אור חדש ה׳:ב׳

1 "ויהי כראות המלך וגו'" פסוק ב. מה שהוצרך לחזור ולכתוב "עומדת בחצר", וכי לא ידענו כי בחצר היתה עומדת. אבל כי טעם נתן לדבר, שלכך לא* חשבה לעוברת דת המלך. ועל זה אמר שראה עומדת בחצר, ולא באה אל המלך, וזה מורה על אימת המלכות, כי לכך עמדה וממתנת עד שתגיע* לה המלך השרביט. ולכך לא נכנסה, ולכך הושיט לה השרביט.

2 ואמר "נשאה חן בעיניו", ולא אמר כמו שאמר למעלה ב, יז "ותשא חן וחסד לפניו". כי כאן רצה לומר כי נשאה חן מיוחד שלא היה לפני זה, ולא היה רק באותה שעה. ולכך אמר "נשאה", שהוא לשון עבר, ולא היה אחר כך, ולא לפני זה. כי אף על גב דכתיב כבר "ותשא חן וחסד לפניו", כאן היה לה תוספת חן, ודבר זה נתחדש עתה לפי שעה. ואילו כתיב "ותהי אסתר נושאת חן בעיניו", דבר זה משמע כי תמיד היתה נושאת חן זה בעיניו. אבל כאן לא איירי רק עתה לפי שעה, לכך שייך לומר בזה "נשאה", והוא תוספות חן שהיה לפי שעה, ולכך הושיט לה השרביט. ואף על גב שאמר כי רָאָתהּ עומדת בחצר ולא רצתה לבא אל המלך, מכל מקום אין מועיל דבר זה להגיע* לה השרביט. רק מה שלא באתה למלך מיד גרם שלא יקצוף המלך, ובשביל החן שנשאה היה מוותר לה הדת, כאשר נשאה חן לפניו. ולכך כאן לא כתיב רק "נשאה חן", ולא כתיב "חסד", ולמעלה כתיב ב, יז "ותשא חן וחסד לפניו", כי החן הוא כאשר רואה אותה ימצא תכף החן, כמו שמשמע בכל מקום. וכאן שמדבר לפי אותה שעה בלבד, ולכך כתיב "נשאה חן". אבל למעלה שאמר "ותשא חן וחסד", שמדבר שכך היה תמיד, אמר "וחסד", כי החסד כאשר היא נאה וחסודה במעשים, ועל זה שייך "וחסד", ואין זה נראה מיד.

3 "ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו". הוצרך למכתב "אשר בידו", דודאי השרביט הוא בידו, אלא שבא לומר כי השרביט היה ביד המלך, וכאשר מגיע לו השרביט מחיה. וזה כי השרביט הוא כח מלכות, דכתיב בראשית מט, י "לא יסור שבט מיהודה". וזה מורה השרביט שהוא ביד המלך. וכאשר מושיט לו השרביט יחיה, אף שהוא חייב מיתה מפני שעבר חוק ודת המלך, מכל מקום יש כח ביד המלך להחיות. וצריך שיגע בראש השרביט, ואם היה המלך נוגע בו על ידי השרביט, והוא לא היה נוגע בראש השרביט, כאילו לא היה מבקש לקבל החיים מן המלך, ואין ראוי שיקבל חיים כאשר הוא עצמו אינו מבקש. ולכך צריך שיגע* בראש השרביט, כלומר שמבקש לקבל החיים.

4 ועוד יש לפרש, כי השרביט מורה על התפשטות מן המלך החיים, כי השרביט מתפשט מן המלך, ובשרביט נראה כחו של מלך, לפי שמכה בו, והכח שלו הוא נותן החיים. ולכך אמר "אשר בידו", כי היד הוא הכח מן האדם, והשרביט מתפשט עוד יותר מן היד, ומורה זה על גודל ההתפשטות אף למי שאין לו חיים, כמו זה שהוא חייב מיתה, עם כל זה יכול המלך לתת לו חיים. וכך מוכח בגמרא מגילה טו: כמו שנפרש.

5 "ויהי כראות המלך וגו'". במדרש ילקו"ש אסתר תתרנו, כיון שראה אותה הפך את פניו, והיו מלאכי שרת תולים את פניו שלא בטובתו, והוא צווח וויי. "כראות המלך", לפי שהיו סנוורים על עיניו, וכאשר ראה* אותה האירו עיניו והושיט* לה השרביט, ולא היה כח באסתר ליגע בו. ויש אומרים, מיכאל משכה והגיעה בראש השרביט, עד כאן.

