אור חדש א׳:ה׳

1 "בחצר גינת ביתן המלך" פסוק ה. רב ושמואל מגילה יב., חד אמר הראוי לחצר - לחצר, והראוי לגינה - לגינה, והראוי לביתן - לביתן. וחד אמר, הושיבן בחצר, ולא החזיקתן. בגינה, ולא החזיקתן. עד שהכניסן לביתן, והחזיקתן. במתניתא תנא, הושיב אותם בחצר ופתח להם* שני פתחים, אחד לגינה ואחד לביתן.

2 גם על זה יש תמיה, דמאי נפקא מיניה בזה, ובמאי הם חולקים. אבל נראה לומר, כי מחלוקת אלו חכמים הם דברים מופלאים מאוד, לומר שכל סעודתו של אותו רשע שיהיה מלכות דארעא כמלכות דרקיע לגמרי, כמו שכתבנו. וידוע כי השם יתברך אשר מולך על בריותיו, הכניס אותם לעולם הזה. ויש אשר אינו ראוי למדריגה התחתונה, ומתעלה יותר עוד. ויש אשר עוד מתעלה, לעמוד בעולם העליון. וזה שאמר "הראוי לחצר, לחצר. והראוי לגינה, לגינה. והראוי לביתן, לביתן". ולא שייך בזה שהוא מטיל קנאה בסעודה, כי דבר זה צריך להיות, כמו שהם מחולקים במדריגותם, כל אחד מקום שלו לפי מדריגתו. ואי אפשר שיהיה מקום כל בני אדם שוים במדריגותם, לכך לא שייך בזה קנאה. רק אם ישב אחד במטה של עץ, ואחד על מטה של כסף, זהו קנאה מגילה יב., אבל שיהיה מקום הכל שוים, זה אי אפשר, כי יש ג' מעלות, וכל אחד זוכה במעלתו, ויש לו מקום הראוי לו, ולא שייך בדבר זה לא קנאה ולא שנאה. וכבר אמרנו זה למעלה. וכמו שתמצא החצר לפני המשכן שמות כז, ט, ואוהל מועד שמות כו, לג, וקדשי קדשים שם, שבזה תראה כי המחנה שכינה ג' מדריגות זו לפנים מזו. כי אין הכל זוכים אל המדריגה העליונה הפנימית, רק כל אחד לפי מדריגתו ומעלתו.

3 ולמאן דאמר שהושיב אותם בחצר ולא החזיקתן כו', סבר כי האדם עצמו הפרטי נחשב עומד במדריגה התחתונה, הוא העולם הזה השפל. אבל מצד הכלל יש להם מעלה עליונה, עד שמעלת הכלל מגיע עד עולם העליון, כי הכלל יש לו מעלה נבדלת אלקית. ולפיכך אמר "הכניסן בחצר, ולא החזיקתן", במה שאין מדריגה זאת ראויה לכללי, במה שהוא כללי. ו"הכניס אותם לגינה ולא החזיקתן", וזה כנגד עולם האמצעי, כי אין לעולם אמצעי מדריגה נבדלת לגמרי. עד שהכניס אותם לביתן, והוא החזיק אותם, כי המדריגה השלישית הפנימית הוא עולם הנבדל, והוא מחזיק הכל.

4 ועוד יש לך לדעת, כי האדם הוא גשמי, וזה מצד העולם התחתון הגשמי. ויש בו הנשמה שנתנה לו מן השמים, והאדם מקבל אותו. ויש בו השכל הנבדל, והוא מצד עולם העליון השכלי, ואין להאריך בזה. ולפיכך אמר שהושיבן בחצר ולא החזיקן, כי יש לאדם יותר מעלה, שהוא קרוב אל המעלה הנבדלת. לכך הושיבן אותן בגינה, שהיא נגד עולם אמצעי. ואמר כי עדיין לא החזיקתן -הביתן- הגינה, מצד שהאדם הוא שכליי, ולכך אף עולם האמצעי אינו מחזיק אותו. וכאשר הכניסן לביתן, שהוא עולם העליון, היה מחזיקתן, שהוא עולם הנבדל מהגשמי לגמרי, והוא בודאי החזיקתן. ויש לך להבין דברים אלו מאוד. כלל הדבר; כי עשה אחשורש סעודה שיהיה מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע. ולכך אמר מגילה יב. ש"הושיבן בחצר ולא החזיקתן, עד שהושיב אותן בביתן", כי כך האדם עולה מן העולם הזה, הוא העולם הגופניי, עד שהוא עולה עד עולם העליון הנבדל, והבן זה מאוד.

5 וקאמר בגמרא מגילה יב., "ובמתניתא תנא, הושיב אותם בחצר, ופתח שני פתחים, אחד לגינה ואחד לביתן", עד כאן. גם הברייתא אומרת שכל כוונת אחשורוש להיות מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע. וכמו שברא השם יתברך את האדם בעולם התחתון, ויש לאדם פתח פתוח לעלות עד עולם העליון על ידי שהוא צדיק. ולכך הושיבם בחצר, ופתח להם פתח אחד לגינה, ואחד לביתן. אשר החצר הוא כנגד עולם התחתון, והגינה הוא עולם האמצע, והביתן כנגד עולם העליון. ורמז כי האדם פתח פתוח לפניו, עד שיכול להגיע עד עולם העליון. וכך פירוש הברייתא, כי הושיבם בחצר ופתח להם שני פתחים. כי האדם הוא עומד בעולם התחתון, שבו יושב, ויש לו קישור וחבור עד עולם העליון. וזה מורה שהיה פתוח מזה לזה. והדברים* האלו ברורים, ועוד יתבאר.

6 ויש שהיו אומרים כי לא היה לאחשורש סעודה רק ז' ימים, ולא ק"ף ימים. ופירשו כי מה שכתוב במגילה אסתר א, ד "בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת תפארת גדולתו שמונים ומאת יום", היינו כי באלו ק"ף ימים היו עוסקים בצרכי סעודתו ובבנין בית המשתה, ואז היו רואים את עשרו. אבל הסעודה לאכילה ושתייה שוים לגמרי. ודברים אלו אינם, כדמוכח בגמרא מגילה יב.. ואין לומר בזה כי קנאה היה עושה ביניהם כאשר עשה לאלו ז' ולאלו ק"ף ימים, כי אין שייך קנאה רק לשוים לגמרי, אבל אם אינם שוים לא שייך זה, כי מה שייך קנאה כאשר הם מחולקים בעצמם, והכל עושים חלוק בין רחוקים ובין קרובים. ומה שאמר פסוק י "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין", וקשה, למה בפעם הזה היה לב המלך טוב ביין. ורז"ל מגילה יב: הוצרכו לומר כי שבת היה, ומקשינן וכי בכלל הק"ף ימים לא היה שבת. ואין זה קשיא, אף כי לא היו באותן ימים השרים של המדינות גם כן בסעודה, רק שעשה אלו ז' ימים בפני עצמם בשביל אותם שהם בשושן, מכל מקום היו ימים אחרונים, והיה השמחה יותר באלו שבעה ימים האחרונים, והיה גם כן שבת, ואין להאריך בזה.