימרות של רבי זעירא בשם אבא בר ירמיה בעניין תפילין, מביאים מימרה נוספת של רבי זעירא בשם אבא בר ירמיה בעניין אחר. רבי זעירא רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי אמר בשם רבי מילה זו יתירה, ואינה לעיל אבא בר ירמיה רבה בר ירמיה, אמורא בבלי בדור השני והשלישי: לא יכנס אדם לבית הקברות ויעשה צרכיו ישתין או יטיל צואה שם – מפני שמזלזל בכבודם של המתים הקבורים שם, ואם עשה כן - עליו הכתוב הפסוק אומר: "לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ" משלי יז,ה – מי שלועג לעני מבזה את יוצרו, את ה', שגזר עליו את עוניו. ואף המזלזל בכבודו של מת מבזה את ה'. ומציעים מעשה: דלמא מקור המילה במילה היוונית 'דרמה' בחילוף ר-ל: – מעשה: רבי חייא רובא – הגדול בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים ורבי יונתן בן אלעזר, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון היו צריך לומר: 'הוון'. בכתב יד רומי: 'הווין' מהלכין קומי ערסיה ד- – היו מהלכים לפני מיטתו אלונקה שנושאים עליה את המת לקבורה של רבי שמעון בר יוסי בר לקוניא תנא בדור החמישי, והוה רבי יונתן מפסע על קיבריה – והיה רבי יונתן פוסע צועד, דורך על הקברים. אמר ליה – אמר לו רבי חייא רובא: כדון אינון מימר צריך לומר: 'אמרין': – עתה הם המתים אומרים: למחר אינון גבן ואינון מעיקין לן – למחר בעתיד, באחד הימים הבאים הם החיים עימנו בין המתים, ועכשיו הם מעיקים מצערים לנו שהם פוסעים על קברינו ומזלזלים בכבודנו. - הלשון "למחר אינון גבן" היא על פי דברי שמואל המת לשאול: "וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי" שמואל א כח,יט. אמר ליה: – אמר לו רבי יונתן לרבי חייא: וחכמין אינון כלום? – והאם יודעים הם המתים כלום משהו? לא בכתב יד רומי: 'ולא' כן כתיב הסופר במסירה שלפנינו כתב 'כת'', והסדר בדפוס ונציה טעה בפתרון הקיצור: 'כתב': – וכי לא כך כתוב: "וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה" קוהלת ט,ה?! בתמיהה – רבי יונתן הבין את פשוטו של הכתוב, שאין המתים יודעים כלום על מה שנעשה בעולם. אמר ליה: – אמר לו רבי חייא לרבי יונתן: לקרות – במקרא, את אתה יודע, לדרוש – במקרא, אין את אתה יודע! "כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ" קוהלת ט,ה – יש לדרוש את הכתוב הזה: - אלו הצדיקים, שאפילו במיתתן קרויין נקראים חיים – וכוונת הכתוב, שהצדיקים יודעים ונותנים אל ליבם שימותו, ולכן הם מקפידים בעצמם שיהיו טהורים ונקיים מן החטא; "וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה" שם – יש לדרוש את הכתוב הזה: - אלו הרשעים, שאפילו בחייהן קרויים מתים – וכוונת הכתוב, שהרשעים אינם יודעים ואינם נותנים אל ליבם שימותו, ולכן אינם מקפידים בעצמם שיהיו טהורים ונקיים מן החטא. הרי שאין להבין את הכתוב, שאין המתים יודעים כלום על מה שנעשה בעולם, שלא כמו שאמר רבי יונתן. מניין שהרשעים אפילו בחייהן קרויין מתים? - שנאמר בעניין רשע החוזר בתשובה: "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת" יחזקאל יח,לב – ה' אינו רוצה במותו של אדם בשל חטאו, - ויש לתמוה: וכי המת מת?! – וכי מי שכבר מת יכול למות?! הרי רק מי