אור חדש א׳:י׳

1 "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין" פסוק י. וקשה, למה הוצרך לכתוב "ביום השביעי", יהיה איזה יום שירצה. ונראה שבא לומר כי כל עניין המגילה הזאת לא היה במקרה, רק כל דבר היה כאשר ראוי להיות. כי השביעי ראוי שיהיה "טוב לב המלך", כי ראוי היום הזה בעצמו -על- אל השביעי ביין. וזה כי שביעי הוא מלשון שביעה, מפני שמספר הזה יש בו שביעה, ואין בו חסרון. וזה בארנו בכמה מקומות כי הגוף הגשמי יש לו ששה צדדין, הם המעלה והמטה וד' רוחות. ועדיין אינו שבע, כי עוד יש בו שביעי, והוא כנגד נקודה האמצעי, ואז המספר הזה שבע, שהוא נגד ששה צדדין והאמצעי בניהם, ואין עוד חסרון. ולכך השם יתברך השלים את עולמו ביום הז', שאז היה העולם שבע ושלם, ולא היה עוד חסרון. ולמעלה פרשנו כי ראוי היה השלמת הסעודה ביום השביעי, שהוא שבת, כדלעיל.

2 אבל רז"ל בפרק קמא דמגילה יב: דרשו "ביום השביעי כטוב לב המלך", אטו עד יום השביעי לא טוב לב המלך*. אמר רבא, יום השביעי שבת היה, שישראל אוכלין ושותין, מתחילין בדברי תורה ובדברי שירות ותשבחות. אבל אומות העולם שאוכלין ושותין, אין מתחילין אלא בדברי טפלות. וכן בסעודתו של אותו רשע, הללו אומרים מדיות נאות, והללו אומרים פרסיות נאות. אמר להם אחשורוש, כלי שאני משתמש בו אינו לא מדי ולא פרסי, אלא כשדי, רצונכם לראותה. אמרו לו הן, ובלבד שתהא ערומה. שבמדה שאדם מודד בה, מודדין לו. מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה את בנות ישראל ומפשיטין אותם ערומות, והיתה עושה בהן מלאכה בשבת. ולפיכך נגזר עליה שתשחט* ערומה בשבת, והיינו דכתיב להלן ב, א "זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה".

3 והנה גם רז"ל מפרשים כי יום השביעי ראוי להשלמה, דאם כן יקשה לך למה היה זה ביום השבת. אי משום כי דבר זה מלמד זכות על ישראל, וכי לא היה גם כן זכות זה אף שלא היה זה בשבת, כיון שהם אוכלים ושותים ומתחילים לדבר טפלות, וישראל אין עושין כך. רק רז"ל באו לומר כי יום השביעי הוא מיוחד להשלמה, לכך בו נאמר "כטוב* לב המלך", כיון שכל סעודת המלך אחשורוש בשביל שיהיה האדם מושלם, ויום השביעי שהוא שבת, הוא מיוחד להשלמה.

4 ונעשה ביום הזה מעשה של ושתי, שאמרו להביא לפניהם ושתי פסוק יא. כי תכלית השלמת האומות דברים גופנים, כי האומות הם גופניים בעצמם, ולכך כאשר הם מגיעים להשלמתם הם דביקים בגופניים לגמרי, עד ש"אלו אומרים פרסיים וכו'". אבל ישראל השלמתם הוא התורה האלקית, כי כל אחד ואחד השלמתו לפי מה שהוא. ומפני כך בא הריגת ושתי, כי השלמת גופנית כמו זאת דבק בה ההעדר, והוא השטן, ולכך הגיע מעשה ושתי. ואל ישראל הגיע הצלה על ידה*, כי זה שלימות של ישראל, ותכלית של ישראל הוא השם יתברך, לכך יש להם קיום מצד השם יתברך. אבל האומות, שלימות שלהם גופני כמו שאמרנו, ולכך דבק בשלימות שלהם ההעדר, והוא השטן, כמו שהיה כאן, כי יום השביעי הזה שהיה בו תכלית שלימות שלהם, כאשר הושלם אחשורוש המלך במלכותו, ועשה סעודה. ובשלימות הסעודה שלט השטן והגיע מעשה ושתי, והבן הדברים אלו מאוד.

