אור חדש א׳:ד׳

1 "ימים רבים שמונים ומאת יום" פסוק ד. לא הוי צריך למכתב "ימים רבים", כיון שכבר הזכיר מספר הימים. אלא שלא תאמר כי לא היו רצופים, אלא שמונים ומאת יום מפוזרים, ולכך אמר "ימים רבים", שהיו רצופים, ואם לא היו רצופים לא נקראו "ימים רבים", כך יש לפרש לפי הפשט. ועוד יש לפרש, מפני שהכתוב בא לספר סעודה של אחשורוש ושמחתו, ודבר זה נחשב לעולם "ימים רבים", שכך "ימים רבים" הם ימי הצער, שהשלוה והשמחה לרשעים הם ימי צער אל העולם, וכמו שמבואר למעלה כי שלותן של רשעים הוא רע לעולם, שמתוך כך הם חושבים מחשבות רעות על אחרים, כמו שבארנו למעלה בפתיחה. ולכך כתיב "ימים רבים שמונים ומאת יום".

2 "שמונים ומאת יום" פסוק ד. נראה כי אלו "שמונים ומאת יום", כי השנה שס"ה יום מכות כג:, וחצי שס"ה - קפ"ב יום. כי היה עושה הסעודה "בחצר גינת הביתן", וראוי לזה הקיץ ולא ימי הגשמים, ולכך היה המשך סעודת אחשורש ק"ף יום. כי לעשות קפ"ב יום אין זה שייך, כי ראוי לעשות הסעודה מניין שלם, כי כל דבר שהיה בסעודה זאת היה בלא חסרון, לכך עשה הסעודה ק"ף יום.

3 "ובמלואות הימים האלה עשה שבעת ימים בשושן הבירה" פסוק ה. ובמדרש אסת"ר ב, ה, רב ושמואל; חד אמר, ז' ימים חוץ מן ק"ף ימים. וחד אמר, אלו ז' ימים בכלל מאה ושמונים יום. פירוש זה, שסבר שימי הקיץ הם קפ"ב יום, ואם אלו ז' ימים הם בכלל ק"פ יום, אם כן היה סעודתו חסרים ב' ימים של ימי הקיץ. ולכך היה סעודותיו ק"פ יום, ועוד ז' ימים בשושן. אף על גב דהשתא היו נכנסין ה' ימים בחורף, מכל מקום יותר דבר זה ראוי משיהיו ב' ימים חסרים מן ימי הקיץ, שראוי שתהיה הסעודה כל ימי הקיץ. ומי שאמר כי אלו ז' ימים היו בכלל מאה ושמונים יום, סבר כי יותר ראוי שיהיו חסרים ב' ימים משנעשה הסעודה ה' ימים בתוך ימי החורף. למר עדיף שהיה חסר סעודה שני ימים, משתהיה כאן סעודה בחורף, שאין זה סעודה, והוא צער. ולמר עדיף שלא תחסר אחת מן הסעודות*, אף אם אינה בשלימות.

4 ועוד תדע, כי מחלקותם בזה כי הסעודה שעשה לרחוקים היה ק"ף ימים, והיא כמו שנה שלימה, כיון שאין לעשות סעודה בחורף. ולקרובים עשה סעודה ז' ימים. הרי כי סעודתו שעשה לכל מלכותו שהוא רבה, היא שנה רבה. והסעודה שעשה לאותם שהם בשושן, שאינה רבה, הוא שבוע אחד, שאינו* רבה. וסבירא למר, כי אלו שני דברים מחולקים; מה שהוא מלך על קרובים דבר בפני עצמו, ומה שהוא מלך על רחוקים הוא דבר בפני עצמו, שזהו גודל מלכותו. ולמר הכל עניין אחד הוא, רק שזה התחלה מה שהוא מולך על הקרובים, ומה שמולך על הרחוקים הוא שלימות מלכותו, ולכך הכל נכלל בכלל ק"ף יום.