שעדיין חי יכול למות! ויש להשיב: אלא אלו הרשעים, שאפילו בחייהן קרויין מתים. ומניין שהצדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים? - דכתיב בכתב יד רומי: 'שנאמר': – שכתוב במות משה: "וַיֹּאמֶר י'י אֵלָיו: זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה" דברים לד,ד – ה' אמר למשה, שהארץ שהראה לו היא הארץ שנשבע לאבות שייתן אותה לזרעם, - מה תלמוד לומר: – מה יש ללמוד מהכתוב: "לֵאמֹר"? אמר לו ה' למשה: לך ואמור לאבות: כל מה שהתניתי קבעתי, הסכמתי לכם בכתב יד רומי: 'עמכם' עשיתי לבניכם אחריכם – קיימתי את שבועתי שנשבעתי לכם, והרי אני נותן את הארץ לזרעכם. כיוון שאמר לו לומר לאבות, הרי שהם נחשבים חיים עדיין. מכאן שהצדיקים אף כשהם מתים הם נקראים חיים. המאמר "לא יכנס אדם לבית הקברות ויעשה צרכיו שם" מובא כאן, שכן נמסר מרבי זעירא בשם אבא בר ירמיה כמאמר הקודם לו "לא יכנס אדם לבית המים...", ולא עוד אלא שיש קרבת לשון וקרבת תוכן עשיית צרכיו בבית הכיסא ועשיית צרכיו בבית הקברות בין שני מאמרים אלו. ובקשר למאמר על בית הקברות, מובא המעשה של רבי חייא ורבי יונתן, שבא זה ולימד על זה, שאין להקל בכבוד המתים משום שהם יודעים מה שנעשה בין החיים "פירושים וחידושים בירושלמי". רבי יונתן היה כוהן, והיה מפסיע על הקברים מפני שרבי שמעון בר יוסי בר לקוניא היה רבו, והלכה פשוטה בירושלמי להלן ג,א שאדם מיטמא לכבוד רבו. ואפשר גם כן שלא נטמא אלא טומאה דרבנן, וכמו שאמרו בבבלי יט,ב בעניין מדלגים היינו וכו', וטומאה דרבנן בוודאי נדחית מפני כבוד הרב "פירושים וחידושים בירושלמי". בקוהלת רבה פרשה ט ה נאמר: "כי החיים יודעים שימותו" - דלמא: רבי חייא רובא ורבי יונתן הוון מהלכין קומי ערסיה דרבי שמעון בן יוסי בן לקוניא. הווה טליתיה בגד שיש בו ציצית דרבי יונתן מהלכא על ארונא. אמר ליה רבי חייא רובא: בני, תלי הרם טליתך, שלא יהו אומרים: למחר הם באים אצלנו והם מחרפים אותנו. אמר ליה: רבי, לא כך כתוב: "והמתים אינם יודעים מאומה"?! אמר ליה: בני, מקרא אתה יודע, מדרש אין אתה יודע! "כי החיים יודעים שימותו" - אלו הצדיקים, שאפילו במיתתם קרויים חיים; "והמתים אינם יודעים מאומה" - אלו הרשעים, שאפילו בחייהם קרויים מתים. ומניין שהצדיקים אפילו במיתתם קרויים חיים? שנאמר: "זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמור" שמות לג - מה תלמוד לומר: "לאמור"? אמר לו הקב"ה למשה: צא ואמור להם והשיבני דבר: שבועה שנשבעתי לכם קיימתיה לבניכם, שנאמר: "לזרעך אתננה" שמות לג. ומניין שהרשעים אפילו בחייהם קרויים מתים? דכתיב: "אם אחפוץ במות המת" יחזקאל יח - וכי המת מת?! אלא אלו הרשעים שאפילו בחייהם קרויים מתים. אמר לו: אשריך שלימדתני מדרש. ונשקו על ראשו. המסדר של קוהלת רבה השתמש בין בנוסח הבבלי בין בנוסח הירושלמי של המעשה, והרכיב את שתי הנוסחאות. ובסוף המעשה הוסיף מה שאינו לא בבבלי ולא בירושלמי: "אמר לו: אשריך שלימדתני מדרש. ונשקו על ראשו" "פירושים וחידושים בירושלמי". בבבלי ברכות יח,א-ב אמרו: רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות, הוה קשדיא תכלתא של ציציתו דרבי יונתן עילוי קברי. אמר ליה רבי חייא: דלייה הרם אותה, כדי שלא יאמרו המתים: למחר באים אצלנו ועכשיו מחרפים מבזים אותנו. אמר ליה: ומי ידעי כולי האי? והא כתיב: "והמתים אינם יודעים מאומה" קוהלת ט! אמר ליה: אם קרית - לא שנית, אם שנית - לא שילשת, אם שילשת - לא פירשו לך: "כי החיים יודעים שימותו" קהלת ט - אלו צדיקים שבמיתתם נקראו חיים, שנאמר: "ובניהו בן יהוידע בן איש חי..." שמואל ב כג; "בן איש חי" - אטו כולי עלמא בני מתי נינהו? אלא, "בן איש חי" - שאפילו במיתתו קרוי חי... "והמתים אינם יודעים מאומה" - אלו רשעים שבחייהם קרויים מתים, שנאמר: "ואתה חלל רשע נשיא ישראל" יחזקאל כא. ואי בעית אימא מהכא: "על פי שניים עדים או שלושה עדים יומת המת" דברים יז - חי הוא לפני שפסקו את דינו! אלא: "המת" מעיקרא שאדם זה רשע הוא. לפי הירושלמי מחה רבי חייא ברבי יונתן על שפסע על הקברים, ולפי הבבלי על שגרר הציצית על הקברים ונראה היה כלועג לרש ש"במתים חופשי" המת אינו יכול לקיים מצוות. בבבלי ובקוהלת רבה הסדר יפה יותר, ששם בראשונה מביא ראיה שהצדיקים אפילו במותם קרויים חיים ואחר כך שהרשעים אפילו בחייהם קרויים מתים. בקוהלת רבה דרשו שהרשעים אפילו בחייהם קרויים מתים והצדיקים אפילו במותם קרויים חיים כמו בירושלמי, אבל בבבלי דרשו משני פסוקים אחרים. כיוון שהמעשה על רבי חייא ורבי יונתן שווה בעיקרו בכל המקורות, והדרשות שונות לגמרי, נראה לומר, שרבי חייא לא דרש לא זו ולא זו, אלא שהשיב לרבי יונתן על שאלתו בתשובה כזו: "'כי החיים יודעים שימותו' - אלו הצדיקים, שאפילו במיתתן קרויין חיים; 'והמתים אינם יודעים מאומה' - אלו הרשעים, שאפילו בחייהן קרויין מתים", והבאים אחריו יש מהם שדרשו כך ויש מהם שדרשו כך "פירושים וחידושים בירושלמי". • • •

16 כאן התחלת מקבילה בירושלמי מגילה א,יא. עירב את האותיות - אית תניי תני: כשר. ואית תניי תני: פסול. - רבי אידי בשם רבי בכתב יד רומי ובמקבילה: 'רבי אדא בר' שמעון בשם רבי יוחנן: מן דמר: כשר - מלמטן, מן דמר: פסול - מלמעלן. כגון: ארצינו תפארתינו, ארצך צריכה, תפארתך צריכה. קטע זה הוא מהירושלמי מגילה ואין כאן מקומו כלל. הסופר העתיק את הסוגיה הזאת ממגילה, והיה צריך להתחיל: 'רבי אחא בירבי שמעון בשם רבי יוחנן: לא יעמוד אדם ויתפלל במקום גבוה...', וטעה והתחיל להעתיק כמה שורות מלפני זה והעביר את הכל לברכות "על הירושלמי", עמוד 14

17 רבי אידי במקבילה: 'אחא' ברבי שמעון אמר בשם רבי יוסה בכתב יד רומי ובמקבילה: 'יוחנן': לא יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל בכתב יד רומי ובמקבילה: 'לא יעמוד אדם ויתפלל במקום גבוה' – אסור לאדם להתפלל כשהוא עומד על מקום שהוא גבוה מסביבותיו, כגון שן סלע או תלולית עפר, אלא יעמוד במקום שהוא נמוך מסביבותיו ויתפלל. ומסבירים: מה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה שמי שעומד במקום גבוה לא יתפלל? - אמר רבי אבא אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי בריה ד- – בנו של רבי פפי: נאמר: "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ, י'י" תהילים קל,א – הריני קורא אותך וזועק אליך, ה', ממקום עמוק, כלומר, מתוך מצב של מצוקה. ויש לדרוש את הכתוב, שיקרא אדם לה' בתפילתו כשהוא במקום נמוך ולא כשהוא במקום גבוה.

