אור חדש ז׳:ז׳

1 "והמלך קם בחמתו ממשתה היין וגו'" פסוק ז. לא היה צריך לומר רק "והמלך קם בחמתו אל גינת הביתן", אלא לומר הטעם למה קם, ואמר מפני שהיה יושב במשתה דרך שמחה ואהבה וריעות. ואף אם היה בכעס זמן מועט, אחר כך היה מתפייס כאשר היו יושבים במשתה היין. ולכך אמר שלא רצה להתפייס, וקם ממשתה היין. ואחר כך כתיב פסוק ח "והמלך שב מגנת הביתן אל בית משתה", ולא אל "משתה היין", שכיון שיצא ממשתה היין כבר בטל משתה היין. אף על גב שחוזר אחר כך, לא חזר רק אל "בית משתה", לא אל "משתה היין" עצמו, כי הבית ששם היה המשתה נקרא "בית המשתה", ולא נקרא על שם היין לומר -בית- "משתה היין". וכאשר המשתה היה בטל כאשר קם לגינת הביתן, נקרא הבית ששם היה המשתה "בית המשתה", לא משתה היין. ולכך כתיב גם כן "והמלך שב מגינת הביתן וגו'", ולא היה צריך לומר רק "והמלך שב אל בית המשתה", רק שלא תאמר כי כוונת המלך שרצה לבא אל בית המשתה להיות בבית המשתה, אף על גב שלא היה חוזר לגמרי אל משתה היין, סוף סוף היה רוצה להיות בבית ששם המשתה, ובסוף יבא אל המשתה, ויבא לידי קירוב. ועל זה אמר שאינו כך, כי "שב מגינת הביתן", שלא היה רוצה להיות עוד בגינת הביתן, ולא היה רוצה לשוב אל בית המשתה, רק שלא היה רוצה להיות עוד בגינה, ולא שהיה חפץ בבית המשתה כלל.

2 ובגמרא מגילה טז., "והמלך שב מגינת הביתן" פסוק ח, מקיש שיבה לקימה; מה קימה בחימה, אף שיבה בחימה. דאזיל ואשכח מלאכי שרת דאידמו ליה לגברי דקיימה ועקרי אילני דבוסתנא ושדו. אמר להו, מאי עבידתיכו. אמרו ליה, דפקדינן המן. אתא לביתיה, "והמן נופל על המטה". "נפל" מבעי ליה, אמר רבי אלעזר, שבא מלאך והפילו עליה. ופירשו כך, מפני שהוקשה להם כי בודאי מה שהיה קם ממשתה היין אל גינת הביתן היה לשכך חמתו שהיה לו, ויותר היה ראוי שלא ילך לשכך חמתו, ואין זה צורך אל הגאולה, כי אדרבא, שכוך חמתו הוא הצלה להמן. לכך אמרו אדרבא, הוסיף חימה, כי היו נראים לו המלאכים כבני אדם, וקוצצין אילנות. ועוד, כי מקיש שיבה לקימה מדכתיב "והמלך שב מגינת הביתן", דלא הוי צריך לכתוב כמו שהתבאר למעלה, רק שהוא בא להקיש שיבה לקימה.

3 וכל זה מפני כי יש לחשוב כי המן מה שעשה בשביל שהיה שונא ליהודים, ואם כן מאיזה טעם חייב מיתה, שכל אחד מבקש לאבד שונא שלו. ובודאי אילו היהודים היו אומתו של אחשורוש, אז הסברא נותן שינקום נקמתם ממנו. אבל כיון שאינם אומתו, אדרבא, אחשורוש היה שונא היהודים, ואם כן למה היה רוצה ליקח נקמתו מן המן. ואף על גב כי נראה שאסתר אמרה בשביל זה כאשר אמר המלך פסוק ה "מי זה ואיזה אשר מלאו לבו לעשות כן", ואמרה פסוק ו "איש צר אויב המן הרע הזה". אמרה "איש צר", כלומר כי המן הוא לישראל כמו שני בני אדם אשר שניהם עומדים במקום צר, וכל אחד רוצה להפיל השני שיהיה לו הרוחה. וכך המן שהוא מזרע עשיו, כשזה נופל זה קם מגילה ו., ולפיכך המן מבקש וחפץ להפיל את ישראל, ועל זה קרא את המן "איש צר" לישראל, שהוא עם ישראל כאילו במקום אחד הם צר, שאין מחזיק שניהם יחד. ואמר "ואויב", כי הוא שונא להם מחמת דתם, לכך אמר "אויב". ויותר מזה אמרה שהוא אדם רע בעצמו, ומאחר שהוא רע עושה רעה לאחרים מחמת רעתו, ועל אדם רע אין שאלה למה עשה זה, כי האדם הרע עושה רע אף בלא טעם כלל. ומפני כי אין דבר זה נכנס בלב האדם שיהיה אדם כמו זה, ולא יאמין, ולכך אדמי ליה כי בני המן עקרי אילנא, ואמרו שהוא ציווי המן מגילה טז.. ואין יותר רע ומשחית כמו מי שקוצץ אילנות טובות, וכדכתיב אצל זה דברים כ, יט "לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן". ומכל שכן לאחשורוש שגדלו להמן למעלה ג, א, ואין זה רק בשביל שהוא אדם רע, והרע חפץ ברע, וכל זה לברר דברי אסתר שאמרה כי המן רע* היה.