5 אמנם אשר נראה ברור, כי אחשורש מפני שהיה מולך בכל העולם, ולכך מלכותו, שהוא מלכות דארעא, הוא כעין מלכותא דרקיע ברכות נח.. ולכך כל עניין הסעודה הזאת לעשות מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע, כמו שיתבאר דבר זה. ומפני שבא להראות תפארת מלכותו, אמר כי יש לעשות כעין מלכותו דרקיע, כי הוא יתברך אשר הוא מלך העולם, מפרנס הנבראים, כמו שנראה בימי הקיץ, שאז הארץ מוציא פירות, והאילנות מוציאים פריים. והרי אמרו ברכות מג: היוצא בימי ניסן ורואה האילנות מלבלבין, אומר ברוך "שככה יש* לו בעולמו". ודבר זה ברור, כי בימי הקיץ, שכל הדברים מתחדשים, זהו תפארת מלך העולם. ומפני כי ימי הקיץ הם ק"ף ימים, חוץ משנים היתירים, שאין לחשוב כדלעיל. ועוד עשה ז' ימים בשושן הבירה, אשר שם כסא מלכותו פסוק ב, וזה כנגד העולם שנברא בשבעה ימי בראשית, וברא להם פרנסה באלו ז' ימים, כדכתיב בראשית א, כט "הנה נתתי לכם את כל עשב".

6 והנה יש כאן ב' דברים; האחד, הוא פרנסה לתולדות העולם, שמפרנסם בימי הקיץ בדרך הטבע. ואחד, בז' ימי בראשית, אשר פרנסתם הוא אשר ברא להם השם יתברך, ולא כסדר הטבע, רק השם יתברך ברא להם פרנסה, כדכתיב בראשית א, יא "-ותוצא- תדשא הארץ דשא וגו'". ואלו שניהם, הן מה שסדר השם יתברך להם לתולדת העולם כסדר הטבעי, וכן מה שנתן להם השם יתברך בעצמו ולא כסדר הטבעי, רק השם יתברך גזר להם, הכל הוא כבודו יתברך. וכנגד זה עשה המלך אחשורוש ק"ף ימים סעודות, ועוד ז' ימים אל אשר הם קרובים אליו.

7 ועתה מחלוקתם, כי למר אף הפרנסה שנברא בז' ימי בראשית הם בכלל ק"ף ימי הקיץ, כי גם הז' ימי בראשית ברא להם השם יתברך פרנסתם, ולכך ז' ימים שעשה בשושן הם בכלל ק"ף יום. ולאידך, אלו ז' ימים הם ימי בראשית, ואינם כמנהגו של עולם, ואלו ק"ף יום הם כמנהגו של עולם. ולפיכך ז' ימי בראשית בפני עצמם, וק"ף יום, שהם כדרך מנהגו של עולם, בפני עצמם, ואין שייכים זה לזה, וכל אחד הוא בפני עצמו. דהיינו בימי בראשית במאמר של הקב"ה נברא, והם הפרנסה. ואחר כך נבדלו להם הפרנסה לתולדות בטבע וכמנהגו של עולם, וכל אחד בפני עצמו. ולפיכך אין ז' ימים אלו בכלל הק"ף יום. ומפני כי מה שנברא בימי בראשית נברא מן השם יתברך עצמו, לכך אלו ז' ימים קרובים אל השם יתברך, ולכך ז' ימים עשה משתה בשושן, אשר הוא קרוב אל כסא המלך, ושם כסא מלכותו.

8 ואין להקשות, למה אלו ימים ז' היו באחרונה, והיה ראוי להיות בראשונה. כי למאן דאמר מגילה יב. פקח היה, לא קשיא מידי, שהוצרך לעשות כן. ועוד, כי דבר שהוא קרוב לאדם ראוי להיות ראשונה. ומפני כי אלו ק"ף יום הם כנגד הטבע, כי פעולת העולם באלו ק"ף יום הוא כהנהגת של עולם ובטבע, והטבע קרוב אל האדם, ולפיכך אלו ק"ף יום קודמין. ואחר כך ז' ימים כנגד ימי בראשית, שנברא בהם הפרנסה מן השם יתברך עצמו במאמרו, והוא מדריגה עליונה, קרוב אל השם יתברך. ולכך אלו ז' ימים הם באחרונה, ובשושן היה, ששם המלך. והשתא הוי שפיר דכתיב פסוק י "ביום השביעי כטוב לב המלך", ואמרו מגילה יב: כי שבת היה. וראוי שיהיה יום הז' שבת, כפי מה שאמרנו שהם כנגד ז' ימי בראשית.

