נחלת אבות על אבות ו׳:א׳

1 השלם רבי מאיר כבר זכרתי בתחלת זה הפירוש בהקדמה הראשונה, שהיה מהדור הי"ב וחבירו של רבן שמעון בן גמליאל השני, והיה מקהל גרים ונזכרה משנתו למעלה במסכת אבות. האמנם בא מאמרו זה בתוך הברייתות ולא בקרב המשניות עם חכמי דורו, לפי שלא נשנה מאמרו כי אם אחרי חבור המשנה. ולכן היתה מדרגתו ברייתא מאותן שנשנו מחוץ. ועם היות דבריה טובים ונכוחים, הנה יראה בהם כפל עצום, וכאילו הם דברים בלתי מתקשרים ומתיחסים זה עם זה. כי הנה ראיתי אני בם עשרה ספקות:

2 הראשון – מה ענין אומרו: "נקרא רע, אהוב" ולא פירש למי יקרא כן? והרב מתתיה פירש אותם למקום. ויקשה אליו למה לא אמר "נקרא רע ואהוב" למקום כמו שאמר בפירוש "אוהב את המקום". ואחרים פירשו לבריות. ויקשה גם כן אליהם למה לא אמר "רע ואהוב" גם כן לבריות כמו שאמר "אוהב את הבריות"; "משמח את הבריות", אבל אמר סתם "רע ואהוב".

3 השני – למה זכר ב'מקום' ו'בבריות' אהבה ושמחה באומרו: "אוהב את המקום"; "משמח את המקום", וכן בבריות. ולא זכר ענין עבודה והליכה בדרכיו, ושאר המדות הטובות אשר יפלו בין האדם לשם ובינו לחביריו.

4 השלישי – באומרו: "ומלבשתו ענוה ויראה". ולמה לא זכר מדה טובה אחרת כאמונה וגבורה, ונדיבות ושאר המדות? וגם מה ראה לומר בענוה וביראה לשון לבוש "ומלבשתו", ולא אמר כלשון הזה בשאר השלמיות.

5 הרביעי – באומרו: "ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן". וזה כי רובם נכנסים באהבה והענוה והיראה. ולמה זכרם עוד ולא זכר מצוה אחרת? גם מה שאמר באלה "ומכשרתו" ולא אמר "ומלבשתו" ושאר הלשונות.

6 החמישי – באומרו: "ומרחקתו מן החטא". כי אם כבר היה בו – 'ענוה ויראה', והיה – 'צדיק חסיד ישר ונאמן', בידוע שיהיה מרוחק מהחטא ונקרב לזכות, כי מה לו עוד זכות יותר מזה.

7 הששי – באומרו: "ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה". כי היה לו לומר וימצאו בו או וילמוד מן התורה, כי אליה חוזר הכל ומה ענין ונהנין ממנו. והרב מתתיה פירש: ב'עצה' – שהוא חסר בית, וכן באחרים.

8 השביעי – באומרו: "ונותנת לו מלכות וממשלה". כי זה בלתי צודק שכל העוסקים בתורה יהיו מלכים ומושלים? אבל הוא ההפך, כי רובם עניים מרודים שומעים חרפתם ואינם משיבים.

9 השמיני – באומרו: "ונעשה כמעין שאינו פוסק וכנהר שמתגבר והולך". ולמה עשה שני משלים בדבר אחד? גם כי כולו ממעלת החכמה והוא נכלל ב"עצה ותושיה ובינה וגבורה" שזכר למעלה כיון שענינם אחד.

10 התשיעי – באומרו: "ויהא צנוע וארך רוח ומוחל עלבונו". וזה כי המדות האלה כבר נכללו כולם בענוה ויראת יי' ובצדק והחסידות, ומה ראה לזוכרם שנית אחרי מעלת החכמה.

11 הספק העשירי – באומר: "ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים". כי זה כולו כבר נכלל במלכות ובממשלה ובשאר הדברים אשר זכר. ואין ספק שהיה רבי מאיר חכם גדול ואלהי ולא יתכן לחשוב שהיה מוסיף בדברים ושמות ללא ענין.

12 וכבר נדחק הרב מתתיה בכפל דברי השלם הזה וחשב לעשות בהם ששה סוגים שהם הראשונים: רע; אהוב; אוהב את המקום; אוהב את הבריות; משמח את המקום; משמח את הבריות. ושהאחרים היו מינים נכנסים תחתיהם. ונדחק מפני זה לעשות פירושים ובחינות שונות לסקל לפניו הדרך אשר לקח.