5 כלל הדבר, כי תכלית ישראל הוא המעלה אלקית. לכך כאשר אוכלים ושותים, והמה בשלימות שלהם, ואז מבקשים לדבר דברי תורה, שהוא שלימות שכל האלקי. אבל האומות, שכל ענייניהם גשמי, כאשר הם בשלימות גופם אז מתחילים לדבר דברים השייך לזה, ובדבר זה דבק ההעדר, הוא השטן. ודבר זה ראוי להיות גורם שיהיה קיום לישראל כאשר הם דבקים לגמרי במעלה הנבדלת אלקי, שיש לה קיום. וראוי שיהיה מביא העדר לאומות העולם מה שתכלית שלהם הגשמי, והוא בהפך.

6 ומה שאמרו מגילה יב: כי ושתי הרשעה היתה מפשטת בנות ישראל ערומות, והיתה עושה בהן מלאכה בשבת, לפיכך נגזר עליה שתשחט בשבת ערומה. כי השבת ראוי לכבוד, כמו שכתיב ישעיה נח, יג "וכבדתו מעשות דרכיך", ולכך חייב האדם ללבוש בשבת בגדים לכבוד השבת. כי האדם יש לו צלם אלקים בראשית א, כו, ואליו ראוי הכבוד והחשיבות בשביל אשר יש לו צלם אלקים, ודבר זה בארנו במקום אחר כי הכבוד הוא לצלם אלקים.

7 וכאשר היתה מפשטת בנות ישראל ערומות, והיתה עושה בהן מלאכה, כוונתה לבזות את ישראל וליטול הכבוד מהם, כאשר אף בשבת אשר הוא ראוי לכבוד היתה מפשטת אותן ערומות, ודבר זה בטול הכבוד לגמרי. וגם היתה עושה בהם מלאכה, שזהו בטול הנפש, כי יש חיוב מיתה על מלאכת שבת. עד שאלו שני דברים, דהיינו הבזיון שהוא לצלם האדם, ובטול הנפש, הוא בטול מן העולם הבא ובטול מן העולם הזה; כי הצלם האלקים הוא מוכן אל עולם הבא, ובארנו דבר זה אצל "המלבין פני חבירו אין לו חלק עולם הבא" ב"מ נט., עיין בחבור דרך חיים פ"ב מ"י, ושם הוא מבואר. ולכך כאשר היא עשתה מלאכה בבנות ישראל בשבת ערומה, כלומר כי אין להם כבוד שהוא שייך אל צלם האלקים, ובפרט בשבת אשר הוא רמז על עולם הבא. והמלאכה בשבת היה* בטול לנפש, שיש חיוב מיתה על המלאכה.

8 ולכך היה הגזירה עליה שתשחט ערומה ביום השבת, שהשחיטה מורה על לקיחת הנפש. ומה שהיתה נדונית ערומה, דבר זה בזיון הצלם, שהוא המעלה של עולם הבא. אף כי חסידי אומות העולם יש להם חלק העולם הבא, נגזרה גזירה זאת עליה שאין לה עולם הזה, וגם אין לה חלק עולם הבא. ולכך חנניה מישאל ועזריה, כאשר היה דן אותם להשליך אותם לכבשן האש, נדונו עם סרבליהון. לומר כי אף שהיה רוצה ליטול מהם עולם הזה, מכל מקום עולם הבא, שיש להם הכבוד שהוא שייך לצלם אלקים, אשר יש לאדם עולם הבא, כמו שבארנו במקום אחר.

9 "כטוב לב המלך ביין" פסוק י. ובמדרש אסת"ר ג, יא, אמר רבי לוי, אומות העולם אין להם טובה. איתבין ליה, והא כתיב "כטוב לב המלך". "כטוב" כתיב, טובה ואינה טובה, אבל טובה של ישראל טובה שלימה, שנאמר מ"א ח, סו "וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב", עד כאן. ויש שואלים, איך אין להם טובה, והרי יש להם טובה. אבל פירוש זה כי הטובה הגמורה אינה טובה גשמיות, שאין טוב גשמי טובה גמורה, ודבק בה ההעדר, שהוא רע. אבל עיקר הטובה הוא טובה אלקית. וכך הוא טובתן של ישראל, כאשר הם שמחים וטוב לבב, אז השכינה שורה עליהם, כי אין השכינה שורה רק מתוך שמחה, ודבר זה אינו באומות. ולפיכך טובתם של אומות אינה טובה אמיתית, רק גשמיות. אבל הטובה האמיתית היא בלתי גשמית, כמו הטובה* שתהיה לעתיד שאינה טובה גשמית רק רוחנית, שנאמר תהלים לא, כ "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך*", וזה מבואר.

