אור חדש ב׳:ז׳

1 "ויהי אומן את הדסה היא אסתר" פסוק ז. מגילה יג. קרי לה "אסתר", וקרי לה "הדסה". תניא, רבי* מאיר אומר, "אסתר" שמה, ולמה נקרא שמה "הדסה", על שם הצדיקים שנקראו הדסים. וכן הוא אומר זכריה א, ח "והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה". רבי יהודה אומר, "הדסה" שמה, ולמה נקרא שמה "אסתר", מפני שהיתה מסתרת את דבריה. וכן הוא אומר להלן פסוק כ "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה". רבי נחמיה אומר, "הדסה שמה", ולמה נקרא שמה "אסתר", שאומות העולם היו קורין אותה על שם אסתהר. בן עזאי אומר, "אסתר" שמה, ולמה נקרא שמה "הדסה", מפני שהיתה בינונית, לא ארוכה ולא קצרה, אלא בינונית כהדס. רבי יהושע בן קרחה אומר, אסתר ירקרקות* היתה, וחוט של חסד מושך עליה. "כי אין לה אב ואם", וכתיב "במות אביה ואמה" למה לי. אמר רב חסדא, עוברתה אמה, מת אביה. ילדתה אמה, מתה אמה.

2 ונראה שדרשו כך, מפני כי "ובמות אביה ואמה" הוא יתור, ולא הוי צריך לכתוב, לכך דרש "במות אביה" היינו בשעה שנעשה לה אב, והיינו "עברתה מת אביה", שבאותו שעה נעשה אביה. ובשעה שנעשית לה אמה, וזה בשעה שנולדה. דבשעת העיבור, כיון שלא פירש הולד -ממנו- ממנה לא נקרא עדיין "אמה". מה שאין כן אצל האב, שמיד שנתעברה ממנו נקרא "אביה". ואצל האם קיימא לן "עובר ירך אמו" גיטין כג:, וכשילדתה מתה אמה.

3 "לקחה מרדכי לבת", מגילה יג. תניא דבי רבי מאיר, אל תקרי "לבת", אלא "לבית". וכן הוא אומר ש"ב יב, ג "ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה ותגדל עמו ועם בניו מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב ותהי לו כבת", אלא "כבית", הכי נמי "לבית".

4 פירוש זה, מה שאמר שנקראת "הדסה" על שם הצדיקים, כי אסתר צדקת היתה בעצמה. ודבר זה נראה שאסתר היתה עומדת בבית אחשורוש, שהוא רשע גמור, ולא היתה נמשכת אחריו, וזה מורה על שצדקת היתה באמת. וזה שמביא הכתוב זכריה א, ח "בין הדסים אשר במצולה", כלומר כי הצדיקים עומדים בין הרשעים שהם בעלי גיהנם, שנקרא "עמק" ו"מצולה", ונשאר עם כל זה בצדקתו. וכן היתה אסתר עומדת בבית הרשע, אשר מקומו בגיהנם, ועם זה היתה עומדת בצדקות שלה*.

5 ומפני כי אסתר צנועה היתה, וכמו שהתבאר, וההדס אשר עליו שלו חופין את עצו, ובזה הוא צנוע, ולכך השם הראוי לה "הדסה". וזה פירוש "היא אסתר", כלומר שיש לה מדריגה פנימית נסתרת בשביל הצניעות שבה, ובשביל כך זכתה לגאולת ישראל. ומה שאמר מגילה יג. "שהיתה מסתרת דבריה", פירוש שהיה לה מידת הצניעות, ולפיכך זכתה לאבד את המן. ודבר זה ידוע כי מה שנקראת "אסתר" הוא יורה על מדריגת נסתרת עליונה ופנימית שהיה לה, וכמו שיתבאר בסמוך, כי הצניעות דוקא מאבד -זרע- את המן.