9 ועוד יש לדעת, כי זה מה שהיה אחשורוש עושה סעודה ק"ף יום, וגם ז' ימים בשושן, הכל היה כעין מלכותא דרקיע. כי השם יתברך מפרנס הנמצאים התחתונים, ומה שהוא מפרנס וזן את כל העולם הוא בקיץ, אשר בזמן הקיץ מוציא צמחים האדמה, שהם פרנסת העולם, כמו שהתבאר. לכך עשה סעודה להם ק"ף ימים, כי שנים העודפים אין להיות במנין, כי שנים אינו מספר שלם. ולעשות סעודות שנים הוא דבר חסר, ואין ראוי לזה הענין, אשר הוא מורה על השלימות הגמור מן המלכות. ועוד ז' ימים עשה בשושן, כי הוא זמן כל העולם אשר נברא בשבעת ימי בראשית, והם כלל העולם אשר נברא בשבעת ימי בראשית, הקב"ה זן אותם. כי אף אחר שנבראו מן השם יתברך, צריכים הם לקיום שלהם מן השם יתברך, והקיום הוא ההזנה בעצמו, כי אין הפרנסה והזנה רק שהוא נותן קיום לו. ובפרק קמא דברכות י. 'מה הקב"ה זן את כל העולם, אף הנשמה זנה כל הגוף'. ובודאי מה שהנשמה היא זנה את הגוף, לפי שהנשמה נותן קיום לגוף. וכן מה שהשם יתברך זן את כל העולם, היינו שנותן אל כלל העולם הקיום. ולכך כנגד התחתונים שהוא יתברך נותן להם פרנסה, ופרנסתם שנותן הוא בימי הקיץ, והוא קיום שלהם, וזהו בק"ף יום. ואשר הוא נותן קיום לכלל העולם אשר נברא בשבעת ימי בראשית, והשם יתברך נותן הקיום אל הכל, ולכך כנגד זה עשה אחשורוש סעודה ק"ף יום, ושבעה ימים.

10 ומה שעשה הסעודה של שבעה ימים בסוף, מפני כי העולם התחתון, שפרנסתם בימי הקיץ, הוא יותר קרוב לאדם, שהוא מן התחתונים. אבל הקיום שהוא מן השם יתברך אינו קרוב כל כך אל האדם. ולכך של ק"ף הם קודמים, כי אי אפשר שיהיה קודמין של שבעה ימים, שהם על שהוא יתברך נותן קיום אל העולם בכלל, וממנו מקבלין הקיום. ואין זה קרוב אל האדם רק מה שהוא יתברך פרנסת התחתונים, דבר זה הוא קרוב אל האדם, ולכך הם קודמים. והז' ימים הם לאותן שהם בשושן, כי שושן הוא עיר מלכותו, והמקום הזה קרוב אליו, והוא כנגד העולם שהוא עם השם יתברך קרוב לו, ובו כסא מלכותו, כמו שכסא מלכותו בשושן.

11 ופליגי אסת"ר ב, ה, למר אלו ז' הם בכלל ק"ף יום, כי הפרנסה שהוא מקיים הכל, הוא גם כן נקרא פרנסה. רק שהתחתונים הם צריכים פרנסה מן הדברים הגדילים והצומחים, כמו שהתבאר. ולכך כשם שהתחתונים פרנסתם ק"ף, והעולם כולו אף העליונים פרנסתם במה שהוא יתברך מקיים אשר ברא בז' ימי בראשית. למאן דאמר שאין אלו בכלל ק"ף יום, כאשר פרנסתם מחולק לעצמו, כמו שהתבאר. ואם לא שהיה כוונת אחשורוש לעשות סעודות כמו שעושה מלך העולם, לא היה מחלוקת החכמים האלו אם אלו ז' ימים הם בכלל הק"ף, או שהיו בפני עצמם.

12 ולפי הפשט נראה מה שהקדים לעשות סעודה לרחוקים, ואחר כך לאותן שהיו בשושן, מפני שאם לא יעשה כך, יהיה נראה חסרון כאשר התחיל להראות מלכותו אשר היה בשושן בלבד, וזה נראה חסרון מלכותו. אבל כאשר מתחיל ברחוקים, זהו גודל מלכותו. ואף אם יעשה אחר כך לאותם שהם בשושן בלבד, אין זה נראה חסרון מלכות, אחר שכבר היה נראה מלכותו שהוא בכל העולם.

13 ובגמרא מגילה יב., "ובמלאות הימים האלה*" פסוק ה, רב ושמואל; חד אמר, מלך פקח היה. וחד אמר, מלך טפש היה. למאן דאמר פקח היה, שפיר עביד דקריב רחיקא ברישא, כי בני מאתיה מכף כייפיה ליה, וכל אימת דבעי מקרב להו. ומאן דאמר טפש היה, בני מאתיה אבעיה ליה לקרב ברישא, דאי מרדיה ביה הנך, קיימא הנך.