13 ויען וביען הם דברים בלתי מתישבים על דברי הברייתא, וגם לא יותרו ספיקות אלה, לכן נטיתי מהם ואבאר דרכי דרך ישר כאשר עם לבבי בביאור הברייתא והתר הספקות.

14 ואומר שהשלם רבי מאיר שם תנאי עצמי בלמוד התורה והוא שיהיה לשמה. לפי שמשפט כל מעשה אשר יעשה אותו האדם ותוארו לא יוקח כי אם מהתכלית אשר יכוין אליו. ומפני זה כל העוסק בתורה שלא לשמה רק לשום תכלית מהתכליות החיצוניית, כדי שיעשיר או שיקרא רבי וכדומה לזה, הנה התכלית הוא עצמי אצלו, ועסק התורה הוא לו במקרה כ"קרדום לחתוך" או כלי אחר לעשות מלכתו. והרי חלל הנכבד בנקלה והיקר בנבזה. ולכן אי איפשר שימשכו לו מהעסק התוריי ההוא התועלות המיוחדות בו בשום פנים. אמנם כאשר יעסוק בתורה על דרך האמת לתכלית עצמה, הנה יזכה לשלימיות הרבה אשר יזכור. "ולא עוד, אלא שכל העולם כדאי הוא לו", רוצה לומר שלא די שהוא יזכה לאותם המעלות שיזכור מיד, אלא שהוא האיש שיוכל לומר שנברא העולם השפל בשבילו, כמו שאמרו קהלת רבה פר' א שנברא בשביל התורה. וכמו שאמרו בפרק קמא דברכות דף ו, ע"ב: "כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה", שנאמר קהלת יב, יג: "כי זה כל האדם", לפי שבריאת העולם השפל היתה בעבור המין האינושי, כדי שיעבוד ויכיר את בוראו, וזה לא יושג כי אם על פי התורה. ואיפשר לפרש "כדאי הוא לו" – על השלם העוסק בתורה לשמה, שהוא הדי והמשלים את העולם כולו, כיון שהוא המגיע אל התכלית שבעבורו נברא העולם. כי לכן נברא האדם בסוף מעשה בראשית כמו שיבוא התכלית בסוף הדברים כולם.

15 ואחרי ההקדמה הזאת, התחיל בזכרון עשרת הדברים אשר יזכה אליהם העוסק בתורה לשמה:

16 הראשון והשני – העיר עליהם באומרו: "נקרא רע אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריות משמח את המקום משמח את הבריות". והמאמר הזה "רע אהוב" – הוא החלטי. ולכן נראה לי שאמרו בכלל שהאיש העוסק בתורה יקרא : "רע ואהוב" – אל השם יתברך, ויקרא: "רע ואהוב" – אל הבריות. וכבר ידעת ששלימות האדם נכלל במה שבינו למקום ובמה שבינו לחבירו, וזהו יסוד הברייתא הזאת. כי לכן אמר ראשונה: "רע ואהוב" בכלל כלומר לשם ולבריות. וביארו מיד עם עניני ה'אהוב' הסמיך ליה, רוצה לומר למה יקרא האדם 'אהוב' ואמר שיהיה זה לפי שהוא באמצעות התורה יהיה – "אוהב את המקום ואוהב את הבריות". ובהיותו אוהב לכולם יהיה – אהוב למעלה ואהוב למטה. וכן פירש למה נקרא "רע" באומרו: "משמח את המקום משמח את הבריות", שה"רע" הוא האוהב האמתי שכל מאוויו וחפצו הוא לשמח את אוהבו, וכמו שאמר משלי יז, יז: "בכל עת אוהב הרע". כי ה"רע" האמתי הוא אוהב תמיד, ולהדבק רעיוניו ומחשבותיו באוהבו נקרא רעו מלשון תהילים קלט, ב "בנת לרעי מרחוק".

17 ומאחר שהעוסק בתורה "משמח את המקום" יתעלה, "משמח את הבריות" ראוי שיקרא "רע" למקום ו"רע" לבריות. ולכן נאמר בברכת חתנים: "שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם", שהיא תפלה לשם שיתן שמחה בין החתן והכלה שהם "רעים ואהובים", כמו ששמח את האדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה בגן עדן כאשר הביא לו את חוה אשתו.

18 ובברייתא הוכיחו שיקרא הקב"ה "רע", שנאמר תהילים קכב, ח: "למען אחי ורעי". וכן דרשו חכמינו זכרונם לברכה שמות רבה פר' כז: "רעך ורע אביך אל תעזוב" משלי כז, י – על הקב"ה. וכן הוכיחו בברייתא האהבה ממה שנאמר שם ח, יז: "אני אוהבי אהב". אבל ראוי שנצייר באי זו בחינה יאמר באדם שהוא 'רע'; 'אהוב'; 'ואוהב' לשם יתברך. ואין זה אלא שבהיותו עוסק בתורה לשמה ידבק בבוראו ויהיו עיניו ולבו בו כל הימים. ואין האהבה והרעות זולת הדבוק העצום הזה. הלא תראה, כי הרעים הם המתדבקים בדרכם ובעלילותם, ככה האדם העוסק בתורה לשמה הוא 'רע' השם יתברך בהיותו הולך בדרכיו לא יזוז ממנו לבו ומחשבותיו, והוא אוהבו דבק בו. גם יאמר שהקב"ה יהיה 'אוהב ורע' – אל עוסק בתורה, לפי שתדבק בו השגחתו הפרטית ולא ימסרנו לשום מנהיג זולתו מהשמימיים ומהטבעיים.

19 ואמנם בבחינת הבריות אמרו בברייתא: "משמח את הבריות", שנאמר במדבר לב, כב: "והייתם נקיים מיי' ומישראל". ונאמר ישעיה מט, ג: "ישראל אשר בך אתפאר", רוצה לומר שחייב האדם לאהוב את הבריות ולשמחם ולצאת מידי חובתם כדרך שיוצא האדם מחובת שמים. כי השלימות כמו שזכרתיי נתלה במה שבין אדם למקום ובמה שבין אדם לחבירו. ולכן אמר: "והייתם נקיים מיי' ומישראל". ובהתאחדות האומה ואהבתה יתפאר בוראה, כמו שאמר ישעיה מט, ג: "ישראל אשר בך אתפאר". ולרמוז על שני מיני האהבה האלו למקום ולבריות אמרה תורה דברים ו, ה: "ואהבת את יי' אלהיך" וכו'; "ואהבת לרעך כמוך" ויקרא יט, יח.

20 וכבר זכר החוקר שסיבת האהבה בין האוהבים הוא שימצא ביניהם דבר או דברים שישתתפו בהם. ולכן היו רעים ואוהבים כל ישראל מפאת התורה אשר ביניהם. ושם 'רע' הוא המבדיל בין חכם לעם הארץ בלשון התלמוד. כי 'רע' הוא החבר וסתם חבר הוא חכם. והסתכל אומרו: "רע אהוב אוהב" ו"משמח", כי אלה הם השמות שראוי שיראו בין חכמי ישראל בגלות לא רב, ולא רבן שהם השמות הממונים לסמוכים, לפי שאין סמיכה בחוצה לארץ וכמו שבא בפרקא קמא דסנהדרין דף יד, ע"א. והביאו הרמב"ם בספר שופטים פרק ד' מהלכות סנהדרין זה לשונו: "אין סומכים זקנים בחוצה לארץ. ואף על פי שאלו הסומכין נסמכו בארץ ישראל. ואפילו היו הסומכין בארץ והנסמך חוצה לארץ אין סומכין. ואין צריך לומר אם היו הסומכין בחוצה לארץ וגם הנסמכין" וכו'. וכן היה המנהג בכל ספרד בהיות אנשי הגולה שמה על תלם לא היה ביניהם סמיכה לשום אדם.

21 האמנם אחרי בואי באיטאליאה מצאתי שנתפשט המנהג לסמוך אלו לאלו. וראיתי התחלתו בין האשכנזים כולם סומכים ונסמכים ורבנים. לא ידעתי מאין בא להם ההתר הזה אם לא שקנאו מדרכי הגוים העושים דוקטורי ויעשו גם הם. והלואי שיסמכו לרבנים אנשים הגונים, כי כבר כתבו שבאלו הזמנים הבקיא בתלתא סדרי מועד נזיקין ונשים נקרא – 'חכם'. ועם אלו הבקיא עוד בסדר קדשים נקרא – 'רבי'. ועם אלו הבקיא עוד בזרעים וטהרות נקרא – 'גאון'. ואיך אם כן יסמכו מי שאינו בקיא אפילו בגמרא אחת. ולכן רבי מאיר לא אמר – רב, וגם רבן לא אמר כי אם "רע ואהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות". והותרו בזה שתי השאלות הראשונות.