6 ודבר זה רמז הכתוב במה שאמר על עשיו ירמיה מט, כ "יסחבום צעירי הצאן", ותרגום יהונתן "זוטרי דאחוי". שאין עשו נופל רק ביד שבט בנימין, שהוא הצעיר. כי הצעיר יש לו הצניעות יותר, שהרי לא יצא אל הנגלה רק באחרונה, ולכך יש לו הצניעות וההסתר, וכמו שיתבאר בסמוך. ולכך נפל המן ביד מרדכי ואסתר, שהם משבט בנימין, ובפרט ביד אסתר שנקראת על שם הצניעות. וגם מרדכי היה לו מדה עליונה הנסתרת, כמו שיתבאר עוד. כי כל שהוא צנוע אינו מוכן לצאת אל הנגלה, שהרי לשון "צנוע" משמע שהוא צנוע ואינו ממהר לצאת אל הנגלה. ולפיכך הצעיר שבא לעולם ויצא מן ההסתר אל הנגלה באחרונה, מורה כי מדריגתו הוא ההסתר והצניעות, לכך יצא באחרונה אל הגלוי.

7 ועשו אין בו רק הגלוי, לכך יצא עשו ראשונה. ועל דבר זה שולט* דבר שיש לו כח פנימי נסתר. לכך כתיב בראשית כז, כב "הקול קול יעקב והידים ידי עשו", כלומר יעקב יש לו כח הקול, שהוא יוצא מפנימית האדם. ועשו יש לו הידים, שאין לך דבר חוצה יותר מן הידים, שמתפשטים לחוץ. והקול הפנימי גובר על הידים שהם בחוץ, ואלו דברים הם דברי חכמה מאוד. ולכך שם "אסתר" ראוי לה לגמרי, כי מכח השם של אסתר היתה גוברת על המן, שהוא מזרע עמלק, שהוא מזרע עשו בראשית לו, יב.

8 וכן הא דקאמר רבי נחמיה האומות היו קורין לה "אסתהרא", מלשון סיהרא. ויש מפרשים כי הוא נוגה, מפני שהיא היתה יפה בעיני כל רואיה להלן פסוק טו, כי הכוכב הזה נקרא "נוגה" מלשון יופי. אבל נראה שהוא מלשון סיהרא, כי הסיהרא מושלת גם כן על כל העולם, כמו שהיתה אסתר מושלת. והאשה דומה לירח, לא לשמש, כי האשה היא מקבלת מן הזכר, כמו שמקבל הירח האור מן השמש.

9 ומי שאמר שהיתה אסתר בינונית, כמו ההדס הזה שהוא בינוני, לא גדול ולא קטן. ודבר זה כי השם יתברך נתן החן אל אסתר, לכך היתה בינוני. כי הדבר שהוא במצוע הוא יפה אל הכל, לכך אמר שהיתה בינונית. אבל אשר הוא גדול לגמרי, הוא זר. וכן הקטון לגמרי אינו ממוצע אל הכל, רק דבר שהוא בינוני נושא חן אל הכל, לפי שהוא שוה אל הכל. ולפיכך אמר בסמוך מגילה יג. שכל אחת נדמית לו כאומתו, שהיא שייכת לו. וכל אחד אומתו יפה בעיניו מפני שהיא שייכת אליו ורגיל בה. וכן אסתר שהיתה ממוצעת, היא שייכת אל הכל, לכך אסתר היתה נושאת חן בעיני הכל, וכל אחד נדמה שהוא אומתו.

10 וכן מה שאמר ירקרקות היתה מגילה יג., בא לומר כי אסתר נתן השם יתברך אותה להיות מולכת על כל האומות, עד שיהא שייכת אל הכל, וראויה היא למלכות הזה, שהוא מסוף העולם עד סופו. ולכך אמר כי היתה בינונית, וכן ירקרקות, שהוא גם כן בינונית בין השחור ובין הלבן, כי הבינוני שייך אל הכל. ויש להבין אלו דברים נאמרים בחכמה מאוד.