10 "אמר למהומן בזתא חרבונא" פסוק י. הנה תמצא כי כל כוונת אחשורוש שיהיה מלכותא דארעא כמלכותא דרקיע, ולכך היה לו שבעה משרתים, כמו מלמעלה שהם; שבתי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה, ז' משרתים. ואלו ז' משרתים כל אחד מושל ביומו, כמו שהוא ידוע. וכן כאן כל אחד היה משרת ביומו, וכמו שהוא בתרגום כאן כי אלו ז' משרתים היה כל אחד משמש ביומו. ואלו משרתים העליונים, יש בהם צד מה שהם משמשים לרעה. וכאשר יוצא מן המלך העליון הגזירה לרעה, אז כל שבעה משרתים העליונים משמשים שתבא הגזירה להיות הרע. ולכך אצל אחשורוש, אשר כל הזוכרו אומר אח לראשו מגילה יא., היה משמשים כלם לרעה, כמו אחשורוש שהוא רע. ולכך כל שבעה השמות מורים לרעה, כמו שמורה שמות שלהם. כי "מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים" משלי כט, יב. אבל שבעת רואי פני המלך להלן פסוק יד אין הדבר כך, רק הם כמו היועצים שהם יועצים את המלך כאשר יש כאן צד לטובה או צד לרעה. ולפיכך גם הם היו שבעה, והיו מלמדים זכות על ישראל וחובה על אומות העולם, כמו שפרשו חז"ל מגילה יב:. ומה שאמרו שם "ממוכן" פסוק יד זה המן, יתבאר במקומו. ולפיכך שבעה משרתים "המשרתים פני המלך" פסוק י, דהיינו כנגד המעשה שליחות, שהם עושים שליחותו של מלך. ושבעה "רואי פני מלך" פסוק יד, והם יושבים עמו בעצה מה לעשות. וכאשר יוצאת הגזירה לרעה, כל השבעה פועלים לרע. לכך כתיב "המשרתים את פני המלך אחשורוש", הוא אחשורוש שהוא רע, ופועליו המשרתיו לרע, כמו שהיו פועלים כאן. ולקמן כתיב פסוק יד "רואי פני המלך", ולא כתיב "אחשורוש", כי המלך אשר הוא מלך ומבקש עצה, ולא יצאה הגזירה לרעה, משמשים לטובה ולרעה, כל אחד כפי מה שראוי. אבל כאשר המלך הוא לרעה, אז כל השבעה הם לרעה. וכך מורה שמם "מהומן" מלשון מהומא, "בזתא" מלשון בזה, וכן* כולם, כמו שתמצא בתרגום יהונתן בן עוזיאל כאן, ועוד יתבאר דבר זה בסמוך.

11 "בגתא ואבגתא זתר וכרכס" פסוק י. אצל החמישי כתיב וי"ו, ואצל השביעי כתיב וי"ו, מפני שדרך לכתוב וי"ו באותו שהוא אחרון, ואותו וי"ו קאי על כל אשר לפניו, כאילו כתיב אצל כל אחד וי"ו. ולפעמים החמישי הוא אחרון, כי לפעמים אין לפני המלך רק חמשה, ואם כן החמישי הוא אחרון. ולפעמים השביעי הוא אחרון, כאשר יש לפניו שבעה. כי כך הדרך להיות לפעמים חמשה ולפעמים שבעה. ובא הכתוב לומר כי כאשר המלך הוא "המושל מקשיב על דבר שקר כולם רשעים" ר' משלי כט, יב, היינו דוקא כשהם שבעה, ואז אין המשרתים חשובים כל כך, לכך הם נמשכים לעשות רצונו כמו שירצה המלך אשר הוא רשע. אבל כשהם חמשה הם חשובים יותר, כיון שאינם רק חמשה, ואינם נמשכים אל דעת המלך שהוא רשע, לכך וי"ו על החמישי לומר שכולם הם כאחד. ואם כתב וי"ו על החמישי בלבד, הוה אמינא דוקא כאשר הם* אינם הרבה רק הם חמשה, אז צריכים להיות נמשכים אחר דעת המלך, והם כמוהו. אבל שבעה אינם נמשכים אחר המלך כיון שהם הרבה כל כך, לכך כתיב על השביעי גם כן וי"ו, והוא מחבר אותם יחד, כי גם בזה כולם שוים, ודעת אחת לרעה כאשר המושל הוא רע. אבל לפי פשוטו נראה כי לכך הוי"ו על החמישי ועל השביעי, לומר כי אלו החמשה עד "ואבגתא" שכתב בוי"ו היו משרתים פני המלך ברוב הדברים. וכאשר רצה המלך להוסיף באיזה ענין שהיה רוצה, כמו שהדרך הוא, כי לפעמים הוא רוצה להוסיף במשרתיו, היו אלו שבעה משרתים פני המלך.