אור חדש ג׳:ד׳

1 "ויהי באמרם אליו יום ויום וגו'" פסוק ד. במדרש אסת"ר ז, ז-ח, רבי יוחנן בשם רבי בנימין ברבי לוי, בניה של רחל ניסן שוה וגדולתן* שוה; הדה הוא דכתיב בראשית לט, י "ויהי כדברה אל יוסף יום יום", וכאן כתיב "ויהי באמרם אליו יום יום". "ולא שמע אליהם", ולהלן כתיב שם "ולא שמע אליה לשכב אצלה". וגדולתן שוה, הדה הוא דכתיב בראשית מא, מב "ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף וילבש אותו בגדי שש", וכאן כתיב להלן ח, ב "ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי". להלן כתיב בראשית מא, מג "וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך", וכאן כתיב להלן ו, ט "ונתון הלבוש והסוס וקראו לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". מה אמר מרדכי למי שאמר לו פסוק ג "מדוע אתה עובר את מצות המלך". רבי לוי אמר, אמר להם מרדכי, משה רבינו עליו השלום הזהיר לנו בתורה דברים כז, טו "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה", וזה רשע עושה עצמו עבודה זרה. וישעיה הנביא הזהירנו ישעיה ב, כב "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא". ולא עוד אלא, שאנו איסגנסירין של הקב"ה, שכל השבטים נולדו בחוצה לארץ, וזקני נולד בארץ ישראל. אמרין* ליה ונימר ליה, מיד "ויגידו להמן וגו'". אמר להון המן, אמרינן ליה זקנו הלא הוא השתחוה לזקני, הדה הוא דכתיב בראשית לג, ו-ז "ותגשן השפחות וגו' ואחר נגש יוסף ורחל וישתחוו". היתיב*, ועדיין לא נולד בנימין. אמרין ליה הדה הוא דכתיב "ויגידו להמן".

2 המדרש הזה בא לומר כי יוסף ובנימין הם שוים בזה שהם חזקים באמונה, והם קשים ועומדים, אין אדם יכול לפתות אותם אל הרע, רק הם עומדים באמונתם. וכל זה מפני כי הם נטועים עם השכינה, כי בנימין הלא השכינה היתה בחלקו, וכדכתיב דברים לג, יב "ובין כתפיו שכן". ועוד, כי הוא נולד בארץ ישראל, שמזה תראה כי הוא שכן אל השם יתברך, וקשה להוציא אותו משם, באשר הוא עם השכינה. ויוסף גם כן היתה השכינה בחלקו, הלא משכן שילה הוא בחלקו מגילה טז:, לכך נחשבים שהם דבקים עם השכינה. ושני דברים שהם ביחד, אין לפרוש אותם זה מזה כלל. ולכך אמר כי אצל יוסף כתיב בראשית לט, י "ויהי כדברה אל יוסף יום יום"*, ופירוש "ניסן" היינו שהיו מנוסים בזה בנסיון, שהיתה כל יום ויום מדברת אליו, והיתה רוצה לפתות אותו, והיה מנוסה בזה. וכן אצל מרדכי כתיב "ויהי באמרם אליו יום יום", היה מנוסה גם כן בזה. ולפיכך גם כן גדולתן שוה כאשר היו שוים בצדקתם, שהיו מנוסים ועומדים ולא סרו מן השם יתברך, כך גדולתן שנתן להם השם יתברך היו שוים בו, וגדולתן שהיו קרובים אל המלכות, ולפיכך נתן המלך טבעתו* על ידם. וזה היה להם מפני שהם קרובים אל המלך מלכי מלכים, ולא סרו מאתו, לכך היה המלך, הוא השם יתברך, קרוב להם. ומפני זה זכו שהמלך נתן טבעתו על ידם, הוא מלך בשר ודם למטה, וזה מורה כי המלך בשר ודם קרוב להם. ואלו שני דברים, דהיינו ניסן וגדולתן, שייכים זה לזה; כי ניסן שהם דביקים בו יתברך, ואינם סרים מאתו, וגדולתן מה שהשם יתברך אתם בכל דבר. וכמו שהם עם השם יתברך, כך השם יתברך אתם.

3 ועוד אמר מרדכי, כי זקני נולד בארץ, ואלו שאר שבטים נולדו בחוצה לארץ אסת"ר ז, ח. ומזה תלמוד כי בנימין הוא לחלק השם יתברך, כי כל הארצות הם לאומות* אשר הם אינם לחלק השם יתברך, רק ארץ ישראל הוא לחלק השם יתברך. ולכך אמרו כתובות קי: "הדר בחוצה* לארץ כמי שאין לו אלוק", לפי כי ארץ ישראל היא אל השם יתברך, ושאר ארצות מפני שהם לאומות, ושרים העליונים מושלים עליהם, ולפיכך נחשב כאילו אין לו אלוק. ואם כן אין לך בשבטים* שהוא רחוק מעבודה זרה כמו בנימין.

4 וכאשר אמרו דברים אלו להמן, אמר, וכי עדיף מן יעקב שהיה משתחוה לעשיו בראשית לג, ג, מפני שעשיו חשוב יותר. ואם כן אפילו אתה אומר שאין ראוי לך להשתחוות לעבודה זרה, כיון דמחוייב מפני חשיבותו להשתחוות לו, יש לו לעשות. על זה השיב מרדכי "ועדיין לא נולד בנימין", שאז היה עשיו חשוב יותר, והיה ידו על יעקב. אבל כשנולד בנימין, שהוא אחרון בבניו, והוא אבן נגף וצור מכשול לעשיו עפ"י ישעיה ח, יד, כמו שאמרו ב"ר עג, ז אין עשיו נופל אלא ביד בניה של רחל, שנאמר ירמיה מט, כ "אם לא יסחבום צעירי הצאן". ומפני כך אין לעשיו יד העליונה, אם כן אין הדעת נותן שישתחוה לו מצד חשיבותו, רק שעשה עצמו עבודה זרה. ומה שאין מתנגד אליו רק "צעירי הצאן", דבר זה נתבאר למעלה אצל ב, ז "ויהי אומן את הדסה", שהיא חכמה* עליונה.

5 "ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי וגו'". וקשה, למה לא הקפיד המן כאשר אמרו להמן כי מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, ואחר כך להלן פסוק ה כאשר ראה את מרדכי שלא יכרע ולא ישתחוה הקפיד המן. ויש לומר, כי כל אדם מתפעל יותר כאשר רואה בעצמו בעיניו הדבר בפועל.

6 ובמדרש אסת"ר ז, ט, "וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה", אמר רבי איבו, תחשכנה עיניהם של רשעים מראות עפ"י תהלים סט, כד, לפי שמראות עיניהם של רשעים מורידות אותו לגיהנם. הדה הוא דכתיב בראשית ו, ב "ויראו בני האלקים את בנות האדם", שם ט, כב "וירא חם אבי כנען", "וירא עשיו כי רעות בנות כנען" שם כח, ח, "וירא בלק בן צפור" במדבר כב, ב, "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל" שם כד, א, "וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו". אבל מראות עיניהם של צדיקים אינו כן, שמעלה אותם למעלה העליונה, דכתיב בראשית יח, ב "וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים", "וירא והנה איל" שם כב, יג, "וירא והנה באר בשדה" שם כט, ב, "וירא והנה הסנה בוער" שמות ג, ב, "וירא פנחס" במדבר כה, ז. לפיכך הם שמחים בראות עיניהם, שנאמר איוב כב, יט "יראו צדיקים* וישמחו", עד כאן.

7 במדרש* הזה גם כן הוקשה לו כי למה זה כי כאשר הגידו להמן דברי מרדכי לא היה המן מלא חימה, וכאשר ראה כי מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה אז היה מלא חימה. ועל זה רמז דבר עמוק, כי על ידי ראית האדם, הוא יוצא אל הפעל, כי העין מוציא אל הפעל הראייה. וכאשר כתיב "וירא", והוא ירצה לצאת לפעל הגמור, אז דבק בו ההעדר והגיהנם. כי הרשע כל זמן שאינו יוצא אל הפעל הגמור, ונחשב מציאותו בכח, אינו דבק בו ההעדר, והוא קיים, כאשר אינו בפעל. אבל כאשר מציאותו בפעל, וזה כאשר העין יוצא אל הפעל על דבר אחד, אז דבק בו ההעדר. כי אין ראוי שיהיה נמצא הרשע בפעל, כי כל רשע הוא "רשע למות" במדבר לה, לא, כלומר כי ראוי שיהיה בטל מציאותו, ויקבל העדר. לכך ראייתו מוריד אותו לגיהנם, שהוא ההעדר. אבל הצדיק הוא הפך זה, כי כאשר יוצא מציאותו לגמרי אל הפעל, הוא יוצא אל השלימות הגמור. ובעולם הזה שאין הצדיק הוא בפעל הגמור, לכך הוא בצרה. אבל לעולם הבא, שדבק הוא בשלימות לגמרי, אז הוא בטובה. ולכך כאשר ראה כי מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, והיה בפעל רשעתו, אז "וימלא המן חימה", זהו הגיהנם, ודבר זה היה מביא לו אבדון. כי הרשעים כאשר הם רוצים להיות בפעל, דבר זה הוא ההעדר להם, ודבר זה בארנו במקום אחר גם כן.