18 אמר רבי אידי במקבילה: 'אדא' ברבי שמעון בשם רבי יוחנן גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני: לא יעמוד אדם ויתפלל וצריך לנקביו בכתב יד רומי: 'והוא צריך לנקבים'. - חש בצורך להפריש שתן או צואה – אסור לאדם להתפלל כשהוא צריך לנקביו, אלא ייפנה ואחר כך יתפלל. ומסבירים: מה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה שמי שצריך לנקביו לא יתפלל? - שנאמר: "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ, יִשְׂרָאֵל" עמוס ד,יב – הֱיֵה נכון לצאת לקראת אלוהיך להקביל את פניו, כי הוא עומד לבוא אליך. - אמר רבי סימון רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי: יש לדרוש את הכתוב: התכוון לקראת אלהיך, ישראל – אתה חייב לכוון את ליבך אל ה' כשאתה מתפלל. וכיוון שמי שצריך לנקביו אינו יכול לכוון את ליבו, שצורכו מציק לו, לכן לא יתפלל המוסגר הושלם על פי כתב יד רומי והמקבילה. אמר רבי אלכסנדרי אמורא ארץ ישראלי בדור השני: כתוב: "שְׁמֹר רַגְלְךָ הכתיב 'רגליך' כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים" קוהלת ד,יז – היזהר בהתנהגותך כשתבוא אל בית המקדש; ויש לדרוש את הכתוב על הבא לבית הכנסת: - שמור עצמך מן הטיפים טיפות היוצאות מבין רגליך – דרש את הכתיב 'רגליך' בלשון רבים - מי רגליים שהשתן נראה כיוצא מבין הרגליים, ומכאן שמי שצריך להטיל מי רגליים יקפיד בעצמו שלא יתפלל. ומצמצמים את תחולת הקביעה: הדא דתימר הצורה הנכונה כמו בכתב יד רומי: 'דתמר', כלומר, דת מר, דאת אמר. ובמקבילה: 'דאת אמר'. והצורה 'דתימר' היא מן השיבושים שנשתגרו בירושלמי – זאת שאתה אומר דבר זה שאתה אומר, שמי שצריך לנקביו לא יתפלל, בדקים צרכים קטנים, הטלת שתן – מי שצריך להטיל שתן לא יתפלל, משום שקשה להתאפק עד לאחר שיתפלל; אבל בגסים צרכים גדולים, הפרשת צואה – מי שצריך להפריש צואה, - אם יכול לסבול לשאת, להתאפק – עד לאחר שיתפלל, יסבול – ומותר לו להתפלל. המימרות של רבי אדא / אידי ברבי שמעון בשם רבי יוחנן הובאו כאן מפני שכולן מיוחסות לאותה שלשלת מוסרים, אף על פי שאין שום קשר ענייני ביניהן. תופעה זו מצויה בהרבה מקומות באגדות הירושלמי וגם בסוגיות הלכתיות כמו כאן "לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 257, הערה 113. נראה שהקטע הזה בעניין תפילה הובא בירושלמי כאן משום המימרה של רבי אדא / אידי ברבי שמעון בשם רבי יוחנן שאסור לאדם להתפלל כשהוא צריך לנקביו, שהיא מעין המימרה בירושלמי לעיל שאסור לאדם ללבוש תפילין כשגופו אינו נקי מצואה. בקוהלת רבה פרשה ד יז נאמר: רבי אדא ברבי שמעון בשם רבי יוחנן: לעולם לא יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל. מה טעם? "ממעמקים קראתיך, ה'" תהילים קל. רבי אדא ברבי שמעון בשם רבי יוחנן אומר: לעולם אל יתפלל אדם וצריך לנקביו. מה טעם? "היכון לקראת אלוהיך, ישראל" עמוס ד. רבי סימון אמר: התיבון ליה "היכון" - התכוון "לקראת אלוהיך, ישראל". אמר רבי אלכסנדרי: "שמור רגלך" - 'שמור רגליך' כתיב. - רבי קריצפי בשם רבי יוחנן אמר: "שמור רגלך" - מן הטיפים שבין רגליך כשתלך אל בית האלוהים שתהיה טהור. הדא דאת אמר - בדקים, אבל בגסים - אם יכול לסבול יסבול. לא יעמוד אדם ויתפלל במקום גבוה בתוספתא ברכות ג,יז שנו: לא יעמוד אדם לא על גבי מיטה, ולא על גבי ספסל וכיסא, ולא על גבי מקום גבוה בכתב יד אחר: לא יעמוד אדם לא על גבי מיטה, ולא על גבי כיסא, ולא על גבי ספסל, ויתפלל, שאין גבהות לפני המקום, שנאמר: "ממעמקים קראתיך, ה'". ואם היה זקן או חולה - מותר. מהירושלמי כאן נראה שהברייתא שבתוספתא לא היתה ידועה להם "תוספתא כפשוטה", שהרי הדין שבברייתא נאמר בירושלמי בשם אמוראים. בבבלי ברכות י,ב אמרו: אמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב: אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך ויתפלל, שנאמר: "ממעמקים קראתיך, ה'" תהילים קל. - תניא נמי הכי: לא יעמוד אדם לא על גבי כיסא ולא על גבי שרפרף ולא במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך ויתפלל, לפי שאין גבהות לפני המקום, שנאמר: "ממעמקים קראתיך, ה'". נראה שהברייתא המקורית שבתוספתא כללה רק את המילים: "לא יתפלל אדם לא על גבי מיטה, ולא על גבי ספסל וכיסא, ואם היה זקן או חולה - מותר". אין להתפלל בשכיבה או בישיבה כלל, וכן אין להתפלל בעמידה על רהיטים אלה משום שקשה לכוון את הלב מחשש נפילה, וכפי שאסור להתפלל בעמידה על גבי אילן או נדבך משנה ברכות ב,ד. זקן או חולה מותר להתפלל בין בשכיבה ובין בישיבה ובין בעמידה על רהיטים אלה. במקביל לאיסור להתפלל על מיטה או על כיסא בכל תנוחה שהיא, שיסודו תנאי והוא מיוחס לרבי אליעזר בן יעקב, אמרו אמוראי ארץ ישראל שאין להתפלל במקום גבוה. מקום גבוה אין פירושו רהיט כלשהו. האיסור להתפלל במקום גבוה בחוץ הוא הנדרש על ידי אמוראי ארץ ישראל מן הפסוק "ממעמקים קראתיך, ה'", ומדובר בדבר אגדה ולא בדבר הלכה. בזה אין לומר "אם היה זקן או חולה - מותר", שהרי לא באיסור והיתר עוסקים, אלא במידה טובה בעלמא. אלא שברבות הימים הכניסו את דברי האמוראים לתוך הברייתא שבתוספתא. בבבלי עדיין שימרו את המסורת של הבדל בין המימרה לברייתא, אלא שייחסו גם את המימרה לתנא של הברייתא, רבי אליעזר בן יעקב, ולתוך הברייתא הכניסו את הנימוק שבמימרה: "לפי שאין גבהות לפני המקום, שנאמר: "ממעמקים קראתיך, ה'" "ברכות פרק ראשון", עמוד 478. לא יעמוד אדם ויתפלל והוא צריך לנקביו בתוספתא ברכות ב,יח שנו: לא יעמוד אדם ויתפלל והוא צריך לנקביו, שנאמר: "היכון לקראת אלוהיך, ישראל". בבבלי ברכות כג,א אמרו: תנו רבנן: היה צריך לנקביו - אל יתפלל, ואם התפלל - תפילתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל. - אמר רב זביד ואיתימא רב יהודה: במה דברים אמורים / לא שנו אלא שאינו יכול להעמיד / לעכב עצמו, אבל יכול להעמיד / לעכב עצמו - תפילתו תפילה. תניא אידך: היה צריך לנקביו - הרי זה לא יתפלל, משום שנאמר: "היכון לקראת אלוהיך, ישראל" עמוס ד. אמר רבי אסי ואיתימא רבי חנינא בר פפא: "שמור רגלך..." קוהלת ד - שמור נקביך אשגרה מהמאמר שלעיל, והכוונה לנקבים שמשתין בהם "פירושים וחידושים בירושלמי" בשעה שאתה עומד בתפילה לפניי. בבבלי פירשו, שבאין יכול להעמיד / לעכב עצמו - צריך לחזור ולהתפלל, ואם יכול - לכתחילה אל יתפלל, ובדיעבד אינו חוזר ומתפלל. ולדעת הירושלמי, בין יכול לסבול בין אין יכול לסבול - בדיעבד יצא ואינו חוזר ומתפלל, ובשיכול לסבול - גם לכתחילה מותר. וזה יוצא ממה שאמרו "אם יכול לסבול יסבול", ומילים אלו מלמדות שגם לכתחילה מותר לעשות כן "פירושים וחידושים בירושלמי". בבבלי לא חילקו בין דקים לגסים, שלא כבירושלמי.

19 מביאים דרשה נוספת לכתוב שלעיל "שמור רגלך...". רבי יעקב בר אביי בכתב יד רומי: 'בר אבא'. - אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי אמר בשם רבי אחא אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי בכתב יד רומי נוסף 'שמע לה מן הדה'. ואין להשלים כאן מילים אלו, שכן דרשתו של רבי יעקב בר אביי בשם רבי אחא איננה הצעת מקור לטענה שנאמרה קודם, כתפקידו של המונח "רבי פלוני שמע לה מן הדא" בכל מקום, אלא היא דרשה חלופית בעניין אחר לפסוק "שמור רגלך" שנדרש לעיל. וכן אין 'שמע לה מן הדא' במקבילה. הביטוי מתאים אצל רבי אלכסנדרי לעיל, ואפשר שנדד משם "תלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית", "תרביץ" עא, עמוד 584: "שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים" קוהלת ד,יז – יש לדרוש את הכתוב: - שמור עצמך כשתהא נקרא אל בית האלהים שתהא טהור ונקי – על האדם להקפיד בעצמו, שכשיגיע יום מותו וייקרא אל ה' לתת דין וחשבון על מעשיו בחייו, יהיה טהור ונקי מן החטא. אמר רבי אבא אמורא בדור השלישי: "יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ" משלי ה,יח – מקור המים שהוא שלך יהיה מבורך; ויש לדרוש את הכתוב: - יהי מקראך קריאתך, הזמנתך לקבר ברוך – כשתהיה נקרא לקבר, התבונן שתהיה ברוך, כלומר, נקי מן החטא. אמר רבי ברכיה אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי: "עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת" קוהלת ג,ב – שעת הלידה של אדם ושעת המיתה קבועות מראש על ידי אלוהים; ויש לדרוש את הכתוב: - אשרי מאושר אדם ששעת מיתתו כשעת לידתו – שהכתוב בא להשוות שעת המיתה לשעת הלידה. מה שעת לידתו - נקי – שכשאדם נולד הוא נקי מן החטא, כך במקבילה: 'אף' בשעת מיתתו - יהא נקי – שלא יחטא בחייו. עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה. בקוהלת רבה פרשה ד יז נאמר: רבי יעקב בר אבא אמר: "שמור רגלך" - שמור עצמך כשתהא נקרא אל בית האלוהים שתהיה טהור. - אמר רבי אבא: "יהי מקורך ברוך" משלי ה - יהי מקראך לקבר ברוך. בקוהלת רבה פרשה ג ב נאמר: "עת ללדת ועת למות" - אמר רבי ברכיה: הרי כל חוכמתו של שלמה שאמר: "עת ללדת ועת למות"?! - אלא אשרי אדם ששעת מיתתו כשעת לידתו. מה שעת לידתו - נקי, אף שעת מיתתו - נקי. ובדברים רבה ז,ה נאמר: אמר רבי ברכיה: כתיב: "עת ללדת ועת למות" קוהלת ג - ואין אנו יודעים שעת היא שאדם נולד ועת היא שאדם מת?! אלא אשרי אדם ששעת מיתתו כשעת לידתו. מה בשעת לידתו - נקי, אף בשעת מיתתו - נקי. הווי: "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך". בבבלי ברכות כג,א אמרו: אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב: "שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלוהים" קוהלת ד - שמור עצמך שלא תחטא