נימוקי יוסף על בבא קמא ל״ו

1 לצבוע לו אדום רבי מאיר אומר וכו'. דקניא בשינוי לרבי מאיר ולא יהיב ליה אלא דמי צמרו אבל דמי שבחא לא או זה נותן לו שכרו משלם כפי התנאי ויקח הצמר:

2 רבי יהודה אומר אם השבח וכו'. דקנס ליה להאי דשינה ידו על התחתונה ולא נתהנו משבחא ואגריה הכי כולי' נמי לא נשקול אלא הוצאה:

3 ואם הוצאה יתירה על השבח יתן לו השבח. שהשביח הצמר אם ירצה או אם השכר שהתנה עמו יותר מועט יתן לו שכרו כן פרש"י ז"ל. והרא"ש ז"ל הביא מה שמפרש בירושלמי פרק זה הל' ה בשבח יתר על ההוצאה שנראה מתוך הירושלמי שמה שהיה הצמר עתיד להשביח את צבעו כאשר אמר לו הוא בכלל הקרן של בעל הבית ואין הפועל נוטל יציאתו אלא מה שהוא יותר על השבח שהיה הצמר ראוי להשביח משום קנסא והרא"ה ז"ל כתב שבח דקאמר בשבח שיש בו עכשיו שמין אבל לא שבח שהיה משביח אלו צבעו כעין מה שאמר לו בעל הבית ובירושלמי אמר בענין אחר וצריך עיון עכ"ל:

4 כפרי דודי. קנח בו את היורה כלומר בשיור הצבע שנשתיירו ביורה צבעו:

5 כפרי. לשון קינוח כמו למכפריה בהכל שוחטין דף ח ב:

6 כסא כעור. לא שינה הלכך לא קני וידו על התחתונה אפילו לר"מ ואע"ג דלעיל לא מחייבין אלא בצבע כלבוס דהיינו כפרי דודי שפשע בה בידים הא כעור סתם לא שאני התם שאין הצבע גורם לו אלא הוא עצמו שיש צמר שאינו קולט יפה הצבע אבל כאן שהוא גרם לו בידים איבעי ליה למרמא אנפשיה הרא"ה ז"ל. והריא"ף ז"ל פסק דהלכתא כרבי יהודה:

7 יש שבח. כלומר חזותא מלתא היא או לאו מלתא היא:

8 ותרינהו. שראן במים כדרכן קננהו בשינוי ומשלם לו כשעת הגזלה כדתנן לעיל דף צג א כל הגזלנין וכו':

9 דזל צבעא. צמר צבוע הוזל בעולם ואינו מגיע שבח לדמי סמנין ומצי אמר ליה נגזל אני הייתי מוכר סמנאי או הייתי צובע בהן בגד ועכשיו הפסדתני דהא לא השביח בצמר:

10 ואמר ליה גזלן לית לך גבאי דבהך השבת צמר מהדר ליה סמנין דהא איתנהו עלה והרי כאומר לו הרי שלך לפניך ומ"מ הא לא אתי אלא אליבא דמאן דלא דאין דינא דגרמי אבל למאן דדאין דינא דגרמי דף ק א דקי"ל כותיה חייב דהא אותבינה בדוכתא דלא מצי למשקלינהו:

11 סימנין לא קא מהדר ליה והא בעי לשלומי דמי סמנין :

12 אי נמי כגון דצמר דחד וסמנין דחד כו'. וכתב הרא"ש ז"ל דאפי' נהנה בעל הצמר קצת מן הצבע אפ"ה לא ינכה מה שנהנה ל' לא ינכה קצת קשה אלא כלומר לא יחסר בצמרו להחזיר לו כנגד מה שנהנה דהא דאמרינן פרק הכונס דף נז ב ירדה לגנה ונהנית משלם מה שנהנית וכן באלו נערות דף ל ב גבי תחב לו חבירו משקין בבית הבליעה דוקא היינו כשגופו נהנה על ידי אחר כההיא דאלו נערות או ממונו נהנה על ידי מעשה ממונו כההיא דירדה לגינה אבל כשממונו נהנה על ידי מעשה אחר פטור:

13 וכתב ז"ל כן משום דנקט בגמ' לשון לית לך גבאי ולא מידי על ענין זה והך בעיא לא איפשיטא:

14 אם פחתו פחתו לו. דלאו לעוותי שדריה:

15 הא ר"י דאמר לא קני. וקשה כיון דלא קני ליה בשינוי אמאי הותירו לאמצע ליהוי הכל לבעל המעות ותירצו דלפי פירוש הריא"ף ז"ל דבשלוחו המתעסק למחצית שכר מיירי וכשהוא משנה ידו על התחתונה וכשפחתו פחתו לו וכשהותיר חוזר לדינו והריוח לשניהם:

16 וכתב הרא"ש ז"ל דמדלא אמר ר' אלעזר הא והא רבי יהודה כמו ר' מאיר ודוקא בסחורה אמר רבי יהודה דלא קני בשינוי משום דמתניתין לאו לסחורה משמע ואפילו הכי אמר רבי יהודה דלא קני:

17 אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע. שמעינן שמותר להלוות מעות למחצית שכר ולהתנות עמו ע"מ שלא ילוום אלא ע"ג כספים וישמרם בקרקע כדין שמירת כספים ואם הוא משנה ומלוה על ידי אחרים אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע ואע"פ שעתה קרוב לשכר ורחוק להפסד שכל האחריות עליו לא חשיב רבית שהרי אם עשה כאשר אמר לו היה קרוב לשכר ולהפסד וכן לא חשיב גזלן במה ששנה דאכתי חשיב שלוחו מדאמרי' הותירו לאמצע. והרא"ה ז"ל כתב דמן הירושל' דפירקין הל"ה נראה דאפי' בשלוחו גרידא שאין לו שותפות בשכר כלל אמרינן לרבי יהודה דהלכתא כוותיה דהותירו לאמצע ואתיא כההיא דאמרינן בכתובות דף צח ב הוסיפו לו אחת יתירה חולקין דמשום גרמא שלו הוסיפו לו שהרי אין דרך לתת כן לאחרים והכא נמי אילו עשה שליחותו הכל לבעל המעות שידו כידו אבל עכשיו ששינה הרי הוא גרם אותו ריוח וכן המעות גרמו לפיכך חולקין והרי"ף ז"ל כתב כיון דקי"ל כרבי יהודה חזינן אי לסחורה נותן לו בתורת שותפות אם פחתו פחתו לשליח מפני שהוא משנה ואם הותירו הותירו לאמצע ואם לא נתן בתורת שותפות אם פחתו פחתו לשליח ואם הותירו הותירו לבעל המעות וכן הדין אם נתן לו לקנות חטין לאכילה וקנה שעורין דאליבא דר' יהודה חד דינא הוא בין לאכילה בין לסחורה וכן הלכתא ע"כ:

18 כגון ראובן שלקח שדה משמעון וא"ל ללוי אני קונה אותו וכותב לו השטר מכר בשם לוי ואח"כ חוזר ואומר לו אותה שדה שקניתי בשם לוי לא ללוי קניתיה אלא לעצמי קניתיה כתוב לי שטר של מכר בשמי אין מחייבין את המוכר לכתוב לו שטר אחר בשמו :

19 ואם אמר לו בתחלה שדה זו לעצמי אני קונה אותה ואני כותב שטר מכר בשם לוי כדי שלא יודע כי לעצמי קניתיה ולאחר זה תכתוב לי שטר מכר בשמי כדי שלא יערער לוי עליו כופין את המוכר לכתוב לו שטר אחר בשמו:

20 ואפי' לא אמר כן לו ממש אלא לעדים שאמר לפני המוכר שטר אחר תכתבו לי על שדה זו מחייבין את המוכר לכתוב לו שטר אחר על שמו. ולא מצי מוכר לומר לא לו שהייתי סבור שאמרת כן אלא לאותו שלקחת עבורו שיכתוב לך שטר בשמך דכיון דבפניו אמר כן ממנו הוא דקאמר:

21 זבנה מרוואתא. ע"מ ליתן דמים שהן לוקחין לרב כהנא:

22 לא תשקול. משום רבית:

23 עושין אמנה בפירות דאמר רב באיזהו נשך דף סג א עושין אמנה בפירות ליתן מעות על שער הזול של עכשיו בפירות לקבל פירות בשעת היוקר והכא נמי כי יהיב זוזא אכיתנא אמנה הואי שנתן להם מעות באמנה ולא היה להם פשתן כשקבלו דמים והתנו עמו בשעת הזול ליתן לו כל השנה כשער הזה דתניא יצא השער פוסקין שאף על פי שאין לזה יש לזה:

24 ואין עושין אמנה בדמים. פרש"י ז"ל כשיבא לשער היוקר ליטול פירותיו אסור למוכר ליתן דמים ששוין עכשיו דמחזי כרבית דיהיב תרתי סלעים ושקיל ארבעה. ולפי פרש"י נמצא דבדמים דוקא אוסר רב אבל בפירות שרי שאם פסק עמו לתת לו יין וכשבא ליטול ממנו אין לו יין לתת נותן לו שמן בדמי יינו. וכתבו עליו שזה אינו שהרי בפרק הזהב איתא להא דרב ומפרכינן לה מהא דתניא הרי שהיה נושה בחברו מנה והלך ועמד לו על גרנו ואמר לו תן לי מעות שאני לוקח בהן חטין וא"ל חטין יש לי שאני נותן לך צא ועשאם עלי כשער של עכשיו הגיע זמן יין למכור א"ל תן לי חטים שאני מוכרם ולוקח בהן יין וכו' וכולן אם יש לו מותר אלמא מדפרכינן עליה דרב מהא דתניא בפירות מותר ש"מ דרב אסר בפירות כמו בדמים. ומדאמרינן הכא גבי דמים רב לטעמיה ש"מ דרבי ינאי שרי אפילו בדמים ולפיכך העלה הרא"ש ז"ל הנכון דרב דאסר אסר בין בדמים בין בפירות ורבי ינאי שרי בכלהו. וכתב ריא"ף ולית הלכתא כותיה דרב דהא קי"ל כר' ינאי דאמר בפ' איזהו נשך שם מה לי הן מה לי דמיהן:

25 מתני' ונשבע לו על שקר. ואח"כ הודה:

26 יוליכנו אחריו אפילו למדי. דאין לו כפרה עד שיחזור לנגזל עצמו דכתיב ויקרא ה׳:כ״ד לאשר הוא לו יתננו וגו' וגבי נשבע לשקר כתיב אשר ישבע עליו לשקר וכתיב ביום אשמתו דמשמע שנשבע לשקר ומביא אשמו:

27 לא לבנו. של נגזל שיוליכנו לנגזל שאם נאנסו חייב להחזיר ולא הוי השבה עד דמטי לידיה כדאמרינן:

28 לשליח ב"ד. תקנתא הוא דעבוד רבנן מפני תקנת השבים שלא יתחייבו לזה להוציא מנה בהוצאת הדרך ומיד שימסרנו לשליח ב"ד יכול להביא כפרתו:

29 ואם מת. נגזל מחזיר גזלן ליורשיו של נגזל:

30 סיומא דמתני' היא נתן לו הקרן כו' מחל. או שמחל לו נגזל לאחר שהודה לו:

31 ונשבע לו על החומש. לאחר שנשבע והודה ונתחייב קרן וחומש נתן לו את הקרן ונשבע שבועה שניה על החומש שכבר נתנו לו ואח"כ הודה על החומש:

32 ומשלם חומש על חומש חומשו של חומש וכן לעולם עד שיתמעט קרן של חומשין שלא יכפור לו שוה פרוטה:

33 או עשק. שכר שכיר:

34 תשומת יד. הלואה:

35 גמ' שליח שעשאו בעדים. ראובן היה לו מעות ביד שמעון ומינה שליח בעדים לקבלם הימנו ונתנם לו:

36 הוי שליח. ואם נאנסו הוי פטור בעל הבית שנתנם לו דלהכי טרח לעשותו בעדים כי היכי דנוקמיה ברשותיה והרי הם כאילו הגיעו לידו ונפטר המשלח מאחריות ופסק הריא"ף ז"ל הכי כרב חסדא משום דרבי יוחנן ורבי אלעזר דרבים נינהו סברי כותיה ומיהו הני מילי היכא דבעי מאן דאיתיה בידיה למתביניה ליה דכיון דשליח הנעשה בעדים הוי שליח אי יהבינהו ניהליה ונאנסו לא מחייב באחריותן אבל אי לא בעי ההוא דאיתיה לממונא בידיה למיתבי ניהליה בהא שליחות לא כייפינן ליה בדינא למיתבינהו דהא אמרי נהרדעי כל אדרכתא דלא כתיב בה זיל ודון וזכי והנפק לגרמך לאו אדרכתא היא דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את עכ"ל הגאון וכן כתבו המפרשים ז"ל: