אור חדש ה׳:ד׳

1 "אם על המלך טוב וגו'" פסוק ד. לפי הפשט נראה כי לכך הזמינה אסתר את המן, כי כאשר המלך הוא במשתה, אז הוא טוב לב, ונותן שאלות ובקשות לאחרים. לכך אמרה אסתר במשתה היין להלן ז, ג "תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי". ואם לא היה המן בעצמו שם במשתה היין, הרי לא יעשה דבר להמן במשתה כאשר המן אינו שם. ואם יעבור המשתה, לא יעשה לה שאלתה. אבל כאשר הוא בטוב לב, אז יעשה שאלתה ובקשתה מיד. ולכך הזמינה אסתר להמן, כך יראה על פי הפשט.

2 ועוד יש לפרש, כי כאשר הוא עמה, אינו מעיז כנגד המלכה כל כך להיות נכנס בריב עמה ולומר כי עמה אינם שוים להניחם. ויחשוב המן כי יותר טוב שיבקש ממנה שהיא תמחול לו על מה שעשה, והוא ירצה לפייס אותה, כמו שעשה באמת להלן ז, ז. ודבר זה תועלת אליה לכל הפחות לבטל הגזירה. ומכל שכן כאשר היה עם המלכה במשתה היין בטוב הלב ובאהבה, שלא ירצה לדבר דברים שהם כנגדה. ובזה תהיה אסתר מבטלת הגזירה על כל פנים, כך היה נראה לפי הפשט.

3 אבל בגמרא אמרו מגילה טו:, תנו רבנן, מה ראתה אסתר שזמנה את המן. רבי אלעזר אומר, פחים טמנה ללכדו, שנאמר תהלים סט, כג "יהי שלחנם לפניהם לפח". רבי יהושע אומר, מבית אביה למדה, שנאמר משלי כה, כא-כב "אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו' וה' ישלם לך", אל תקרי "ישלם", אלא "ישלמנו לך". רבי מאיר אומר, כדי שלא יטול עצה וימרוד. רבי יהודא אומר, שלא יכירו בה שהיא יהודית. רבי נחמיה אומר, כדי שלא יאמרו ישראל אחות לנו בבית המלך, ויסיחו דעתם מן הרחמים. רבי יוסי אומר, כדי שיהא מצוי לה בכל עת. רבי שמעון בן מנסיא אומר, אולי ירגיש המקום ויעשה נס. רבי יהושע בן קרחה אומר, אסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא. אמר רבן גמליאל, אחשורוש מלך הפכפך היה. ואמר רבן גמליאל, עדיין צריכין אנו למודעי, דתניא רבי אליעזר המודעי אומר, קנאתו במלך קנאתו בשרים. רבה אמר, "לפני שבר גאון" משלי טז, יח. אביי ורבא אמרי תרווייהו, "בחומם אשית את משתיהם" ירמיה נא, לט. אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו, אמר ליה, כמאן חזייה אסתר ועבדה. הכי אמר ליה, ככולהי תנאי וככולהי אמוראי, עד כאן.

4 ופירוש הברייתא, כי* למאן דאמר פחים טמנה לו, פירוש זה כאשר האדם הוא בטוב ובשמחה, ובדעתו שהוא שלם ואין לו חסרון, אז הוא מוכן לחסרון ולהיות לו נפילה כאשר מגיע לו דבר שהוא מוקש אליו. וזה שאמר הכתוב תהלים סט, כג "יהי שלחנם לפניהם לפח", כלומר כמו הפח שנלכד בו הצפור הוא נעשה בקלות, וכך יהא שלחנם להם לפח להיות נלכד בקלות. ודבר זה, כי האדם כמו זה, שהוא באכילה ושתיה, דבק בו ההעדר, וכאשר יבא אליו מכשול מה שהוא, מוכן הוא לנפילה. אבל אם אין לו השלמה, מוכן הוא שיושלם. אבל כאשר כבר נשלם, ואינו מוכן להשלמה עוד, אז דבק בו ההעדר. כי האדם בפרט דבק בו ההעדר, כי לא יושלם האדם בתורה ובחכמה עד שאין חסר עוד. אבל באכילה ושתיה, שהיא גופנית, השלמה הזאת היא לאדם, עד שאין חסר עוד האכילה והשתיה והתאוה הגופנית. וכאשר כבר הגיע אל השלמתו, דבק בו ההעדר. אבל אם האדם הוא בחסרון*, ואין לו השמחה, אז שייך לומר עליו משלי יד, כג "בכל עצב יהא מותר", כלומר כאשר הוא עצב, וזה כאשר הוא בחסרון, אז הוא מוכן לקבל השלמה, ולא השלמה בלבד, אלא אף מותר יש לו.

5 ודבר זה גלו חכמים במה שאמרו סנהדרין צא:, אימתי יצר הרע נתן באדם, משעה שיצא לאויר העולם, ולא קודם שיצא לאויר העולם*. כי יצר הרע הוא ההעדר אשר דבק בנבראים. וזה נתן באדם כאשר כבר הושלם ויצא אל אויר העולם, שאז הוא שלם בגופו, דבק בו ההעדר. אבל קודם שיצא לאויר העולם, ולא נשלם, אין דבק בו ההעדר, שהרי מוכן להיות נשלם עוד. רק אחר שנשלם, אז דבק בו ההעדר, והוא דבר ברור. וכך אמרו במדרש "וישבו לאכול והנה אורחת ישמעאלים באה" בראשית לז, כה, לא קלקלו השבטים אלא מתוך אכילה ושתיה. "וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות" במדבר כה, א, אין קללה רק מתוך ישיבה. וכלל הדבר; כי מתוך שהאדם הוא בשלימות גופו, אז דבק בו ההעדר. ולא כן כאשר האדם רואה עצמו בחסרון, שכל חסר מוכן שיושלם, וכיון שהוא מוכן שיושלם, הוא מרוחק מן ההעדר שהוא הפך ההשלמה.

6 ומי שאמר "אם רעב שונאך וגו'" משלי כה, כא-כב, דבר זה חכמה גדולה כאשר היה מקבל המן אכילה מאסתר, מאחר שהוא מקבל מן אסתר הנותנת להמן, והנותן הוא יותר עליון מן אשר מקבל, עד שנחשב המקבל שהוא תחתיו ברשותו, ובזה היתה מנצחת את המן לעלות עליו. וזה שאמר הכתוב משלי כה, כא-כב "אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו' וה' ישלם לך", "אל תקרי 'ישלם לך', רק והוא ישלמנו לך". ודבר זה כמו שאמרנו, כיון שהוא מקבל ממך, ובזה הוא נמסר בידך לגמרי, כאשר התחיל לקבל ממך.

7 ומאן דאמר כדי שלא יטול עצה וימרוד. פירוש, אם לא היה המן עמו, כאשר יהיה נודע להמן שאסתר מבקשת להרגו, יתחבר המן אחרים אליו, וימרדו במלך. ולכך הזמינו אותו, והיה עם המלך, ואז יוכל אחשורוש לעשות בו כרצונו.

8 ומי שאמר שלא יכירו בה שהיא יהודית. ודבר זה ראוי כמו שפרשנו למעלה ב, י כי מה שלא הגידה אסתר עמה שם, כדי שלא ישלח המן יד בה ובעמה ומולדתה. ולפיכך הזמינה אותו* למשתה, שלא יכירו בה שהיא יהודית, כמו שהתבאר למעלה עניין זה שהיו יראים שתגדיל* אסתר אומתה, ותגדל את מרדכי, ותשפיל השרים האחרים, מן הדבר זה היתה יראה שיהיו כך חושבים, ולכך ירצו להפיל אותה.

9 ומי שאמר שלא יסיחו עצמם מן הרחמים, סבר כי אסתר ידעה בבירור הגמור כי צרה זאת אין לה רפואה כי אם על ידי תפילה. כי ידעה אסתר מה שאמר הכתוב תהלים קכד, ב "לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם", וידעה כמה גדול כח המן, שאין רפואה לצרה זאת* כי אם על ידי השם יתברך בעצמו, וכמו שבארנו למעלה דבר זה. ולפיכך אין מועיל לזה אלא התפילה, כי התפילה גובר על כח המן, ודבר זה ידוע בחכמה. ולכך אמרה אסתר שצריך שלא ימעטו מן התשובה, ולא יסמכו על האדם, כי יהיו אומרים שאסתר תשתדל אצל אחשורוש, ולכך יהיו ממעטין מן התשובה והרחמים. ולכך עשתה אסתר בחכמה נפלאה דבר זה.

10 ומי שאמר שיהא מצוי לה בכל עת. פירוש כמו שאמרנו למעלה שיהיה המן אצל אחשורוש כאשר אסתר תהיה מבקשת מן המלך על המן להרוג את המן, יהיה זה נעשה מיד כאשר היה* שם המן. אבל אם לא יהיה שם, באולי יהיה נודע להמן וישתדל בתחבולה להציל עצמו זמן מה, ובתוך זמן הזה יציל עצמו לגמרי.

11 ומי שאמר אולי ירגיש המקום ויעשה השם יתברך נס מגילה טו:. פירוש, כי אסתר היה מכבדת את המן ביותר, ואין ראוי לרשע הגדולה הזאת. ולכך יעשה השם יתברך נס, להשפיל ולאבד את הרשע.

12 ומאן דאמר מלך הפכפך היה. פירוש שאם לא הזמינה אותו, רק היתה מבקשת מאתו הצלה על עמה, אף אם הבטיח אותה, שמא יהיה חוזר בו, באשר* הוא מלך הפכפך. ועוד, דודאי כיון שנתן הטבעת להמן לעיל ג, י, אי אפשר לעשות דבר אחר שנתן הטבעת להמן, רק אם חזר ולקח הטבעת מן המן. ודבר זה היה צריך עכוב והמתנה, והוא היה מלך הפכפך, ויהיה חוזר בו. לכך הזמינה אותו, שיהיה המן בסעודה, ויעש המלך מיד מעשה בו. והנה הם עשרה טעמים שאמרו התנאים.

13 ושנים שאמרו האמוראים; רבה אמר, משלי טז, יח "לפני שבר גאון". פירוש, כאשר האדם יש לו גדולה וגאוה* ביותר, דבר זה הוא לפני שבר. כי הגאוה היתירה הוא דבר תוספת, וכל תוספת קרוב להיות נטול* ממנו. וזה שאמרו במסכת סוטה ה., כל מי שיש בו גסות רוח סופו מתמעט. ולכך כתיב "לפני שבר גאון", שכל גאון וגבהות יותר מן הראוי, קרוב להיות ניטל מן האדם, כמו כל דבר שאין ראוי להיות, ויוצא מן השעור, יש לו הפסד.

14 ומי שאמר "בחומם אשית משתיהם" ירמיה נא, לט, דבר זה נתבאר בפתיחה עיין שם, כאשר האדם נמשך אחר התאוה והנאה הגשמית, מסלק כח עליון אשר יש לאדם. ובודאי המן היה לו כח גדול, ועל ידי אכילה ושתיה הוסר כח זה ממנו, כאשר היה נוטה אל השכרות, כמו שהתבאר למעלה בפתיחה. ומפני כך זמנה אסתר את המן למשתה, ודבר זה חשיבות וגאוה אצל המן, ודבר זה עצמו היה גורם אליו הנפילה.

15 ומפני כי נראה דבר זה תמיה גדולה, כי אסתר באה אל אחשורוש שלא כדת, ולא בקשה רק שיבא עם המן אל המשתה, ועל זה מסרה נפשה. וצריך שיהיה לזה טעמים הרבה, לא טעם אחד, כי טעם אחד לא היה מספיק ולא היה די שתמסור נפשה על זה. ולכך קאמר אליהו שכוונה* אסתר ככולהו תנאי וכולהו אמוראי מגילה טו:. רצה לומר, כי אסתר ברוח הקודש עשתה דבר זה, ומאתו יתברך כל טעם שהוא נכון לעשות. ולכך כל הטעמים הם אמת, כי דבר שנאמר ברוח הקודש הוא מן השם יתברך, ובודאי כל טעם שהוא נכון בעצמו היתה אסתר מכוונת אליו. ומצד כל הטעמים ביחד מסרה נפשה על זה, לא בשביל טעם אחד בלבד.

16 "יבא המלך והמן היום וגו'". ולכך קאמר "היום", כי ראש התיבות הוא השם המיוחד, ורמז בו כי השם המיוחד גם כן יבא. והשם המיוחד הוא ילחם כנגד המן, שהוא זרע עמלק. ואין השם שלם עד שימחה זכר עמלק. ומפני כי עתה הוא התחלת הגאולה להפיל אותו, ולכך הזכירה את שם המיוחד, שהוא יפיל* המן.

17 ולפי הפשט* אמרה "יבא היום", ולא כאשר עבר היום, והוא לילה, רק היום יבא. וזה שלא לעשות שתי הסעודות, עם הסעודה שהיא גם כן למחר*, ביום אחד, כי אז נראה כאילו היה הכל סעודה אחת. והיא היתה רוצה לעשות שתי סעודות בשני ימים, כמו שיתבאר. ולכך אמרה "היום אל המשתה", כאשר עדיין הוא יום, ואז יבא "אל המשתה אשר עשיתי לו*".