אור חדש ב׳:כ״ב

1 "ויגד לאסתר" ואחר כך "ותאמר אסתר וכו'", ולא כתיב שניהם לשון "ויגד" או לשון "ויאמר". כי המגיד אינו עושה דבר, רק שמגיד מה שראה, ועל זה שייך לומר "ויגד לאסתר". אבל אצל אסתר כתיב "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי", ועל דבר זה לא יבא עליו הגדה, כי ההגדה שמספר לו* המעשה שהיה, אבל "ויאמר" שאמר* לתקן דבר, כי אסתר בא להזהיר אחשורוש שישמור עצמו, ולכך כתיב "ותאמר".

2 ויש לומר גם כן, דבשביל זה דרשו ז"ל מגילה טו. "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", דאם לא כן, למה שינה הלשון לכתוב "ותאמר", ולא כתיב "ותגד". אלא ללמוד דמשום שאמרה דבר זה בשם מרדכי הביאה אסתר גאולה לעולם, ודבר זה אינו תולה בהגדה, כי כל הגדה יש לו מקבל, אותו שהגיד לו, ובודאי לעניין "אומר דבר בשם אומרו" אין תולה בזה מה שהגיד לאחר, רק שהוא תולה בזה כאשר אומר דבר בשם אמרו, ולא תלה מידי במקבל. ולכך כתיב "ותאמר למלך בשם מרדכי".

3 אבל נראה שדרשו "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", דכתיב להלן ג, א "אחר הדברים האלה גדל המלך את המן וגו'", שפירושו בכל מקום "אחר הדברים" סמוך הוא למעלה, ולמה הוא סמוך, אלא בשביל שהוא יתברך קודם ששולח מכה על ישראל, שולח רפואה להם. וכאן אחר שהעמיד הגואל להם, היא אסתר, בא המכה לישראל. כי כבר היתה אסתר מוכנת לגאולה בשביל שאמרה דבר בשם אומרו, -והוא- ועיקר ההכנה שהיתה אסתר זוכה לגאולה הוא בשביל זה.

4 ואל יהא קל עליך דבר זה שבשביל כך תזכה לגאולה, בפרט לגאולה זאת. וזה כי ראוי לדבר זה "האומר דבר בשם אומרו", וזה כי גאולה זאת בפרט היתה משונה מכל הגאולות, כי היתה גאולה זאת כאשר היו ישראל בהסתרת פנים בגלות, לא כמו שאר גאולה, שבא השם יתברך לגאול אותם מתוך צרה. וכאן אף על גב שעשה השם יתברך גאולה זאת, מכל מקום נשארו ישראל בגלותם. כי פורעניות המן יותר קשה כאשר היה צרה תוך צרות הגלות כמו שאמרנו למעלה, שלכך אמרו בסוף מסכת חולין קלט: אסתר מן התורה מניין, שנאמר דברים לא, יח "ואנכי הסתר אסתיר וגו'". ומה ענין אסתר לזה יותר משאר גליות. אבל רצה לומר כי דבר זה הוא הסתרת פנים לגמרי, אשר היה מעשה המן בגלותם.

5 ולא יקשה, הרי כמה דברים, כמו דורו של שמד, גם כן היה בגלותם, ולמה שייך יותר במעשה המן "ואנכי הסתיר אסתיר". דבר זה אין קשיא כלל, כי דורו של שמד היה גוף הגלות עצמו שבאה ממלכות הרביעית, וכמו שהגלות באה ממלכות רביעית, גם כן בא ממנו פורעניות* של שמד, ולא שייך צרה תוך צרה, רק הכל צרה אחת היא. אבל המעשה של המן, שהיו בגלות פרס ומדי, היא המלכות שהיו ישראל משועבדים תחתיו כבר, ובא עליהם פורענות מהמן, שהוא מאחר, כמו שפרשנו למעלה, ודבר זה בודאי הסתרת פנים כאשר הם תחת המן תוך הסתרת פנים שהם* תחת אחשורוש, ונחשב זה סתירה תוך סתירה. ולכך נקראת "אסתר", על שם שהיו ישראל בהסתר פנים לגמרי.