14 פירוש, מר סבר שיותר טוב שלא יבא לידי מרידה, ולכך כאשר קרב רחיקא, לא יבא לידי זה שיהיו מורדים במלכותו, כאשר היה מקרב אותם. ולמר עדיף לקרב בני מאתיה, שאם היה בא לידי מרידה, שיהיה לו כח לנצח המורדים. כי רחוק הוא לומר שיהיה מקרב אותן עד שלא יהיו מורדים בו כלל, כי עדיין יש לחוש שמא יבא לידי מרידה. ולכך יותר ראוי לקרב הקרובים, ודבר זה בעצמו הוא הסבה שלא יבוא לידי מרידה גם כן, כאשר יראו הרחוקים שיש לו עוזרים. וכמו שהיה כשנצח המלכות, שודאי היה מנצח הקרובים, ואחר כך הרחוקים, כך יהיה קיום המלכות על ידי הקרובים, ואחר כך הרחוקים.

15 אבל נראה שאין הפירוש שהיה ירא אחשורוש שיהיו מורדים בו, כי זה היה גנאי למלך. רק כי בגמרא מגילה יב. אמר מלך פקח היה, כי לפי גודל מלכותו הרחוקים קודמים, כי הם מורים על אמתת מלכותו, שהוא גדול מאוד, ולכך הרחוקים קודמים. וזה עצמו מה שאמר כי מלך פקח היה שהיה מקרב רחוקים תחלה, כי כאשר הרחוקים הם תחת מלכותו, גם כן מלך הוא על הקרובים. ולמאן דאמר מלך טפש היה, סבר דאף על גב דהרחוקים הם קודמים לענין זה, כי הם שלימות ומעלת מלכותו, מכל מקום הקרובים קודמים לענין זה, כי על ידי הקרובים אף הרחוקים תחת מלכותו, ואם לא* כן אין הרחוקים תחת רשותו, דרק על ידי הקרובים אז מתפשט מלכותו בכל. ולפיכך יש לקרב הקרובים בתחלה, ועל ידי זה מתפשט מלכותו בכל. וזה שאמר שם "דאי מרדו הנך, קיימי הנך", רצה לומר כי קירב הנך דקיימו עמו לשלוט גם כן על הרחוקים, ולא ימרדו.

16 ולפי מה שאמרנו כי אחשורש עשה סעודתו שיהיה דומה למלכותא דרקיע, אין להקשות וכי דבר זה ימצא כי מלכותא דרקיע הוא מקרב רחיקא ברישא שלא יהיו מורדים בו. כי אין זה קשיא, כי בדבר זה לא היה עושה סעודה שלו כעין מלכותא דרקיע, רק לפי שאחשורוש צריך לזה, לכך* עשה סעודתו כפי מה שהוא היה צריך. ועוד, כי אף מלכותא דרקיע כך, שהוא מקרב את הרחוקים. ובגמרא בפרק אין דורשין חגיגה יב: "מכדי שמים מתחיל ברישיה, מאי שנא דקא חשיב מעשה ארץ. תניא, משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו השכימו לפתחי, למחר השכים ומצא אנשים ונשים. למי משבח, למי שאין דרכו להשכים, והשכים", עד כאן. הרי לך כי משובח הרחוק כאשר הוא מקבל מלכות המלך. ולכך גם כן אחשורוש היה מקרב הרחוקים, שלא יהיו מורדים בו. וכן הוא במדרש ראה ילקו"ש תהלים רמז תת"ס "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח" תהילים קג, כ, אלו הצדיקים שהם כובשים את יצרם, לכך הם "גבורי כח". ואחר כך כתיב "ברכו ה' כל צבאיו" שם פסוק כא, אלו הם המלאכים. וכתיב "ברכו ה' מלאכיו" ברישא, והדר כתיב "ברכו ה' כל צבאיו". הנה תמצא כי השם יתברך מקרב הרחוקים בשביל שהם מקבלים גזירתו יתברך.

17 ובמדרש אסת"ר א, ה, "ובמלואת" פסוק ה מלא כתיב. לומר שהיה יום אחרון כמו יום הראשון. ולא היה יום אחרון גרוע בדבר מה מיום הראשון, כדרך בני אדם שפוחתים יום יום, הכא יום אחרון כיום הראשון, ולכך "במלואת" מלא כתיב.