11 ומה שאמר "אל תקרי 'לבת', אלא 'לבית'" מגילה יג., נראה כי בא לומר כי היתה אסתר בת זוג למרדכי, וזה שאמר "לבית", כי אשתו תקרא "בית", כמו שאמרו שבת קיח: מימי לא קריתי לאשתי "אשתי", רק "ביתי". ומפני כך באה הגאולה על ידי מרדכי ואסתר, כי אם לא כן, לא היה ראויה אסתר לגאול את ישראל, כי אין ראוי שתבוא הגאולה על ידי אשה, כי עצם האשה שהיא תחת בעלה משועבדת, ואין האשה מוכנת לגאול את אחר. ולפיכך צריך שתהיה הגאולה גם כן על ידי מרדכי ואסתר, מפני שהיתה אשתו, נחשבו כמו אדם אחד, -להם- לכך באה הגאולה על ידם. ואם היו מרדכי ואסתר מחולקים, אין גאולה אחת ראויה שתבוא על ידי ב' מחולקים, כי מה להם שייכות זה לזה. אבל כאשר היה אסתר זוג למרדכי, אם כן הם כמו דבר אחד, ועל ידי שניהם ראוי שתבא הגאולה. ולא באה הגאולה על ידי אחד, כי בודאי אילו היתה הגאולה גמורה, שיצאו מתחת אחשורוש, אז היה ראוי שתהיה הגאולה על ידי מרדכי בלבד. אבל עתה שלא היה כאן גאולה גמורה, היה הגאולה על ידי אסתר, שהיא אשה, ועל ידי אשה אין כאן גאולה גמורה, כי כל אשה היא משועבדת לבעלה.

12 ועוד, כי כבר אמרנו כי יותר מוכן לגאולה מן המן הקטון והזוטר, כמן שכתבנו למעלה, ויתבאר עוד בסמוך. ולפיכך לא היה מרדכי מוכן לגאולה זאת בלבד רק על ידי אסתר, והיא יתומה מאב ואם, כמו שיתבאר, והיא ראויה לגאולת המן. ואי אפשר שתהיה הגאולה הזאת על ידי אסתר בלבד, כי אין אשה ראויה לגאול. וגם לא על ידי מרדכי בלבד, כמו שאמרנו. וגם לא על ידי שנים מחולקים, רק בשביל שהיתה אסתר נחשבת זוג למרדכי.

13 ובמדרש אסת"ר ו, ז, אמר רבי ברכיה אמר רבי לוי, אתם בכיתם ואמרתם איכה ה, ג "יתומים היינו ואין אב", חייכם הגואל שאני מעמיד לכם במדי אין לו אב ואם. ופירוש זה, כאשר גלו ישראל ואביהם שבשמים עזב אותם, נאמר על ישראל "יתומים היינו ואין אב". ומפני שהיה גובר עליהם כח עמלק, שהוא גדול מאוד, ולבטל זה הכח של עמלק צריך התעלות אל המעלה העליונה מאוד, כאשר יתבאר עוד. ולא הגיע אל המדריגה הזאת לנצח כח המן רק על ידי יתומה, כי כתיב ישעיה נז, טו "אני מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח", והשם יתברך מגביה שפלים. ומפני כך הגביה את אסתר, שהיתה יתומה מבלי אב ואם, והיה מגביה אותה על מדריגת המן. ולפיכך כאשר אמרו "יתומים היינו ואין אב", אמר להם הקב"ה אף אם אתם יתומים, אין הקב"ה עוזב השפלים המדוכאים, ולכך חייכם הגואל אשר מעמיד -אתכם- לכם במדי, והיה צריך שיהיה מעלתו עליונה מאוד לנצח את המן, אשר כוחו גדול מאוד, הגואל הזה יהיה יתום. ומפני כי הוא יתום, השם יתברך מגביה אותו מעלה מעלה, להיות גובר על המן. ומפני כך היה צריך שתהיה הגאולה גם כן על ידי אסתר, כי אסתר היתה יתומה מאב ומאם, וכמו שפירשנו למעלה, ואין לפרש יותר.

14 "אל תקרי* 'לבת' אלא 'לבית'" מגילה יג.. קשה, אם כן למה כתב "לבת", ולא כתב "לאשה". ויש לך לדעת, כאשר ישא אשה לשם שמים, שאז האשה נחשבת לו כאילו ילדה. ומפני שהיתה אסתר זוג אל מרדכי מאת השם יתברך, ולפיכך כתיב לשון "בת", משום דהוי כאילו ילדה. וכך דרשו ז"ל בסוטה יב. כל הנושא אשה לשם שמים כאילו ילדה. ופירוש זה, כי השם יתברך -נ-לקח האשה מן האיש בראשית ב, כא, ואין לך תולדה למעלה מזה, אם תבין. וביאור "לשם שמים" דקאמר, היינו לאפוקי אם נושא אשה לתאותו, שאז לא נחשב כאלו הולידה. אבל כאשר ישא אותה לשם שמים, אשר השם יתברך לקח האשה מן האיש, ובזה הוליד הזכר את הנקיבה, שהיא אשתו. לכך נחשב הזיווג הזה כאשר ברא השם יתברך האדם, שלקח האשה מן האיש, וזהו כאילו ילדה.

15 ועוד יש לך לדעת, כי הנושא אשה לשם שמים כאילו ילדה, שאמרו במסכת סנהדרין כב: האשה גולם כלי עץ, ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. כלומר, שאין האשה רק במדריגת החומר, והאיש נחשב שהוא כמו צורה לה, ודבר זה בארנו בכמה מקומות. ולכך מדמה האשה כמו גולם, שהוא חומר בלבד, ואין בו הצורה של כלי. ואמר שאין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, כלומר שאין לאשה חבור וברית רק לאיש שהוא נחשב צורה לאשה, ואין לך חבור כמו חבור צורה לחומר, שהם דבר אחד לגמרי. והוא ידוע, כי החומר אין מציאותו בפעל, ומפני כי האשה נחשב כמו החומר, ועל ידי האיש, שנחשב כמו צורה לאשה, נמצאת האשה בפעל, ולכך נחשבת כאילו ילדה האיש, והוציאה לפעל. ודוקא לשם שמים, אבל לתאותו, הרי האיש כאשר הולך אחר תאותו הוא חמרי בעצמו, ואיך* יהיה נחשב צורה לאשה כאשר הוא בעצמו חמרי.

16 "ויהי אומן את הדסה". במדרש רבה ב"ר א, א רבי יהושע פתח, "ואהיה אצלו אמון" משלי ח, ל, אמון מוצנע, כמו דאת אמר "ויהי אומן את הדסה", עד כאן. פירוש, כל אומן, הילד שהוא מגדל אותו, הילד הוא תחת כנפיו, ולפיכך "אומן" הוא לשון מוצנע. כי כאשר אסתר היתה יתומה מאב ואם, לא היה לה מי שמגין עליה, כמו שהם כל היתומים. ומרדכי לקחה לו, היה לה מי שהיתה תחת כנפיו. ואין זה דומה לאב ואם שמגדלים בניהם, מפני שהם אב ואם להם. אבל זה שמגדל אותו בביתו, ואינו אב ואם, הוא מוצנע תחת כנפיו.

17 וראוי לה זה השם "אסתר" ביותר, כי אסתר נקראת מפני שהיה לה מדת הצניעות וההסתר, ודבר זה היה גורם שהיא היתה הגואל, כמו שפרשנו למעלה, ולכך היתה מוצנע ונסתר אצל מרדכי. וכמו שם "אסתר" היה לה בשביל הצניעות וההסתר שנמצא בה, כך שם "הדסה" גם כן נקרא על ענין זה, כי ההדס עליו מחפין את עצו סוכה לב:, עד שהעץ, שהוא העיקר, הוא מכוסה מן העלין. לכך אמר "ויהי אומן את הדסה היא אסתר", ושתי השלימות היו לה; "הדסה" על שם שלא היתה מגולה, רק מחופה. ושם "אסתר" על ההסתר הגמור. כי יש נשים שהם בגלוי ובפריצות, ועל זה נקראת "הדסה", שעליו מחפין עצו, ואינו מגולה. ויותר מזה, שהיא נסתרת, לכך נקראת "אסתר" על שם הצניעות.