6 ומפני כך לא תמצא בגאולה* הזאת מה שתמצא בשאר הגאולות, כי אף נס חנוכה היה נגלה בנרות חנוכה, ואילו גאולה זאת לא היה בה נס נגלה. אבל דבר זה כי כל הגאולה הזאת היה בהסתר פנים לגמרי, ועם כל זה נגאלו. לאפוקי חנוכה, היה ישראל על אדמתם, והמקדש על מכונו, ולכך היה להם נס נגלה.

7 ומזה הטעם לא תמצא שמו יתברך במגילה הזאת, ודבר זה שאלה גדולה, כי היה הגאולה גדולה ביותר, ולא תמצא שמו יתברך, אף כנוי השם לא נזכר במגילה. אלא שכל זה היה מפני שהיו בהסתרת פנים מן השם יתברך, אף שהיה גואל אותם*, היו בהסתרת פנים, ולכך לא נזכר השם במגילה. ואל תאמר כי בשביל זה הגאולה הזאת היא יותר קטנה, כי אדרבה, כי דבר זה מורה שהוא יותר גדולה מאוד לגאול אותם אף כאשר היה בהסתרת פנים.

8 וכל הגאולה שהביא השם יתברך על ישראל, שיהיו יודעים הטובה שהשם יתברך עושה עם ישראל. ולפיכך גאולת מצרים תמיד מזכיר הכתוב דבר זה שמות י, ב "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים", וכן בכל מקום. וכל זה מפני שהיו ניסים גלויים ומפורסמים, וידעו הכל כי מן השם יתברך היתה זאת. אבל הגאולה הזאת מי מוכיח שיהיה הכל מן השם יתברך. ואם היתה אסתר אומרת 'ראו הטובה שעשיתי עמכם כי הצלתי אתכם מן הפורענות', אם כן לא היה נודע חסדי ה', ואם כן בחנם הביא הגאולה, ולא היה השם יתברך מביא הגאולה, כי כל גאולה בשביל שידעו כי הוא יתברך גאל אותם, וגאולה זאת מי מודיע.

9 אבל כאשר היה אסתר מוכנת לתלות הדבר במי שעשה, שהרי אמרה הדבר למלך בשם מרדכי, אף מה שעשה אדם, ולא אמרה לאחשורוש כי 'אני עשיתי הטובה הזאת לך' כדי שיחזיק המלך טובה אליה, אלא תלה במרדכי, אם כן כל שכן שתהיה תולה הגאולה ממי שבא הגאולה ממנו באמת. שהיא ידעה והכירה בדבר זה, כי היה חכמה גדולה, מכרת הניסים שנעשו לה. ולכך אמרו* "כל האומר דבר בשם אמרו מביא גאולה לעולם", כלומר האומר דבר בשם אמרו ראוי שתבא על ידו הגאולה, כי אם אומר דבר בשם אומרו לתלות הדבר במי שבא ממנו, כל שכן שיתלה הגאולה במי שבא ממנו, ולא יתלה בו* לומר כי עשיתי זאת, וכוחי ועוצם ידי עשה.

10 ועוד פירשנו במקום אחר והוא עיקר, וזה כאשר יש דבר אחד שהוא אל ראובן, והוא ביד שמעון, הרי הדבר הזה הוא דומה אל מי שהוא תחת יד אחר. וכאשר* אמר דבר בשם אמרו, הרי אדם זה מוציא הדבר שהוא תחת ידו, ומחזירו אל אשר ראוי לו ובא ממנו, וזה נחשב כמו גאולה לדבור* כאשר מוציא הענין שהוא בידו, ומחזיר אותו אל מי שבא ממנו. לכך מביא גם כן גאולה לעולם, להוציא את אחד מתחת יד אחר, ויהיה תחת השם יתברך, אשר ממנו הכל, וממנו נמצא. לכך האומר דבר בשם אמרו, שמוציא דבור שהיה תחת ידו לתלותו במי שאמר אותו ובא ממנו, וזהו גאולה אל הדבור, ולכך זוכה להיות על ידו הגאולה. ופירוש זה ברור למבין. ובמקום אחר הארכנו עוד, ופירשנו אותו במקומו. ולכן אחר שכתוב דבר זה שאסתר ראוי לגאולה, שהרי אמרה דבר בשם אמרו, כתיב אחר כך להלן ג, א "אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן".