אור חדש ה׳:י״ד

1 "ותאמר לו זרש אשתו וכל אוהביו וגו'" פסוק יד. יש להקשות, מה היה העצה הזאת שאמרה זרש אשתו "יעשו עץ גבוה", ועצה זאת הכל יודעין, ומן הכתוב משמע כי דבר זה היה עצה גדולה ביותר. ועוד, שלא היה להם לומר רק "אמור למלך להמית את מרדכי", ובזה שאמרו "יעשו עץ גבוה", מאי נפקא במיתה זאת או במיתה אחרת. ועוד קשה, למה אמרה "יעשו עץ גבוה חמישים אמה" דוקא מספר הזה. ויש לפרש כי ודאי המן גם כן ידע דבר זה שיכול להמית את מרדכי, רק מפני שאמר למעלה ג, ו "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי* לבדו", אם כן שאלה זאת מן המלך הוא בזיון לו להמן לשלוח יד במרדכי לבדו. וזהו העצה שאמרו זרש ואוהביו; "יעשו עץ גבוה חמשים אמה וגו'", ומעתה אם יהיו שואלים למה נתלה על עץ שהוא גבוה על חמישים אמה, וישיבו כי האיש הזה ראוי שיהיה לו עץ גבוה חמישים אמה, כי מעלתו היה שהוא שר חמישים, ולפי מעלתו וחשיבותו כך יש לו עץ לתלות בו. ולהגיד לבריות כמה חשוב היה זה, ועם כל זה נתלה, אדרבא יהיה חשיבות המן, שהוא מושל לעשות כמו דבר זה להמית אדם כמו זה. כך יש לפרש כי זה היה החכמה והעצה מזרש אשתו ואוהביו.

2 אמנם יש לך לדעת בענין זה, כי דבר עמוק הוא זה. כי המן היה חושב כי מעלתו כל כך גדולה עד שעשה עצמו עבודה זרה. וידוע כי אף משה רבינו עליו השלום נאמר עליו ר"ה כא: מ"ט שערי בינה נבראים בעולם, וכולם נמסרו למשה, שנאמר תהלים ח, ו "ותחסריהו מעט מן האלקים", כי שער חמישים לא נמסר לאדם. כי העולם הזה נברא בז' ימים, וכאשר אתה משלים שבעה, דהיינו לעשות מרובע אחד שהוא שבעה, הוא מ"ט. ושער הנו"ן עצמו לא שייך לעולם הזה. והמן שעשה עצמו עבודה זרה, אמר כי יש בו ענין אלקי, ולכך יש לו שייכות לשער החמישים. ולפיכך אמר "יעשו עץ גבוה חמישים", להודיע כי מיתתו של מי שעשה כנגדו הוא בא משער הנו"ן, שמגיע שם המן. וכך אמרו לו יועציו כי כאשר יהיה העץ גבוה חמישים, אז תוכל להיות גובר עליו, כי גדולה שלך הוא משער חמשים, כי יש בך אלקות אשר שייך לו החמשים. ומפני כי עשה עצמו שהוא שייך למספר חמשים, ומי שעשה כנגדו בא לו המיתה משער החמשים, ולכך אמרו "יעשו עץ גבוה חמשים". ומפני כי היה רוצה* לעלות עד המדריגה החמשים, מה שלא שייך לאדם, לכך דבר זה היה מיתתו, כי אין מגיע לשם האדם, ובשער הזה ההעדר אל האדם, כי אין לו מציאות שם בשער החמישים. ולכך כאשר המן היה מגביה עצמו ועשה עצמו אלקות לומר שהגיע לשם, דבר זה היה העדר שלו ומיתתו, ולפיכך נתלה על עץ גבוה חמשים להלן ז, י.

3 ובמדרש ילקו"ש אסתר תתרנג "אחר הדברים האלה גדל המלך את המן" למעלה ג, א, אמר רבי עקיבא, עד היכן גדלו, עד עץ של חמישים אמה, שנאמר כאן "יעשו עץ גבוה חמישים אמה". "מעל כל", עד דתחמניה תלוי על חמשים אמה; כ"ף עשרין, ל' תלתין, הרי חמשין. ופירוש זה, כי גדלו המלך מעל כל השרים, שעשה אותו אלקות, וזהו דכתיב "מעל כל השרים". ודבר זה היה בעצמו גורם לו המיתה והתליה על עץ חמשים אמה. וזה שאמר "עד היכן גדלו המלך*, עד שיעשו עץ גבוה חמשים אמה", כלומר כי אחשורוש היה מגביה את המן עד שער החמשים כאשר עשה אותו עבודה זרה, ואין אדם מגיע לשם בעולם הזה. וכאשר הגדיל אותו עד שם, משם מתחייב לו התליה וההעדר שלא יהיה נמצא, כי אין לאדם מציאות עם שער החמשים. וזה שאמר שהגדילו עד יעשה עץ גבוה חמשים אמה. והבן הדברים האלו מאוד, כי הם עמוקים.

4 ובמדרש ילקו"ש אסתר תתרנו, "עץ גבוה חמשים אמה", והיה המן חוזר ומבקש קורה של חמשים אמה, ולא מצא אלא קורה שהיתה בתוך ביתו, לפי שהיה בנו פרשנדתא הגמון בקרדוניא. ונטל נסר אחד מתיבתה של נח, שהיה ארכו של נסר חמשים אמה, שעשה הקב"ה זכרון בעולם שידעו דורות העולם שבא מבול לעולם, שכן כתיב תהלים קיא, ד "זכר עשה לנפלאותיו". וכן כשנהפך סדום הניח* זכרון לעולם, בראשית יט, כו "ותבט אשתו מאחריו ותהי נצב מלח", עד עכשיו היא עומדת, שיהיו הדורות נותנים בשבחו של בורא עולם. ועמד דריוש וקלל להמן, ונגע בו קלונו, שכן הוא אומר עזרא ו, יא "אינש די יהשנא פתגמא דנה יתנסח אעא מן ביתיה". לכך נאמר "ובבוקר אמור למלך ויתלו את מרדכי", ואחר כך אתה נכנס עם המלך לסעודה, אכול ושתה וערב לך, ורואה* שונאך צלוב כנגדך, ולבך שמח. ומה ראה לומר לצלבו, אלא אמר הרי שעה שמכל דבר הקב"ה יכול להציל; אברהם מן האש, יצחק מן העקידה, יעקב מן המלאך, ומשה מחרב פרעה, ישראל מן הים, וכן מכל דבר, ומן הצלוב* אינו יכול להציל, עד כאן.

5 פירוש מדרש זה שבא לפרש למה אמר דוקא "יעשו עץ גבוה חמשים אמה". לכך אמר שהעץ הזה נשאר מתיבתו של נח, כי המבול בא לשטף את כל העולם, ונח היה ניצל על ידי התיבה שרחבה* חמשים אמה. וזה כי העולם מגיע עד מ"ט כמו שהתבאר לעיל, וכל העולם היה נשטף -בימי- במי המבול בראשית ז, כא-כג, והיה העולם מקבל הצלה מן שער החמשים, שהוא על העולם. ומפני כך היתה התיבה שהיה על ידה הצלתו של נח חמשים אמה.

6 ואמר מפני שהשם יתברך עשה זכר לנפלאותיו וכו'. פירוש, כי השם יתברך כאשר עושה נס ושנוי בריאה בעולם, אף אחר שעבר הנס, סוף סוף מאחר שהיה הנס בעולם, אי אפשר שלא יהיה נשאר רושם בעולם, מאחר שמשם היה הצלת נח. ורצה לומר אף כי אין הנהגת העולם אחר המבול כמו שהיה במבול, שהיה הצלתו של נח משער החמשים, מכל מקום השם יתברך עשה זכר לנפלאותיו, ויש כאן דבר מה מאותו כח עוד בעולם. ולפיכך אמר המן שהוא אדם יחידי פרטי, והוא מקבל כחו ממנו. ובפרט בהרי אררט, ששם היה התיבה של נח בראשית ח, ד, שהוא הצלתו, והרי אררט הוא קרדניא, שכן תרגם אונקלוס שם "הרי אררט" "טוריא קרדניא". ואמר שמצא נסר אחד שהיה מתיבתו של נח, רצה לומר כח מה שהיה בהצלתו של נח. כי האדם שהוא פרטי, כמו המן, מקבל כח זה, והוא דבר מה בלבד. ואמר המן כי הוא מוכן ביותר לקבל כח זה, מפני כי בנו של המן היה הגמון בהררי אררט, שהיה התיבה נחה עליו, ולכך הוא מוכן לקבל זה הכח ביותר. ואמר שבשביל זה יש בו כח אלקות-ו-, ובו יהיה גובר על מרדכי.

7 וכן בפרק חלק אמרו שם סנהדרין צו. דסנחריב מצא דפא ממתיבתה דנח, ואמר היינו אלקא דשזבא מטופנא דנח, אמר, אי אזיל האי גברא ומצלח מקריב להו לתרין* בנוהי קמך, עד כאן. ודבר זה גם כן פירושו שהיה יודע סנחריב כי אינו מצליח רק אם יגיע הצלחתו אל כח עליון לגמרי, וכי אפשר לבטל בענין זה, וזולת זה לא יוכל. ומפני כי המבול והצלתו של נח משער החמשים, ולכך רצה לעבוד לאותו דף, שזה היה הצלתו של נח, כלומר לאותו כח מה שהיה בו הצלתו של נח. ואמר "היינו אלהא רבא דשזבא לנח". והיה העץ נשאר מן התיבה, רצה לומר כי נשאר דבר מה בעולם מן הצלתו של נח. וראיה לזה, כי אחר המבול נשבע שלא להביא עוד מבול בראשית ח, כא-כב, ודבר זה אינו מצד עולם הזה, שהרי בא מבול לעולם מצד עולם הזה. רק כי נשאר דבר זה משער הנ', ואם היה משם הצלתו של נח, כל שכן שלא יבא* עוד המבול על העולם.

8 ולכך אמר המן כאשר ראה גודל הצלחתו, כי כח שלו מגיע עד שער החמשים, ובשביל כך עשה עצמו עבודה זרה, ולכך אמרו "יעשה עץ גבוה חמשים אמה". ולפיכך כתיב למעלה ג, א "וינשאהו מעל כל השרים", שהיה מנשאו אותו עד מספר "כל", שהוא חמשים, ובזה עשה אותו עבודה זרה, כמו שהתבאר למעלה דבר זה.

9 ומה שאמר ילקו"ש אסתר תתרנו כי כורש קלל את המן במה שאמר עזרא ו, יא "ואינש די יהשנא פתגמא דנה יתנסח אעא מן ביתה", רצה לומר שיסולק ממנו כח זה, אשר הוא רוצה לעשות-ו- בו דבר. וזה מפני שהוא רוצה לשנות פתגמא, ולבטל בנין בית המקדש, קאמר "יתנסח אעא מן ביתא", שיסלק ממנו כח זה, שרוצה בכח זה לבטל בנין הבית. והבן הדברים האלו מאוד, ואין לפרש יותר כלל, כי הם דברים עמוקים מאוד.

10 ויראה כי על זה רמז בשמו נו"ן בסופו של "המן", שרצה להגיע עד שער החמשים, והוא אדם, שמספר "אדם" מ"ה. ונקרא המן בפרט "אדם", כמו שדרשו עליו מגילה יא. "לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם" תהלים קכד, ב, ולא מלך, זה המן רש"י מגילה שם. וראוי שיקרא "אדם" מפני שרצה לעשות עצמו אלוה, והוא אדם, והיה רוצה להגיע עד שער החמשים, וזה הוא "המן", ולכך הגיע לו המיתה לגמרי. ואפילו משה לא הגיע אל שער החמשים, שנאמר תהלים ח, ו "ותחסרהו מעט מאלקים" ר"ה כא:, ודי בזה.