22 המעלה השלישית – היא אומרו: "ומלבשתו ענוה ויראה". והמעלה הרביעית היא מכשירתו להיות צדיק וחסיד ונאמן. וענין זה, שהשיווי בין הרעים והאהבה בין האוהבים מפני שווים פעמים יביא שיקל האחד בכבוד ה'רע' האחר. ועליו אמר שלמה משלי כה, יז: "הוקר רגלך מבית רעיך פן ישבעך ושנאך". לכן אמר רבי מאיר שלא נחשוב, שהעוסק בתורה בהיותו "רע ואהוב" לשם יתברך ולבריות, יקל בכבודו יתברך או בכבוד חביריו ולא יכנע לבו לפני החברים שהם כמוהו. לכן אמר שהתורה האלהית אשר הוא עוסק בה תלבישהו ענוה ויראה. כי הנה הענוה היא כנגד החברים ותמיד תמצא במה שבין האדם לחבירו, כמו שנאמר במדבר יב, ג במשה על אהרן ומרים "והאיש משה ענו מאד". ודוד עליו השלום אמר תהילים לז, יא: "וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום".

23 הנה התורה תלביש לאדם מדת ענוה עם חביריו. ועם היותו 'אוהב ורע' תמיד, יהיה נכנע לפני הבריות ועניו אליהם. וכן תלבשיהו התורה מדת ה'יראה' ומעלתה אשר היא בערך השם יתברך, כמו שנאמר דברים י, יב: "ליראה את יי' אלהיך"; "ויראת מאלהיך" שם יט, יד; "כי ירא אלהים אתה" בראשית כב, יב, וזולתם. יאמר כי העסק בתורה יביאהו להכיר מעלת הבורא יתברך ורוממותו ורוב חסדיו עמנו וליירוא מלפניו.

24 הנה אם כן, אמר "ענוה" – כנגד הבריות, "ויראה" – כנגד המקום. וזכר ראשונה ענות הבריות ואחר כך יראת השם, לפי שהמדות קודמים לדעות. וכן אמר שלמה משלי כב, ד: "עקב ענוה יראת יי'" – שהיא הסוף והתכלית. והנה אמר ב"ענוה" וה"יראה מלבשתו", לפי שיש אנשים מתראים ענוים ויראי אלהים ברמאות ובתוכם ישימו ארבם. וחכמינו זכרונם לברכה קראוה ענוה זאבית. ופרק היה נוטל סוטה כב, ע"ב זכרו פרוש נוקפי פרוש קוזאי פרוש מדוכאי. לכן אמר כאן רבי מאיר שהענוה והיראה הבא מעסק התורה לשמה תהיה לבוש כולל מחוץ ומבפנים. וכמאמר איוב כט, יד: "צדק לבשתי וילבשני". זוהי מעלה השלישית.

25 ואמנם המעלה הרביעית – היא מה שימשך מהשלימות מן ה'ענוה' ומן ה'יראה'. ועל זה אמר ומכשירתו להיות "צדיק חסיד ישר ונאמן". כי מלת 'מכשירתו' היא מלשון הכנה והכשר. יאמר שהענוה שהיא בין אדם לחבירו, תכניהו ומכשירהו להיות פעם צדיק ופעם חסיד. ושניהם במה שבינו לחבירו, כי הצדיק הוא הנותן לכל דבר חוקו והחסיד הוא העושה לפנים משורת הדין. והאדם עם הבריות פעמים צריך שינהג כפי הדין הצודק והשורה ופעמים לפנים ממנה, כפי המקבלים, וכמו שאמר שמואל ב' כב, כו: "עם חסיד תתחסד". ואמר: "ועם עקש תתפל" שם שם, כז. וביאר תכלית ב' הדרכים באומרו תהילים יח, כח: "כי אתה עם עני תושיע וענים רמות תשפיל". ולכן אמרו בברייתא מאי צדיק ומאי חסיד, צדיק – בעל צדקות, חסיד – שעושה לפנים משורת הדין. וכן ימשך מהיראה שיהיה ישר ונאמן, שהם תוארים במה שבין אדם למקום ישר במעשיות על דרך ו"אלהים עשה את האדם ישר" קהלת ז, כט, ונאמן בהשגות האלהיות כמו שנאמר במשה במדבר יב, ז: "בכל ביתי נאמן הוא". והותרו עם זה השאלות שלישית ורביעית.

