אור חדש ג׳:ז׳

1 "בחודש הראשון הוא חודש ניסן וגו'" פסוק ז. לכך כתב שהיה הזמן הזה "בחדש ניסן בשנת שתים עשרה למלך אחשורוש", שלא תאמר כי הגורל הזה היה כשאר גורלות, כי כל אחד יכול לעשות גורל כמו שירצה. ולכך אמר שהיה הגורל הזה בשנת כך וכך למלך, בחדש הראשון, לומר שהיה הגורל הזה דבר גדול מאוד, וכל שהוא דבר גדול כתב שהיה המעשה בשנת כך וכך. ומה שאמר "מיום ליום ומחודש לחודש", רצה לומר יום א' יום ב', והם ימי השבוע, ועל זה היה הגורל, לא ימי החודש. וכך נראה במדרש אסת"ר ז, יא, שאין מפרש שם רק ימי השבוע והחדשים, אבל ימי החדש לא. כי אי אפשר להפיל גורל על ימי השבוע וגם על ימי החדש, כי לפעמים אינם מתחברים; כי אם היה נופל הגורל על יום ד', ונופל הגורל בעשור יום בחודש, לפעמים אין יום רביעי בעשירי לחדש. ולכך אין להפיל גורל רק על איזה יום בשבוע, ובאיזה חדש. וכך משמע הכתוב דכתיב "מיום ליום ומחדש לחדש", והוה ליה למימר "מחדש לחדש מיום ליום" אם היה פירושו מיום ליום על כמה בחדש. אלא "מיום ליום" פירושו באיזה יום בשבוע.

2 ויש להקשות, כיון שלא היה הגורל על כמה בחודש, אם כן למה כתב בכתבים שתהיה הגזירה בי"ג לחודש דוקא, ומאי שנא בי"ג בחדש, ולא יום אחר בחדש. אלא אם נאמר כי בזה היה נראה כי יש ממש בגורל, כאשר נפל הגורל בי"ג, והפיל הגורל באיזה יום בשבוע, ונפל הגורל ביום א'*, ויום זה שנפל הגורל היה ביום י"ג, בזה נראה שהגורל הוא אמת, כאשר שני הגורלות היו ביחד. אבל במדרש אסת"ר ז, יא משמע שלא הפיל הגורל בכמה בחודש, כמו שאמרנו, שלא זכר במדרש רק באיזה יום בשבוע.

3 ויראה, כיון שהגורל נפל על חודש י"ב, ראוי שיהיה זה בעיקר החודש י"ב, וכאשר הוא מיעוט החודש אין זה עיקר החודש. ולכך כל שאפשר שיהיה בעיקר החודש, יותר נכון. ולכך עשרה בחודש וי"א וי"ב בחודש, אין זה עיקר החודש. ומה שלא בחר ביום י"ד, שהוא יותר עיקר, מפני שהוא חצי החודש, והחודש אז הוא כולה אור, אין ראוי שיהיה בו האבוד והכליון, והכליון* נחשב חשיכה, ולא אור. וט"ו בחדש כבר עבר רובו, ואין זה עיקר החודש. ומכל שכן יותר מן ט"ו כבר עבר עיקר החודש. אף על גב דיום י"ד אינו מלא אורה, שהרי ביום ט"ו הוא מלא אורה, כיון שיום ט"ו מתחיל האור גם כן להיות חסר, אין נחשב ט"ו מלא אורה, רק יום י"ד שהוא נקרא מלא אורה, מפני שכל י"ד הוא מלא ואינו חסר. ולכך יום המוכן לאבוד לא היה רק יום י"ג, ולכך בחר המן יום זה.

4 ועוד יש לומר, והוא עיקר, כי המן חשב כי יום י"ג ראוי לזה, כי אחר שנפל הגורל בחודש י"ב, הוא החודש האחרון, כי בו יהיה חס ושלום סוף ואחרית ישראל. ואמר כל שלשים שלפני הפסח הם שייכים לפסח, שהרי שואלין ודורשין בהלכות פסח שלשים יום. וכל שלשים יום שייכים לפסח, וכמו שיתבאר עוד זה. ולפיכך יום י"ג דוקא לא שייך לפסח, כי הוא יותר משלשים. כי נשאר ט"ז יום, כי אדר הוא חסר, ועוד י"ד יום, הם שלשים. ולפיכך יום י"ג אין לו שייכות כלל לפסח, שאינו בכלל שלשים יום קודם הפסח. אבל מן יום י"ד לא נשאר עוד שלשים עד הפסח. וקודם י"ג כבר בארנו כי המן חשב כי לכך נפל הגורל על חודש י"ב שהוא סוף חדשים, ראוי שיהיה סוף ישראל. ולכך כל מה שאפשר להיות בסוף יש לומר כי זה סימן חס ושלום שיהיה סוף לישראל. רק שלא היה ראוי לזה יותר מי"ג יום, לפי שכל שהוא יותר מן י"ג הוא תוך שלשים של פסח, שהוא גאולת ישראל והצלת ישראל. לכך אין לקרב אותו אל תוך שלשים, שהוא שייך* לפסח. לכך אמר שאין יום מוכן לזה יותר כי אם יום י"ג בחודש. מכל מקום אם נפל על יום ג', ויום ג' בשבוע היה בעשרה לחדש, אף אם לא היה בסוף לגמרי, דוחה הגורל את זה מה שיש לעשות בסוף מה שאפשר. כי היום באיזה יום בשבוע היה על ידי גורל, ואין לבטל הגורל, רק שאותו יום שנפל הגורל הוא בסוף מה שאפשר להיות.

5 ומכל מקום יש לפרש גם כן כי הגורל היה גם כן על כמה ימים בחודש, ומה שהוא קשה כי למה לא כתוב "מחודש לחודש מיום ליום", מפני שבא לומר כי הגורל היה על איזה יום בשבוע גם כן, ולכך כתיב "מיום ליום ומחודש לחודש".

6 וענין הגורל הזה היה לפי פשוטו על דרך זה; שכתב על* שנים עשר קלפים שמות י"ב החדשים. ועוד לקח שנים עשר קלפים, י"א מהם חלקים, ועל אחד כתיב "גורל". והיה לוקח אחד מן הקלפים אשר עליהם כתובים שמות החדשים, אחר כך לקח אחד מן החלקים, ועם איזה חודש שהיה עולה כתוב ה"גורל", הנה באותו חודש נפל הגורל. ומה שאמר "הפיל פור הוא הגורל לפני המן", שהיה אחד לפניו שיודע ענין הגורל, והיה יודע בחכמה איך עושין הגורל. ולא היה מפיל הגורל המן עצמו, לפי שנעשה על ידי מומחה, ולכך כתיב "לפני המן". ומה שהפיל הגורל בחודש הראשון דוקא, מפני כי דבר זה מה שהפיל הגורל הוא התחלה* אל האבוד, כאשר היה רוצה לדעת איזה זמן מוכן ביותר לאבדם. וכיון שהוא התחלה אל האבוד, לכך ראוי שיהיה בחודש הראשון, שהוא התחלה גם כן.

7 ובמדרש אסת"ר ז, יא משמע שכאשר הפיל גורל באיזה יום בשבוע, לא נפל על אחד, רק כאשר הפיל גורל על החדשים, נפל על חודש אחד. וטעם דבר זה, כי אין ראוי שיהיה שום יום משבוע שיפול בו הגורל לכלות ולאבד את ישראל, כי כל ז' ימי* בראשית הכל בשביל ישראל נברא, כמו שרמז הכתוב בראשית א, א "בראשית ברא", בשביל ישראל נברא העולם, ואין "ראשית" אלא ישראל, שנאמר ירמיה ב, ג "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו" רש"י בראשית א, א. אבל נפל הפור בחדש י"ב, כי חדש אדר יש בו צד בחינה של מה שאין מציאות ישראל, כי חודש אדר הוא סוף החדשים, ומורה על הסוף ועל התכלית.

8 ולפי זה בודאי צריך לומר שהיו קלפים החלקים יותר מן אשר כתובים עליהם שמות הימים, דאם לא כן איך אפשר שלא יפול הגורל על אחד מן הימים, רק שהיה החלקים יותר מן הכתובים. ובזה היה בוחן, שאף על גב שאפשר שלא יפול הגורל על אחד מן הימים, אם נפל הגורל באחד מן הימים, היה זה בחינה גמורה שהגורל הוא אמת. והמן חשב אדרבא, לכך נפל הגורל בחדשים ולא נפל הגורל בימים, מפני כי חודש אדר הוא סוף החדשים, ומורה כי בחודש הזה יהיה סוף להם, ולכך נפל הגורל בחדשים, שהם מורים על הסוף -בימים-. אבל הימים אין מורים על הסוף, רק החדשים.

9 ומה שנפל הגורל על חודש אדר, אל תאמר שלא היה בגורל הזה ממש, כאשר לא היה מקוים מחשבת המן. כי זה אינו, וכך הוא באמת כי בודאי יש לישראל סוף ותכלית מצד עצמם, רק מצד השם יתברך יש להם קיום, אבל מצד עצמם אין להם קיום. ודבר זה שאין לישראל הקיום רק מצד השם* יתברך, מורה זה כי שם "אל" בסוף השם של "ישראל", כי בסוף שלהם שיש להם מצד עצמם, נותן השם יתברך להם קיום, אבל מצד עצמם של ישראל יש להם סוף. ולכך נפל הגורל בחודש י"ב, שהוא סוף החדשים, כי יש לישראל סוף מצד עצמם. והמן הרשע, כאשר נפל הגורל בחודש י"ב, שמח, כי סבור היה כי מאחר שנפל בחודש י"ב, מורה זה על הסוף. ולא ידע כי יש להם סוף מצד עצמם, רק כי קיום שלהם הוא מצד השם יתברך. וכל האומות קיומם שלהם מצד עצמם יותר מן ישראל, ואין להם הקיום מצד השם יתברך, ולפיכך סוף שלהם שיהיו בטלים, רק ישראל יהיו קיימים. ולפיכך כתיב "הפיל פור וגו' מיום ליום ומחודש לחודש שנים עשר הוא חודש אדר", כיון שהפיל הגורל עד י"ב חודש, ולא נפל הגורל על חדשים הראשונים, רק נפל הגורל בחודש אדר.

10 ומכל מקום קשיא, למה לא כתב בפירוש כי נפל הגורל בחודש י"ב, הוא חודש אדר, ולא היה לו לומר כי הפיל הגורל מחודש אל חודש, רק היה לו לומר כי נפל* הגורל בחודש אדר. ויראה, כיון שלא היה הגורל אמת, שהרי לא* היה כלום בגורל לפי מחשבת המן, ואדרבא, הגורל נהפך על המן, לכך לא כתיב בפירוש שנפל הגורל בחודש י"ב, כי האמת כי לא היה הגורל הוכחה בפירוש לגמרי, רק שהיה מורה הגורל לכאן ולכאן, ואין דבר בפירוש. וכן דרשו בפירוש במדרש אסת"ר ז, יא "הפיל פור הוא הגורל", עליו נפל הגורל. יראה שדרשו כך, מדכתיב "הפיל פור הוא הגורל", ולא כתיב שנפל הגורל בחודש י"ב, אלא שבא לומר כי הוא הפיל הגורל, אבל הנפילה עצמה עליו היה.

11 ומכל מקום צריך לומר כמו שאמרנו, כי לכך היה הגורל בחודש אדר, שהוא סוף לחדשים, כי זה מורה על סוף ישראל. ולא ידע המן כי לכך יש לישראל סוף, כי מצד הסוף הוא קיום ישראל מצד השם יתברך. ואם לא כן, לא היה בגורל ממש כלל, רק בודאי יש בו ממש. ולכך הסוף שלהם בחודש אדר, וחודש אדר מחובר לחודש ניסן, כי כאשר הסוף שלהם בחודש אדר, שהוא מחובר לחודש ניסן, ובזה נראה שאין כאן סוף גמור, רק שהוא שב אל השם יתברך. וכמו שההתחלה, שהוא חודש ניסן, היא מן השם יתברך, כך הסוף הוא שב אל השם יתברך, וזהו קיום -דהוי- שלהם.

12 ובודאי המן היה רוצה לדעת על ידי הגורל איזה חודש הוא מוכן אל הסוף של ישראל. ולכך נפל הגורל בחודש אדר, שהוא סוף החדשים, והוא סוף שלהם. וכן הוא האמת שיש לישראל סוף מצד עצמם, והסוף שלהם מצד עצמם הוא עצם קיום שלהם מצד השם יתברך, וזהו* קיומם לנצח נצחים. ולכך אמר במדרש אסת"ר ז, יא כי הגורל הוא עליו. ולא פירש הכתוב בפירוש שנפל הגורל בחודש י"ב בו, כיון שהגורל נהפך, אם כן אין הוכחה בגורל הזה, הלכך לא אמר שנפל הגורל בחודש שנים עשר.

13 "הפיל פור הוא הגורל". תנא מגילה יג:, כיון שנפל פור בירח שמת משה רבן, שמח. והוא לא ידע שבשבעה באדר מת משה רבינו עליו השלום, ובשבעה באדר נולד משה רבינו עליו השלום, עד כאן. פירוש, כי לכל דבר יש זמן מוגבל. וכאשר הפיל המן גורלות לדעת איזה זמן שהוא סוף ישראל, ונפל באדר, אז שמח כי בזה הזמן מת משה, שהוא רבם של ישראל, והוא נחשב צורת כל ישראל. ולפיכך חשב כאילו יש כאן העדר כל ישראל, כאשר ראה כי משה רבינו עליו השלום מת בזה החודש. ודעתו היה כי החודש הזה שהוא סוף ותכלית החדשים, גם כן מורה חס ושלום על תכלית וסוף ישראל. ולכך נפל הגורל בחודש הזה, לומר כי בזה החודש הוא סוף ישראל, ולכך מת בו משה רבן, שהוא נחשב צורת ישראל.

14 ולא ידע כי בז' באדר נולד גם כן מגילה יג:. ופירוש זה, כי הדבר שהוא שלם, התחלתו וסופו מתחברים באחד. כמו שתראה בכדור שהוא עגול*, שמתחבר סופו אל תחלתו, והוא השלמה לגמרי. ולכך אמר משה "מלאו ימי" ר"ה יא., כי היה שנותיו שלמים מלאים, והיו ימיו מאה ועשרים, והם י"ב במספר קטן, כמו מספר 'משה' במספר קטן. ודבר זה מורה כי היו ימיו מלאים לגמרי ושלמים, כאשר היו שנותיו במספר שמו. כי אין לומר כי הסוף שלו הוא מורה על ההעדר וחסרון, מפני שהוא סוף, כי אדרבא, הרי הוא מורה השלמה, כאשר הושלמו הימים מיום ליום. וזה לא הוי רק השלמה, ולא שייך בזה סוף, לכך מורה כי הושלם. וכל אשר הושלם הוא אל השם יתברך אשר מאתו נברא.

15 ואל יקשה למה לא היה זה בשאר צדיקים. כי כבר אמרנו כי משה היה צורת ישראל כמו שאמרתי, והצורה היא שלימה בלא תוספת ולא חסרון, ודבר זה ידוע. ולכך היו ימיו שלימים, בלא תוספת וחסרון, כיון שמתחבר תכליתן אל התחלתן, והתחלתו בא מן השם יתברך אשר ברא אותו, וכך תכליתו אשר מתחבר אל התחלתו הוא אל השם יתברך. וזהו כאשר היו ימים שלמים בלא תוספת ובלא חסרון, כמו שהיה אצל משה שהיו ימיו שלמים, ובזה מתחבר התכלית אל התחלה, ובשביל כך הוא שלם, ומצד ההשלמה הוא אל השם יתברך לגמרי.

16 ויראה לומר כי בשביל כך היו חיי משה ק"ך שנים, כי מספר ק"ך במספר קטן י"ב, והכדור שהוא שלם נחלק לי"ב, והם י"ב מזלות ברקיע השמים. והכדור הוא שלם לגמרי, ומתחבר הסוף אל ההתחלה, לומר שאין כאן סוף. וכל זה מורה על שלימות ימיו, ומפני השלימות הוא אל השם יתברך. אבל אם היה מיתתו בחדש אחר, לא היה מיתתו רק העדר, ולא שלימות כלל. ולכך כאשר ראה המן שנפל הגורל בחודש הזה האחרון, היה שמח, כי אמר שהאחרון מורה שיש להם אחרית. וכמו שהיה יציאת מצרים התחלה בחודש הראשון, וכך סופם יהיה בחודש האחרון. אמנם טעות המן היה כי לא ידע כי הסוף הזה הוא ההשלמה כאשר מחובר הסוף אל ההתחלה, והדבר שהוא שלם הוא שב אל השם יתברך. וכמו שההתחלה היה מן השם יתברך, כי בחודש ניסן, שהוא ההתחלה של ישראל, הוציאם השם יתברך ממצרים, אם כן התחלתם מן השם יתברך, כך סופם אל השם יתברך. ולפיכך הסוף שלהם ראוי שיהיה בחודש אדר, שהוא סוף החדשים, והוא מחובר לחודש ניסן. ודבר זה דומה לגמרי למשה; כי אף שהיה מיתת משה מצד עצמו בחדש אדר, שהוא סוף החדשים, מכל מקום כיון שנולד בו, היה ימיו בהשלמה, ואין כאן סוף, כאשר* דבק סוף אל ההתחלה, ומצד הזה יש כאן השבה אל השם יתברך, והוא קיום הנצחי. וכך בישראל, אף כי יש להם סוף, אין הסוף הזה רק השלמה, ואין כאן סוף ממש, כאשר הסוף יש לו חבור אל ההתחלה. וזהו שלימות, וההשלמה הזאת הוא אל השם יתברך, ומצד השם יתברך יש להם הקיום הנצחי. וכל עניין זה רמזו בזה שאמרו מגילה יג: לא ידע המן כי באדר מת משה ובז' באדר נולד.

17 וכאשר תבין אלו דברים אז תדע להבין מה שאמרו ז"ל אם כל המועדים בטלים, ימי הפורים לא יהיו בטלים. וזה כי כל המועדים זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים הוא התחלת ישראל, וזהו עצם ישראל. אף שההתחלה הוא מן השם יתברך, מכל מקום דבר זה יש לו הפסק ובטול, כי כל נברא יש לו ביטול מצד עצמו, יהיה מי שהוא. ולפיכך המועדים זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים הוא התחלת ישראל, וכל דבר יש לו סוף, ולכן יש בטול למועדים. אבל ימי הפורים, אין זה -היה- מצד עצמם, כי אם מהשם* יתברך, מה שהוא יתברך תכלית וסוף ישראל, כי ישראל הם אל השם יתברך. ודבר שהוא מצד השם יתברך, לא מצד עצמם, לדבר זה אי אפשר שיהיה לו הפסק כלל. ולכך ימי הפורים בחדש האחרון.

18 ומפני כי ימי פורים הוא מצד שהשם יתברך הוא צורת ישראל, ואין זה מצד עצמם*, לא היה להם תשועה כלל רק מן השם יתברך. ולפיכך אמרו מגילה ז: שחייב אדם לבסומי ביומא דפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. כלומר כי כאשר אדם מגיע למדה זאת, אין לו שום עזר כלל, כי לא ידע דבר, ואין לו יכולת. וכך ישראל באותו שעה, לא היה העזר והתשועה דבר מה מצד עצמם, רק מן השם יתברך היתה הישועה הזאת לגמרי, והיה כאיש אשר לא ידע דבר, שאין לו תשועה מצד עצמו כלל. כך הוא פירוש זה. ועם כי כבר נתבאר למעלה עניין זה גם כן, הלא הכל שורש אחד אמת ונכון. ועוד יתבאר בסוף המגילה בפסוק להלן ט, ל "דברי שלום ואמת".

19 וכן למאן דאמר אף יום כפורים, כי גם יום הכפורים הוא מצד השם יתברך. והוא שרמזו רז"ל בגמרא יומא פה: אשריכם ישראל שאתם מטהרין, ולפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם, הקב"ה מטהר אתכם, שנאמר ירמיה יז, יג "מקוה ישראל ה'". ולכך יום הכפורים גם כן אינו בטל, וכבר התבאר זה למעלה.

20 וכל הדברים אשר אמרנו רמזו חכמים בבראשית* רבה בפרשת אמור ויק"ר כט, ב; רבי ברכיה בשם רבי מאיר, מלמד שהראה הקב"ה ליעקב אבינו שרה של בבל עולה ויורד, ושל יון עולה ויורד, ושל מדי עולה ויורד. אמר ליה הקב"ה ליעקב, יעקב אף אתה עלה*. באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר, תאמר כשם שיש לאלו ירידה. אמר ליה הקב"ה, אל תירא ישראל, אם אתה עולה אין לך ירידה. ולא האמין, ולא עלה. "בכל זאת חטאו לו* ולא האמין בכל נפלאותיו" ר' תהלים עח, לב, זה יעקב אבינו, שלא האמין ולא עלה. אמר ליה הקב"ה, אילו האמנת ועלית, לא היה לך ירידה עולמית. עכשיו שלא האמנת ולא עלית, יהיו בניך משועבדים בד' מלכיות בעולם הזה במסים ובארנוניות בזימיות בגלגולת. יכול* לעולם, תלמוד לומר ירמיה ל, י "אל תחת ישראל כי אני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים", מגליא ומאספמיא ומחברותיה. "ושב יעקב" שם מבבל, "ושקט" שם ממדי, "ושאנן" שם מיון, "ואין מחריד" שם מאדום. "כי בכל הגוים אעשה כלה אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה כלה" שם פסוק יא, אומות העולם שהם מכלין שדותיהן, אעשה אותם כלה. אבל ישראל שאין מכלין שדותיהן, כמו דאת אמר ויקרא כג, כב "לא תכלה פאת שדך", "ויסרתיך למשפט" ירמיה ל, יא ביסורין בעולם הזה כדי לנקותך לעולם הבא, עד כאן.

21 והדברים האלו מאוד גדולים כאשר תבין הדברים אשר בארנו לך למעלה. כי ישראל תכליתן וסופן אל השם יתברך, ולפיכך צוה השם יתברך ישראל מצוה זאת ויקרא כג, כב "לא תכלה פאת שדך", וצוה לתת הפיאה לעניים שם. ובמדרש תורת כהנים שם, כל הנותן מתנות לעניים כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן. ודבר זה בארנו בפרשת אמור בחבור גור אריה ויקרא פכ"ג אות כד, כי הנותן מתנות עניים דוקא* כאילו נתנו אל השם יתברך. וזה יורה לך כי ישראל נותנים תכלית שלהם אל השם יתברך, כי הוא יתברך תכליתן. לכך צוה "לא תכלה פאת שדך", ותהיה מניח אותו לעניים. שאם תכלה פאת שדך, כאילו לא היה תכלית שלך אל השם יתברך, וכל דבר יש לו סוף. אבל תכלית ישראל שהוא אל השם יתברך, לכך הוא יתברך נותן קיום נצחי לישראל.

22 וזה שאמר כי האומות מכלים שדותיהם, מורה כי התכלית שלהם הוא אצל עצמם*, ולכך יש להם קץ וסוף. אבל ישראל שאין מכלין שדותיהן, מורה כי התכלית שלהם אינו אצל עצמם, רק אצל השם יתברך. ולכך האומות יש להם קץ וסוף, אבל ישראל שאין מכלין שדותיהן, כי הם נותנים הפאה אל השם יתברך, דהיינו לעניים, שנחשב כאילו נתנו אותו אל השם יתברך, והפאה הוא סוף והתכלית השדה, ובשביל כך תכלית שלהם אל השם יתברך. ואל תאמר כי אלו דברים נאמרו בהרחבת הלשון בלבד, רק נאמרו בחכמה מופלגה מאוד, כי סופם ותכלית של ישראל הוא אל השם יתברך, כי הוא יתברך צורת ישראל האחרונה, כמו שהוא מורה שם "ישראל", שחתם השם "אל" באחרונה, מפני כי הוא יתברך צורה אחרונה אל ישראל, ובזה הוא יתברך מקיים אותם* קיום נצחי. ודבר זה רמז הכתוב במה שאמר "לא תכלה פאת שדך וגו'", כמו שנתבאר.

23 ויעקב כאשר ראה עליות המלכיות, והעליה הזאת היא התחלת עליה, ולכל* התחלה יש לו סוף. ולכך לא רצה יעקב לעלות, שגם כן אם יהיה לו התחלת עליה, יהיה לו גם כן סוף לדבר הזה. אבל השם יתברך אמר שיעלה, כי עליותו הוא אל השם יתברך, שכל זמן אשר יעקב מתעלה בעולם, דבר זה מצד השם יתברך, והוא יתברך נותן לו קיום.

24 וזה ההפרש שיש בין ישראל לאומות; כי האומות כאשר יש להם עליה, אז הם מתגאים ופורקים עול שמים, ואין עליותם אל השם* יתברך, רק שהם פורשים מן השם יתברך, ולפיכך עליותם הוא ירידתם. אבל ישראל כל זמן שהם מתעלים הם אל השם יתברך, כי נותנים הם הגדולה אל השם יתברך. וכך אמרו במדרש. ולכך אמר ליעקב "אף אתה עלה*". ויעקב מפני שלא האמין כי זרעו יהיה כך, שכל אשר יהיו מתעלים יתנו הכל אל השם יתברך, ולכך לא עלה. וכך אמרו בפרק כיסוי הדם חולין פט. על פסוק דברים ז, ז "לא מרובכם חשק ה' בכם כי אתם המעט". ולכך אמר "אילו האמנת ועלית לא היתה יורד וכו'".

25 ולכך אין הגורל של המן הוא גורל של שקר, כי תכלית וסוף עצמן* הוא באמת בחודש אדר, כמו שהיה התחלתן בחדש ניסן, כך בחדש אדר הוא סוף עצמם. אבל תכליתן הוא אל השם יתברך, אשר הוא נחשב צורה נבדלת, והוא צורה אחרונה לישראל, ומעמיד ומקיים את ישראל. ועוד יתבאר דבר זה באריכות.

26 "הפיל פור הוא הגורל וגו'". לא הפיל המן עצמו הגורל, כי אפשר שלא ידע מעשה הגורל איך עושים אותו, כי צריך הבנה איך עושין דבר הזה, והמן לא ידע איך עושין, לכך לא עשה אותו המן בעצמו. ועוד, כי כיון שהוא בעל הדבר, יהיה מראה לו* הגורל אליו מה שהוא רוצה. כי כן עניין הנחוש, שמראה אשר הוא רוצה בעל הדבר. ולכך נעשה הגורל על ידי אחר, שאינו נוגע בזה, לעמוד על* האמת הברור.