6 דקדקו הלשון דלא הוי ליה למכתב "ויהי", וגם לא הוי ליה למכתב "כראות המלך את אסתר", דודאי רָאָתהּ, ולא הוי ליה למכתב רק "ויושט לה שרביט הזהב". לכך דרשו כאן כמו שדרשו בכל מקום שכתיב "ויהי" שהוא לשון ווי מגילה יא., כמו שהתבאר למעלה בתחלת המגילה. והווי הזה כי אחשורוש היה רוצה לסלק פניו מן אסתר, והמלאך תלה פניו שלא בטובתו, ולא היה יכול להסיר פניו ממנה. והדבר שאין האדם נהנה בראיתו מפני שהוא נגדו, יאמר על זה שיש לו סנוורים, שכאשר אינו רוצה לראות נחשב כי יש לו סנוורים. והמלאך כאשר תלה לו עיניו על אסתר לראות את אסתר, אז האירו עיניו של אחשורוש. ולכך כתיב "ויהי כראות את אסתר נשאה חן", כלומר שראה אותה לא כדרך שאר ראיות, רק שהאיר עיניו, ובשביל כך נשאה חן בעיניו. וכל זה בא לומר כי כל הגאולה היה מן השם יתברך, כי אף שהיה אחשורוש אוהב אסתר מאוד, מכל מקום כאן שיהיה התחלת הגאולה, שמשעה זאת היתה הגאולה תמיד מוספת עד שהיתה גאולה לגמרי, ואין ראוי שיהיה התחלת הגאולה מן הרשע אחשורוש, רק מן השם יתברך, ולכך כתיב "ויהי כראות המלך את אסתר", אל אחשורוש היה ווי לאחשורוש, רק כי השם יתברך עשה זאת בעל כרחו של אחשורוש והאיר עיניו, ובזה התחלה אל הגאולה לצאת אל הפעל.

7 ועוד במדרש מגילה טו:, אמר רבי יוחנן, ג' מלאכים נזדמנו לו באותו שעה; אחד שהגביה את צוארה, ואחד שמתח עליה חוט של חסד, ואחד שמתח את השרביט, עד כאן. ודקדק את זה שכתיב "ויהיה כראות המלך את אסתר", דלא הוי ליה למכתב, כי כבר כתיב למעלה פסוק א "ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית נוכח בית המלך והמלך יושב על כסא מלכותו בבית המלכות נכח פתח הבית", והוי ליה למכתב מיד "ויושט לה המלך השרביט". אלא שבא לומר "ויהי כראות המלך את אסתר", כי לפי הסברא לא היה לו לראות, אף כי המלך יושב שם, מכל מקום פניה של אסתר היו* למטה, ולא אפשר למלך להסתכל בה. ולכך המלאך הגביה צוארה, עד שהיה מסתכל בפניה. ואחד שמתח עליה חוט של חסד, דאם לא כן לא הוי צריך למכתב "נשאה חן", שזה כבר כתב למעלה ב, יז "ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות". רק שהמלאך בא ומתח עליה חוט של חסד יותר ויותר. ואחד שמתח השרביט, דאם לא כן לא הוי למכתב "ותגע בראש השרביט", ולא הוי ליה למכתב רק מה שעשה אחשורוש, שהושיט לה השרביט, וכדכתיב למעלה ד, יא "מאשר יושט לו המלך שרביט הזהב וחיה". לכך לא הוי ליה למכתב רק "ויושט לה המלך שרביט הזהב". אלא בא ללמוד שמתח שרביט עד שהגיע השרביט אל* אסתר.

8 ויש להקשות, מנין שהיו ג' מלאכים, שמא הכל היה מלאך אחד. ועוד, למה* היה צריך ג' מלאכים, ולא עשה כל זה מלאך אחד*. ואם נאמר בשביל כי המלאך אחד אין עושה שתי שליחות ב"ר נ, ב, כמו שהיה זה אצל אברהם, שהיו ג' מלאכים, בשביל שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות. הרי בארנו שם כי אצל אברהם היו שלשה מלאכים מפני שהשליחות אינו זה כזה, כמו שמבואר שם, אבל כאן למה היה צריך אל ג' מלאכים. ויראה לומר, כי לכך היו שלשה מלאכים, כי עתה בא לחבר ולדבק את אסתר באחשורוש, ומזה תצא הגאולה. והחבור הוא בג' פנים; האחד, שהיה מתחבר אסתר לאחשורוש. והשני, שמתחבר אחשורוש לאסתר, וזהו הפך הראשון. והשלישי, כאשר שניהם מתחברים זה לזה וזה לזה בחבור אחד. וכבר בארנו זה בכמה מקומות.