18 ובמדרש ב"ר ל, ח, רבנן אמרין, כל מי שנאמר בו "היה" זן ופירנס; נח, שנאמר בו בראשית ו, ט "איש צדיק היה", זן ופירנס כל י"ב חודש, שנאמר שם פסוק כא "ואתה קח לך וגו'". יוסף, "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו" בראשית מז, יב. משה זן ופירנס את ישראל ארבעים שנה במדבר. איוב, "ואוכל פתי לבדי ולא אכל יתום ממנה" איוב לא, יז, שמא לא אכל יתום ממנו, אתמה. מרדכי, זן ופירנס. רבי יודן אמר, פעם אחת היה חוזר על כל המניקות ולא מצא לאסתר לאלתר מניקה, והיה מניקה הוא. רבי ברכיה ורבי אבהו בשם רבי אלעזר, בא לו חלב והיה מניקה. דרשה רבי אבא בציבורא, גחוך ציבורא לקליה. אמר להון, ולא מתניתא היא מכשירין פ"ו מ"ז, רבי שמעון בן אליעזר אומר, חלב זכר טהור.

19 וביאור זה, כי מי שזן ופירנס, מפני שהוא נותן קיום לאותו שמפרנס, ולכך כתיב אצל המפרנס לשון "היה", כי "היה" הוא הויה שעבר, וכל עבר הוא קודֵם, וזה שזן ופרנס את אחר גם כן הוא קודם לאחר. ולכך כל שנאמר בו לשון "היה" זן ופרנס את אחר, שהיה קודם לו, והיה הויה לאחר. ומפני כי אסתר היתה מוכנה לקבל פרנסת* מרדכי, ולא מן אחר כלל, שהרי כתיב אצל אסתר "ותהי לו לבת", ומאחר שהיתה לו לבת, היתה לגמרי לו לבת, ומניק אותה לגמרי. ולכך אמרו שהיה מרדכי מניק את אסתר, ובא לו חלב.

20 ויש לפרש כי כאשר היה מפרנס אותה מרדכי, ולא היה לו מינקת, הושפע הברכה במזון, והיה זה על ידי מרדכי, ונעשה המזון חלב במעיה, והיה זן את אסתר כאילו היה חלב לגמרי, וכך היה במעיה, כאשר היא לבת למרדכי. ומפני כי הוקשה להם כי חלב אין שייך לזכר, ועל ידי מרדכי אין* שייך שתבוא ברכה זאת להיות חלב, שהוא לגמרי חוץ לסדר העולם. ועל זה אמר שהרי שנינו מכשירין פ"ו מ"ז "חלב זכר טהור", ואם כן שייך חלב אצל הזכר. ולפיכך הושפע מן מרדכי ברכה זאת, להיות פרנסה מה שהיה מפרנסה, ונעשה חלב במעיה. וכל זה מפני כי מרדכי נתן השם יתברך אליו אסתר לבת.

21 ויש לדעת כי הזכר גם כן יש לו בחינה מה אל החלב, כאשר יש לו גם כן סימן של דדים בזכר, וכמו שאמר "חלב זכר טהור". רק בשביל שהזכר יותר רחוק מטבע החלב, ולכן שפע החלב אינו יוצא לפעל אצל הזכר. רק אם יש בו הכנה, וזה יותר כאשר ראוי לזה, ודבר זה גורם שיוצא אל הפעל. אבל האשה, אצלה נמצא החלב בפעל. ומרדכי, שנתן השם יתברך לו אסתר* לבת, ודבר זה מן השם יתברך*, גם כן היה מן השם יתברך שיהיה הפרנסה נעשה חלב. ואם לא היה זה ממש, מכל מקום היה הפרנסה שלו טוב כמו חלב, כמו שאמרנו, כי מן השם יתברך הוה*.