11 ואמר מה ראה לצלבו, ולא בשאר מיתות. ועל זה אמר כי מן הצליבה לא יוכל לעזרו. ורצה לומר בזה כי הצליבה מיוחד מן שאר מיתות, כי הצליבה הוא מגיע כביכול אל השם יתברך בעצמו ובכבודו, שנאמר דברים כא, כג "קללת אלקים תלוי". ופירשנו זה מאחר שנברא האדם בצלם אלקים בראשית א, כז, ומשותף בזה האדם אל מי שברא האדם בצלמו. ומאחר שהוא פוגם בכבודו, כי שאר מיתות אין נוגע בצלם אלקים שהרי אינם בגלוי, כמו שהוא התלוי, כי לכך נתלה שיהיו רואין אותו הבריות, ולכך אמר הכתוב כי זה "קללת אלקים", מאחר שהאדם הוא משתתף אל אלקים בצלם, שהרי יש לו צלם אלקים, והוא פוגע בכבוד הצלם כאילו הוא פוגע בעצמו, וכדכתיב "קללת אלקים תלוי", ועוד יתבאר בסמוך ענין זה.

12 ומביא משל לאחד שרוצה לאבד את אחד, ובא גבור להצילו. אמר, אם אלחם נגד אותו שאני בא לאבד אותו, הרי הגבור מצילו. אני אלחום נגד הגבור עצמו, ולא יציל את אשר אני בא לאבד אותו. כך אמרו חכמים של המן; כאשר יתלה אותו על העץ, ודבר זה "קללת אלקים", ובזה יהיה לו כח על מרדכי, ולא יציל אותו אלקיו, כאשר התליה הזאת פוגע בכבוד אלקים*, שנברא האדם בצלם אלקים. ואם יפגע בכבוד עצמו, איך יציל את -המן- מרדכי. וכדאי שיהיה נגלה לגמרי, וכאשר הוא נגלה ביותר הוא יותר "קללת אלקים". ולכך אמר "יעשו עץ גבוה חמשים אמה", כי בזה הוא נגלה ביותר, כך חשבו חכמים. ויש לפרש כי זה עצמו מה שאמר "יעשו עץ גבוה חמשים אמה" שאמר המן, כי מאחר שהוא פוגע בו יתברך. ואסור לדבר מזה עוד.

13 "ויעש העץ". באותה שעה אמר הקוץ לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אני שאין לי מה לתלות, כי אתן את עצמי ויתלה טמא זה, שאני נקרא שמי* יחזקאל כח, כד "קוץ מכאיב", ונאה לתלות קוץ על קוץ, וממנו מצאו ועשאו. וכיון שהביאוהו לפניו, הכינו על פתח ביתו, ומדד עצמו עליו להראות עבדיו היאך יתלה מרדכי עליו. השיבתו בת קול, נאה לך העץ, מתוקן לך העץ מששת ימי בראשית.

14 פירוש, כי הקוץ מיוחד לזה, ולמה מיוחד לזה הקוץ, לפי שהקוץ "סילון ממאיר וקוץ מכאיב" יחזקאל כח, כד. וכבר התבאר אמתת הדברים כי המן הוא קוץ לישראל, והוא הפכם בכל דבר, כמו שנמצא בכתוב ענין מן עמלק וזרעו וכוחו, שהוא סילון ממאיר לישראל, שהם מזרע הקודש, ואין כאן מקום לפרש זה, כי ידוע הוא לנבונים.

15 ומה שאמר כי העץ מוכן לך מששת ימי בראשית. דבר זה ידוע למה העץ מוכן לו מששת ימי בראשית, וזה כי התליה על העץ שהוא בזוי לצלם האדם*, כדכתיב דברים כא, כג "לא תלין נבלתו על העץ כי קללת אלקים תלוי", ופרשו ז"ל סנהדרין מו: משל לשני אחים תאומים שהם בעיר אחת, אחד מנהו למלך, ואחד נתפס ללסטים, ותלה אותו. כל הרואה אותו אמר המלך נתלה, עד כאן. לפיכך המן שעשה עצמו אלקות, ובשביל זה צלם האדם שהוא* צלם אלקים ראוי שיהיה נתלה, שהרי עושה עצמו עבודה זרה שהוא אלקות. ולפיכך ראוי לו התליה מששת ימי בראשית, כי המן יש לו רמז בששת ימי בראשית בראשית ג, יא "המן העץ וגו'", כמו שנתבאר למעלה בהקדמה. ולפיכך ראוי להמן התליה מששת ימי בראשית, שאין דבר שהוא בזיון ובטול לצלם אלקים כמו התליה. מפני כי שאר מיתה אין הצלם בגלוי ובבזוי, אבל זה נתלה, וצלם שלו הוא נתלה על העץ בגלוי. ולכך אמרה תורה דברים כא, כג "לא תלין נבלתו על העץ", מפני שהוא קללת ובזיון אלקים, כמו שהתבאר. ולפיכך מששת ימי בראשית, שהיה מוכן לעשות עצמו עבודה זרה, ראוי לו התליה. וכן כל עובדי עבודה זרה הם בסקילה סנהדרין נג., וכל הנסקלין נתלין סנהדרין מה:, וזה מפני שיש לבזות צלם אלקים כאשר עובד אלקות זר. רק כי להמן יותר מוכן התליה, מפני שעשה עצמו עבודה זרה.

16 ויש לך עוד לדעת, כי התליה הוא בטול האדם לגמרי, כי הוא בטול אף לצלם האדם, שהוא צלם אלקים, והוא המעלה היותר עליונה. ומפני זה חשב המן מפני כי התליה הוא בטול לצלם האדם, שהוא בטול האדם לגמרי, לא כמו כבשן האש, אף שהוא מיתה שהוא בטול האדם, אינו בטול לצלם, לכך אין זה בטול גמור, לכך היה יכול להצילו. אבל בטול הצלם, שהוא בטול גמור אף אל הצלם, אין יכול להצילו, כך חשב המן. ודבר זה נהפך, כי הוא היה ראוי אל זה מששת ימי בראשית כמו שאמרנו. ולעיל פירשנו קצת בענין אחר, ושניהם נכונים, וענין אחד הוא.

17 "ובבוקר אמור למלך ויתלו וגו'". מה שאמר "ובבוקר אמור אל המלך ויתלו אותו", דבר זה מפני כי כל הענינים שנעשו במגילה הזאת לא היה המשך זמן להם. כי כאשר פרשנו גם כן למעלה מה* שקרא גאולה זאת "אילת השחר" תהלים כב, א, כמו האילה שהיא קופצת במהירות מכאן לכאן, וכמו השחר שממהר לצאת מן האפילה אל האורה, ולכך קרא הגאולה זאת "אילת השחר". וכמו שהיא הגאולה כך היה הצרה, כי* בי"ג נכתבו הכתבים למעלה ג, יב, והיו הרצים יצאו דחופים הן בצרה שתבא על שונאי ישראל שם פסוק טו, הן בגאולה, שאמר* למעלה פסוק ה "מהרו את המן לעשות את דבר אסתר", "מהר קח את הלבוש ואת הסוס" להלן ו, י. ועוד כתיב שם פסוק יד "ויבהילו להביא את המן", וכמו שנתבאר למעלה בהקדמה ענין זה. והטעם הוא ענין מופלג, כי דבר זה מורה על ענין שאינו תחת המשך הזמן כלל, רק ממעלה* שהוא על הזמן, ולכך הוא במהירות היותר. וזאת העצה היא חכמת חכמים. ובזה יתורץ גם כן מה הוא עצה של חכמה שנתנו לו אוהביו. אבל העצה הזאת שיהיה ממהר בזה, לא כמו שאר דברים שהאדם רוצה להשיג מן המלך, ממתין עד שיגיע השעה שהוא ראוי לזה. וכאן אמרו "יעשו עץ גבוה וגו' ובבוקר", בלא המשך זמן יבא אל המלך ויתלו את מרדכי. ואמרו ש"יבא עם המלך אל המשתה", כלומר שיסיר אותו מדעתו לגמרי, כאילו לא היה בעולם. ודבר זה נכון למעשה הזה בפרט.