26 המעלה החמישית – היא אומרו: "ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות". ואין הכונה בזה שלא יהא חוטא רשע ופושע. אבל לפי שפעמים רבות יתגלגלו הדברים ובאמצעות אדם כשר, איפשר שתמשך תקלה בשוגג ולא במתכוין. לכן אמר שהעוסק בתורה תהיה מהשגחת השם יתברך עליו עד שלא יאונה לצדיק כל און, ולא יכשל הוא, ולא יכשלו אחרים לבא לידי חטא ודבר בלתי ישר, או תקלה מה על ידו, לא די במזיד אבל גם בשוגג. וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה שבת לב, ע"א: על "ולא תשים דמיך בביתך כי יפול הנופל ממנו" דברים כב, ח – מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. והוא על דרך מה שאמר בראשית כ, ו: ואחשוך גם אנוכי אותך מחטוא לי. כי גם במקרה ובהזדמן או מפאת המערכה שהיה איפשר שישתלשלו הדברים שלא בדעתו, הנה התורה תשמרהו מכל דבר רע ותרחיקהו מכל חטא. רוצה לומר מכל חסרון, מן הכיעור, ומן הדומה לו בחמלת יי' עליו. ומלבד זה תקריבהו לידי זכות, לפי ששכר מצוה מצוה, ובשכר מצוות עסק התורה יזכה שיבואו מצוות אחרות על ידו שהם שכר עליון, כדי שיקבל שכר כולם. והותר הספק החמישי.

27 המעלה הששית – היא אומרו: "ונהנים ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה". ואין דעתי לפרש השמות האלה על קנין החכמות כמו שעשה הרב מתתיה זכרונו לברכה. לפי שהעצה לא תמצא בלשון הכתוב כי אם בהנהגת הדברים המדיניים ובפרט לעניני המלחמות. ולכן תבוא ברוב הפעמים סמוכה לגבורה. אמר ישעיה יא, ב: "רוח עצה וגבורה". ואמר שם לו, ה: "עצה וגבורה למלחמה". ושלמה אמר משלי כד, ו: "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה ותשועה ברוב יועץ". וכן ה"תושיה" הוא שם נאמר על חדוד השכל ומהירות השגתו, ועיקר הנחתה היא על ההנהגה המעשית. אמר ישעיה כח, כט: "הפליא עצה הגדיל תושיה"; "ולא תעשינה ידיהם תושיה" איוב ה, יב עד שלכן ישמשו ממנה בעלי אומניות. ולפי שברוב הפעמים גם בעניני בני אדם לפי חריפותא שבשתא אמר שלמה משלי ב, ז: "יצפון לישרים תושיה". רוצה לומר, שבהשגחת השם וחסדו תתחבר התושיה והחדוד עם ישרי הסברא. ואמנם ה"בינה" כבר ידעת שתאמר על עיון האדם והתעסקותו להבין ולהוציא דבר מתוך דבר. רוצה לומר, שיוציא דברים מעצמו באמצעות מה שקבל מרבותיו בין שיהיה זה בדברים העיוניים או במעשים ההנהגיים. וה"גבורה" – ענינה מבואר שהיא בחוזק האדם והרהור לבו.

28 הנה אם כן השמות האלה כולם "עצה ותושיה בינה וגבורה" נוכל לפרשם באמת ובתמים על הדברים המעשיים והנהגות בני אדם. ולכן אמר רבי מאיר, שהעוסק בתורה לא יחשוב שיבצר ממנו הנהגה המדינית. אם בעצות בני אדם ותחבולות מלחמה. ואם בתושיות המלאכות וחדושם. ואם בחדוד הבנת השכל להבדיל בין הטוב ובין הרע. ואם בגבורת המלחמות שהם כולם דברים מהשכל המעשי אינו כן, כי גם "העצה והתושיה והבינה והגבורה" בדברי העולם המה, יהנו מן האדם העוסק בתורה לשמה, לפי שבבא הצורך ירעה אותם דעה והשכל דהכא רבי קארו ליה והכא רבי קארו ליה. כי כאשר יש לאל ידו בתורה – כן יהיה לו דרך ארץ. צא ולמד בעניני תחבולות המלחמות וגבורתם מספורי יהושע ושופטיהם ומלכיהם של ישראל. וכמה הגדות יש בתלמוד בדרכי המוסר ועסקי הממונות בחן ושכל טוב. ולפי שהדברים האלה אינם תכליות עצמיים לעוסק בתורה, אבל כבר ישתמש מהם, והמה יתלמדו ממנו בעת הצורך לכל אחד ונהנים ממנו, ולא יחסר בי"ת בזה המאמר. כי הכונה שהחכמה והתושיה והבינה והגבורה נהנים מהעוסק בתורה. והביא על זה פסוק משלי ח, ו-יד: "לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה", לפי שתחלת הפרשה הוא "שמעו כי נגידים אדבר" וגו' "אני חכמה שכנתי ערמה" וכו', כאילו התורה היתה מדברת על עצמה ואומרת: "אני חכמה", אבל כבר ימשכו אחריה גם הדברים המעשיים והוא אומרו: "לי עצה ותושיה". והסתכל שב'עצה ותושיה' וב'גבורה' אמר מלת 'לי' להיותם דברים נמשכים אחריה, אבל בענין הבינה אמר "אני בינה", רוצה לומר שהבינה היא חלק החכמה ועצם מעצמיה.

29 והכלל כולו "הפוך בה דכלא בה" ולא תאמר אלך ואלמד הדברים האלו ממקום אחר. ולהיות העוסק בתורה כלול ומוכתר בכל זה ציוה הקב"ה דברים יז, ט-יא: "ובאת אל הכהנים והלויים ואל השופט וגו' לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל", לפי שעמהם תמצא החכמה והמעשה כמו שראינו בבצלאל. והותר הספק הששי.

30 והמעלה השביעית – היא אומרו: "ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין". ואתה רואה שזכר מהשולטנות שלושה מדרגות: מלכות – שהיא יותר עליונה. ממשלה – שהיא אחריה המיוחדת לשרים אשר תחת יד המלך. וחקור דין – שהיא מדרגת הדיין או השופט. ורצה בזה שהעוסק בתורה לשמה נעשה שר וגדול בכל דרכיו, כי יקובלו דבריו ואף על פי שהוא יאמר על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל. כי באשר דבר חכמי הדור שלטון ומי יאמר להם מה תעשו. לכן היה העוסק בתורה בערך עמו כמלך בגדוד וכמושל בקרב משרתיו, כי הוא חוקר הדין והכל סומכין על חקירתו ואחרי דבריו לא ישנו.

31 ונראה לי שאחרי שדרש רבי מאיר פסוק משלי ח, יד: "לי עצה ותושיה" וגו', ראה לדרוש שאר הפסוקים שם שם, טו-יז הבאים אחריו והם: "בי מלכים ימלוכו" – שהיה זה מאמר התורה כנגד – המלך. וכנגד המושלים אמר: "בי שרים ישורו". וכנגד הדיינים והשופטים אמר: "ונדיבים כל שופטי ארץ". והיה סוף הדברים "אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאונני", שהאוהב את התורה גם היא תאהבהו ותשלימהו בכל מעלות הידיעה והכבוד. לכן ציוה יתברך את המלך "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר... וקרא בו כל ימי חייו" דברים יז, יח-יט. ולשרים ולשופטים ציוה – "צדק צדק תרדוף" שם טז, כ – שילמדו את התורה כדי לרדוף הצדק. והותר הספק השביעי.

32 ואיפשר לפרש: "המלכות והממשלה וחיקור הדין", כנגד ג' מיני ההנהגה המדינית שהם הנהגת האדם עצמו במדותיו ותכונותיו, שהוא המלכות האמתי אשר לשכל על כל כוחות הגוף. וכן קראו שלמה באומרו קהלת י, יז: "אשריך ארץ שמלכך בן חורין". והממשלה הוא לאדם בביתו על האשה והבנים והעבדים שלא ישתעבד אליהם, אבל ימשול עליהם להנהיגם כראוי. ועל הנהגת המדינה ומשפטי האדם והנהגתם ודיניהם אמר: "וחקור דין". יאמר, שההנהגות האלו תתן התורה אל העוסק בה לשמה. אם המלכות השכלי שדעתו ושכלו ימלוך בקרבו, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה 'מאן מלכי רבנן'. ואם הממשלה בביתם, כי לא יכנעו אל האשה ויחנכו את הבנים במוסר כראוי. כי הנה התורה היא הנותנת אליו כוח לעשות חיל בכל זה. וכבר באו בתורתנו מצוות מיוחדות להנהגת אדם עצמו, ולהנהגת ביתו, ולהנהגת המדינה והעיר.

33 המעלה השמינית – היא אומרו: "ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעיין שאינו פוסק וכנהר שמתגבר והולך". וענין זה שאחרי שזכר קנין המדות ושלימותם שישיג האדם באמצעות עסק התורה, זכר אחריו שלימות הדיעות והחכמות העליונות. כי אחרי העסק הרב בתורה ושלימות המדות הטובות הנמשכות ממעשה המצוות, ובכלל הנהגת האדם עצמו וביתו ומדינתו, כראוי בחקירת הדינים והמשפטים והמצוות הצריכות לכל זה. הנה עוד יעלה מעלה עליונה בשיתגלו מתוך עסק התוריי סתרי תורה ויסודותיה, כי זהו סוף השלימות האינושי ותכלית המעלה. ואז כשיגיע לאותה מדרגה עליונה מקנין החכמה והשלימות יהיה כ"מעיין שאינו פוסק וכנהר שמתגבר". והם שתי מעלות עליונות לחכמים: האחד – שילמד לאחרים ויעשה תלמידים הרבה, כי יאמר עליו "מעיין שאינו פוסק", לפי שהכל ישתו מימיו והמה לא יפסקו, ועליו אמר שלמה משלי ה, טז: "יפוצו מעיינותיך חוצה". והשנית – שיוסיף בחכמתו יותר ממה שקבל, כי יוציא דבר מתוך דבר ותתוסף חכמתו מפלפולו. וכנגד זה אמר: "וכנהר מתגבר והולך" – שהוא מעצמו מתגבר ומתרבה תמיד.

34 ואיפשר לומר שהעיר השלם בזה אל ג' יתרונות שימצאו בחכם: האחד – שיחכם בעצמו ועל זה אמר: "ומגלין לו רזי תורה". הב' – שיעשה תלמידים הרבה ועל זה אמר: "ונעשה כמעיין שאינו פוסק". והג' – שיעשה חיבורים בפירושים וחידושין ותוספות קושיות ופירוקין, ויתן אותם על ספר משום – "יגדיל תורה ויאדיר" ישעיה מב, כא – ועל זה אמר: "וכנהר שמתגבר והולך". ועל שלושה אלה אמר בספר קהלת יב, ט-יב: "ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם וגו' בקש קהלת למצוא דברי חפץ" וגו'. אשר הכונה בהם כמו שכבר פירשתי שמלבד שהיה קהלת חכם שהוא השלימות הראשון בחכמה, עוד למד את העם והיה מלמד לכל איש כפי הכנתו. כי לתלמידים המובהקים אזן וחקר שהיה הלימוד בדרך חקירה ואזון, ואל הבלתי מעמיקים תקן משלים הרבה שהיה מלמד אותם על פי המשלים. וכנגד השלימות האחרון אמר: "בקש קהלת למצוא דברי חפץ". וכתוב יושר אמרי אמת שאמרו על הספרים אשר חבר, לפי הדברים הנכתבים הנשארים לעד והוא אומרו: דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים וגו'. ולכן הזהיר: "ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה", רוצה לומר שישתדל לעשותם כל מה שיוכל אף על פי, שבזה יהיה לו "להג הרבה"; ו"יגיעת בשר". ולרמוז על כל זה אמר משה אדוננו דברים ד, ה: "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני יי'". ודרשו חכמינו זכרונם לברכה שיעשו כמעשיו והוא כולל אל העיון והלמוד לזולתם ואל הכתיבה על ספר. והותר בזה הספק השמיני.