9 וכנגד זה האשה נקנית בג' דרכים בכסף בשטר ובביאה קידושין ב.. כי האיש מתדבק באשה, והדביקות הוא בג' פנים אשר אמרנו; כי בכסף בשביל שהאשה מקבלת הנאת כסף, מתחברת היא אליו. והשטר שהוא לשון כח, כמו דברים טז, יח "שופטים ושוטרים תתן לך", וכתיב איוב לח, לג "אם תשים משטרו בארץ", שהוא לשון כח, כאיש* שמתחבר לאשה כאשר מושל על האשה, וזהו חבור האיש אל האשה, וזהו קדושי שטר, שהוא לשון שוטר וממשלה. ובביאה שזה הוא חבור האיש עם האשה, והאשה מתחברת לבעלה, כי הביאה לשניהם. ולכך "בשלשה דרכים", שכל אחד דרך בפני עצמו.

10 וכן כאן, כי מה שהגביה צוארה, זה חבור אסתר לאחשורוש, כאשר תגביה צוארה אל אחשורוש. ואחד שמתח השרביט לה, זה חבור אחשורוש לאסתר. ומה שמשך עליה חוט של חסד, ובזה היה חבור זה לזה וזה לזה, כי זהו ענין הראות שמחבר שניהם יחד; כי הרואה מקבל את הנראה בעיניו, וזה חבור הנראה ברואה. ומה שהוא רואה אותו, הוא חבור הרואה אל הנראה. ולפיכך כאשר נשאה חן בעיניו היה זה חבור אל שניהם. ודבר זה אין צריך לבאר, כי ידוע הוא מאוד. ומפני כך יש כאן חבור גמור כאשר החבור על ידי ג', ונאמר על זה קהלת ד, יב "והחוט המשלוש לא במהרה ינתק". ועד הנה, אף שהיה לאסתר חבור לאחשורוש, היה לזה פירוד גם כן, כמו שהיה כאן שלא רצה לראותה. ולכך נזדמנו ג' מלאכים לעשות חבור גמור אשר לא יפרד.

11 וגם כי יש לפרש כי אלו ג' מלאכים הם כמו ג' המלאכים שבאו אל אברהם, וכמו שבארנו שם ענין אלו ג' המלאכים, שהם כנגד ג' מדות שבהם השם יתברך מנהיג את העולם; דין וחסד ורחמים, כמו שהתבאר שם ואין להאריך כאן.

12 ועוד בגמרא מגילה טו: "ויושט המלך לאסתר את שרביט" אסתר ה, ב, אמר רבי ירמיה בר אבא, שתי אמות היו, והעמידו על י"ב, ואמרי לה על י"ו. רבי יהושע בן לוי אמר, כ"ד, ואמרי לה כ"ח. ורב חסדא אמר ס'*. וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה. וכן אתה מוצא בשיני רשעים, דכתיב "שיני רשעים* שברת" תהלים ג, ח. ואמר ריש לקיש, אל תקרי "שברת" אלא "שרבבת". רבה בר עפרון אמר משום רבי אלעזר ששמע מרבו, ורבו מרבו, מאתים. וכך הוא הגרסא הנכונה עד מאתים.

13 ופירוש המאמר עמוק מאוד מה שכל אחד ואחד נתן שעור מיוחד. וזה כי מי שאמר כי השרביט היה ב' אמות, וזה כי השרביט מיוחד להתפשטות עד מקום אחר*. ושנים הם תחלת התפשטות, כי אחד אין בו התפשטות כלל*. וכך ראוי אל השרביט, שהוא להתפשטות למקום אחר, שיהיה שנים. ואמר שמתחו על י"ב, רצה לומר כי השרביט היה מתפשט כפי הראוי שיהיה לה* שתי אמות, וכאשר אסתר עמדה בחצר, היתה נבהלה כאשר ראתה אחשורוש, וסבורה אסתר כי אחשורוש הוא בכעס עליה, וכאשר היה מושיט לה השרביט, לא היה לה כח ללכת ליגע בשרביט, לכך המלאך מתח השרביט להגיע אל אסתר. ומפני כי השטח יש לו ד' צדדין, לכך יש לו התפשטות לד' צדדין. וכל צד יש לו ג', דהיינו התחלת הקו ואמצע הקו וסופו, לכך כל קו הוא משוער בג'. והשטח יש לו ד' צדדין, וזהו התפשטות של השטח. ולכך מתיחס לו י"ב, כאשר היא מתפשט לגמרי. ולכך המלאך מתח השרביט כאשר ראוי להיות מתפשט לגמרי, כי כאשר היה כאן נס שלא בטבע, לכך נמתח השרביט להעמיד התפשטות הזה של השרביט על השלימות, ומתחו עד י"ב, שזהו התפשטות הגמור לשטח, שיש לו התפשטות לכל ד' צדדין.

14 ומאן דאמר ט"ז אמה, סבר כי הצד האחד הוא ד', לפי שהצד הוא לשטח, וכמו שהשטח שייך לו ד', שיש לו ד' צדדין, וכך הצד מן השטח ראוי לו ד', עד שיש לו מספר ט"ז. כי הצד יש שעור ד', וההתפשטות הוא בד' צדדין, לכך העמידו על ט"ז, שזהו התפשטות הגמור בכל ד' צדדין.

15 ומאן דאמר כ"ד, סבר כי התפשטות היא בשש צדדין. כי המעלה והמטה גם כן הם שני צדדין, שיש כאן ששה צדדין עם המעלה והמטה, לכך הם כ"ד. אי נמי, כי סבר כי שייך להתפשטות י"ב כמו שאמרנו, רק כי כאן היה התחלת ההתפשטות ב' אמות, שהוא כפל אמה אחת. לכך היה ההתפשטות השלם כ"ד אמות, שהוא כפל י"ב.

16 ומאן דאמר כ"ח, סבר גם כן שצריך כ"ד נגד ששה צדדין שיש לגשם, שהם ארבעה לכל צד, שהם ד' צדדין והמעלה והמטה, וכל אחד מאלו משוער בד', כמו שהתבאר. ועוד ארבעה כנגד האמצעי, שהוא תוך השש, שהוא בפני עצמו, עד שבין הכל הוא כ"ח. ודבר זה ידוע כי הגשם יש לו התפשטות הרחוקים, שהם ששה, והאמצעי שהוא תוך -השבעה- הששה, עד שיש לכל גשם שבעה גבולים. כנגד זה אמר כאשר מתח את השרביט ומתח אותו לגמרי מתח השרביט על כ"ח, שהם שבעה פעמים ד', כנגד ז' גבולים שיש לכל גשם שיש לו רוחק.

17 ומאן דאמר ס' אמה, סבר כי ההתפשטות הוא בכל ד' צדדין והמעלה והמטה, והם ששה ביחד. וכל צד וצד נחשב שיש בו מספר עשרה, שהוא מספר כללי, והוא שייך לשטח, כמו שהתבאר בחבור גבורות השם בפרק י"ב. והנה התפשטות הששה צדדין הם ששים. ולכך כאשר מתחו לשרביט והשלימו על התפשטות שלם, מתחו על ששים.

18 ומאן דאמר על מאתים, מפני כי השרביט בעצמו היה ב', וכל אמה מן השתים מתחו על מאה, שהוא דומה לאחד, כמו שידוע. כי מספר עשרה אינו דומה כמו אחד לגמרי, רק מספר מאה דומה לאחד, לפי שמונין בו מספר אחד מאה, ב' מאות, ג' מאות. אבל מספר של עשרה המנין עשרים שלשים, ואין מונין ב' עשרה, ג' עשרה, כמו שמונין א' מאה, ב' מאות, ג' מאות. לכך ב' מאות הוא כמו שנים, רק כי ב' מאות המספר הוא יותר שלם. לכך כאשר מתח את השרביט, מתחו על מאתים. כלל הדבר, כי הגשם אשר יש לו שטח, הוא מוגבל בגבולים שלו. וכאשר נעשה נס מן עולם העליון אשר הוא מתפשט, היה מתפשט הגשם לגמרי. וכל אחד מן האמוראים זכר צד אשר הגשם הוא מתפשט ונעשה הנס, עד שהיה מתפשט לגמרי.