22 וכל זה מורה על הגאולה הזאת, כי אסתר היתה מקבלת על ידי מרדכי שפע עליון מאוד, שבזה היתה גוברת על המן. וזה היה גורם גם כן שהיתה אסתר מקבלת שפע חלב על ידי מרדכי, כי החלב הוא בא ממקום עליון נסתר, וכדאמרינן בפרק קמא דברכות י., ינק משדי אמו ואמר שירה, שנאמר תהלים קג, ב "ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו", וכמו שפרשנו שם. והבן זה מאוד, והכל הוא דברי חכמה.

23 ומכל מקום גם יש לפרש הכל כפשוטו, כי ראוים מרדכי ואסתר לניסים כמו אלו, וכאשר ראוי מרדכי שיהיה הוא אומן הדסה, נעשה דבר זה גם כן ממש על דרך נס, וכך יש לפרש. וכך משמע במסכת שבת בפרק במה בהמה נג:, ויש לפרש שם שהדברים הם כמשמעות שלהם, שהניק אותו ממש. ומכל שכן כאן שכתיב "ותהי לו לבת", ודבר זה היה מן השם יתברך. שכל* מעשה המגילה הזאת היו מן השם יתברך, וכיון כי מן השם יתברך היה שהיתה לו לבת, ומן השם יתברך הכל בשלימות הגמור, לכך היה גם כן החלב מן השם יתברך, עד שהיא לו לבת לגמרי, כאשר ראוי להיות.

24 "ויהי אומן את הדסה", במדרש ילקו"ש ח"ב רמז תתרנג, רב אמר, בת ארבעים היתה. ושמואל אמר, בת שמונים היתה. רבנין אמרין, בת שבעים וארבעה, מניין "הדסה". רבי ברכיה בשם רבי נחמיה אמר, אמר הקב"ה לאברהם אבינו, אתה יצאת מבית אביך מחרן בן ע"ה שנה בראשית יב, ד, אף אני מעמיד גואל ממך בן ע"ה, כמניין "הדסה".

25 ויש להקשות, הרי לא נמצא בכתוב רק "נערה", ובכל מקום "נערה" ולא "בוגרת" כתובות לח., מח:, ואיך אפשר לומר כי היתה בת ע"ה. ועוד, שהרי אף על שרה לא אמרו רק כי "בת ז' כבת עשרים ליופי" ב"ר נח, א, ואיך תהיה זו בת ע"ה, ויהיה נאמר עליה כאן שהיא טובת מראה. ולכך יש לפרש כי הדבר שאמרו כאן שהיא בת ע"ה הוא על דרך זה; כי אסתר אינה כמו שאר נשים, שעל אסתר היה רוח הקודש, ובודאי מזה תדע כי חכמה היתה גם כן בדברים האלקיים, ולכך אמרו כי בת ע"ה היתה. וזה כי מי שיש בו חכמת האלקים בפרט נקרא "זקן", כמו שאמרו קידושין לב: אין "זקן" אלא שקנה חכמה. ואפילו יניק וחכים גם כן נקרא "זקן" שם. ולכך אמר כי אסתר היתה בת ע"ה שנה, כי היתה חכמה עד שהיה לה חכמה שיש לאדם שהוא בן ע"ה שנים. כי ע' הם ימי חיי האדם, וחכמים כל זמן שמזקינים דעתן נוספת עליהן שבת קנב., ולפיכך כאשר הוא בן ע"ה שנה ראוי לו החכמה יותר. וכבר בארנו הטעם כי האדם הוא בעל גשם עד שהוא זקן בימים, ואז הכחות הגשמיים מסתלקים ממנו, כאשר הוא נראה לעינים. וכאשר כחות הגשמיים מסתלקים, אז השכל הנבדל גובר יותר. ולפיכך כל זמן שיש כאן זקנה, גובר כח השכלי יותר. ומכל מקום כאשר הוא זקן לגמרי, והוא חלש, אין לאדם השכל כל כך, שהחולשה של הגוף מבלבל* את שכלו, עד שאין לו השכל בשלימות.

26 וסבירא ליה להך מאן דאמר כי בת -ע"ה- ע"ד שנה היתה, כי עד ע"ד שנים שהוא עדיין מעוט השנים של עשרה, שלא בא לכלל גבורות, לא יצא מכלל גדר שיבה, ואין לו תשות של שמונים, ושכלו עדיין בתוקף שלו כמו שהיה קודם, ולכך היותר חכם הוא בן ע"ד שנה. אבל בן ע"ה, שכבר עבר חציין מן עשרה, כי מחצה על מחצה הוא כמו רוב פסחים עט., ויש לו חולשת הגוף לגמרי, ודבר זה מבלבל שכלו. ולמאן דאמר בת ע"ה שנה היתה, דעתו כי לא נקרא רוב רק כאשר עבר רוב השנים של עשרה, דהיינו שש שנים. אבל בן ע"ה, שהוא מחצה עשרה, עדיין לא יצא מעניין הראשון של ע' שנה, ויש לאדם עוד החכמה.

27 ולמאן דאמר בת שמונים, סבר כל זמן שלא בא האדם לכלל גבורות, דהיינו עד שמונים, עדיין הוא בכחו של ע' שנים*. פירוש, כי הוא סבר שעד שמונים אין מתחילין ימי גבורות, ולכך אמר בת שמונים היתה.

28 ולמאן דאמר בת ארבעים היתה, כי "בן ארבעים לבינה" אבות פ"ה מכ"א, ולמה בן ארבעים לבינה, כי עד ארבעים לא עברו רוב שנותיו של אדם, ועדיין הגוף חמרי גובר עד ארבעים שנה, שאז התחיל החמריי להתמעט, והשכליי להתגבר, לכך בן מ' שנה לבינה. וסבר כי אסתר, כאשר לקחה אחשורוש, היה לה הבינה שיש לאדם כאשר הוא בן מ' שנה, עד שהיה רוח הקודש עליה. והבינה הוא כאשר האדם הוא בן ארבעים. ואף על גב שלא תמצא זה בשאר אדם, שיהיה נקרא אחד* שהוא רך בשנים -שנחשב- "זקן" בשביל חכמתו. כי דבר זה לא שייך בכל אדם, כי אף שהאדם הוא חכם, מכל מקום מצד ילדותו האדם נוטה אל הגוף, ולא נקרא "זקן". אבל אסתר זכתה לזה, שכל עניין שלה היה במצוע, ולא היתה נוטה אל הגופני יותר. לכך אמר שהיא בת ע' או בת ע"ה או בת מ'.

29 אמנם כאשר עוד תבין דברי חכמה מאוד, בא לומר כי אסתר היתה דביקות ברוח הקודש, ואותה מדריגה ראוי לה מספר ע"ה, שהם נחשבים אלו ע"ה כמו שבעה ומחצה, כי כל עשרה נחשב כמו אחד, ולכך אמר כי בת ע"ה היתה. וכן למאן דאמר שהיתה בת ארבעים, סבר כי המדה העליונה הזאת שהיתה אסתר זוכה לה ראוי אל אשר הוא בן ארבעים. וכן למאן דאמר בת שמונים היתה, סבר כי המדה שהיתה אסתר זוכה להיות דביקה הוא מספר שמונים, ודבר זה תבין. ולפי פירוש זה, מאן דאמר בת ע"ד שנה היתה, היינו שעברה ע"ד, והיא בת ע"ה. ולא פליגי, רק כי מאן דאמר בת ע"ד, מפני כי מניין "הדסה" הוא ע"ד, הוצרך לומר שכבר עברו ע"ד, והיא בת ע"ה. והבן זה מאוד. ואין להאריך בדברים כמו אלו, שהם דברי חכמה, והם דברים עמוקים, כי חולקים הם במדריגת אסתר.