35 המעלה התשיעית – היא אומרו: "ויהא צנוע וארך רוח ומוחל עלבונו". ונראה לי שזה מיוחד לענין החכמה אשר זכר. כי כנגד סתרי תורה שאמר: "ומגלין לו רזי תורה" אמר שהעוסק בה לשמה – ישימהו להיות בהם צנוע, כי אין ראוי לדורשם במקהלות ברבבות עמך כי אם בצניעותא, וכמו שאמרו מיכה ו, ח: "והצנע לכת עם אלהיך". ואמר שלמה משלי י, יד: "חכמים יצפנו דעת". וכמה הזהירו על זה במסכת חגיגה פרק אין דורשין דף יא, ע"ב, וגם על התורה בכללה אמרו בפרק ואלו מגלחין מועד קטן טז, ע"א: גזר רבי שלא ישנו תלמידיו בשוק משום שנאמר שיר השירים ז, ב: "חמוקי יריכיך כמו חלאים" – מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר. יצא רבי חייא ושנה לשני בני אחיו בשוק לרב ולרבה בר בר חנה. שמע רבי ונזיף וכו'. נהג נזיפות בנפשיה שלושים יום ביום תלתין אמר לי מאי טעמא עבדת הכי אמר ליה: 'חכמות בחוץ תרונה' משלי א, כ, אמר ליה אם קרית אין אתה יודע פירושו כדרבא כל העוסק בתורה מבפנים – תורתו מכרזת עליו בפרהסיא לא מראש בסתר דברתי אמר ליה ההוא ביומא דכלה". הנה אם כן לענין תלמוד תורה אמר רבי מאיר: "ויהא צנוע".

36 ועוד אמר שיהא: "ארך רוח". ואין זה ענין ארך אפים, אבל "ארך רוח" הוא שיסבול עמל הלמוד, כי הוא יגיעה רבה וצריך למלמד שיאריך רוחו לכל התלמידים, להשיב לדבריהם אף על פי שלא יהיה בהם ממש, כדי להנחותם במעגלי צדק ולישב דעתם. ואף על פי שפעמים יקלו כבודו ולא יביטו אל מעלת שלימותו, יהיה הרב – "כנהר המתגבר והולך", שיגבר שכלו על כעסו וימחול על עלבונו. כי הנה העוסק בתורה לשמה היא תביאהו שלא יחוש אל דבר אחר זולתה, ולא יתפעל לאחד מהדמיונות האלו. והנה אם כן אומרו: "ויהא צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו" לא בא במקום הזה, כדי לבאר שלמות המדות האלה כי אם לצורך הלימוד. ולכן נזכרו אחריו. ועליך ליחס "צנוע" אל – "מגלין לו רזי תורה". "וארך רוח" אל – "מעין שאינו פוסק". "ומוחלל על עלבונו" אל – "נהר שמתגבר והולך", כפי מה שפירשתי בהם. ושורש הצניעות וארך רוח ומחילת העלבון כולו נמצא באדוננו משה עליו השלום בעניניו עם ישראל. והם מבוארים בעצמם. והותר בזה הספק התשיעי.

37 המעלה העשירית – היא אומרו: "ומרוממתו וגדלתו על כל המעשים". שהנה אמר זה כנגד הטובות הגשמיות כמו שיאמר להלן: "הנוי, והכח, והעושר, והכבוד, והזקנה, והשיבה, והבנים נאה לצדיקים ונאה לעולם". ואמר השלם רבי מאיר אחרי שזכר שלימות המדות ושלימות הדעות שיקנה העוסק בתורה לשמה, אמר ששאר הדברים המדומים לא יחוש האדם אליהם כי הם מעצמם יבואו אליו בשכר עוסקו בתורה, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה נדרים סב, ע"א: "וסוף הכבוד לבא". רוצה לומר, שלא ירדוף האדם אחריו כי הוא יבא מאליו. ועל זה אמר "ומרוממתו וגדלתו על כל המעשים". ואין זה מענין המלכות והממשלה" אשר זכר כי אם משאר הטובות. וכבר זכרה התורה רוב הדברים האלה בפרשת והיה עקב, שנאמר דברים ז, יג: "ואהבך וברכך והרבך" וגו' ושאר הפסוקים. והותר הספק העשירי. והתבארה הברייתא הזאת בעשר מעלותיה והתר ספקותיה.