אור חדש א׳:כ׳

1 "ונשמע פתגם המלך וגו'" פסוק כ. פירוש, גזירת המלך להמית ושתי המלכה יהיה נשמע בכל מדינות מלכותו, "כי רבה היא" הגזירה הזאת להמית מלכה, ולכך יהיה נשמע הגזירה בכל מלכותו, מאחר שהגזירה הוא רבה.

2 ובמדרש אסת"ר ד, י, רבי לוי ורבי יצחק; רבי לוי אמר, פתגם גדול אנו עתידים לשמוע מזו שנכנסה למלכות, ומהו, להלן ד, ג "אבל גדול ליהודים". רבי יצחק אמר, פתגם גדול אנו עתידין לשמוע מזו שנכנסה למלכות, ומהו, להלן ח, טז "ליהודים היתה אורה ששון ושמחה ויקר". ונראה כי הוקשה למדרש הזה דהוה ליה למימר "אשר נעשה", לא "אשר יעשה", כי בשעת שמיעה כבר נעשה, ולכך הוה ליה למימר "אשר נעשה". ולכך דריש* "ונשמע פתגם המלך" שיהיה נשמע מן מעשה הזה, הוא הריגת ושתי, יהיה נשמע מעשה אחר, ומהו, "אבל גדול ליהודים כו'". וזה כי כאשר השם יתברך הקדים רפואה קודם למכה, שתכנס אסתר לבית אחשורוש, אז הביא השם יתברך עליהם צרת המן בשביל שחטאו אותו דור. ולפיכך "ונשמע פתגם המלך", שהוא הריגת ושתי, יהיה נשמע הצרה שגזר השם יתברך בשביל חטא ישראל. ואידך סבר, כי לא היה הריגת ושתי כדי להביא עונש על ישראל, רק כדי שיתן להן הצלחה עליונה, כדכתיב להלן ח, טז "ליהודים היתה אורה ששון ושמחה ויקר", ודבר זה היה על ידי גרמת* אסתר, ולתכלית זה נגזר מיתה על ושתי.

3 ואמר עוד במדרש אסת"ר ד, י, אמר רבי יהודה, "ונשמע פתגם המלך", מלך מלכי המלכים הקב"ה, הוא שאמר בחכמתו ובתבונתו שמות יז, יד "מחה אמחה את זכר עמלק וגו'". והוא סבר כי הריגת ושתי היה כדי להרוג את המן, כאשר גזר עליו השם יתברך "מחה אמחה זכר עמלק". לכך נגזר על ושתי הריגה, ותכנוס אסתר במקומה, והיא הרגה את המן הצורר. ולדעת כולם בא הכתוב לומר כי לא היה הריגת ושתי במקרה, רק השם יתברך עשה זה; למאן דאמר, כדי להביא אבל גדול ליהודים, מפני כי לשון "כי רבה" משמע על דבר גדול, ואבל גדול היא גזירה רבה. ולמאן דאמר, "ליהודים היתה אורה", דבר זה הוא דבר גדול מאוד, ושייך לומר "כי רבה היא". ולמאן דאמר, הריגת המן למחות זכר עמלק, דבר זה הוא גדול ורב מאוד.

4 ובמדרש עוד אסת"ר ד, י, "כי רבה היא", רב ושמואל; חד אמר, הדא מלכותא רבתא להדא חטיתא רבתא. וחד אמר, חטיתא רבתא להדא מלכותא רבתי, עד כאן. ופירוש זה, כי למאן דאמר "הדא מלכותא רבתא להדא חטיתא רבתי", סבר "כי רבה היא" רצה לומר כי המלכות הוא גדול, והחטא שעשתה ושתי על כל מלכות הוא גדול מאוד גם כן. ואל תאמר אף שהחטא הוא גדול, אין המלכות גדול, ואם כן אין זה נחשב תקון גדול כאשר אין המלכות גדול. לכך אמר המלכות היא גדול לחטא הזה שהוא גדול, ובודאי זה הוא תקון גדול כאשר מתקנין דבר זה. ואידך סבר, החטא גדול להדא מלכותא שהוא רבתי, סבר כי החטא הוא עיקר, רק כי אל תאמר אף שהמלכות היא רבתי, אין החטא כל כך גדול, ואם כן אין זה תקון גדול כל כך, על זה אמר כי החטא הוא גדול להדא מלכותא שהיא רבתא, ואם כן דבר זה הוא תקון גדול. למר החטא הוא עיקר, וכאשר החטא הוא גדול יש לתקן הדבר שלא יהיה עוד החטא, רק כאשר המלכות הוא רבתי גם כן, אז הריגת ושתי נחשב יותר תקון. ולמאן דאמר איפכא, כי דבר שהוא במלכות שהוא גדול צריך תקון, וזה הוא עיקר, רק כאשר החטא הוא כל כך גדול, דבר זה יותר צריך תקון.