נחלת אבות על אבות ה׳

מהדורה: נחלת אבות, אשקלון תשע"ג

« נחלת אבות על אבות ד׳:כ״א נחלת אבות על אבות ו׳:א׳ »

1 ראש השנה פתח ↗

״וַיֹּאמֶר״ דִּבְרֵאשִׁית תִּשְׁעָה הָווּ! ״בְּרֵאשִׁית״ נָמֵי מַאֲמָר הוּא, דִּכְתִיב: ״בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ״.

1 ספר הזהר פתח ↗

ואִלֵּין קַיְימִין עָלֵיהּ, וּבֵיהּ אִשְׁתְּלִים פּוּלְחָנָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כַּהֲנָא קָאִים עָלֵיהּ וְכַוִּון מִילִּין, בְּחֶדְוָותָא בִּרְעוּתָא, לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יָאוּת. וְלֵיוָאֵי בְּשִׁיר. כְּדֵין כְּתִיב דְּעוּ כִּי יְיָ' הוּא אֱלֹהִים. דָּא הוּא קָרְבָּן לְקָרְבָא רַחֲמֵי בְּדִינָא, וּמִתְבְּסָם כֹּלָּא. הַשְׁתָּא דְּלָא אִשְׁתְּכַח קָרְבְּנָא, מַאן דְּחָטֵי קָמֵי מָארֵיהּ וְתָב לְגַבֵּיהּ, וַדַּאי בִּמְרִירוּ דְּנַפְשָׁא, בַּעֲצִיבוּ, בְּבִכְיָה, בְּרוּחַ תְּבִירָא, הֵיאַךְ אוֹקִים שִׂמְחָה וּרְנָנָה, הָא לָא אִשְׁתְּכָחוּ גַּבֵּיהּ. אֶלָּא הָכִי אוֹקְמוּהָ, דְּתוּשְׁבְּחָן דְּמָארֵיהּ, וְחֶדְוָותָא דְּאוֹרַיְיתָא, וּרְנָנָה דְּאוֹרַיְיתָא, דָּא הוּא שִׂמְחָה וּרְנָנָה. וְהָא תָּנֵינָן וְלָא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְכוּ', דְּלָא יְקוּם בַּר נָשׁ קָמֵיהּ מָארֵיהּ בַּעֲצִיבוּ וְהָא לָא יָכִיל וּמַאי תָּקַנְתֵּיהּ. אֶלָּא רָזָא דְּמִלָּה, הָא תָּנֵינָן לְעוֹלָם יִכָּנִס אָדָם שִׁעוּר שְׁנִי פְּתָחִים וְכוּ', וִיצַלֵי צְלוֹתֵיהּ הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, משלי ח׳:ל״ד לִשְׁמוֹר מְזוּזוֹת פְּתָחַי, שְׁנֵי פְּתָחִים סַלְּקָא דַּעְתָּךְ, אֶלָּא אֵימָּא שִׁיעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים. כָּאן רֶמֶז לְמָּה שֶׁאָמַר דָּוִד, תהילים כ״ד:ז׳ שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, אִינּוּן מָעוֹן וּמָכוֹן, דְּאִינּוּן גּוֹ לְגוֹ, שֵׁירוּתָא דְּדַרְגִּין: חֶסֶד, וּפַחַד. וְאִינּוּן פִּתְחִין דְּעָלְמָא. עַל דָּא אִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ דְּיִתְכַּוִּון בִּצְלוֹתֵיהּ לָקֳבֵל קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין, דְּאִינּוּן שְׁמָא קַדִּישָׁא, וִיצַלֵי צְלוֹתֵיהּ. וְהַנְהוּ אִלֵּין שִׁיעוּר ב' פִּתְחִין, ב' כִּתְרִין. ואִית דְּמַתְנֵי הָכֵי, שִׂמְחָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וְשִׂמְחָה הָא אוּקְמוּהָ, כְּדִכְתִיב, ישעיהו נ״ה:י״ב כִּי בְּשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וְגוֹ'. וּזְמִינִין יִשְׂרָאֵל לְנָפְקָא מִן גָּלוּתָא, בְּהַאי שִׂמְחָה. וּמַאן אִיהִי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וְעַל דָּא עִבְדוּ אֶת יְיָ' בְּשִׂמְחָה, כְּמָה דִּכְתִּיב, ויקרא ט״ז:ג׳ בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ, וְכֹלָּא חַד. בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה, דָּא שְׁלִימוּ דִּילָהּ. דְּשִׂמְחָה בַּלֵּב, וּרְנָנָה בַּפֶּה. וְדָא הוּא שְׁלִימוּ יַתִּיר. וּשְׁלִימוּ דְּהַאי שִׂמְחָה הָא אִשְׁתְּמוֹדְעָא, וְהָא יְדִיעָא. וְדָא הוּא תִּקּוּנָא דְּבַר נָשׁ לְקַמֵּיהּ מָארֵיהּ. כְּדֵין דְּעוּ כִּי יְיָ' הוּא הָאֱלֹהִים. וְכֹלָּא בְּחַד מִלָּה אַתְיָא, דְּבָעֵי לְבָתַר לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יֵאוֹת, וּלְקַשְּׁרָא דָּא בְּדָא לְמֶהֱוִי כֹּלָּא חַד, וְדָא הוּא פּוּלְחָנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אָמְרוּ לֵיהּ רִבִּי אֲחָא וְרִבִּי אַבָּא, ודַּאי הָכִי הוּא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְיַדְעֵי אָרְחוֹי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, קָמוּ וְאַזְלוּ אֲבַתְרֵיהּ דְּרִבִּי אַבָּא, ג' מִילִּין. פָּתַח רִבִּי אַבָּא הקדמה י"א וְאָמַר, תהילים ה׳:ח׳ וַאֲנִי בְּרוֹב חַסְדֶּךָ אָבֹא בֵיתֶךָ, הָכִי אוּקְמוּהָ, דְּלָא לִבְעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְמֵיעַל לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, אֶלָּא אִי אִימְלָךְ בְּקַדְמִיתָא, בְּאַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיַעֲקֹב. בְּגִין דְּאִינּוּן תַּקִּינוּ צְלוֹתָא לְקַמֵּי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַאֲנִי בְּרוֹב חַסְדֶּךָ אָבֹא בֵיתֶךָ. אָבֹא בֵיתֶךָ: דָּא אַבְרָהָם. אֶשְׁתַּחֲוְה אֶל הֵיכָל קָדְשְׁךָ: דָּא יִצְחָק. בְּיִרְאָתֶךָ: דָּא יַעֲקֹב, ס"א ואני ברוב חסדך דא אברהם. אבא ביתך דא יעקב, אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך, דא יצחק. וּבָעָא לְאַכְלְלָא לוֹן בְּרֵישָׁא, וְיֵעוּל לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, וִיצַלֵי צְלוֹתֵיהּ. כְּדֵין כְּתִיב, ישעיהו מ״ט:ג׳ וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. ויקרא א׳:ג׳ אִם עוֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מַאי שְׁנָא מִן הַבָּקָר לְעוֹלָה, וּמִן הַצֹּאן לְעוֹלָה, וּמִן הָעוֹף לְעוֹלָה. אִי כֹּלָּא חַד, בְּגִין מַה שַׁנְיָא דָּא מִן דָּא, דְּהָא מִן כֹּלָּא אִתְעָבִיד חַד מִלָּה. אֶלָּא, מַאן דְּאַדְבַּק יְדֵיהּ לְדָא, מַקְרִיב מִן הַבָּקָר. וְאִי לָא יָכִיל, מִן הַצֹּאן. וְאִי לָא יָכִיל מִן הָעוֹף. דְּהָא כְּתִיב, ויקרא י״ד:כ״א וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אַטְרַח עָלֵיהּ דְּבַר נָשׁ יַתִּיר, בְּמִלָּה דְּלָא יָכִיל. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כְּמָה דְּהֲוָה חַטָּאָה הָכִי הֲוָה מַקְרִיב. עֲתִירָא, דְּזִמְנִין דְּלִבֵּיהּ גַּס בֵּיהּ, הֲוָה מַקְרִיב תּוֹרָא. בְּגִין דְּלִבֵּיהּ חָשִׁיב יַתִּיר לְמֶחֱטֵי קָמֵיהּ מָארֵיהּ. בֵּינוֹנִי, מַקְרִיב מִן הַצֹּאן, בְּגִין דִּרְעוּתֵיהּ לָאו גַּס בֵּיהּ כָּל כַּךְ לְמֶחטֵי. מִסְכְּנָא דְּלִבֵּיהּ לָא גַּס בֵּיהּ, רְעוּתֵיהּ נָמוֹךְ מִכֹּלָּא, מַקְרִיב מֵהַהוּא קָלִיל מִכֹּלָּא. וְאִשְׁתְּמוֹדְעָן קָרְבְּנֵיהוֹן לְכֻלְּהוּ, כָּל חַד וְחַד בִּלְחוֹדַיְיהוּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּאִין דִּינָא כָּל חַד וְחַד בְּמַתְקְלָא יְשָׁרָה. רִבִּי אֶלְעָזָר שָׁאִיל לְרִבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוּהִי, אָמַר לֵיהּ, הָא תָּנֵינָן דְּעַל תְּלַת חוֹבֵי עָלְמָא רָעָב בָּא לְעוֹלָם, וְכֻלְּהוּ חוֹבֵי לָא מִשְׁתַּכְּחֵי אֶלָּא בְּעַתִירֵי, בְּגִין דְּלִבַּיְיהוּ גַּס בְּהוּ, וְלָא מִשְׁתַּכְּחֵי בְּמִסְכְּנֵי, מַה דִּינָא הוּא, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָטִיל לְמִסְכְּנֵי, וְקָאִים לַעֲתִירֵי, דְּהָא מֵהַשְׁתָּא יוֹסִפוּן לְמֶחטֵי קָמֵיהּ. אָמַר לֵיהּ יֵאוֹת שָׁאַלְתָּ וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא וְאָמְרוּ, כַּד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאִתְפָּרְעָא מִן רַשִּׁיעַיָּא וּלְאוֹבָדָא לְהוּ מִן עָלְמָא, כְּדֵין יָהִיב לְהוּ שָׁלוֹם, ואַשְׁלִים לְהוּ בְּכֹלָּא.

1 ברכות פתח ↗

מַאי ״אִם רָאֹה תִרְאֶה״ — דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.

2 סנהדרין פתח ↗

דְּאִית לֵיהּ תּוֹרָא – נִשְׁקוֹל חַד מַשְׁכָּא, דְּלֵית לֵיהּ תּוֹרָא – נִשְׁקוֹל תְּרֵי מַשְׁכֵּי. אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי הַאי? אֲמַר לְהוּ: סוֹף דִּינָא כִּתְחִילַּת דִּינָא. מָה תְּחִילַּת דִּינָא? דְּאִית לֵיהּ תּוֹרָא – מַרְעֵי חַד יוֹמָא, דְּלֵית לֵיהּ תּוֹרֵי – מַרְעֵי תְּרֵי יוֹמֵי. אַף סוֹף דִּינָא: דְּאִית לֵיהּ חַד תּוֹרָא – לִשְׁקוֹל חַד, דְּלֵית לֵיהּ תּוֹרָא – לִשְׁקוֹל תְּרֵי. דְּעָבַר בְּמַבָּרָא – נִיתֵּיב חַד זוּזָא, דְּלָא עָבַר בְּמַבָּרָא – נִיתֵּיב תְּרֵי. דַּהֲוָה לֵיהּ דָּרָא דְּלִבְנֵי, אָתֵי כֹּל חַד וְחַד שָׁקֵיל חֲדָא, אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא חֲדָא דִּשְׁקַלִי. דַּהֲוָה שָׁדֵי תּוּמֵי אוֹ שַׁמְכֵי, אֲתוֹ כֹּל חַד וְחַד שָׁקֵיל חֲדָא, אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא חֲדָא דִּשְׁקַלִי. אַרְבַּע דַּיָּינֵי הָיוּ בִּסְדוֹם, שַׁקְרַאי וְשַׁקְרוֹרַאי זַיְיפַי וּמַצְלֵי דִּינָא. דְּמָחֵי לֵיהּ לְאִיתְּתָא דְּחַבְרֵיהּ וּמַפְּלָא לֵיהּ, אָמְרִי לֵיהּ: יַהֲבַהּ נִיהֲלֵיהּ דְּנִיעַבְּרַהּ נִיהֲלָיךְ. דְּפָסֵיק לֵיהּ לְאוּדְנָא דַּחֲמָרָא דְּחַבְרֵיהּ, אֲמַרוּ לֵיהּ: הֲבַהּ נִיהֲלֵיהּ עַד דְּקָדְחָא. דְּפָדַע לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ, אָמְרִי לֵיהּ: הַב לֵיהּ אַגְרָא דִּשְׁקַל לָךְ דְּמָא. דְּעָבַר בְּמַבָּרָא – יְהֵיב אַרְבְּעָה זוּזֵי, דְּעָבַר בְּמַיָּא – יָהֵיב תְּמָנְיָא זוּזֵי. זִימְנָא חֲדָא אֲתָא הָהוּא כּוֹבֵס, אִיקְּלַע לְהָתָם. אֲמַרוּ לֵיהּ: הַב אַרְבְּעָה זוּזֵי. אָמַר לְהוּ: אֲנָא בְּמַיָּא עֲבַרִי. אֲמַרוּ לֵיהּ: אִם כֵּן, הַב תְּמָנְיָא דַּעֲבַרְתְּ בְּמַיָּא. לָא יְהַב. פַּדְיוּהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּדַיָּינָא. אֲמַר לֵיהּ: הַב לֵיהּ אַגְרָא דִּשְׁקַל לָךְ דְּמָא, וּתְמָנְיָא זוּזֵי דַּעֲבַרְתְּ בְּמַיָּא. אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם אִיתְרְמִי הָתָם, פַּדְיוּהּי. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דַּיָּינָא. אֲמַר לֵיהּ: הַב לֵיהּ אַגְרָא דִּשְׁקַל לָךְ דְּמָא. שְׁקַל גְּלָלָא, פַּדְיֵוהּ אִיהוּ לְדַיָּינָא. אֲמַר: מַאי הַאי? אֲמַר לֵיהּ: אַגְרָא דִּנְפַק לִי מִינָּךְ, הַב נִיהֲלֵיהּ לְהַאי, וְזוּזֵי דִּידִי כִּדְקָיְימִי קָיְימִי. הָוְיָא לְהוּ פּוּרְיְיתָא דַּהֲווֹ מַגְנִי עֲלַהּ אוֹרְחִין. כִּי מַאֲרֵיךְ – גָּיְיזִי לֵיהּ, כִּי גוּץ – מָתְחִין לֵיהּ. אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם אִקְּלַע לְהָתָם. אֲמַרוּ לֵיהּ: קוּם גְּנִי אַפּוּרְיָא. אֲמַר לְהוֹן: נִדְרָא נְדַרִי מִן יוֹמָא דְּמִיתַת אִמָּא לָא גָּנֵינָא אַפּוּרְיָא. כִּי הֲוָה מִתְרְמֵי לְהוּ עַנְיָא, יְהַבוּ לֵיהּ כֹּל חַד וְחַד דִּינָרָא, וּכְתִיב שְׁמֵיהּ עֲלֵיהּ. וְרִיפְתָּא לָא הֲווֹ מַמְטֵי לֵיהּ. כִּי הֲוָה מָיֵת, אָתֵי כֹּל חַד וְחַד שָׁקֵיל דִּידֵיהּ. הָכִי אַתְנוֹ בֵּינַיְיהוּ: כֹּל מַאן דְּמַזְמֵין גַּבְרָא לְבֵי הִילּוּלָא, לְשַׁלַּח גְּלִימָא. הֲוִי הַאי הִילּוּלָא, אִקְּלַע אֱלִיעֶזֶר לְהָתָם וְלָא יְהַבוּ לֵיהּ נַהֲמָא. כִּי בָּעֵי לְמִסְעַד, אֲתָא אֱלִיעֶזֶר וִיתֵיב לְסֵיפָא דְּכוּלְּהוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאן אַזְמְנָךְ לְהָכָא? אֲמַר לֵיהּ לְהָהוּא דְּיָתֵיב: אַתְּ זַמֵּנְתַּן. אֲמַר: דִילְמָא שָׁמְעִי בִּי דַּאֲנָא אַזְמֵינְתֵּיהּ וּמְשַׁלְּחִי לֵיהּ מָאנֵיהּ דְּהַאי גַּבְרָא. שְׁקַל גְּלִימֵיהּ הָהוּא דְּיָתֵיב גַּבֵּיהּ וּרְהַט לְבָרָא. וְכֵן עֲבַד לְכוּלְּהוּ עַד דְּנָפְקִי כּוּלְּהוּ וְאַכְלַאּ אִיהוּ לִסְעוּדְתָּא. הַוְיָא הָהִיא רָבִיתָא דַּהֲוָת קָא מַפְּקָא רִיפְתָּא לְעַנְיָא בְּחַצְבָּא. אִיגַּלַּאי מִלְּתָא, שַׁפְיוּהָ דּוּבְשָׁא, וְאוֹקְמוּהָ עַל אִיגַּר שׁוּרָא. אֲתֹא זִיבּוּרֵי וְאַכְלוּהָ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה״. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: עַל עִיסְקֵי רִיבָה. מְרַגְּלִים אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה״. ״וַיָּמֻתוּ״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״בַּמַּגֵּפָה״ – לָעוֹלָם הַבָּא. עֲדַת קֹרַח אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל״ – לָעוֹלָם הַבָּא. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עֲלֵיהֶם אָמַר הַכָּתוּב ״ה׳ מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל״. תָּנוּ רַבָּנַן: עֲדַת קֹרַח אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל״ – לָעוֹלָם הַבָּא. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר: הֲרֵי הֵן כַּאֲבֵידָה הַמִּתְבַּקֶּשֶׁת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי״. ״וַיִּקַּח קֹרַח״ – אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שֶׁלָּקַח מִקָּח רַע לְעַצְמוֹ. ״קֹרַח״ – שֶׁנַּעֲשָׂה קׇרְחָה בְּיִשְׂרָאֵל. ״בֶּן יִצְהָר״ – בֵּן שֶׁהִרְתִּיחַ עָלָיו אֶת כָּל הָעוֹלָם כַּצׇּהֳרַיִם. ״בֶּן קְהָת״ – בֵּן שֶׁהִקְהָה שִׁינֵּי מוֹלִידָיו. ״בֶּן לֵוִי״ – בֵּן שֶׁנַּעֲשָׂה לְוָיָה בְּגֵיהִנָּם. וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי בֶּן יַעֲקֹב, בֵּן שֶׁעָקַב עַצְמוֹ לְגֵיהִנָּם? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: יַעֲקֹב בִּיקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי״. ״בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי״ – אֵלּוּ מְרַגְּלִים. ״בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי״ – זֶה עֲדַת קֹרַח. ״דָּתָן״ – שֶׁעָבַר עַל דָּת אֵל, ״אֲבִירָם״ – שֶׁאִיבֵּר עַצְמוֹ מֵעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, ״וְאוֹן״ – שֶׁיָּשַׁב בַּאֲנִינוּת, ״פֶּלֶת״ – שֶׁנַּעֲשׂוּ לוֹ פְּלָאוֹת, ״בֶּן רְאוּבֵן״ – בֵּן שֶׁרָאָה וְהֵבִין. אָמַר רַב: ״אוֹן בֶּן פֶּלֶת אִשְׁתּוֹ הִצִּילַתּוּ. אֲמַרָה לֵיהּ: מַאי נָפְקָא לָךְ מִינַּהּ? אִי מָר רַבָּה – אַנְתְּ תַּלְמִידָא, וְאִי מָר רַבָּה – אַנְתְּ תַּלְמִידָא. אֲמַר לַהּ: מַאי אֶעֱבֵיד? הֲוַאי בְּעֵצָה וְאִשְׁתְּבַעִי לִי בַּהֲדַיְיהוּ. אֲמַרָה לֵיהּ: יָדַעְנָא דְּכוּלַּהּ כְּנִישְׁתָּא קַדִּישְׁתָּא נִינְהוּ, דִּכְתִיב: ״כִּי כׇל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים״. אֲמַרָה לֵיהּ: תּוּב, דַּאֲנָא מַצֵּילְנָא לָךְ. אַשְׁקִיתֵיהּ חַמְרָא וְאַרְוִיתֵיהּ וְאַגְנִיתֵיהּ גַּוַּאי. וִיתִבָא עַל בָּבָא,

2 מדרש תנחומא פתח ↗

בְּדֹרֹתָיו, וְלֹא בְדוֹרוֹת אֲחֵרִים. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. חַד אָמַר, תָּמִים הָיָה בְּדוֹר הַמַּבּוּל וּבְדוֹר הַפַּלָּגָה, שֶׁאִלּוּ הָיָה בְּדוֹרוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, לֹא מָצָא יָדָיו וְרַגְלָיו. מָשָׁל לְחָבִית שֶׁל אֲפַרְסְמוֹן שֶׁהָיְתָה מֻנַּחַת בְּמָקוֹם הַמְטֻנָּף. בִּמְקוֹמָהּ, רֵיחָה נוֹדֵף. שֶׁלֹּא בִמְקוֹמָהּ אֵין רֵיחָהּ נוֹדֵף. וְחַד אָמַר, תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, כָּל שֶׁכֵּן בְּדוֹרוֹת אֲחֵרִים. מָשָׁל לִצְלוֹחִית שֶׁל פַּלְיָטוֹן שֶׁהָיְתָה מֻנַּחַת בִּמְקוֹם הַטִּנֹפֶת רֵיחָהּ נוֹדֵף, כָּל שֶׁכֵּן אִם הָיְתָה מֻנַּחַת בִּמְקוֹם הַבֹּשֶׂם.

3 אבות דרבי נתן פתח ↗

עשר נסיונות נתנסה אברהם אבינו לפני הקב״ה ובכולן נמצא שלם אלו הן שנים בלך לך ב׳ בשתי בניו ב׳ בשתי נשיו אחד עם המלכים ואחד בין הבתרים אחד באור כשדים ואחד בברית מילה בין הבתרים. וכל כך למה כדי שכשיבא אברהם אבינו ליטול שכרו שיהיו המלאכים אומרים יותר מכולנו יותר מכל שוה אברהם אבינו ליטול שכרו שנא׳ קהלת ט׳:ז׳ לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך. כנגד עשר נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ובכולן נמצא שלם וכנגדן עשה הקב״ה י׳ נסים לבניו במצרים כנגדן הביא עשר מכות כנגדן נעשו לישראל עשרה נסים על הים כנגדן הביא עשר מכות על המצריים בים. מצריים הרעימו עליהם בקולם אף הקב״ה הרעים עליהם בקול על הים שנא׳ איוב ל״ז:ה׳ ירעם אל בקולו נפלאות. מצריים באו על הים בקשת ובחצים והקב״ה נגלה עליהם בקשת ובחצים שנאמר חבקוק ג׳:ט׳ עריה תעור קשתך ואומר תהילים י״ח:ט״ו וישלח חציו ויפיצם. מצריים באו על הים בחרבות אף הקב״ה בא עליהם בחרבות ורמחים שנא׳ וישלח חציו ויפיצם ברק ויהם ואין ברק אלא חרב שנא׳ יחזקאל כ״א:י״ד-ט״ו חרב חרב הוחדה וגם מרוטה למען טבוח טבח הוחדה למען היה לה ברק מורטה. מצריים נתגאו במגן וצנה והקב״ה עשה כמו כן שנא׳ תהילים ל״ה:ב׳ החזק מגן וצנה וקומה בעזרתי. מצריים באו בחנית וכך הקב״ה שנא׳ חבקוק ג׳:י״א לנוגה ברק חניתך. מצריים באו באבנים בקלעים והקב״ה נתגאה עליהם באבני אלגביש שנאמר תהילים י״ח:י״ג מנוגה נגדו עביו עברו ברד וגחלי אש. בשעה שעמדו אבותינו על הים אמר להם משה קומו עברו אמרו לו לא נעבור עד שנראה הים נקבים נקבים נטל משה מטהו והכה על הים ונעשה הים נקבים נקבים שנא׳ חבקוק ג׳:י״ד נקבת במטיו ראש פרזיו. אמר להם משה קומו עברו אמרו לו לא נעבור עד שנעשה הים בקעה לפנינו הכה משה על הים ונעשה בקעה לפניהם שנאמר תהילים ע״ח:י״ג בקע ים ויעבירם ונאמר ישעיהו ס״ג:י״ד כבהמה בבקעה תרד. אמר להם משה קומו עברו אמרו לא נעבור עד שנעשה לפנינו גזרים גזרים שנא׳ תהלים קל ו לגוזר ים סוף לגזרים. אמר להם משה קומו עברו אמרו לא נעבור עד שנעשה לפנינו חומר נטל משה המטה והכה הים ונעשה לפניהם טיט שנא׳ חבקוק ג׳:ט״ו דרכת בים סוסיך חומר מים רבים. אמר להם משה קומו עברו אמרו לא נעבור עד שיעשה לפנינו מדבר נטל משה את המטה והכה על הים שנא׳ תהילים ק״ו:ט׳ ויוליכם בתהומות כמדבר. אמר להם משה קומו עברו אמרו לא נעבור עד שיעשה לפנינו פירורים פירורים נטל משה את המטה והכה על הים שנא׳ שם עד אתה פוררת בעזך ים. אמר להם משה קומו עברו אמרו לא נעבור עד שיעשה לפנינו סלעים סלעים נטל המטה והכה על הים שנא׳ שם שברת ראשי תנינים על המים הוי אומר ראשי תנינים אין משתברין אלא על הסלעים אמר להם משה קומו עברו אמרו לא נעבור עד שיעשה לנו יבשה נטל משה את המטה והכה על הים שנא׳ שם סו הפך ים ליבשה ואומר שמות י״ד:כ״ט ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. אמר להם משה קומו עברו אמרו לא נעבור עד שיעשה לפנינו חומות נטל משה את המטה והכה על הים שנאמר שם יד והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. אמר להם משה קומו עברו אמרו לא נעבור עד שיעשו לפנינו נאדות נטל משה את המטה והכה על הים שנא׳ שם טו נצבו כמו נד נוזלים. ומנין שבין הגזרים ירדה אש וליחכתן שנאמר ישעיהו ס״ד:א׳ כקדוח אש המסים מים תבעה אש להודיע שמך לצריך והיו הנודות מושכין שמן ודבש לתוך פיהן של תינוקות והן יונקין מהם שנא׳ דברים ל״ב:י״ג ויניקהו דבש מסלע. וי״א היה יוצא להם מים חיים מן הים ושותין בתוך הגזרים לפי שמימי הים מלוחים הם שנא׳ נוזלים ואין נוזלים אלא מתוקים שנא׳ שיר השירים ד׳:ט״ו באר מים חיים ונוזלים מן לבנון וענני כבוד למעלה מהם שלא ישלוט בהם השמש ועברו ישראל כן כדי שלא יצטערו. רבי אליעזר אומר תהום כפה עליהם מלמעלה ועברו בו ישראל כדי שלא יצטערו. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים מים העליונים והתחתונים היו מנערין את המצריים שנא׳ שמות י״ד:כ״ז וינער ה׳ את מצרים בתוך הים:

4 ערכין פתח ↗

שְׁנַיִם בַּיָּם: אַחַת בַּיְּרִידָה וְאַחַת בָּעֲלִיָּיה. בַּיְּרִידָה — דִּכְתִיב ״הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם״.

5 יומא פתח ↗

וְשׁוּב אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן קִמְחִית: פַּעַם אַחַת יָצָא וְסִיפֵּר עִם הֶגְמוֹן אֶחָד בַּשּׁוּק, וְנִתְּזָה צִינּוֹרָא מִפִּיו עַל בְּגָדָיו. וְנִכְנַס יוֹסֵף עִם אָחִיו וְשִׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו, וְרָאֲתָה אִמָּן שְׁנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים בְּיוֹם אֶחָד.

5 מגילה פתח ↗

וּמָה לִפְנִים וּמָה לְאָחוֹר, קָא מַשְׁמַע לַן. מַעֲשֵׂה לוֹט וּשְׁתֵּי בְנוֹתָיו נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: נֵיחוּשׁ לִכְבוֹדוֹ דְאַבְרָהָם, קָא מַשְׁמַע לַן. מַעֲשֵׂה תָמָר וִיהוּדָה נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לֵיחוּשׁ לִכְבוֹדוֹ דִיהוּדָה, קָא מַשְׁמַע לַן שְׁבָחֵיהּ הוּא דְּאוֹדִי. מַעֲשֵׂה עֵגֶל הָרִאשׁוֹן נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לֵיחוּשׁ לִכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, קָא מַשְׁמַע לַן: כׇּל שֶׁכֵּן דְּנִיחָא לְהוּ, דְּהָוְיָא לְהוּ כַּפָּרָה. קְלָלוֹת וּבְרָכוֹת נִקְרִין וּמִתַּרְגְּמִין. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: נֵיחוּשׁ דִּלְמָא פָּיְיגָא דַּעְתַּיְיהוּ דְצִבּוּרָא, קָא מַשְׁמַע לַן. אַזְהָרוֹת וָעוֹנָשִׁין נִקְרִין וּמִתַּרְגְּמִין. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: נֵיחוּשׁ דִּלְמָא אָתוּ לְמֶעְבַּד מִיִּרְאָה, קָא מַשְׁמַע לַן. מַעֲשֵׂה אַמְנוֹן וְתָמָר נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם מַעֲשֵׂה אַבְשָׁלוֹם נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לֵיחוּשׁ לִיקָרֵיהּ דְּדָוִד, קָא מַשְׁמַע לַן. מַעֲשֵׂה פִּילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לֵיחוּשׁ לִכְבוֹדוֹ דְבִנְיָמִין, קָא מַשְׁמַע לַן. ״הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלִַם אֶת תּוֹעֲבוֹתֶיהָ״ נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם. פְּשִׁיטָא! לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. דְּתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה קוֹרֵא לְמַעְלָה מֵרַבִּי אֱלִיעֶזֶר ״הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלִַם אֶת תּוֹעֲבוֹתֶיהָ״. אָמַר לוֹ: עַד שֶׁאַתָּה בּוֹדֵק בְּתוֹעֲבוֹת יְרוּשָׁלַיִם צֵא וּבְדוֹק בְּתוֹעֲבוֹת אִמֶּךָ. בָּדְקוּ אַחֲרָיו וּמָצְאוּ בּוֹ שֶׁמֶץ פְּסוּל. וְאֵלּוּ נִקְרִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין, רעבד״‎ן סִימָן מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם. וּמַעֲשֶׂה בְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָלַךְ לְכָבוּל, וְהָיָה קוֹרֵא חַזַּן הַכְּנֶסֶת ״וַיְהִי בִּשְׁכּוֹן יִשְׂרָאֵל״, וְאָמַר לוֹ לַמְּתוּרְגְּמָן: הַפְסֵק אַל תְּתַרְגֵּם אֶלָּא אַחֲרוֹן, וְשִׁיבְּחוּהוּ חֲכָמִים. מַעֲשֵׂה עֵגֶל הַשֵּׁנִי נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם. אֵיזֶה מַעֲשֵׂה עֵגֶל הַשֵּׁנִי — מִן ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה״ עַד ״וַיַּרְא מֹשֶׁה״. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְשׁוּבוֹתָיו, שֶׁמִּתּוֹךְ תְּשׁוּבָה שֶׁהֱשִׁיבוֹ אַהֲרֹן לְמֹשֶׁה פָּקְרוּ הַמִּינִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָאַשְׁלִיכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה״. בִּרְכַּת כֹּהֲנִים נִקְרִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין. מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״יִשָּׂא״. מַעֲשֵׂה דָּוִד וְאַמְנוֹן לֹא נִקְרִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין. וְהָא אָמְרַתְּ מַעֲשֵׂה אַמְנוֹן וְתָמָר נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם! לָא קַשְׁיָא: הָא דִּכְתִיב ״אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד״, הָא דִּכְתִיב ״אַמְנוֹן״ סְתָמָא. תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל הַמִּקְרָאוֹת הַכְּתוּבִין בַּתּוֹרָה לִגְנַאי — קוֹרִין אוֹתָן לְשֶׁבַח, כְּגוֹן: ״יִשְׁגָּלֶנָּה״ — יִשְׁכָּבֶנָּה, ״בַּעֲפוֹלִים״ — בַּטְּחוֹרִים, ״חִרְיוֹנִים״ — דִּבְיוֹנִים, ״לֶאֱכוֹל אֶת חוֹרֵיהֶם וְלִשְׁתּוֹת אֶת מֵימֵי שִׁינֵּיהֶם״ — לֶאֱכוֹל אֶת צוֹאָתָם וְלִשְׁתּוֹת אֶת מֵימֵי רַגְלֵיהֶם. ״לְמַחֲרָאוֹת״ — לְמוֹצָאוֹת, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: ״לְמַחֲרָאוֹת״ כִּשְׁמָן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא גְּנַאי לַעֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר רַב נַחְמָן: כֹּל לֵיצָנוּתָא אֲסִירָא, בַּר מִלֵּיצָנוּתָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה — דְּשַׁרְיָא. דִּכְתִיב: ״כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ״, וּכְתִיב: ״קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּיו לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא וְגוֹ׳״. רַבִּי יַנַּאי אָמַר, מֵהָכָא: ״לְעֶגְלוֹת בֵּית אָוֶן יָגוּרוּ שְׁכַן שׁוֹמְרוֹן כִּי אָבַל עָלָיו עַמּוֹ וּכְמָרָיו עָלָיו יָגִילוּ עַל כְּבוֹדוֹ כִּי גָלָה מִמֶּנּוּ״. אַל תִּקְרֵי ״כְּבוֹדוֹ״, אֶלָּא ״כְּבֵידוֹ״. אָמַר רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: שְׁרֵי לֵיהּ לְבַר יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר לֵיהּ לְגוֹי: שִׁקְלֵיהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה וְאַנְּחֵיהּ בְּשִׁין תָּיו שֶׁלּוֹ. אָמַר רַב אָשֵׁי: הַאי מַאן דִּסְנֵי שׁוּמְעָנֵיהּ — שְׁרֵי לֵיהּ לְבַזּוֹיֵיהּ בְּגִימֶל וְשִׁין, הַאי מַאן דְּשַׁפִּיר שׁוּמְעָנֵיהּ — שְׁרֵי לְשַׁבּוֹחֵיהּ, וּמַאן דְּשַׁבְּחֵיהּ — יָנוּחוּ לוֹ בְּרָכוֹת עַל רֹאשׁוֹ. הֲדַרַן עֲלָךְ הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִילָּה עוֹמֵד בְּנֵי הָעִיר שֶׁמָּכְרוּ רְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר — לוֹקְחִין בְּדָמָיו בֵּית הַכְּנֶסֶת. בֵּית הַכְּנֶסֶת — לוֹקְחִין תֵּיבָה. תֵּיבָה — לוֹקְחִין מִטְפָּחוֹת. מִטְפָּחוֹת —

6 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

לַמֹּלֶךְ עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁשְּׁמָהּ מֹלֶךְ. וְהִזְכִּירוֹ הַכָּתוּב בְּשֵׁם הַיְּדִיעָה, כִּי הָיָה בְּמִצְרַיִם יָדוּעַ לָהֶם. וְרַבִּי אַבְרָהָם אָמַר אבן עזרא על ויקרא י"ח:כ"א כִּי יִתָּכֵן שֶׁהוּא מִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן מלכים ב כג יג. וְכֵן נִרְאֶה, כִּי כָּתוּב מלכים א יא ז "אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן", וְגַם הוּא הָיָה יָדוּעַ לָהֶם. וְכָתַב רַשִׁ"י רש"י על ויקרא י"ח:כ"א, וְזוֹ הִיא עֲבוֹדָתָהּ, שֶׁמּוֹסֵר בְּנוֹ לַכּוֹמָרִים וְהַכּוֹמָרִים עוֹשִׂין שְׁתֵּי מְדוּרוֹת גְּדוֹלוֹת וּמַעֲבִירִין אֶת הַבֵּן בְּרַגְלָיו בֵּין שְׁתֵּי מְדוּרוֹת הָאֵשׁ. "לֹא תִתֵּן" - זֶהוּ מְסִירָתוֹ לַכּוֹמָרִים, "לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ" - זֶהוּ הַעֲבָרַת מְדוּרַת הָאֵשׁ. וְזֶה אֵינוֹ נָכוֹן, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ בִּגְמָרָא סַנְהֶדְרִין סד, הֶעֱבִירוֹ בָּרֶגֶל פָּטוּר, אֶלָּא כְּמַשְׁוַורְתָּא דְּפוּרַיָּא, שֶׁהוּא מַעֲבִירוֹ בְּתוֹךְ הָאֵשׁ מַמָּשׁ. וְהִזְכִּיר בּוֹ הַכָּתוּב נְתִינָה וְהַעֲבָרָה בָּאֵשׁ, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּמְסְרֶנּוּ לַכּוֹמָרִים וְהֶעֱבִירוֹ בָּאֵשׁ, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּסַנְהֶדְרִין. וְכֵן מַה שֶׁאָמַר הָרַב שֶׁמּוֹסְרוֹ לַכּוֹמָרִים וְהֵם מַעֲבִירִין אוֹתוֹ, וְכָךְ כָּתַב אַף בְּפֵרוּשָׁיו בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין שם סד, וְאֵינוֹ נִרְאֶה כֵן מִלְּשׁוֹנָם שָׁם בַּגְּמָרָא, וְעוֹד אֵיךְ יִתְחַיֵּב הוּא מִיתָה בַּעֲבוֹדַת אֲחֵרִים, וּלְשׁוֹן הַכָּתוּב עַצְמוֹ "מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ" דברים יח י כָּךְ נִדְרָשׁ, שֶׁהָאָב בְּעַצְמוֹ מַעֲבִירוֹ. אֲבָל הָעִנְיָן כָּךְ הוּא, שֶׁהָאָב עַצְמוֹ מוֹסְרוֹ לַכּוֹמָרִים לְשֵׁם שִׁקּוּצָם, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב "נָתַן לַמֹּלֶךְ" ויקרא כ':ג', כְּעֵין שֶׁעוֹשִׂים בִּפְנִים, כְּדִכְתִיב "וּנְתָנָם אֶל הַכֹּהֵן" ויקרא ט"ו:י"ד. וְאוּלַי הַכּוֹמָרִים עוֹשִׂין בּוֹ תְּנוּפָה אוֹ הַגָּשָׁה לִפְנֵי הַמֹּלֶךְ וְהֵם מַחְזִירִין אוֹתוֹ לִידֵי הָאָב, וְהוּא לוֹקְחוֹ וּמַעֲבִירוֹ בְּלַהַב הָאֵשׁ, וְזֶהוּ "מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ". וְכָךְ אָמְרוּ בַּיְּרוּשַׁלְמִי סנהדרין פ"ז ה"י, לְעוֹלָם אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּמְסְרֶנּוּ לַכּוֹמָרִים וְיִטְּלֶנּוּ וְיַעֲבִירֶנּוּ. כְּלוֹמַר, שֶׁיִּטְּלֶנּוּ מֵהֶם וְיַעֲבִירֶנּוּ הוּא. אֲבָל לֹא הָיָה שׂוֹרְפוֹ, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ סנהדרין סד, הַמַּעֲבִיר אֶת עַצְמוֹ פָּטוּר, שֶׁהוּא חַי אַף לְאַחַר הַעֲבָרָה, וְכָךְ פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י. וְעִם כָּל זֶה הַנִּרְאֶה בְּעֵינַי מֵהֶכְרֵעַ הַפְּסוּקִים כִּי הָיָה הַבֵּן לְמַאֲכֹלֶת הָאֵשׁ, שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר יחזקאל כג לז "וְגַם אֶת בְּנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלְדוּ לִי הֶעֱבִירוּ לָהֶם לְאָכְלָה", וְשָׁם ויקרא י"ח:ל"ט נֶאֱמַר "וּבְשַׁחֲטָם אֶת בְּנֵיהֶם לְגִלּוּלֵיהֶם", שֶׁהָיוּ מַעֲבִירִין אוֹתוֹ בָּאֵשׁ עַד שֶׁיִּשָּׂרֵף אוֹ שֶׁיָּמוּת בָּאֵשׁ, וְהִיא שְׁחִיטָתוֹ, כִּי הַלָּשׁוֹן הַזֶּה "הֶעֱבִירוּ לָהֶם" בַּמֹּלֶךְ הוּא, וְאָמַר בּוֹ הַכָּתוּב "לְאָכְלָה", וְהִזְכִּיר בּוֹ שְׁחִיטָה, אִם כֵּן מַה שֶׁאָמַר "כְּמַשְׁוַורְתָּא דְּפוּרַיָּא" לוֹמַר שֶׁהָיוּ מַעֲבִירִין אוֹתוֹ עַל הַשַּׁלְהֶבֶת פְּעָמִים רַבּוֹת וְהוּא מֵת בְּלַהַב הָאֵשׁ. וְהִנֵּה הוּא חַיָּב בְּדִין הַתּוֹרָה מִשְּׁעַת הַעֲבָרָה הָרִאשׁוֹנָה, מִשֶּׁתִּמְשֹׁל בּוֹ הָאוּר, כְּגוֹן שֶׁנִּתְפַּס הָאֵשׁ בְּאֶחָד מֵאֵיבָרָיו, וּלְכָךְ הֻצְרְכוּ לוֹמַר שֶׁהַמַּעֲבִיר עַצְמוֹ פָּטוּר, אֲבָל הָיָה הָאֵשׁ אוֹכֶלֶת בּוֹ כִּי זֶה הָיָה קָרְבָּנָם לַמֹּלֶךְ. וּלְשׁוֹן "מַעֲבִיר בָּאֵשׁ" יֵאָמֵר בְּכָל מָקוֹם עַל הַדָּבָר שֶׁהוּא בּוֹעֵר בָּאֵשׁ וְאֵינֶנּוּ אֻכָּל, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹתְנִים אוֹתוֹ בָּאֵשׁ וּמַעֲבִירִים אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ וְאֵינוֹ נַעֲשֶׂה אֵפֶר כַּנִּשְׂרָפִים, כְּעִנְיַן כְּלֵי הַגּוֹיִם שֶׁמְּלַבְּנִין אוֹתָן בָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן במדבר לא כג "תַּעֲבִירוּ בָּאֵשׁ וְטָהֵר". וְאָמַר בִּבְנֵי עַמּוֹן יב לא "וְהֶעֱבִיר אוֹתָם בַּמַּלְבֵּן", לוֹמַר שֶׁשָּׂרַף אוֹתָן כַּאֲשֶׁר יַעֲשׂוּ הַלְּבֵנִים בַּמַּלְבֵּן, אִם כֵּן "מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ" דברים יח י הִיא נְתִינָתוֹ בָּאֵשׁ שֶׁתִּמְשֹׁל בּוֹ הָאוּר, לֹא הַעֲבָרָה בְּעָלְמָא, וְהִיא הַעֲבָרָה הַנִּזְכֶּרֶת בַּמֹּלֶךְ שֶׁהִיא בָּאֵשׁ עַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ סנהדרין סד שֶׁלָּמְדוּ בִּגְזֵרָה שָׁוָה הַעֲבָרָה הַעֲבָרָה, מַה לְהַלָּן דברים יח י בָּאֵשׁ אַף כָּאן בָּאֵשׁ, מַה כָּאן לַמֹּלֶךְ אַף לְהַלָּן לַמֹּלֶךְ. וּרְאָיָה לְדִבְרֵיהֶם שֶׁכָּתוּב בְּיֹאשִׁיָּהוּ מלכים ב כג י "וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵּיא בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ", אִם כֵּן הַעֲבָרָה הַנִּזְכֶּרֶת בַּמֹּלֶךְ הִיא בָּאֵשׁ. וְכֵן כָּתוּב בִּמְנַשֶּׁה דהי"ב לג ו "וְהוּא הֶעֱבִיר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ בְּגֵיא בֶן הִנֹּם". וּמָצָאתִי שֶׁכָּתוּב בְּאָחָז מלכים ב טז ג "וְגַם אֶת בְּנוֹ הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֹתָם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", וּבְדִבְרֵי הַיָּמִים ב כח ג נֶאֱמַר "וַיַּבְעֵר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ", אִם כֵּן הַהַעֲבָרָה הִיא הַבְעָרָה בָּאֵשׁ מַמָּשׁ. וּמַה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב מלכים ב יז לא "וְהַסְפַרְוִים שֹׂרְפִים אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ לְאַדְרַמֶּלֶךְ וַעֲנַמֶּלֶךְ אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם", הִיא עֲבוֹדָה זָרָה אַחֶרֶת, שֶׁעֲבוֹדָתָהּ לִשְׂרֹף אוֹתָם לְגַמְרֵי כְּעוֹלָה, וְכֵן הָיוּ עוֹשִׂין לַבַּעַל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּיִרְמְיָהוּ יט ב "וְיָצָאתָ אֶל גֵּיא בֶן הִנֹּם" וְשָׁם ויקרא י"ח:ד'-ה' כְּתִיב, "וּמָלְאוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה דַּם נְקִיִּים וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי", וְעוֹד כְּתִיב שם לב לה "וַיִּבְנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לְהַעֲבִיר אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַמֹּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִים וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי לַעֲשׂוֹת הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת". אֲבָל מִפְּנֵי שֶׁשְּׁנֵי הַפְּסוּקִים הָאֵלֶּה בְּבָמוֹת הַבַּעַל וּשְׁנֵיהֶם בְּגֵיא בֶּן הִנֹּם, וְהָאַזְהָרָה בִּשְׁנֵיהֶם "אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי", וְשָׁם בַּמָּקוֹם הַהוּא הַטָּמֵא הָיָה שָׁם מֹלֶךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּיֹאשִׁיָּהוּ, נִרְאֶה מִכָּל זֶה שֶׁהָיוּ שׂוֹרְפִין אֶת בְּנֵיהֶם עוֹלוֹת לַמֹּלֶךְ וְהוּא הַבַּעַל, וּשְׁנֵיהֶם לָשׁוֹן קָרוֹב כְּמַלְכוּת וְאַדְנוּת, וְאֵינֶנּוּ בַּעַל פְּעוֹר וּבַעַל זְבוּב כִּי זֶה יִקָּרֵא הַבַּעַל סְתָם כַּאֲשֶׁר יִקָּרֵא הַמֹּלֶךְ, אֲבָל הִזְכִּיר בּוֹ הַכָּתוּב הַעֲבָרָה כִּי עִקַּר עֲבוֹדָתוֹ בְּהַעֲבָרָה מִשֶּׁתִּמְשֹׁל בּוֹ הָאוּר, וְתִקָּרֵא שְׂרֵפָה כִּי יָמוּתוּ שָׁם, וּלְכָךְ יִקָּרְאוּ עוֹלוֹת. וְכֵן אֲנִי סוֹבֵר כִּי "אֱלֹהֵי סְפַרְוַיִם" מלכים ב יז לא הוּא הַמֹּלֶךְ, כִּי הַכִּנּוּי בָּהֶם מֶלֶךְ אֲבָל הָיוּ שְׁנֵיהֶם נֶעֱבָדִים, כִּנּוּ לְאֶחָד אֲדָר בִּלְשׁוֹן כָּבוֹד וְלַשֵּׁנִי עַן מִלְּשׁוֹן עוֹנָה, וְשִׁתְּפוּ בִּשְׁנֵיהֶם מֶלֶךְ וְהוּא כְּמוֹ מֹלֶךְ, וְהַשְּׂרֵפָה הִיא מִיתָתָם בָּאֵשׁ כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי. וְאִם נֹאמַר שֶׁהַשִּׁקּוּצִים הָאֵלֶּה אֵינָם הַמֹּלֶךְ, יִתָּכֵן כִּי בַּעֲבוּר הֱיוֹת עֲבוֹדָתָם בְּבָנִים וּבְבָנוֹת לַהֲבִיאָם בָּאֵשׁ כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר בְּמֹלֶךְ, יְשַׁתְּפוּ בָּהֶם שְׁמוֹ מֶלֶךְ וּבַעַל, וְאֵין עֲבוֹדָתָם שָׁוָה, כִּי הַמֹּלֶךְ בְּהַעֲבָרָה וֵאלֹהֵי סְפַרְוַיִם בִּשְׂרֵפָה וְהַבַּעַל בִּשְׁחִיטָה וּשְׂרֵפָה כְּעוֹלוֹת, וְנֶאֱמַר שֶׁהָיוּ בִּמְקוֹם הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶּן הִנֹּם בָּמוֹת לַבַּעַל, וְשָׁם עוֹד מֹלֶךְ, וּמַה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ירמיהו לב לד "וַיִּבְנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לְהַעֲבִיר אֶת בְּנֵיהֶם לַמֹּלֶךְ", יִהְיֶה פֵּרוּשׁוֹ וּלְהַעֲבִיר אֶת בְּנֵיהֶם לַמֹּלֶךְ. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ סנהדרין סג, אַף חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּקֵּשׁ אָבִיו לַעֲשׂוֹת לוֹ כֵן, שֶׁיִּשְׂרֹף אוֹתוֹ בָּאֵשׁ, אֶלָּא שֶׁסָּכַתּוּ אִמּוֹ בְּשֶׁמֶן סָלָמַנְדְּרָא. וְהִנֵּה אָחָז לַמֹּלֶךְ הֶעֱבִיר אוֹתוֹ, כְּדִכְתִיב "וְגַם אֶת בְּנוֹ הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", וְזֶהוּ הַלָּשׁוֹן הַכָּתוּב בְּמֹלֶךְ, אִם כֵּן הִיא הַבְעָרָה שֶׁתִּמְשׁוֹל בּוֹ הָאוּר וְיָמוּת, וְנִצַּל הַצַּדִּיק בַּסָּלָמְנַדְרָא הַזּוֹ שֶׁבְּרָאָהּ הקב"ה בַּעֲבוּרוֹ. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט אָמְרוּ, כִּי מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ מִין מִמִּינֵי הַכְּשָׁפִים, כִּי בְּעִנְיַן הַכִּשּׁוּף נֶאֱמַר דברים יח י "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף", וְאָמַר בִּמְנַשֶּׁה דהי"ב לג ו "וְהוּא הֶעֱבִיר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ בְּגֵּיא בֶן הִנֹּם וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְכִשֵּׁף וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעוֹנִי", וּכְתִיב מלכים ב יז יז "וַיַּעֲבִירוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ", וְהַמֹּלֶךְ הִיא עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁמַּקְרִיבִין לוֹ הַקְּטַנִּים, אֲבָל אַחַר שֶׁמָּצָאנוּ כָּתוּב שם כג י "לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ" נֶאֶמְנוּ דִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהַכֹּל לַמֹּלֶךְ בָּאֵשׁ. אֲבָל יִתָּכֵן שֶׁהָיְתָה הָעֲבוֹדָה הַהִיא לָהֶם לִקְסֹם שָׁוְא, וְהָיוּ מִתְנַבְּאִים בָּהּ כְּפִי סִכְלוּתָם, וְהֵם נְבִיאֵי הַבַּעַל הַמַּקְרִיבִים לוֹ הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת וְיֵרָאוּ לָהֶם חֲלוֹמוֹת שָׁוְא וּמִקְסַם כָּזָב, וְלָכֵן תְּיַחֵס הַתּוֹרָה עִנְיַן הַמֹּלֶךְ בְּעִנְיַן הַקְּסָמִים, כִּי בְּכָאן ויקרא כ':ו' סָמַךְ אֶל "הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים", וּבְמִשְׁנֵה תּוֹרָה כָּל הַפָּרָשָׁה בַּמִּתְנַבְּאִים לָדַעַת הָעֲתִידוֹת בְּשֶׁקֶר. וְהִנֵּה הִזְכִּיר הַכָּתוּב כִּי הַעֲבָרַת הַזֶּרַע לַמֹּלֶךְ הוּא חִלּוּל הַשֵּׁם, וּבַפָּרָשָׁה הָאַחֶרֶת ויקרא כ':ג' מוֹסִיף "לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי", וְאוּלַי טַעְמוֹ לְמַעַן טַמֵּא אֶת הָעָם הַמְקֻדָּשׁ לִשְׁמִי, שֶׁצִּוִּיתִי ויקרא י"א:מ"ד "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" ויקרא כ"א:ח', וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בְּעָבְרָם עַל הָעֲבֵרָה הַחֲמוּרָה לְפָנַי, כִּי כֵן יֹאמַר בַּעֲבֵרוֹת הַחֲמוּרוֹת "וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" עמוס ב ז. וְיִתָּכֵן שֶׁיֹּאמַר כֵּן מִפְּנֵי שֶׁהַמַּקְרִיב מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ וְאַחַר כֵּן יָבֹא אֶל מִקְדַּשׁ ה' לְהַקְרִיב קָרְבָּן, מְטַמֵּא אֶת הַמִּקְדָּשׁ, כִּי קָרְבְּנוֹתָיו טְמֵאִים וְתוֹעֵבָה לַשֵּׁם, וְהוּא עַצְמוֹ טָמֵא לְעוֹלָם, שֶׁנִּטְמָא בָּרָעָה שֶׁעָשָׂה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בְּאוֹב וְיִדְּעוֹנִי "לְטָמְאָה בָהֶם" ויקרא י"ט:ל"א, וּכְתִיב "וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ" יחזקאל לו יח, וְהִזְכִּיר בּוֹ חִלּוּל הַשֵּׁם, כִּי כַּאֲשֶׁר יִשְׁמְעוּ הַגּוֹיִם שֶׁכִּבֵּד אֶת הַמֹּלֶךְ בְּזַרְעוֹ וְיַקְרִיב מִבְּהֶמְתּוֹ קָרְבָּן לַשֵּׁם הוּא חִלּוּל הַשֵּׁם, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַנָּבִיא שם כג לז לח "וְגַם אֶת בְּנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלְדוּ לִי הֶעֱבִירוּ לָהֶם לְאָכְלָה עוֹד זֹאת עָשׂוּ לִי טִמְּאוּ אֶת מִקְדָּשִׁי בַּיּוֹם הַהוּא", וְאָמַר שם פסוק לט "וּבְשַׁחֲטָם אֶת בְּנֵיהֶם לְגִלּוּלֵיהֶם וַיָּבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי בַּיּוֹם הַהוּא לְחַלְּלוֹ וְהִנֵּה כֹה עָשׂוּ בְּתוֹךְ בֵּיתִי". וְעַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת, יִשְׂרָאֵל זֶרַע הַקֹּדֶשׁ נוֹלָדִים בְּבֵית ה', וְזֶה טַעַם "אֲשֶׁר יָלְדוּ לִי", וְהִנֵּה הַמַּקְרִיב אוֹתוֹ לַמֹּלֶךְ מְטַמֵּא מִקְדָּשׁוֹ וּמְחַלֵּל שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, כִּלְשׁוֹן "וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו" ויקרא כ"א:ט"ו, וּלְכָךְ אָמַר בּוֹ "וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא" שם כ ג, "וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא" שם פסוק ה, וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין:

7 שבת פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא לְרַב: בַּר פַּחֲתֵי! לָא אָמֵינָא לָךְ, כִּי קָאֵי רַבִּי בְּהָא מַסֶּכְתָּא לָא תְּשַׁיְּילֵיהּ בְּמַסֶּכְתָּא אַחֲרִיתִי, דִּילְמָא לָאו אַדַּעְתֵּיהּ. דְּאִי לָאו דְּרַבִּי גַּבְרָא רַבָּה הוּא — כַּסֵּפְתֵּיהּ, דִּמְשַׁנֵּי לָךְ שִׁינּוּיָא דְּלָאו שִׁינּוּיָא הוּא.

7 פסחים פתח ↗

הַמַּפֶּלֶת אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין מִקׇּרְבָּן, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּיבִים. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: מַאי שְׁנָא אוֹר שְׁמֹנִים וְאֶחָד מִיּוֹם שְׁמֹנִים וְאֶחָד? אִם שִׁיוָּה לוֹ לְטוּמְאָה — לֹא יִשְׁוֶה לוֹ לְקׇרְבָּן? מִדְּקָאָמַר בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: מַאי שְׁנָא אוֹר שְׁמוֹנִים וְאֶחָד מִיּוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד, שְׁמַע מִינַּהּ ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא! שְׁמַע מִינַּהּ. מֵיתִיבִי: יָכוֹל יְהֵא נֶאֱכָל אוֹר לַשְּׁלִישִׁי, וְדִין הוּא: זְבָחִים נֶאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד, וּשְׁלָמִים נֶאֱכָלִים לִשְׁנֵי יָמִים. מָה לְהַלָּן — לַיְלָה אַחַר הַיּוֹם, אַף כָּאן — לַיְלָה אַחַר הַיּוֹם! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמׇּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם״ — בְּעוֹד יוֹם הוּא נֶאֱכָל, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל לְאוֹר שְׁלִישִׁי. יָכוֹל יִשָּׂרֵף מִיָּד, וְדִין הוּא: זְבָחִים נֶאֱכָלִין לְיוֹם וְלַיְלָה אֶחָד, וּשְׁלָמִים נֶאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד, מָה לְהַלָּן — תֵּיכֶף לַאֲכִילָה שְׂרֵיפָה, אַף כָּאן — תֵּיכֶף לַאֲכִילָה שְׂרֵיפָה. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזֶּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף״ — בַּיּוֹם אַתָּה שׂוֹרֵף, וְאִי אַתָּה שׂוֹרְפוֹ בַּלַּיְלָה. מִדְּקָאָמַר ״יְהֵא נֶאֱכָל אוֹר לַשְּׁלִישִׁי״ — אַלְמָא ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא! שְׁמַע מִינַּהּ. תָּא שְׁמַע: אוֹר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה. שַׁחֲרִית, מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה. בְּמוּסָף, מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה. בְּמִנְחָה, מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה. בְּעַרְבִית, מִתְפַּלֵּל מֵעֵין שְׁמוֹנָה עָשָׂר. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם אֲבוֹתָיו: מִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנָה עָשָׂר שְׁלֵימוֹת, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר הַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדָּעַת. אַלְמָא ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא! שְׁמַע מִינַּהּ. תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי דְּבֵי שְׁמוּאֵל: לֵילֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר. אַלְמָא ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא. אֶלָּא: בֵּין רַב הוּנָא וּבֵין רַב יְהוּדָה דְּכוּלֵּי עָלְמָא ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא, וְלָא פְּלִיגִי, מָר כִּי אַתְרֵיהּ וּמָר כִּי אַתְרֵיהּ. בְּאַתְרֵיהּ דְּרַב הוּנָא קָרוּ ״נַגְהֵי״, וּבְאַתְרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה קָרוּ ״לֵילֵי״. וְתַנָּא דִּידַן מַאי טַעְמָא לָא קָתָנֵי ״לֵילֵי״? לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא הוּא דְּנָקֵט. וְכִדְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגוּנֶּה מִפִּיו, שֶׁהֲרֵי עִקֵּם הַכָּתוּב שְׁמוֹנֶה אוֹתִיּוֹת, וְלֹא הוֹצִיא דָּבָר מְגוּנֶּה מִפִּיו. שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה״. רַב פָּפָּא אָמַר: תֵּשַׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה״. רָבִינָא אָמַר: עֶשֶׂר, וָיו דְּ״טָהוֹר״. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי לֹא טָהוֹר״. תַּנְיָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: לְעוֹלָם יְסַפֵּר אָדָם בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה, שֶׁהֲרֵי בַּזָּב קְרָאוֹ ״מֶרְכָּב״, וּבָאִשָּׁה קְרָאוֹ ״מוֹשָׁב״. וְאוֹמֵר: ״וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים״. וְאוֹמֵר: ״וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ״. מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא: הָנֵי מִילֵּי בִּדְאוֹרָיְיתָא, אֲבָל בִּדְרַבָּנַן לָא — תָּא שְׁמַע: וְאוֹמֵר ״וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים״. וְכִי תֵּימָא: הָנֵי מִילֵּי בִּדְרַבָּנַן, אֲבָל בְּמִילֵּי דְעָלְמָא לָא — וְאוֹמֵר ״וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ״. וּבְאִשָּׁה לָא כְּתִיב בָּהּ ״מֶרְכָּב״?! וְהָכְתִיב: ״וַתָּקׇם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים״! הָתָם, מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דִגְמַלִּים — אוֹרְחָא הִיא. וְהָכְתִיב: ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּיבֵם עַל הַחֲמֹר״! הָתָם,

7 מועד קטן פתח ↗

מַתְנִי׳ נָשִׁים בַּמּוֹעֵד מְעַנּוֹת, אֲבָל לֹא מְטַפְּחוֹת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הַסְּמוּכוֹת לַמִּטָּה מְטַפְּחוֹת. בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, בַּחֲנוּכָּה וּבְפוּרִים — מְעַנּוֹת וּמְטַפְּחוֹת, בְּזֶה וָזֶה — לֹא מְקוֹנְנוֹת. נִקְבַּר הַמֵּת — לֹא מְעַנּוֹת וְלֹא מְטַפְּחוֹת. אֵיזֶהוּ עִינּוּי — שֶׁכּוּלָּן עוֹנוֹת כְּאַחַת, קִינָה — שֶׁאַחַת מְדַבֶּרֶת וְכוּלָּן עוֹנוֹת אַחֲרֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה״. אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא הוּא אוֹמֵר ״בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה׳ אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כׇּל פָּנִים וְגוֹ׳״. גְּמָ׳ מַאי אֲמַרַן? אָמַר רַב: ״וַיי לְאָזְלָא, וַיי לַחֲבִילָא״. אָמַר רָבָא, נְשֵׁי דְּשַׁכְנְצִיב אֲמַרַן הָכִי: ״וַיי לָאָזְלָא, וַיי לַחֲבִילָא״. וְאָמַר רָבָא, נְשֵׁי דְשַׁכְנְצִיב אָמְרָן: ״גּוּד גַּרְמָא מִכַּכָּא וְנִמְטֵי מַיָּא לְאַנְטִיכִי״. וְאָמַר רָבָא, נְשֵׁי דְשַׁכְנְצִיב אָמְרָן: ״עֲטוֹף וְכַסּוֹ טוּרֵי, דְּבַר רָמֵי וּבַר רַבְרְבֵי הוּא״. וְאָמַר רָבָא: נְשֵׁי דְשַׁכְנְצִיב אָמְרָן: ״שְׁייוֹל אִצְטְלָא דְמֵלָתָא לְבַר חוֹרִין, דִּשְׁלִימוּ זְווֹדֵיהּ״. וְאָמַר רָבָא, נְשֵׁי דְשַׁכְנְצִיב אָמְרָן: ״רָהֵיט וְנָפֵיל אַמַּעְבָּרָא וִיזוּפְתָּא יָזֵיף״. וְאָמַר רָבָא, נְשֵׁי דְשַׁכְנְצִיב אָמְרָן: ״אֲחַנָא תַּגָּרֵי אַזַּבְזָגֵי מִיבַּדְקוּ״. וְאָמַר רָבָא, נְשֵׁי דְשַׁכְנְצִיב אָמְרָן: ״מוֹתָא כִּי מוֹתָא וּמַרְעִין חִיבוּלְיָא״. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: ״טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל וְגוֹ׳״ עַד ״וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ״ — דְּבָרִים שֶׁל מִיתָה: דְּיִסְפֹּד — יִסְפְּדוּנֵיהּ, דְּיִקְבַּר — יִקְבְּרוּנֵיהּ, דְּיִטְעֹן — יִטְעֲנוּנֵיהּ, דִּידַל — יְדַלּוּנֵיהּ. וְאִיכָּא דְאָמְרִי: דְּלָא יְדַל — יְדַלּוּנֵיהּ, דִּכְתִיב: ״כִּי טוֹב אֲמׇר לְךָ עֲלֵה הֵנָּה וְגוֹ׳״. תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁמֵּתוּ בָּנָיו שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל נִכְנְסוּ אַרְבָּעָה זְקֵנִים לְנַחֲמוֹ, רַבִּי טַרְפוֹן, וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבִּי עֲקִיבָא. אֲמַר לָהֶם רַבִּי טַרְפוֹן: דְּעוּ שֶׁחָכָם גָּדוֹל הוּא וּבָקִי בְּאַגָּדוֹת, אַל יִכָּנֵס אֶחָד מִכֶּם לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵירוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: וַאֲנִי אַחֲרוֹן. פָּתַח רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְאָמַר: רַבּוּ עֲוֹנוֹתָיו, תְּכָפוּהוּ אֲבָלָיו, הִטְרִיחַ רַבּוֹתָיו פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה. נַעֲנָה רַבִּי טַרְפוֹן וְאָמַר: ״וַאֲחֵיכֶם כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה״. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה נָדָב וַאֲבִיהוּא שֶׁלֹּא עָשׂוּ אֶלָּא מִצְוָה אַחַת, דִּכְתִיב: ״וַיַּקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו״ — כָּךְ, בָּנָיו שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. נַעֲנָה רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְאָמַר: ״וְסָפְדוּ לוֹ כׇל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אוֹתוֹ״, וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה אֲבִיָּה בֶּן יָרׇבְעָם שֶׁלֹּא עָשָׂה אֶלָּא דָּבָר אֶחָד טוֹב, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב״ — כָּךְ, בָּנָיו שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מַאי דָּבָר טוֹב? רַבִּי זֵירָא וְרַבִּי חִינָּנָא בַּר פָּפָּא, חַד אָמַר: שֶׁבִּיטֵּל מִשְׁמַרְתּוֹ וְעָלָה לָרֶגֶל, וְחַד אָמַר: שֶׁבִּיטֵּל פַּרְדְּסָאוֹת שֶׁהוֹשִׁיב יָרׇבְעָם אָבִיו עַל הַדְּרָכִים שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל. נַעֲנָה רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְאָמַר: ״בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּבְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ לָךְ״, וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה שֶׁלֹּא עָשָׂה אֶלָּא מִצְוָה אַחַת, שֶׁהֶעֱלָה יִרְמְיָה מִן הַטִּיט — כָּךְ, בָּנָיו שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. נַעֲנָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: ״בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִימּוֹן בְּבִקְעַת מְגִידּוֹ״, וְאָמַר רַב יוֹסֵף: אִלְמָלֵא תַּרְגּוּמֵיהּ דְּהַאי קְרָא, לָא הֲוָה יָדַעְנָא מַאי קָאָמַר. בְּעִידָּנָא הָהוּא יִסְגֵּי מִסְפְּדָא בִּירוּשְׁלֶם כְּמִסְפְּדָא דְּאַחְאָב בַּר עָמְרִי דִּקְטַל יָתֵיהּ הֲדַדְרִימּוֹן בַּר טַבְרִימּוֹן, וּכְמִסְפֵּד דְּיֹאשִׁיָּה בַּר אָמוֹן דִּקְטַל יָתֵיהּ פַּרְעֹה חֲגִירָא בְּבִקְעַת מְגִידּוֹ. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא עָשָׂה אֶלָּא דָּבָר אֶחָד טוֹב, דִּכְתִיב: ״וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מׇעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם״ — כָּךְ, בָּנָיו שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי: כְּתִיב בֵּיהּ בְּצִדְקִיָּהוּ ״בְּשָׁלוֹם תָּמוּת״, וּכְתִיב ״וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר״! אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁמֵּת נְבוּכַדְנֶאצַּר בְּיָמָיו. וְאָמַר רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי, כְּתִיב בֵּיהּ בְּיֹאשִׁיָּהוּ: ״לָכֵן הִנְנִי אוֹסִיפְךָ עַל אֲבוֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרוֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם״, וּכְתִיב: ״וַיּוֹרוּ הַיּוֹרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ״, וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֶׁעֲשָׂאוּהוּ כִּכְבָרָה! אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁלֹּא חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מְנַחֲמִין רַשָּׁאִין לוֹמַר דָּבָר עַד שֶׁיִּפְתַּח אָבֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ״, וַהֲדַר: ״וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מִנַּיִן לָאָבֵל שֶׁמֵּיסֵב בָּרֹאשׁ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶבֲחַר דַּרְכָּם וְאֵשֵׁב רֹאשׁ וְאֶשְׁכּוֹן כְּמֶלֶךְ בַּגְּדוּד כַּאֲשֶׁר אֲבֵלִים יְנַחֵם״. ״יְנַחֵם״ — אַחֲרִינֵי מַשְׁמַע! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: ״יִנָּחֵם״ כְּתִיב. מָר זוּטְרָא אָמַר מֵהָכָא: ״וְסָר מִרְזַח סְרוּחִים״. ״מִרְזָח״ — נַעֲשֶׂה שַׂר לִסְרוּחִים. אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: מִנַּיִן לְחָתָן שֶׁמֵּיסֵב בָּרֹאשׁ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר״, מָה כֹּהֵן בָּרֹאשׁ — אַף חָתָן בָּרֹאשׁ. וְכֹהֵן גּוּפֵיהּ מְנָלַן? דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְקִדַּשְׁתּוֹ״, לְכׇל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה: לִפְתּוֹחַ רִאשׁוֹן, וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן, וְלִיטּוֹל מָנָה יָפָה רִאשׁוֹן. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: קָשָׁה יְצִיאַת נְשָׁמָה מִן הַגּוּף

8 תענית פתח ↗

מַאי טַעְמָא? דִּכְתִיב: ״וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ״, כׇּל זְמַן שֶׁחַיָּה אוֹכֶלֶת בַּשָּׂדֶה — הַאֲכֵל לִבְהֶמְתֶּךָ בַּבַּיִת. כָּלָה לַחַיָּה מִן הַשָּׂדֶה — כַּלֵּה לִבְהֶמְתְּךָ מִן הַבַּיִת.

8 כתובות פתח ↗

דִּין אַרְבַּע מִיתוֹת לֹא בָּטְלוּ. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב סְקִילָה — אוֹ נוֹפֵל מִן הַגָּג, אוֹ חַיָּה דּוֹרַסְתּוֹ. וּמִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב שְׂרֵיפָה — אוֹ נוֹפֵל בִּדְלֵיקָה, אוֹ נָחָשׁ מַכִּישׁוֹ. וּמִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב הֲרִיגָה — אוֹ נִמְסָר לַמַּלְכוּת, אוֹ לִיסְטִים בָּאִין עָלָיו. וּמִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב חֶנֶק — אוֹ טוֹבֵעַ בַּנָּהָר, אוֹ מֵת בִּסְרוֹנְכֵי?! אֶלָּא, אֵיפוֹךְ: אַרְיָא וְגַנָּבֵי בִּידֵי שָׁמַיִם, צִינִּים וּפַחִים בִּידֵי אָדָם.

8 בבא בתרא פתח ↗

בָּעֵי רַב: מַתָּנָה – הֵיאַךְ? אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי תִּבְעֵי לֵיהּ לְאַבָּא? הַשְׁתָּא וּמָה מֶכֶר, דְּקָא יָהֵיב לֵיהּ זוּזֵי, אִי אֲמַר לֵיהּ: ״לֵךְ חֲזֵק וּקְנִי״ – אִין, אִי לָא – לָא; מַתָּנָה, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! וְרַב סָבַר: מַאן דְּיָהֵיב מַתָּנָה, בְּעַיִן יָפָה יָהֵיב.

10 שבת פתח ↗

אֲמַר לַהּ רַבִּי חִיָּיא לִדְבֵיתְהוּ: כִּי אָתֵי עַנְיָא — אַקְדִּימִי לֵיהּ רִיפְתָּא, כִּי הֵיכִי דְּלַקְדְּמוּ לִבְנַיִךְ. אֲמַרָה לֵיהּ: מֵילָט קָא לָיְיטַתְּ לְהוּ?! אֲמַר לַהּ, קְרָא קָא כְּתִיב: ״כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה״, וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל — גַּלְגַּל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם. תַּנְיָא, רַבִּי גַּמְלִיאֵל בְּרַבִּי אוֹמֵר: ״וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ״, כׇּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת — מְרַחֲמִין עָלָיו מִן הַשָּׁמַיִם, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת — אֵין מְרַחֲמִין עָלָיו מִן הַשָּׁמַיִם.

10 בבא בתרא פתח ↗

הָהוּא דִּזְבַן אַרְעָא אַמִּצְרָא דְּבֵי נְשֵׁיהּ. כִּי קָא פָּלְגוּ, אֲמַר לְהוּ: פְּלִיגוּ לִי אַמִּצְרַאי. אָמַר רַבָּה: כְּגוֹן זֶה – כּוֹפִין עַל מִדַּת סְדוֹם.

11 יומא פתח ↗

שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ — אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם. וְהָכְתִיב: ״לֹא תִקּוֹם וְלֹא תִטּוֹר״? הָהוּא, בְּמָמוֹן הוּא דִּכְתִיב, דְּתַנְיָא: אֵיזוֹ הִיא נְקִימָה וְאֵיזוֹ הִיא נְטִירָה? נְקִימָה — אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי מַגָּלְךָ, אָמַר לוֹ: לָאו. לְמָחָר אָמַר לוֹ הוּא: הַשְׁאִילֵנִי קַרְדּוּמְּךָ, אָמַר לוֹ: אֵינִי מַשְׁאִילְךָ, כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי — זוֹ הִיא נְקִימָה.

11 נדרים פתח ↗

אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: כׇּל הַכּוֹעֵס, אֲפִילּוּ שְׁכִינָה אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּנֶגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרֹשׁ אֵין אֱלֹהִים כׇּל מְזִמּוֹתָיו״. רַבִּי יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי אָמַר: מְשַׁכֵּחַ תַּלְמוּדוֹ וּמוֹסִיף טִיפְּשׁוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ״, וּכְתִיב: ״וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: בְּיָדוּעַ שֶׁעֲוֹנוֹתָיו מְרוּבִּין מִזְּכִיּוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבַעַל חֵמָה רַב פָּשַׁע״.

11 ספרי במדבר פתח ↗

ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה – משה רבינו לפי שהיה בכלל כעס – בא לכלל טעות. ר' אלעזר אומר: בג' מקומות בא לכלל כעס ובא לכלל טעות. כיוצא בו אתה אומר ויקרא י ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר קודש הוא לכם מהו אומר מדוע לא אכלתם את החטאת וגו'. כיוצא בו אתה אומר במדבר כ ויאמר אליהם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים? – מהו אומר? וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים. אף כאן אתה אומר ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה, מה אומר? ויאמר אלעזר אל אנשי הצבא הבאים למלחמה. משה רבינו, לפי שבא לכלל כעס – בא לכלל טעות. וי"א משה נתן לו רשות לאלעזר הכהן לדבר, שכשיפטר משה מן העולם לא יהיו אומרים לו: בחיי משה רבך לא היתה מדבר, עכשיו מה אתה מדבר? ר' יאשיה אמר: שהיה אומר דבר בשם אומרו, שנאמר אסתר ב ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי:

12 מגילה פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם: יָגַעְתִּי וְלֹא מָצָאתִי — אַל תַּאֲמֵן. לֹא יָגַעְתִּי וּמָצָאתִי — אַל תַּאֲמֵן. יָגַעְתִּי וּמָצָאתִי — תַּאֲמֵן.

15 סנהדרין פתח ↗

אִיבַּעְיָא לְהוּ: כְּגוֹן אֲנָא דִּגְמִירְנָא וּסְבִירְנָא וּנְקִיטְנָא רְשׁוּתָא, אֲבָל לָא נְקִיט רְשׁוּתָא – דִּינֵיהּ לָא דִּינָא? אוֹ דִילְמָא: אַף עַל גַּב דְּלָא נָקֵיט רְשׁוּתָא – דִּינֵיהּ דִּינָא?

15 יומא פתח ↗

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב: ״אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן״, בָּא לִטַּמֵּא — פּוֹתְחִין לוֹ. בָּא לִטָּהֵר — מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיָה מוֹכֵר נֵפְטְ וַאֲפַרְסְמוֹן,

15 קידושין פתח ↗

אִילֵּימָא מִדִּתְנַן: עֲשָׂרָה יוּחֲסִין עָלוּ מִבָּבֶל כָּהֲנֵי לְוִיֵּי – אַטּוּ כָּהֲנֵי לְוִיֵּי וְיִשְׂרְאֵלֵי כּוּלְּהוּ סְלִיקוּ? כִּי הֵיכִי דְּאִישְׁתְּיוּר מֵהָנֵי אִישְׁתְּיוּר נָמֵי מֵהָנֵי! אִישְׁתְּמִיטְתֵּיהּ הָא דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא עָלָה עֶזְרָא מִבָּבֶל עַד שֶׁעֲשָׂאָהּ כְּסוֹלֶת נְקִיָּיה וְעָלָה.

16 שבת פתח ↗

גּוּפָא, אָמַר רַב הוּנָא: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת נֶחְלְקוּ שַׁמַּאי וְהִלֵּל. שַׁמַּאי אוֹמֵר: מִקַּב חַלָּה. וְהִלֵּל אוֹמֵר: מִקַּבַּיִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא קַב וּמֶחֱצָה חַיָּיב בַּחַלָּה. מִשֶּׁהִגְדִּילוּ הַמִּדּוֹת, אָמְרוּ חֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח חַיָּיבִין בַּחַלָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: חֲמִשָּׁה פְּטוּרִין, חֲמִשָּׁה וְעוֹד חַיָּיבִין.

16 חגיגה פתח ↗

אִי מָה מַסְמֵר זֶה חָסֵר וְלֹא יָתֵר — אַף דִּבְרֵי תוֹרָה חֲסֵירִין וְלֹא יְתֵירִין, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נְטוּעִים״, מָה נְטִיעָה זוֹ פָּרָה וְרָבָה — אַף דִּבְרֵי תוֹרָה פָּרִין וְרָבִין. ״בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת״ — אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁיּוֹשְׁבִין אֲסוּפּוֹת אֲסוּפּוֹת וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה. הַלָּלוּ מְטַמְּאִין וְהַלָּלוּ מְטַהֲרִין, הַלָּלוּ אוֹסְרִין וְהַלָּלוּ מַתִּירִין, הַלָּלוּ פּוֹסְלִין וְהַלָּלוּ מַכְשִׁירִין,

18 יומא פתח ↗

כׇּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים — אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ, וְכׇל הַמַּחְטִיא אֶת הָרַבִּים — כִּמְעַט אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. כׇּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים — אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ, מַאי טַעְמָא? כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא הוּא בְּגֵיהִנָּם וְתַלְמִידָיו בְּגַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא תַעֲזוֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת״. וְכׇל הַמַּחְטִיא אֶת הָרַבִּים — אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, שֶׁלֹּא יְהֵא הוּא בְּגַן עֵדֶן וְתַלְמִידָיו בְּגֵיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָדָם עָשׁוּק בְּדַם נָפֶשׁ עַד בּוֹר יָנוּס אַל יִתְמְכוּ בוֹ״.

18 חגיגה פתח ↗

יָצָא מְנַחֵם וְנִכְנַס שַׁמַּאי כּוּ׳. לְהֵיכָן יָצָא? אַבָּיֵי אָמַר: יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה. רָבָא אָמַר: יָצָא לַעֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: יָצָא מְנַחֵם לַעֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ, וְיָצְאוּ עִמּוֹ שְׁמוֹנִים זוּגוֹת תַּלְמִידִים לְבוּשִׁין סִירִיקוֹן.

19 ספרי דברים פתח ↗

וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם, מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ אֶרֶץ אֶפְרַיִם יוֹשֶׁבֶת עַל שַׁלְוָתָהּ, וְחָזַר וְהֶרְאָהוּ מְצִיקִים הַמַּחֲזִיקִים בָּהּ.

19 יומא פתח ↗

אֲמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנַן: בְּמָטוּתָא מִינַּיְיכוּ, לָא תִּירְתוּן תַּרְתֵּי גֵּיהִנָּם.

19 ברכות פתח ↗

אֲבָל לִתְפִלָּה עַד שֶׁיְּכַסֶּה אֶת לִבּוֹ. וְאָמַר רַב הוּנָא: שָׁכַח וְנִכְנַס בִּתְפִילִּין לְבֵית הַכִּסֵּא — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיִּגְמוֹר. עַד שֶׁיִּגְמוֹר סָלְקָא דַעְתָּךְ?! אֶלָּא כִּדְאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: עַד שֶׁיִּגְמוֹר עַמּוּד רִאשׁוֹן. וְלִפְסוֹק לְאַלְתַּר וְלֵיקוּם? מִשּׁוּם דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּתַנְיָא: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַמּוּד הַחוֹזֵר — מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי הִדְרוֹקָן, סִילוֹן הַחוֹזֵר — מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי יֵרָקוֹן. אִתְּמַר: צוֹאָה עַל בְּשָׂרוֹ, אוֹ יָדוֹ מוּנַּחַת בְּבֵית הַכִּסֵּא, רַב הוּנָא אָמַר: מוּתָּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע. רַב חִסְדָּא אָמַר: אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַב הוּנָא — דִּכְתִיב: ״כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ״. וְרַב חִסְדָּא אָמַר: אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע. מַאי טַעְמָא דְּרַב חִסְדָּא — דִּכְתִיב: ״כׇּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה׳ מִי כָמוֹךָ״. אִתְּמַר: רֵיחַ רַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ עִיקָּר — רַב הוּנָא אָמַר: מַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת, וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע. וְרַב חִסְדָּא אָמַר: מַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת מִמְּקוֹם שֶׁפָּסַק הָרֵיחַ, וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע. תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא: לֹא יִקְרָא אָדָם קְרִיאַת שְׁמַע, לֹא כְּנֶגֶד צוֹאַת אָדָם, וְלֹא כְּנֶגֶד צוֹאַת כְּלָבִים, וְלֹא כְּנֶגֶד צוֹאַת חֲזִירִים, וְלֹא כְּנֶגֶד צוֹאַת תַּרְנְגוֹלִים, וְלֹא כְּנֶגֶד צוֹאַת אַשְׁפָּה שֶׁרֵיחָהּ רָע. וְאִם הָיָה מָקוֹם גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ נָמוּךְ עֲשָׂרָה טְפָחִים — יוֹשֵׁב בְּצִדּוֹ וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע. וְאִם לָאו — מַרְחִיק מִמֶּנּוּ מְלוֹא עֵינָיו. וְכֵן לִתְפִלָּה. רֵיחַ רַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ עִיקָּר — מַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת מִמְּקוֹם הָרֵיחַ, וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע. אָמַר רָבָא: לֵית הִלְכְתָא כִּי הָא מַתְנִיתָא בְּכָל הָנֵי שְׁמַעְתָּתָא, אֶלָּא כִּי הָא דְּתַנְיָא: לֹא יִקְרָא אָדָם קְרִיאַת שְׁמַע לֹא כְּנֶגֶד צוֹאַת אָדָם, וְלֹא כְּנֶגֶד צוֹאַת חֲזִירִים וְלֹא כְּנֶגֶד צוֹאַת כְּלָבִים בִּזְמַן שֶׁנָּתַן עוֹרוֹת לְתוֹכָן. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: רֵיחַ רַע שֶׁאֵין לוֹ עִיקָּר, מַהוּ? אָמַר לְהוּ: אֲתוֹ חֲזוֹ הָנֵי צִיפֵּי דְבֵי רַב, דְּהָנֵי גָּנוּ וְהָנֵי גָּרְסִי. וְהָנֵי מִילֵּי בְּדִבְרֵי תוֹרָה, אֲבָל בִּקְרִיאַת שְׁמַע — לָא. וְדִבְרֵי תוֹרָה נָמֵי לָא אֲמַרַן, אֶלָּא דְּחַבְרֵיהּ, אֲבָל דִּידֵיהּ — לָא. אִתְּמַר: צוֹאָה עוֹבֶרֶת — אַבָּיֵי אָמַר: מוּתָּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע. רָבָא אָמַר: אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע. אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דִּתְנַן: הַטָּמֵא עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְהַטָּהוֹר עוֹבֵר — טָמֵא. טָהוֹר עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְטָמֵא עוֹבֵר — טָהוֹר. וְאִם עָמַד — טָמֵא. וְכֵן בְּאֶבֶן הַמְנוּגַּעַת. וְרָבָא אָמַר לָךְ: הָתָם בִּקְבִיעוּתָא תַּלְיָא מִילְּתָא, דִּכְתִיב ״בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ״. הָכָא, ״וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָא לֵיכָּא. אָמַר רַב פָּפָּא: פִּי חֲזִיר כְּצוֹאָה עוֹבֶרֶת דָּמֵי. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא אַף עַל גַּב דְּסָלֵיק מִנַּהֲרָא. אָמַר רַב יְהוּדָה: סְפֵק צוֹאָה — אֲסוּרָה. סְפֵק מֵי רַגְלַיִם — מוּתָּרִים. אִיכָּא דְאָמְרִי, אָמַר רַב יְהוּדָה: סְפֵק צוֹאָה, בַּבַּיִת — מוּתֶּרֶת, בָּאַשְׁפָּה — אֲסוּרָה. סְפֵק מֵי רַגְלַיִם — אֲפִילּוּ בָּאַשְׁפָּה נָמֵי מוּתָּרִין. סָבַר לַהּ כִּי הָא דְּרַב הַמְנוּנָא, דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא: לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד עַמּוּד בִּלְבַד. וְכִדְרַבִּי יוֹנָתָן. דְּרַבִּי יוֹנָתָן רָמֵי: כְּתִיב ״וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ״, וּכְתִיב: ״וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ וְגוֹ׳ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ״. הָא כֵּיצַד? כָּאן בִּגְדוֹלִים, כָּאן בִּקְטַנִּים. אַלְמָא קְטַנִּים לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד עַמּוּד בִּלְבַד. הָא נְפוּל לְאַרְעָא — שְׁרֵי, וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזַרוּ בְּהוּ, וְכִי גְזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן — בְּוַדָּאָן, אֲבָל בִּסְפֵקָן — לָא גְזוּר. וּבְוַדָּאָן עַד כַּמָּה? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל זְמַן שֶׁמַּטְפִּיחִין. וְכֵן אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל זְמַן שֶׁמַּטְפִּיחִין. וְכֵן אָמַר עוּלָּא: כׇּל זְמַן שֶׁמַּטְפִּיחִין. גְּנִיבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר: כׇּל זְמַן שֶׁרִשּׁוּמָן נִיכָּר. אָמַר רַב יוֹסֵף: שְׁרָא לֵיהּ מָרֵיהּ לִגְנִיבָא, הַשְׁתָּא צוֹאָה אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב כֵּיוָן שֶׁקָּרְמוּ פָּנֶיהָ — מוּתָּר, מֵי רַגְלַיִם מִיבַּעְיָא?! אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מַאי חָזֵית דְּסָמְכַתְּ אַהָא, סְמוֹךְ אַהָא, דְּאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב: צוֹאָה, אֲפִילּוּ כְּחֶרֶס — אֲסוּרָה. וְהֵיכִי דָּמֵי צוֹאָה כְּחֶרֶס? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל זְמַן שֶׁזּוֹרְקָה וְאֵינָהּ נִפְרֶכֶת. וְאִיכָּא דְאָמְרִי: כׇּל זְמַן שֶׁגּוֹלְלָהּ וְאֵינָהּ נִפְרֶכֶת. אָמַר רָבִינָא: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה מִדִּיפְתִּי חֲזָא צוֹאָה, אֲמַר לִי: עַיֵּין אִי קָרְמוּ פָּנֶיהָ אִי לָא. אִיכָּא דְאָמְרִי הָכִי אֲמַר לֵיהּ: עַיֵּין אִי מִפְּלַאי אִפְּלוֹיֵי. מַאי הָוֵי עֲלַהּ? אִתְּמַר: צוֹאָה כְּחֶרֶס, אֲמֵימַר אָמַר אֲסוּרָה, וּמַר זוּטְרָא אָמַר מוּתֶּרֶת. אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא: צוֹאָה כְּחֶרֶס אֲסוּרָה, וּמֵי רַגְלַיִם כׇּל זְמַן שֶׁמַּטְפִּיחִין. מֵיתִיבִי: מֵי רַגְלַיִם כׇּל זְמַן שֶׁמַּטְפִּיחִין — אֲסוּרִין, נִבְלְעוּ אוֹ יָבְשׁוּ — מוּתָּרִים. מַאי לָאו נִבְלְעוּ דֻּומְיָא דְּיָבְשׁוּ, מָה יָבְשׁוּ דְּאֵין רִשּׁוּמָן נִיכָּר, אַף נִבְלְעוּ — דְּאֵין רִשּׁוּמָן נִיכָּר. הָא רִשּׁוּמָן נִיכָּר — אָסוּר, אַף עַל גַּב דְּאֵין מַטְפִּיחִין! וּלְטַעְמָיךְ אֵימָא רֵישָׁא: כׇּל זְמַן שֶׁמַּטְפִּיחִין — הוּא דְּאָסוּר, הָא רִשּׁוּמָן נִיכָּר — שְׁרֵי! אֶלָּא מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ. לֵימָא כְּתַנָּאֵי: כְּלִי שֶׁנִּשְׁפְּכוּ מִמֶּנּוּ מֵי רַגְלַיִם, אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגְדּוֹ. וּמֵי רַגְלַיִם עַצְמָן שֶׁנִּשְׁפְּכוּ, נִבְלְעוּ — מוּתָּר, לֹא נִבְלְעוּ — אָסוּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כׇּל זְמַן שֶׁמַּטְפִּיחִין. מַאי ״נִבְלְעוּ״ וּמַאי ״לֹא נִבְלְעוּ״ דְּקָאָמַר תַּנָּא קַמָּא? אִילֵימָא נִבְלְעוּ דְּאֵין מַטְפִּיחִין, לֹא נִבְלְעוּ דְּמַטְפִּיחִין — וַאֲתָא רַבִּי יוֹסֵי לְמֵימַר: כׇּל זְמַן שֶׁמַּטְפִּיחִין הוּא דְּאָסוּר, הָא רִשּׁוּמָן נִיכָּר — שְׁרֵי, הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אֶלָּא נִבְלְעוּ דְּאֵין רִשּׁוּמָן נִיכָּר, לֹא נִבְלְעוּ — דְּרִשּׁוּמָן נִיכָּר. וַאֲתָא רַבִּי יוֹסֵי לְמֵימַר כׇּל זְמַן שֶׁמַּטְפִּיחִין הוּא דְּאָסוּר, הָא רִשּׁוּמָן נִיכָּר — שְׁרֵי. לָא. דְּכוּלֵּי עָלְמָא כׇּל זְמַן שֶׁמַּטְפִּיחִין הוּא דְּאָסוּר הָא רִשּׁוּמָן נִיכָּר — שְׁרֵי,

20 נחלת אבות על אבות פתח ↗

והדרך הרביעי הזה הוא ענין הסייגים. ולכן הקדים לומר: "שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה". ומלת 'ערוה' לא תאמר בלבד על איסורי העריות, כי היא כוללת גם כן כל חטא ואשמה, וכל דבר שראוי להיות מכוסה ונעלם מהאדם, ונתגלה לו יקרא 'ערוה' מלשון: "ערו ערו עד היסוד בה" תהילים קלז, ז, שחרפות האדם ובזוייו וגם מפלתו נקראת 'ערוה'. אמר במפלת בבל ישעיה מז, ג : "תגל ערותך גם תראה חרפתך". וזכר השלם ש"שחוק וקלות ראש", רוצה לומר חוסר דעת ומיעוט תבונה מרגילין את האדם לכל ערוה וחטא, ולכן ראוי לו שיעשה סייגים, כדי שבשומרו אותם ישמור הדברים העיקריים לשלמותו. כי כמו שהגדר והסייג שהיא המחילה הנעשית סביב השדה והכרם שומרים ומונעים אותו מן החיות שלא יכרסמוהו, כך סייגי התורה שומרים את מצוותיה, שלא יעבור עליהם האדם, שהוא לחוסר שכלו בשעת החטא כבהמה. ולכן ראוי, שיעשה לעצמו סייגים ולא ישען על דעתו ובינתו, לפי שהוא 'קל ראש', וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה סוטה ג, ע"א: אין אדם עושה עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, שהוא הקלות ראש.

21 סנהדרין פתח ↗

וְאָמַר רַחֲמָנָא: ״אִישׁ״. אִישׁ – אַתָּה צָרִיךְ לַחֲזוֹר עָלָיו אִם יֵשׁ לוֹ גּוֹאֲלִין וְאִם לָאו. קָטָן – אִי אַתָּה צָרִיךְ לַחֲזוֹר עָלָיו, בְּיָדוּעַ שֶׁאֵין לוֹ גּוֹאֲלִין. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: ״אִישׁ״ – אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ. בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁרָאוּי לְבִיאָה מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִישׁ״. אֲמַר לֵיהּ: יֵשׁ לוֹ וְאֵינוֹ מוֹלִיד, כִּתְבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ דָּמֵי. דְּבֵי חִזְקִיָּה תָּנָא: ״וְכִי יָזִד אִישׁ״ – אִישׁ מֵזִיד וּמַזְרִיעַ, וְאֵין קָטָן מֵזִיד וּמַזְרִיעַ. אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרַב אָשֵׁי: מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״מֵזִיד״ לִישָּׁנָא דְּבַשּׁוֹלֵי הוּא? דִּכְתִיב: ״וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד״. וְהָא תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״בֵּן״ – וְלֹא אָב? הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּאִיעַבַּר בָּתַר דְּאַיְיתִי שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וְאוֹלֵיד מִקַּמֵּי דְּלַקֵּיף זָקָן – מִי אִיכָּא שְׁהוּת כּוּלֵּי הַאי? וְהָא אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפָּדַאי: כׇּל יָמָיו שֶׁל בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינוֹ אֶלָּא שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים בִּלְבַד! אֶלָּא לָאו דְּאִיעַבַּר מִקַּמֵּי דְּלַיְיתֵי שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וְאוֹלֵיד מִקַּמֵּיהּ דְּלַקֵּיף זָקָן, וּשְׁמַע מִינַּהּ: קָטָן מוֹלֵיד! לָא, לְעוֹלָם דְּאִיעַבַּר בָּתַר דְּאַיְיתִי שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וְאוֹלִיד בָּתַר דְּאַקֵּיף זָקָן. וּדְקָא קַשְׁיָא דְּרַבִּי כְּרוּסְפָּדַאי – כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: אָמְרִי בְּמַעְרְבָא ״בֵּן״ – וְלֹא הָרָאוּי לִקְרוֹתוֹ אָב. גּוּפָא, אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפָּדַאי אָמַר רַבִּי שַׁבְּתַי: כׇּל יָמָיו שֶׁל בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינָן אֶלָּא שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים בִּלְבַד. וְהָאֲנַן תְּנַן: מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְעַד שֶׁיַּקִּיף זָקָן! הִקִּיף זָקָן – אַף עַל גַּב דְּלָא מְלוֹ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. מְלוֹ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים – אַף עַל גַּב דְּלֹא הִקִּיף. יָתֵיב רַבִּי יַעֲקֹב מִנְּהַר פְּקוֹד קַמֵּיהּ דְּרָבִינָא, וְיָתֵיב וְקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: שְׁמַע מִינַּהּ מִדְּרַבִּי כְּרוּסְפָּדַאי אָמַר רַבִּי שַׁבְּתַי, יוֹלֶדֶת לְשִׁבְעָה אֵין עוּבָּרָהּ נִיכָּר לִשְׁלִישׁ יָמֶיהָ. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ: עוּבָּרָהּ נִיכָּר לִשְׁלִישׁ יָמֶיהָ, לְמָה לִי שְׁלֹשָׁה? בִּתְרֵי וְתִילְתָּא סַגִּיא! אֲמַר לֵיהּ: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ, עוּבָּרָהּ נִיכָּר לִשְׁלִישׁ יָמֶיהָ. זִיל בָּתַר רוּבָּא. אַמְרוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר לֵיהּ: וּבְדִינֵי נְפָשׁוֹת מִי אָזְלִינַן בָּתַר רוּבָּא? הַתּוֹרָה אָמְרָה: ״וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה וְהִצִּילוּ הָעֵדָה״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ זִיל בָּתַר רוּבָּא?! אַהְדְּרוּהָ קַמֵּיהּ דְּרָבִינָא. אֲמַר לֵיהּ: וּבְדִינֵי נְפָשׁוֹת לָא אָזְלִינַן בָּתַר רוּבָּא? וְהָתְנַן: אֶחָד אוֹמֵר ״בִּשְׁנַיִם בַּחֹדֶשׁ״ וְאֶחָד אוֹמֵר ״בִּשְׁלֹשָׁה״, עֵדוּתָן קַיֶּימֶת, שֶׁזֶּה יוֹדֵעַ בְּעִיבּוּרוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ וְזֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לָא אָמְרִינַן זִיל בָּתַר רוּבָּא, נֵימָא: הָנֵי דַּוְקָא קָא מַסְהֲדִי, וְאַכְחוֹשֵׁי הוּא דְּקָא מַכְחֲשִׁי אַהֲדָדֵי! אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן זִיל בָּתַר רוּבָּא, וְרוּבָּא דְאִינָשֵׁי עֲבִדִי דְּטָעוּ בְּעִיבּוּרָא דְּיַרְחָא! אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִדִּפְתִּי: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד מִתְקַדֶּשֶׁת בְּבִיאָה, וְאִם בָּא עָלֶיהָ יָבָם – קְנָאָהּ, וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ. וּמְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ, לְטַמֵּא מִשְׁכָּב הַתַּחְתּוֹן כְּעֶלְיוֹן. נִישֵּׂאת לַכֹּהֵן – אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה. בָּא עָלֶיהָ אֶחָד מִן הַפְּסוּלִין – פְּסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה. וְאִם בָּא עָלֶיהָ אֶחָד מִכׇּל הָעֲרָיוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּתוֹרָה – מוּמָתִין עָלֶיהָ, וְהִיא פְּטוּרָה.

21 מועד קטן פתח ↗

אָמַר מָר זוּטְרָא: מַאי קְרָא — דִּכְתִיב: ״תָּבֹא בְּכֶלַח אֱלֵי קֶבֶר״, ״בְּכֶלַח״ בְּגִימַטְרִיָּא שִׁיתִּין הָווּ.

21 בבא בתרא פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת: עַד שֵׁית לָא תְּקַבֵּיל, מִכָּאן וְאֵילָךְ – קַבֵּיל, וְאַסְפִּי לֵיהּ כְּתוֹרָא. וַאֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת: כִּי מָחֵית לְיָנוֹקָא, לָא תִּימְחֵי אֶלָּא בְּעַרְקְתָא דִמְסָנָא. דְּקָארֵי – קָארֵי, דְּלָא קָארֵי – לֶיהֱוֵי צַוְותָּא לְחַבְרֵיהּ.

1 הנה המשנה הזאת באו בה שלושה חלקים: הנחה וקושיא ותירוץ. כי ההנחה היא אומרו: "בעשרה מאמרות נברא העולם". והקושיא היא אומרו: "והלא מאמר אחד יכול להבראות". והתירוץ הוא "אלא להפרע" וכו'. וכאשר תעיין במשנה הזאת כמו שהיא מענין העשרה מאמרות, ככה תמצא שהיא כוללת עשרה הקדמות אמתיות:

2 האחד – שנברא העולם. רוצה לומר, שאינו קדמון כדעת הפילוסוף אבל שהוא מחודש. וגם שאין חדושו בהשתנות והתהוות חומר קדום שהיה שם כמו דעת אפלטון. ונמשך אחריו הרלב"ג, אבל שהיה החדוש יש מאין. וכבר ביאר הרב בפרק ל' חלק ב' שאין בלשוננו מלה תורה על החדוש אחרי האפס המוחלט כי אם לשון 'ברא'. ואין להקשות עליו מ"ויברא אלהים את התנינים הגדולים" בראשית א, כא; "ויברא אלהים את האדם" שם שם, כז, כי להיותם בריאות עצומות ונפלאות מזולתם, הטיל עליהם לשון בריאה. אבל עיקר הנחתם היא על התהוות הדבר אחר האין. והיה אם כן דעת הרב שם 'ברא' מושאל יאמר בעצם ואמת על מציאות היש אחר האין, ועל דרך ההשאלה יאמר על מציאות כל דבר זר בענינו כאלו הוא יש מאין.

3 השנית – שנברא העולם במאמר. רצה לומר, שלא היה יתברך כפועל המלאכות ולא כפועל הטבעי שיפעלו במה שימששו, כי פעולתו היתה במאמר. ואמנם מה הנרצה בזה המאמר כבר ביארו הרב המורה בפרק ס"ז חלק א' זכרונו לברכה, כאשר הושאל לשון 'אמירה' ל'רצון' בכל מה שנברא בימי בראשית ונאמר 'ויאמר ויאמר' הושאלה לו גם כן השביתה וכו'. והנה פירש שלשון 'אמירה' נאמר על הרצון.

4 השלישית – שהיו המאמרות אשר נברא בהם העולם עשרה ולא פחות ולא יותר. וכבר היו הנמצאים כולם בזה המספר מעשרה מאמרות: האחד – עצם רומז לאחד המספרי שהוא התחלת המספר וסיבתו, שהוא משל לאל יתעלה שהוא התחלת הדברים כולם וסיבתם. והט' – הנשארים הם מקרים נשואים עליו, כמו שהדברים הנמצאים מקריים בערכו יתעלה. ולהיות זה המנין מקודש היו הספירות האלהיות עשרה, ונאמרו בסיני עשר דברות. וכנגדן היו ישראל נותנין המעשרות שהיה העשירי קדש ליי'.

5 הרביעית – שהיה יכול הקב"ה לברוא את העולם במאמר אחד. והיה זה, לפי שהיכולת האלהי הוא בלתי בעל תכלית, ואם היה יכול לברוא העולם אחרי האפס המוחלט, איך לא היה יכול לבראו במאמר אחד? אף כי בהיות העולם מקושר כאיש אחד, יהיה הרצון והאמירה המורה על הרצון בבריאתו אחת.

6 החמישית – שהיה ראוי לבוראו ולא במאמרים רבים. וזה לפי שהכפל והמותר לא ימצא בדברי הטבעיים וכל שכן באלהיים. כי לכן אמר החכם משלי טז, ד: "כל פעל יי' למענהו". ואמר אדוננו משה דברים לב, ד: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". רוצה לומר, שאין בו דבר מותר כי אם כפי המשפט והצדק. ולכן הקשה המקשה "והלא במאמר יכול להבראות", רצה לומר שהיה ראוי שתהיה הבריאה במאמר אחד ולא במארים מיותרים.

7 הששית – שהשם יתברך משגיח במעשה בני אדם ובפעולותיו בכל אחת מהן בפרט הטובה היא אם רעה, כדי להשכיר ולהעניש עליה. וכמאמר הנביא ירמיה לב, יט: גדול העצה ורב העלילה אשר עינך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. וזהו שנאמר במשנה: "להפרע מן הרשעים... וליתן שכר טוב לצדיקים".

8 השביעית – שהרשעים מאבדין את העולם ברשעתם. רצה לומר, שלא לבד הם מאבדין את עצמם ברשעתם, כי גם את העולם כולו הם מאבדין.

9 השמינית – שעונש הרשעים אינו לבד כפי העבירה שעשו, אבל הוא כפי מנין המאמרים שנברא העולם בהם אשר היו סיבת אבידתו.

10 התשיעית – שהצדיקים מקיימין את העולם בצדקתם ויושרם ופסוק מלא הוא משלי י, כה: "וצדיק יסוד עולם". רוצה לומר, שהוא היסוד שעליו יתקיים.

11 והעשירית – שהנה שכר הצדיקים לא היה לבד כפי המצוות אשר יעשו בעצמם, כי אם כפי ריבוי המאמרים שנברא העולם בהם שהצדיק ההוא היה סיבת קיומו.

12 הרי לך בזה עשר הקדמות אמתיות יוצאות מהמשנה הזאת של עשרה מאמרות.

13 האמנם כבר יפלו במשנה הזאת עשרה ספיקות. כי כמו שהיו המאמרות עשרה וההקדמות עשרה, יהיו גם כן הספיקות עשרה, והם אלו:

14 ראשונה – באומרו: "בעשרה מאמרות נברא העולם". והוא מה שכבר הקשו במסכת ראש השנה דף לב, ע"א: הני מאמרות מאי נינהו דילמא 'ויאמר ויאמר' דבראשית הני תשעה הוו. ורש"י כתב שיושלם המנין עם בראשית ברא, כי נסמך למאמר הגמרא שאמרו ובראשית נמי מאמר הוא, שנאמר תהילים לג, ו: "בדבר יי' שמים נעשו". ופירש רש"י שמאבדין את העולם שטרח הקב"ה לבוראו בעשרה מאמרות. עד כאן לשונו. והרשב"ם נכדו לא נמשך אחריו והאריך יותר, וכתב בעשרה מאמרות, בראש השנה מפרש מאי ניהו תשעה ויאמר ויאמר שיש במעשה בראשית. ובפרקי רבי אליעזר פרק ג' ובפסיקתא פרשת בראשית, לז משלימין מאותם הכתובים אצל יצירת האדם, אף על פי שאינם עם מעשה בראשית לפני "ויכולו" עד כאן לאמור. ויקשה לדעת רש"י שמנה במספר העשרה מאמרות 'בראשית' כדברי חכמינו זכרונם לברכה. מה שכתב הוא בפירוש התורה שהספור נמשך אל בראשית א, ג: "ויאמר אלהים יהי אור", ושלא בא הכתוב להורות סדר הבריאה ולומר ששמים וארץ קדמו. וכן כתב עליו הרמב"ן זכרונו לברכה, והנה לדעתו לא נברא ביום הראשון רק האור. ובפירוש המשנה ארחיב בזה הענין.

15 שנית – באומרו: "והלא במאמר אחד יכול להבראות". כי זה אי איפשר לפי, ששינוי המאמרים וריבויים התחייב מריבוי הדברים והתחלפותם. ואם היו הנבראים רבים ומחולפים, איך יתהוו במאמר אחד? והנה הרמב"ם פירש שהיה יכול לספר הבריאה במאמר אחד, ויכול לומר ויאמר אלקים יהיו שמים, ויקוו המים, ותדשא הארץ, ויהי מאורות במאמר אחד. ואמנם ייחד מאמר לכל אחד להודיעך גודל כוח המציאות וטוב סדרו, ושהמפסידו יפסיד דבר גדול ואשר יתקנהו יתקן דבר גדול וכו'. ואחריו נמשך המאירי והרב מתתיה זכרונו לברכה. וקשה לפירושם שהיה ראוי שיאמר המקשה, והלא במאמר אחד יכול לאומרם, לא יכול להבראות, שנראה בבירור שכוונתם לתת טעם אל עצם הבריאה היותה בעשרה מאמרות, לא אל האמירה או הכתיבה.

16 שלישית – שחלוף הזמנים אין ספק שיביא חלוף המאמרים. כי מה שנאמר היום הוא זולת מה שנאמר מחר. ואם כן היאך יכול להיות הנמצאים כולם נבראים במאמר אחד אחרי שבאו המאמרים ההם בימים מתחלפים יום ליום יביע אומר, ואיך יהיו אם כן אחד? והנה הדבורים שבאו למשה רבינו עליו השלום זכרה התורה בהם "וידבר יי' אל משה", אם בהיותם בזמנים מחולפים או להיותם מצוות מתחלפות, שלכן היה בלתי איפשר שיוכללו במאמר ודבור אחד.

17 רביעית – למה לא הקשה המקשה, והלא בשום מאמר היה יכול לבוראו, כמו שמצינו בשמים ובארץ שנבראו, ולא זכר הכתוב בבריאתם ויאמר אלקים יהיו שמים וארץ, אבל אמר בראשית א, א: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", מבלי לשון אמירה? כי עם היות שאמר המשורר תהילים לג, ו: " בדבר יי' שמים נעשו", הנה התורה לא זכרה בהם 'ויאמר'.

18 חמישית – באומרו: "אלא כדי להפרע מן הרשעים". ואיך נאמר בו יתברך נטירה ונקמה, שהם הפעליות שאי איפשר שימצאו בו, כי הם מטבע החומר וחסרונותיו בהם. והתורה הזהירה את האדם עליהם, שנאמר ויקרא יט, יז-יח: "לא תשנא את אחיך בלבביך לא תקום ולא תטור את בני עמך". ואמר ויקרא יח, ד: את חוקותי תשמורו. רצה לומר, שאין בו לא שנאה, ולא קנאה, ולא נטירה, ולא איבה. ואיך יאמר אם כן "להפרע מן הרשעים", והיה ראוי שיאמר להעניש את הרשעים.

19 ששית – ומה הטורח שיגיע אליו יתברך בעשרה מאמרות יותר מאחד. כי הנה הוא יתברך לא ייעף ולא ייגע, ובערכו אין הפרש בין שיצוה על דבר אחד פעם אחת או עשרה פעמים. והנה באזהרתו עבודה זרה תמצא בתורה צוויים ואזהרות רבות יותר מעשרה, אבל לא היו כוחם כי אם ככוח מאמר אחד מהם לאסור עבודה זרה ומשמשיה.

20 שביעית – באומרו: ש"הרשעים שמאבדין את העולם". והוא שאם קרא עולם גוף הרשע עצמו שנקרא עולם קטן כל אדם, וכמו שכתב הרב המורה פרק ע"ב חלק א'. הנה אם כן כיון התנא לזה, לא יצדק באומרו: "שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות". כי האדם שהוא עולם קטן לא נברא בעשרה מאמרות כי אם במאמר אחד, ואם רצה במלת 'עולם' הכדור בכללו וכל מה בתוכו, שהוא השמים והארץ וכל צבאם, איך יאמר שהרשע מאבד אותו ברשעתו, ואינו כן כי הוא משחית נפשו והעולם כמנהגו נוהג ואינו נפסד ולא נאבד בעבור הרשע.

21 שמינית – איך יאמר התנא שהקב"ה ברא את העולם בעשרה מאמרות, כדי להגדיל את עונש המאבדין אותו, ואין זה ממדת הטוב והמטיב. והכתוב צווח תהילים פט, ג: "עולם חסד יבנה", ואין זה ממדת החסד כי אם נתינת מכשול הרבה מאמרות "לפני עור" ויקרא יט, יד. ויותר טוב היה לבוראו במאמר אחד, כדי שהחוטא יקל עונשו ויענש מעט.

22 תשיעית – באומרו כדי "להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות". והוא עוול גדול למה יפרע מן הרשעים, לפי חשבון עשרה מאמרות והם לא אבדו, אלא עולם שווה מאמר אחד. ואם הוא יתעלה רצה להרבות במאמרים, אין זה מוטל על הרשע וגם לא על הצדיק כי אם ראובן גזל כלי משמעון ואבדו, והכלי בעצמו לא היה שווה כי אם דינר אחד, אף על פי ששמעון יאמר שפזר מממונו וקנה אותו בעשרה דינרין, הנה כאשר יבואו עד האלהים ירשיעון את ראובן לשלם. כי אם דינר אחד שהיה שווה הכלי קל וחומר בבית דין של מעלה שלא ישפוט כי אם צדק ואמת.

23 עשירית – למה כמו שאמר בצדיק: "וליתן שכר טוב לצדיקים" לא אמר כזה הלשון ברשעים ליתן גמול רע לרשעים, אחרי שהדין שווה בהם וידיעת ההפכים אחת. וכמאמר הנביא ישעיה ג, י-יא: "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו".

24 הרי לך בזה עשרת הספיקות שאיפשר לספק במשנה הזאת. ואומר בהיתרם עם פירוש המשנה.

25 וראשונה הודיעך, כי הכונה הכוללת בזה הפרק החמישי היא להגיד, שהעולם לא נברא אלא לכבוד השם, והוא תכלית כוונת בריאתו. כמאמר הנביא ישעיה מג, ז: "כל הנברא בשמי ולכבודי בראתיו". ונאמר ירמיה לג, כה: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". רצה לומר, שלא נבראו הנמצאים כולם כי אם מפני תכלית, והתכלית הוא שידע כל פעול שהאל פעלו ויבין כל יצור שהשם יצרו. ומזה הצד היה הקב"ה פועל העולם וצורת העולם ותכלית העולם, רוצה לומר התכלית אשר אליו יפנו הצדדים כולם. והתכלית הוא, שידע כל פעול שהאל פעלו ויבין כל יצור שהשם יצרו, ומזה הצד היה הקב"ה פועל העולם וצורת העולם ותכלית העולם. רוצה לומר התכלית אשר אליו יפנו הדברים כולם. ולפי שבסוף הפרק הרביעי שעבר נזכר מאמר רבי אלעזר הקפר מענין תחיית המתים שהוא כולו מכוון "להודיע ולהודע שהוא האל הוא היוצר הוא הבורא" וכו', כמו שפירשתי. לכן ראה מסדר המשנה להביא אחריו הפרק הזה לבאר ולהוכיח בו אמתת הדעת. רוצה לומר, שהיו הדברים כולם בעולם השפל נבראים לאותו תכלית שיכירו את בוראם ויהללוהו וישבחוהו, והצדיק מביאו אל זה התכלית והרשע מרחיקו ממנו. ולכן ראוי לכל אדם שיתישר אם באמונותיו ותורתו ואם במדותיו ומעשה מצוותיו כי זה כל האדם. וכמו שאמרו במסכת שבת דף פח, ע"א: "משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה" תהילים עו, ט, אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית. אם ישראל מקבלין את התורה מוטב, ואם לאו תחזור אתכם לתוהו ובוהו. גם כי במשנה האחרונה מהפרק ד' נאמר: "שעל כרחך אתה נוצר", ואמר: "שהוא היוצר הוא הבורא" וכו'. ומפני זה באה המשנה הראשונה לבאר ענין הבריאה. ואתה תדע שבאותו פסוק בראשית א, א של "בראשית ברא אלהים" וגו'; "והארץ היתה תוהו ובוהו" שם שם, ב, פירש רש"י זכרונו לברכה, שלא בא הפסוק הראשון לבאר, ששמים וארץ קדמו בבריאתם כי אם להגיד שקודם בריאתם היה כן.

26 והנה הרמב"ן הבין מדברי הרב, שתהיה גזירת הכתוב ב"ויאמר אלהים יהי אור" בראשית א , ג ויאמר בראשית שברא אלהים שמים וארץ, ושהיתה הארץ תוהו ובוהו אמר אלהים יהי אור. ולכן כתב הרמב"ן על דברי רש"י זכרונו לברכה, ולדעתו לא נברא ביום הראשון כי אם האור וכו'. והוא תימא גדול אצלי מהרמב"ן, איך הבין זה מדברי רש"י זכרונו לברכה. כי הנה הוא כתב על "יהי מאורות" שם שם, יד זכרונו לברכה – "מיום ראשון שנבראו וברביעי ציוה עליהם להתלות ברקיע". וכן כל תולדות השמים והארץ כולם נבראו מיום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו הוא שכתוב בראשית א, א: "את השמים" לרבות תולדותיהם. "ואת הארץ" לרבות תולדותיה עד כאן. ואיך אם כן יאמר שלא נברא ביום הא' כי אם האור. ולכן אחשוב שלא היתה כוונת רש"י זכרונו לברכה מה שהבין ממנו הרמב"ן, כי הוא לא יכחיש שנבראו ביום הראשון השמים וכל תולדותיהם, הארץ וכל תולדותיה, עם היות שנקבעו ונתראו כל אחד ביומו. אבל כיון לומר שמלת 'בראשית' תורה על קדימת זמנית, ושהתי"ו תורה על הסמיכות. וכיון שלא מצאנו סמיכות למילת 'בראשית', ראוי שנאמר שלא בא אותו פסוק ראשון בתורה להורות סדר הבריאה ולומר ששמים וארץ קדמו. כי עם היות שנבראו ביום הראשון לא בא הכתוב הזה לספר ענין קדימתם, שאם היה כן היה ראוי שיאמר בראשונה "ברא אלהים את השמים" וגו'. ולכן פירש שאין גזירת הכתוב 'ברא', כי הוא בהמשך הדברים אבל גזרתו הוא "והארץ היתה תוהו ובוהו". כלומר בראשית בריאת השמים והארץ מהשלימות אשר הם עתה הארץ בתחלת בריאתה היתה תוהו ובוהו. והשמים בתחלת בריאתם לא היו עדיין מאירים, וזהו: "וחושך על פני תהום" בראשית א, ב. ואז קודם הבדלת הדברים אלו מאלו אחרי היותם נבראים בערבוביא ציוה הקב"ה על בריאת האור לשער בו ימים וליחס כל דבר ליומו. זו היא כוונת רש"י זכרונו לברכה בפירוש הכתוב, שתהיה גזרתו ב"והארץ היתה תוהו ובוהו", שהם הדברים שנבראו ביום הראשון לא ב"ויהי אור" כמו שחשב הרמב"ן, ולשון רש"י מורה על זה באומרו זכרונו לברכה: "אף כאן אתה אומר בראשית ברא הקב"ה את השמים ודומה לו תחלת דבר יי' בהושע, שכך פירושו תחלת דבורו של הקב"ה בהושע ויאמר יי' אל הושע" וכו'. ולפי זה יהיה פירוש הכתוב בראשית בריאת אלהים שמים וארץ "הארץ היתה תוהו ובוהו". ואין להקשות מוא"ו והארץ שהיא מיותרת, כי לזה הביא פסוק הושע א, ב: "ויאמר יי' אל הושע". וכן אמר עוד רש"י, שהרי המים קדמו שהרי כתוב בראשית א, ב: "ורוח אלהים מרחפת על פני המים".

27 ומזה התבאר לך שמה שפירש הרמב"ן בזה הפסוק שהוא היותר מחוור בפשוטו ובסדר הבריאה, שבראשונה ברא הקב"ה שני חומרים. מהאחד מהם עשה הנמצאים העליונים, ומהאחר עשה הנמצאים השפלים, ושעליהם אמר בראשית א, א: "ברא אלהים את השמים ואת הארץ", שהוא עצמו דעת רש"י, אם לא שרש"י יסמוך אותו אל פסוק שם שם, ב: "והארץ היתה תוהו ובוהו". והרמב"ן סמך אותו פסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", מפני שלא קבל היות מלת 'בראשית' סמוכה כדברי רש"י זכרונו לברכה. אבל שגם כן ימצא מוכרת כמו שהביא "מגיד מראשית אחרית" ישעיה מו, י; "וירא ראשית לו" דברים לג, כא.

28 והרב עמנואל מרומי פירש, שבפסוק הראשון נכללו שלושת חלקי הנמצא שהם העולם השכלי והשמימיי והחומר, ושעליהם אמר "בראשית ברא". רוצה לומר הבורא שלושה המה, והם: "אלהים" – ושהם השכלים הנבדלים, "והשמים" – שהם הגלגלים, "והארץ" – שהוא העולם השפל בכללו. ואינו נכון בעיני. ויותר נכון לפרש שמלת 'בראשית' נאמרה על הקדמה מקובלת, שראוי שיקבל אדם בכל חכמה וידיעה מה הקדמה, או הקדמות בדרך העיקרים, או היסודות שעליהם תסובב תבנה ותכונן אותה ידיעה. ולפי שעיקר חדוש העולם ובריאתו הוא היסוד וההקדמה המקובלת שעליה תבנה התורה בספוריה ונפלאותיה ומצוותיה, לכן בתחלתה הניח על דרך הקבלה זה העיקר, ועליו אמר בראשית א, א: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". רצה לומר בראשית התורה הזאת ראוי שתאמין בקבלה שברא האלהים האדירים יתברך את השמים ואת הארץ.

29 והכלל היוצא מכל זה שצדקו דברי חכמינו זכרונם לברכה שאמרו ראש השנה לב, ע"א: בראשית נמי מאמר הוא דכתיב תהילים לג, ו: "בדבר יי' שמים נעשו". לפי שנמצאו בבריאה עשרה דברים שציוה הקב"ה בהם שהם הראשון, והוא הכולל בהמצאת היש מאין. והתשעה שנאמר בהם 'ויאמר ויאמר' מן "ויאמר אלהים יהי אור" עד "ויאמר אלהים נעשה אדם" וגו' בראשית א, ג-כו. ואין להקשות למה לא נאמר בראשון 'ויאמר' כמו שנאמר בתשעה כולם, לפי שהסיבה בזה היא, שבבריאת היש מאין באותם שני החומרים הראשונים שנעשו ממנו יתברך, מבלי היות שם דבר קדמות, לא תפול לשון אמירה כי לא היה שם למי יאמר. אמנם בתשעה שנעשו הדברים מאותם החומרים הראשונים אמר לשון 'ויאמר', כאילו הקב"ה אמר לאותו דבר אשר ברא ראשונה שיוציא ממנו נמצא כך וכך. הנה זהו התר השאלה הראשונה בביאור העשרה מאמרות לדעת חכמינו זכרונם לברכה בגמרא שהוא שלקח רש"י זכרונו לברכה.

30 אמנם אם לא נשלים מנין העשרה מאמרות עם בריאת שמים וארץ, ונצטרך להשלימו עם שאר האמירות, שנאמרו בענין על דרך מה שאמרו בפרקי רבי אליעזר פרק ג' ובפסיקתא פרשת בראשית, לז, והוא דרך רשב"ם. ואין דעתי סובל שיהיה בכלל אלו אמירה כלל ממה שבא אחר פרשת בראשית ב, א "ויכולו", כי אם באמירות שבאו בספור הבריאה קודם ויכולו, שעליהם אמר: "נברא העולם", והם אלו בראשית א, ג-כט: המאמר הראשון – "יהי אור". המאמר הב' – "יהי רקיע". המאמר הג' – "יקוו המים". המאמר הד' – "תדשא הארץ". המאמר הה' – "יהי מאורות". המאמר הו' – "ישרצו המים". המאמר הז' – "תוצא הארץ". המאמר הח' – "נעשה אדם". המאמר הט' – "ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו". המאמר העשירי – "ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב" וכו'.

31 והנה היה ברכת הפריה ורביה מאמר באדם ולא בדגים. לפי שבדגים לא נאמר "ויאמר אלהים" או "ויאמר להם" כי אם "ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו" בראשית א, כב, שענינו שנתן להם טבע הפריה והרביה. אמנם באדם לא נאמר כן, אבל היתה בו הברכה זולת האמירה, שנאמר שם שם, כח: "ויברך אותם אלהים ויאמר להם". הנה הברכה היתה הטבע ששם באדם לפרות ולרבות כמו בשאר החיים. ומלבד המתנה ההיא הטבעית ציוה אותם בדרך מצוה, והוא אומרו בראשית א, כח: "ויאמר להם אלהים פרו ורבו". ועם זה תשיב להראב"ע שאמר שאין "ויאמר להם אלהים פרו ורבו" – מצוה, לפי שבזה נאמר על הדגים שאינו כן חוץ מכבודו. כי לא נאמר בדגים "ויאמר להם אלהים", אבל נזכר בהם הפריה ורביה כדרך טבע, ובאדם בדרך בחירה כמו שהיא בו. ובאו אם כן באדם שלושה מאמרים למעלתו: האחד – בבריאתו שהיתה רצונית ממנו יתעלה. והשנית – בפריתו שתהיה בחירית ורצוניית בו. והג' – במזונותיו שהם גם כן יהיו כפי הבחירה והמלאכה השכלית לא בטבע. וכל זה מורה על שלימותו שנאמרו בו ג' מאמרים כמספר המאמרים שנאמרו בבריאת השמים, שהם: "יהי אור"; "יהי רקיע"; "יהי מאורות" להגיד שהאדם שווה במעלתו אל הגרמים השמימיים. ושהשכל כפי הסברא הישרה מורה שעשרה מאמרות שנזכרו במשנה, ראוי שיהיו אלה שלא ימנה בהם בריאת השמים והארץ, אם לפי שבריאותם היה הכלל והתשעה מאמרים הם הפרטים, ואיך נעשה מספר מהכל ומחלקיו יחד. ואם לפי שהמשנה לא דברה כי אם במאמרות שנברא העולם המיושב הזה כמו שהוא עתה, ולכן לא היו ראוי לכלול בהם בריאת שמים וארץ, לפי שעדיין לא היו בשלימותם, ואותם שנבראו אז אינם זה העולם המיושב. ואולי נאמר באותה בריאה הראשונה 'ויאמר', כי אם בדברים שכבר נבראו בשלימותם ונשארו על אותו הטבע שנתן בהם השם יתברך קיים. ולכן היה מהראוי שהעשרה מאמרות שבהם נברא העולם יהיו אותם אשר זכרתי מטבע עולם המיושב.

32 הנה נתתי לך פירוש המשנה הזאת כפי כל אחת משתי הדעות נדרשת על בוריה.

33 אמנם חכמי האמת קבלו, כי אלו העשרה מאמרות הם הספירות העליונות וקראו אותם מאמרות, לפי שהקב"ה האצילם מעצמו כמו שנאצל המאמר מפי האיש. וכן מתחיל ספר יצירה: "בשלשים ושתים נתיבות חכמה חקק השם" וכו'. ופירש שהם עשר ספירות ועשרים ושתים אותיות. ושם אמרו עשר ולא תשע עשר ולא אחת עשרה. ולפי שהם זכרונם לברכה עמדו בסוד הנביאים אשר עמדו בסוד יי' וידעו שהספירות הם המאמרות, ושהם עשרה ולא תשעה הוצרכו לומר בראשית נמי מאמר הוא תשלום העשרה. ואילו כיון המתרגם הירושלמי במה שתרגם בראשית ברא – "בחכמתא ברא", כי החכמה היא מאחת מן הספירות. ואמנם מה ענינם, ואופן התאחדתם, ואופן הבדלם זו מזו אינו מענין זה המאמר אף כי אנכי אעננו שלא למדתי חכמה וכל שכן דעת קדושים.

34 והכלל העולה מכל זה שנברא העולם ושנברא במאמר, ושהמאמרות היו עשרה לא פחות ולא יותר. והם שלוש ההקדמות הראשונות אשר זכרתי שנכללו בחלק ההנחה שבא במשנתינו. ועל זה אמר דוד עליו השלום תהילים לג, ו: "בדבר יי' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם", שעשה הבדל מבריאת שמים וארץ שנעשו בדבר יי', משאר הדברים שנעשו בתשעה המאמרות שעליהם נאמר: "וברוח פיו כל צבאם". וזכר בפרט הגלות היבשה שהיא מההשגחה באומרו שם שם, ז: "כנס מי הים" וגו'. והוליד מזה "יראו מיי' כל הארץ ממנו יגורו כל יושבי תבל" שם שם, ח. רצה לומר אם העולם כולו נברא במאמרו והמים לא יעברו פיו כל שכן לבני האדם, שראוי שייראו מלפניו כיון שהדברים כולם תלויים ברצונו יתעלה כי הוא אמר ויהי. ולפי שהפילוסופים כחשו ענין הבריאה וחשבו שהיה העולם קדמון, לכן אמר כנגדם: "יי' הפיר עצת גוים" וגו' שם שם, י. ושתורתו היא האמת. והוא אומרו שם לג, יא: "עצת יי' לעולם תעמוד". ואם תאמר ומי הגיד לישראל מה שלא ידעו הפילוסופים, לזה השיב: "אשרי הגוי אשר יי' אלוהיו" וגו' שם שם, יב, שהוא הודיעם האמתיות שבתורתו.

35 הנה בזה נשלם מה שראוי שיאמר בהנחת המשנה הזאת. ודעות אחרות מצאתי בה והנחתים, כי לא ישרו בעיני.

36 והלא במאמר אחד יכול להבראות וכו'. זהו חלק הקושיא וענינה אצלי בנוי על הקדמות. ראשונה -שהפועל הפשוט יתעלה יפעל דברים מתחלפים ברצון אחד. שנית – שהבריאה הראשונה היתה יש מאין באותם השני חומרים שנעשו מהם הדברים העליונים והתחתונים, ושאר הדברים כולם נעשו מהם כפי רצונו יתעלה. כי החומרים ההם נבראו בכוחניות ובלתי הגבלת צורה, ושהשם יתברך בכוחו הבלתי בעל תכלית מהחומר העליון עשה מקצתו כוכב ומקצתו גלגל עם כל חלופי הגלגלים והכוכבים. ומהחומר השפל עשה היסודות והמורכבים מהם כל דבר למינו בצורה מיוחדת בו. ועל שתי ההקדמות האלה יבנה המקשה בנין קושיתו ויאמר, שרבוי המאמרים לא ימלט אם שנאמר שהיא מפאת הפועל יתעלה מסיבת שינוי רצונו. כי בהשתנות הנרצים והרצון הפועל אותם ישתנו בהכרח המאמרים המורים עליהם. אם מפאת המתפעל אם היה בלתי נשמע לפועל ומסרב לעשות מצוותו, ולכן יצטרך לדבר פעם אחר פעם. ושני הצדדים האלה בלתי נמצאים בחוקו יתעלה, כי אין בו שינוי רצון, אבל עם רצון אחד פשוט עשה הדברים המתחלפים. וכמו שביארו הרב המורה בפרק נ"ג חלק א' שמתחיל "אשר הביא המאמינים" וכו'. וגם אי אפשר שנאמר שהיה שם מעיק או מעכב מפאת המתפעל, כיון שהוא ברא החומר והוא נותן הצורה ומעשה ידיו כולם כמו שבא בהקדמות.

37 הנה אם כן היה ריבוי המאמרים בלתי הכרחיים, לא מפאת הבורא יתעלה ולא מפאת הנברא. ולכן היתה הקושיא "והלא במאמר אחד יכול להבראות". וסוד המאמר הזה ואמתתו הוא שאחרי שהניח שבעשרה מאמרות נברא העולם, אשר הכונה בו שהבורא יתעלה מבלי אמצעי ציוה בבריאת כל מדרגה ומדרגה מהנמצאות מאותן המדרגות העשרה שנכללו בעשרה מאמרות. וקם להם לרבנן שבבריאה הראשונה או במאמר "יהי אור" בראשית א, ג, נכללו השכלים הנבדלים. היה מקום להקשות ומה ראה הקב"ה לצוות על כל מדרגה ומדרגה מהנמצאים בעצמו מבלי אמצעי, והלא היה די שבבריאה הראשונה מהשמים והארץ והשכלים הנבדלים יעשה אותה בעצמו מבלי אמצעי, ושאר המדרגות כולם יעשה אותם על ידי השכלים הנבדלים ובאמצעותם. כי בהיות שמה חומרים ראשונים ושכלים לפעול בהם, היה די בשיעשה הקב"ה היש שנברא מהאין, כי זהו המיוחס לכוחו בלתי בעל תכלית לא שאר הדברים כולם שנעשו מיש, שהיה איפשר לעשותם על ידי אותם האמצעיים פועלים ומתפעלים שברא ראשונה. וזהו אומרו: "והלא במאמר אחד יכול להבראות", רצה לומר במאמר אחד מאתו יתברך מבלי אמצעי, והיא בבריאת היש מאין שלא היה איפשר לעשותה כי אם בעצמו. וזהו באמת ענין הקושיא. והותרה השאלה השנית. כי עם היות ששינוי המאמרים יתחייב מרבוי הדברים והתחלפותם, כבר היה איפשר שיהיו על ידי אמצעי ולא בעצמו יתברך. והוא אומרו: "יכול להבראות". והותרה גם כן השאלה השלישית. שעם היות שחלוף הזמנים יביא אל חלוף המאמרים, כבר היה איפשר שיהיה זה על ידי אמצעי ולא בעצמו יתברך, כל שכן שהדברים כולם עלו במחשבה להברא כאחד. והיא הצוואה והאמירה והיתה יצאתם לפעל יום ליום כמו שזכרו חכמינו זכרונם לברכה ממשל זורע הירקות וכו'. והותרה גם כן השאלה הרביעית. למה לא שאל המקשה, והלא מבלי מאמר היה יכול להבראות, לפי שמלת 'מאמר' בלשונם היא מליצה על רצונו יתברך והעולם לא נברא כי אם לפי שהוא אמר ורצה. אבל היתה השאלה ולמה הוצרך להתלות רצונו בפרט כל מדרגה ומדרגה ולא נעשו מהם על ידי אמצעיים כמו שזכרתי.

38 הנה אם כן כוח הקושיא היא מה שאמר דוד תהילים קלה, ו: "כל אשר חפץ יי' עשה בשמים ובארץ בימים וכל תהומות". כלומר שנתיחד רצונו ומאמרו בכל דבר ודבר מהם. וכפי דעת המקובלים בעשר ספירות תפול הקושיא גם כן, ולמה האציל הקב"ה מטובו עשר ספירות לבריאת העולם והלא במאמר אחד וספירה אחת שיאציל מטובו היה איפשר לברוא הנמצאות כולם, כי הכל תלוי ברצונו.

39 הנה התבארו בזה שתים מההקדמות אשר זכרתי ראשונה והם שהיה יכול להבראות במאמר אחד. ואם היה יכול שהיה ראוי שיעשהו כן מאחר שאין מותר בדברים האלהיים.

40 והרב מתתיה זכרונו לברכה פירש זה באופן אחר. והוא שהיתה שאלת המקשה למה ברא הקב"ה בעולמו מדרגות מתחלות מנצחיים ומנפסדים. היד יי' תקצר לברוא הנמצאים כולם בטבע קיום התמידי באיש. ובכלל זה קושיא שנית – למה ברא טבע מין האנושי מורכב מהיצר הרע והיצר הטוב בענין שכולם רעים וחטאים לולי השרידים עובדי השם. וזהו המכוון באומרו: "והלא במאמר אחד יכול להבראות". כלומר שיהיו הנמצאות כולם ממדרגה אחת בלבד קיימים ונצחיים באיש ובלתי בוחרים ברע, כי המאמר נאמר על כל מדרגה ומדרגה מהנמצאות. זהו ענין הקושיא כפי כל אחד מהדעות.

41 ואמנם התשובה היא אומרו אלא להפרע מן הרשעים וכו'. וענין זה אצלי שהאדם כשיצוה לבנות בית לדירתו, הנה יהי באחד משני דרכים: אם שיקח הבונים ויתן להם עצים ואבנים ושאר הדברים הצריכים למלאכה, ויצוה לבונים עשו לי בית יפה לשכני בה, והסתפק במאמר הזה האחד בלבד והבונים יעשו הבית לדעתם ולציורם. והדרך השני הוא שהאדון יצוה את הבונים על בנין ביתו בפרטיות גדול ולא יעזוב הדבר לדעתם וציורם. אבל יאמר אליהם עשו לי בית בשיעור כל ארכו, וכך רחבו, ושיעור כך קומתו, ועשו חדר כך, בסדר כך, באורך ורוחב וגובה כך, ופתח כך במקום כך וחלון כך. וכן יתר הדברים בפרטיותם יצוה עליהם באופן שהבית כולו יעשה בציור האדון ומצוותו הפרטית. ואין ספק שהבית אשר יבנה האדם בזה הדרך השני תהיה יותר נאהבת ונכבדת אצלו להיותה מעשה ידיו להתפאר, ממה שתהיה אם ציוה לבונים שיבנו אותה בדרך הראשון. וכן היה האל יתברך שלאהבתו וחפצו בשלימות העולם העולם לא רצה שיהיו הדברים נעשים אפילו הקטון מהם על ידי אמצעי. אבל הוא יתברך בעצמו לא לבד על הבריאה הראשונה יש מאין. אבל גם בכל הדברים שנעשו יש מיש בששת ימי בראשית הוא אמר ויהי בפרטיות גדול בהבדך המינים כל אחד בעצמו. וזהו בלי ספק מורה על אהבתו את עולם, כמו שהאדם חפץ במעשיו על דרך מה שאמר המשורר תהילים פ, טז-יז: "וכנה אשר נטעה ימינך" וגו' "שרופה באש כסוחה". וימשך מזה שהרשע בהיותו מאבד את העולם יחרה אף יי' בו, ויפרע ממנו בחימה שפוכה להיותו מאבד את העולם שבראו וציירו בעצמו מבלי אמצעי בפרטיות המאמרים.

42 והנה אמר ברשע שהוא מאבד את העולם, ובצדיק שמקיימו והכוונה בעולם השפל הזה. לפי שקיימו וקבלו שהיה האדם התכלית במציאות העולם השפל כמו שזכר. לכן היה הרשע כאילו הוא מאבד ומבטל כל פועל האלהים שהוא העולם שנברא ממנו יתברך באהבה רבה, כפי מה שיורה עליו צווי העשרה מאמרות בפרטיותם כולם בעצמו מבלי אמצעי. ולפי זה לא היה ענין הי' מאמרות סיבה לעונש הרשע כי אם להיותו יתברך מתעצם להפרע ממנו, על שמאבד מה שהפליג הקדוש ברוך הוא בעשייתו בכל פרט ופרט ממנו בעצמו מבלי אמצעי. ולזה אמר להפרע שהוא לשון הנקמה הנמשכת מהחרון אף.

43 הנה אם כן נברא העולם בעשרה מאמרות, כדי שבני העולם ידעו אהבת השם את העולם ויכירו שציוה פרטיותיו בבריאה בעצמו לאהבתו אותו. ולכן ישמרו עצמם מחטוא פן ישחיתו נחלת יי' בריאה יקרה אשר כזאת ואהובה אצל בוראה יתברך, שמזה ימשך שיפרע מן הרשעים המאבדין אותו, ויתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין אותו ועוזרין בפעולתו, כי בזה ימצאו חן בעיניו.

44 וכבר נוכל להמשיל משל מתייחס ודומה, אל היות הרשע מאבד את העולם מהבגדים המצויירים הרבה עינים וצורות שניא דא מן דא הרבה מאד אשר בהם. כי כבר ימצא אחד מהבגדים האלה לא יערכנו זהב וזכוכית לטובו ויקר תפארתו. וכאשר תשחת אחת מן הצורות אשר בו אם על ידי רקב או עכבר שאכלה, או שנתעפשה ונפסדה, אין ספק שלא יקבל הפגם ההוא אותה צורה הפרעית בלבד. אבל גם כל הבגד הגדול ההוא בגודלו ומעלתו, מושחת מראהו מפני אותו ההפסד הפרטי אשר קרה בו, כן היה ענין העולם הזה. ציורי הקדוש ברוך הוא וכל אדם בצורתו ונפשו ימצא שמה, וכללות העולם מה טוב ומה נעים. וכאשר פרטי אחד ירשיע לחטוא, הנה יעשה פגם ויתן דופי בעולם בכללו. ובזה האופן היה הרשע מאבד את העולם מפני הדופי והחסרון הנראה בו בעבורו, וההפך בצדיק שהוא משלים הציורים ומתקנם. ואף שיובנו המאמרות על הספירות כדעת המקובלים, כבר תפול הקושיא והתירוץ בזה הדרך אשר זכרתי.

45 ועם זה נשיב אל השאלות, אם אל החמישית שלא היה ענין העשרה מאמרות מפני הטורח שהגיע להקב"ה בעשרה יותר מבאחד כי אם, לפי שעשרה מאמרות יורו על ריבוי אהבתו את העולם, כיון שברא אותו. וכל חלקיי ומיניו בציורו בעצמו יתברך מבלי אמצעי כמו שפירשתי. ולששית נאמר שלא אמר להעניש את הרשעים כי אם להפרע, להגיד שהשם יתעלה יחרה אפו על השחתת העולם להורות עליו נאמר 'להפרע' כאילו הרשע חלל את השם והוא נפרע ממנו על כבודו. ואין ספק שדברה תורה ודברו חכמים כלשון בני אדם.

46 והנה השם יתברך הוא נוקם ונוטר איבה לרשעים. וכמאמר הנביא נחום האלקושי נחום א, ב-ג: "אל קנוא ונוקם יי' נוקם יי' ובעל חמה". וביאר מיד שזהו לענין האויבים, וזהו: "נוקם יי' לצריו ונוטר הוא לאויביו", עם היותו פעמים – "יי' ארך אפיים וגדל כח". ובסוף אמר כנגד הצדיקים – "טוב יי' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו" וגו'. הנה ביאר שהנקימה והנטירה מגונה באחים צדיקים וראויה ברשעים. ואל השביעית בשהרשעים מאבדין את העולם, הותרה במה שדרשו קהלת יב, יג: "כי זה כל האדם" – כל העולם לא נברא אלא בשביל זה. ולכן נברא אדם בסוף מעשה בראשית להגיד, שהוא היה תכליתו ושכל מה שהיה קודם התכלית היה מפני התכלית. ומלבד זה מאשר היה העולם כולו כאיש אחד, היה הרשע בהשחיתו את עצמו משחית את העולם להיותו חלק ממנו, והעולם מקושר ומדובק כמו שביארתי בענין המשל בגד הציורים.

47 ואמנם השאלה הח' והט' כבר התבארו עם פירוש המאמר, שלא היו ריבוי המאמרים כי אם לאהבתו יתברך את העולם. ומזה נמשך שהרשע מכעיס אותו בהיותו מאבד דבר כל כך חביב אצלו. ולכן יפרע ממנו כדי מה שהכעיסו במעשה ידיו.

48 ואמנם הספק האחרון, למה אמר בצדיק: "ליתן שכר טוב" ולא אמר כן ברשעים, תשובתו בשנאמר שהצדיק בצדקו עם היות לו שכר טוב, הנה הוא עושה מה שראוי לעצמו שבוחר בשלימות בטוב מצד שהוא שלימות וטוב. אבל הרשע שיבחר בחטא משחית נפשו הוא יעשנה. ולכן ראוי להפרע ולהנקם הקב"ה ממנו על עשותו הרע לבלתי הועיל לו. ועם זה אמר הנביא ירמיה לב, יט: "לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו". כשדרכיו הוא – על פי המעשה, וכפרי מעלליו – הוא מה שנמשך ממעשיו, אם לאבד העולם ואם לקיימו. זהו מה שנראה לי בפירוש המשנה הזאת.

49 האמנם כפי דרך הרב רבי מתתיה ראוי שיובן תשובת הקושיא כן, שהסיבה שרצה השם לברוא טבע ממוצע בין העליונים ובין התחתונים הוא, כדי שיהיה קנין השלמות על פי הבחירה. כי הנה העליונים אין להם הטייה ולא איפשרות אל הרע וההפסד, ולכן אי איפשר בהם החטא. ואמנם התחתונים הם נוטים אל הגשמיות, ואין להם הטייה כלל אל השלמות הרוחני והוא נעדר מהם. ולכן עשה הקב"ה טבע ממוצע שיהיה בו טבע החומר וטבע הצורה והאיפשרות, להמשך בכל אחד מהם כפי מה שיבחר וירצה. ובזה יהיו הרשעים ראויים להפרע מהם והצדיקים לתגמול טוב. ומזה הצד מהבחינה עשה הקב"ה מדרגות הנמצאות כולם. גם כי היה סדר העולם נקשר קצתו בקצתו, וכמו שהאריך החכם בזה יעויין מדבריו.

1 ראיתי לשאול במשניות האלה ה' דברים:

2 ראשונה – למה לא נסמכה אחרי המשנה הראשונה "מעשרה מאמרות נברא העולם" משנת "עשרה דברים נבראו בין השמשות", שיבא אחרי זה בזה הפרק, שהיו שתיהן מענין הבריאה הראשונה? ולכן היה ראוי שיהיו סמוכות ונקשרות זו לזו. ולמה אם כן הפסיק ביניהם בדורות שמאדם ועד נח ומנח ועד אברהם. ומהנסיונות שניסו אבותינו את הקדוש ברוך הוא. ומהניסים שנעשו בבית המקדש. והדברים האלה כולם ראוי שיתאחדו ויהיו מסודרים אחרי משנת "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות" וכו'

3 והשנית – למה עשה שלושת התחלות ההמה: אדם ונח ואברהם, ולא זכר מתושלח, ולא שם ועבר, ולא חנוך ושאר הקדושים אשר בארץ המה? ואיך אמר התנא שכל הדורות ההמה היו מכעיסין את השם זולתי נח ואברהם ושכח היחידים אנשי השם?

4 והשלישית – מה ענין אומרו: "כמה ארך אפים" בדורות נח "כמה ארך אפים" בדורות אברהם? והנה הדרוש לא היה בכאן להודיע "כמה ארך אפים" כי אם להודיע שיפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים, כל שכן שהאריך אפים יאמר תמיד סמוך לגבי דיליה, כמו שהאריך להם אפו והענישם באחרונה. אבל בדורותיו של אברהם שלא נענשו לא יפול ארך אפים כי אם סליחה וכפרה.

5 הד' – אם היה נח צדיק תמים למה לא אמר עליו גם כן שקבל שכר כל דורותיו, כיון שהמה אבדו ויותר הוא וביתו. ולמה לא יהיה נח מהצדיקים המקיימין את העולם, כיון שבזכותו נמלט המין האינושי מההפסד הכללי, ומבניו היו שם ויפת טובים וישרים בלבותם עם היות שחם הרשיע לעשות. כי כן היו בבני אברהם ישמעאל ובני קטורה חטאים בנפשותם ויצחק עובד אלהים. ובכלל זה ראוי שנדע למה הדורות הראשונים מאדם ועד נח יתחייבו כלייה. והדורות האחרים מנח ועד אברהם לא נתחייבו כליה. ולמה לא נאמר שקבל נח שכר צדיק כמו שקבלו אברהם בהיות שניהם צדיקים ויתחלפו בפחות או ויתר.

6 החמישית – למה זכרה המשנה אלו העשיריות בלבד, ולא זכרה שאר העשיריות שנזכרו בתורה כעשרת הדברות, וכמעשרות, וכעשרה הלולים שבאו במזמור האחרון בספר תהילים, ועשיריות השכלים הנבדלים, והגלגלים ושאר הדברים אשר מזה המין גם כן.

7 ואומר בתשובתם שהמשניות האלה באו מקושרות כפי ענינם. שאחרי שבמשנה הראשונה השרישנו בשכר והעונש הנמשך אחר בריאת העולם, כמו שאמר: "כדי להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים", עשתה המשנה ראיה לזה מהדורות שהיו מאדם ועד נח שהיו מכעיסין את השם. כי עם היות בהם אותם היחידים יראי יי' וחושבי שמו, הנה רוב אנשי דורם היו רעים וחטאים ליי' מאד. ולכן צדק אומרו שהיו מכעיסין את המקום. ועשרה דורות היו. דור אדם עד שת שהיו מאה ושלשים שנה. ודור שת עד אנוש שהיו ק"ה שנה. ודור אנוש עד קינן שהיו תשעים שנה. ודור קינן עד מהללאל שהיו ע' שנה. ודור מהללאל עד ירד שהיו ס"ה שנה. ודור ירד עד חנוך שהיו קס"ה שנה. ודור חנוך עד מתושלח ס"ה שנה. ודור מתושלח עד למך שהיו קפ"ז שנה. ודור למך עד נח שהיו קפ"ה שנה. ודור נח עד המבול שהיו שש מאות שנה.

8 הרי לך עשרה דורות מאדם ועד נח. ודור נח ודור אדם בכלל שנמשכו בהם אלף תרנ"ו שנה. שעם היות האדם שלם להיותו יציר כפיו של הקב"ה, עם כל זה קמו תחתיו תרבות אנשים חטאים ויצא הדבר מן הקצה אל הקצה, שהאדם היה סיבה תכליתיית בהויית העולם השפל וזרעו אחריו היו סיבת השחתתו. ומפשוטי הכתובים וקבלתם זכרונם לברכה יראה, שנתנו לאדם וזרעו מצוות ואזהרות כמו שיראה במאמר בראשית א, כח: "פרו ורבו... וכבשוה ורדו". ובאה בקבלתם בפרק ד' מיתות סנהדרין נו, ע"ב ש"ויצו יי' אלהים על האדם מכל עץ הגן אכל תאכל" בראשית ב, טז – שהיא מצות עשה. "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" שם שם, יז – שהיא מצות לא תעשה, שנכללו באותו מאמר שבעת מצוות בני נח. והם בחרו למרוד ולעבור על צוויו יתברך, ולא נמנעו בכל אותם הדורות מן העונש מפני שכחה. כי כבר קדם בדברי רבי אלעזר הקפר שאין לפניו 'שכחה'. אבל היה זה מפני שהאריך להם אפו לראות אם יעשו תשובה כפי טבעם הבחיריי, והכל סג יחדי נאלחו לולי נח לבדו ובני ביתו שעבר על כולם. והיא גבורה רבה שאיש אחד ינצח בני דורו ודורות אבותם מספר רב ולא נפתה להם ולפתויים.

9 הרי לך בזה עדות נאמנה שהרשעים מאבדין את העולם. כי הדורות ההם מכעיסין היו – סיבה להשחתת העולם, ונח שהיה צדיק תמים קיים את העולם, כי הוא אבן השתייה שממנו הושתת העולם. והתבאר עם זה גם כן כמה עצום הטבע הבחיריי שנח בהיותו איש אחד לא נתפתה לאנשי דורו ולא נמשך אחריהם, אבל "את האלהים התהלך נח" בראשית ו, ט.

10 והנה נח עם היות שקראו הכתוב בראשית ו, ט: "איש צדיק תמים", כבר גלה שהיה בדורותיו וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה סנהדרין קט, ע"ב: אלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב כלום. ולכן כפי צדקו הספיק להגין על עצמו ועל ביתו למלטם מן המוות. אבל לא נתגדלה צדקתו כל כך שיתקיים כל העולם על ידו וישוב מחרון אפו הכללי בעבורו כמו שהיה אברהם. ולכן ראה מסדר המשנה להוכיח ענין 'הפרע מן הרשעים' מדורותיו של נח. וביאר בזה שעם היות הקב"ה מכעיס על הרשעים להפרע מהם, כמו שנאמר במשנה הראשונה, הנה לא ימהר הפורענות. אבל כמו שברא את העולם בי' אמרות, כך כנגדם יאריך אפו עד י' דורות כמו שנראה מענין נח שהאריך אפו אליהם באותם הי' דורות עד שבאחרונה הביא עליהם את מי המבול.

11 ובזה נתאמתה ההקדמה ההיא שהקב"ה נפרע מן הרשעים. וידענו עד כמה מאריך להם שהוא עד הדור העשירי. ויתכן שהעשר ספירות היו מליצים עליהם, ולכן לא עברה המליצה מעשרה דורות כמספרם. ולא זכר ענין נח וביתו, לפי שהוא לא נלכד בשחיתות הרשעים ולהיות נכלל עמהם, ולא זכה להגין בעדם ולקיים את העולם כולו בזכותו.

12 האמנם באברהם נתקיימה ונתאמתה ההקדמה האחרת. והיא ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם, לפי שהיו עשרה דורות מנח ועד אברהם ובכולם היו אנשים פושעים. הדור האחד הוא מן המבול עד שנולד ארפכשד שהיו שתי שנים. ומארפכשד ועד שלח ל"ה שנה. ומשלח עד עבר ל' שנה. ומעבר עד פלג ל"ד שנה. ומפלג עד רעו שלושים שנה. ומרעו עד שרוג ל"ב שנה. ומשרוג ועד נחור ל' שנה. ומנחור עד תרח כ"ט שנה. ומתרח עד אברהם ע' שנה. ומאברהם עד צאתו מחרן שנתגלה אליו השם ע"ה שנה, שהיו שנות כל העשרה דורות שס"ז שנה. כי הנה קראה המשנה דורות האנשים ההם שנשתלשלו זה מזה בן אחר בן על דרך גם דור עשירי וכו'. ובזה ידענו שאחרי נח שניצל בצדקו וכל העולם השפל נשחת, הנה אנשי זרעו שבאו אחריו את פועל יי' לא הביטו בעונש המבול, ואת מעשה ידיו לא ראו בהצלת נח בצדקו. ועם היות שהשם נתן להם מצוות והיו ביניהם נח ושם ויפת צדיקים, לא למדו מהם ומרדו בו יתברך דור אחר דור, ועבדו עבודה זרה וכפרו באלהותו עד שהיה ענין דור הפלגה שספר הכתוב.

13 והנה הקב"ה האריך להם עשרה דורות כנגד עשרה מאמרות שנברא העולם, להודיע כמה ארך אפים לפניו. רוצה לומר, שאריכות אפו הוא ימשך עד עשרה דורות ולא עוד, או להמלצת עשר ספירות כפי דעת המקובלים. ואין ספק שהיו בני עולם חייבין כלייה כאנשי דור המבול, אבל נמצא ביניהם אברהם אבינו שנצח בשלמותו כל בני דורו, ונטה לצד ההפכי ממעשיהם. ולכן התחברו בו שני הענינים. האחד – שנתקיים העולם בעבורו וזכותו. והב' – שקבל שכר כולם, כלומר שהשכר הראוי למין האנושי לפי הכונה האלהית, שהוא הדבוק בו וההתיחדות להנהגתו נטלו אברהם לו ולזרעו. ובזה נעשה הוא פרי המין האינושי.

14 הנה אם כן בדור מבול נתקיים ההפרע מן הרשעים המאבדין את העולם, שהם היו רשעים והאבידו את העולם ונפרע מהם הקב"ה. ובדורו של אברהם נתקיים "וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם". כי הוא היה צדיק במעשיו וקבל שכר טוב עליהם וקיים ומלט את העולם לבל יבא לידי השחתה. ועל הדרך הזה אמר הנביא ישעיה בה, ח: כי "כאשר ימצא התירוש באשכול ואמר אל תשחיתהו כי ברכה בו כן אעשה למען עבדי לבלתי השחית הכל". המשיל הענין לאדם שהיה שונא הענבים והיה רוצה להשחית את כרמו, אלא שהביט אל היין היוצא מהם ובעבורו עזבם, כן השם יתברך צפה והביט את אברהם היוצא מהם ולכן לא הפסידם. זהו ענין המשניות האלה. ולכן נסמכה למשנה הזאת העשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ועמד בהן, להוכיח ענין צדקו ושלמותו. והוא אומרו להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו. והוכיח גם כן קבלת שכרו מהניסים שנעשו לבניו במצרים ועל הים שהיה הכל בזכותו. וגם כן מענין הנסיונות שנסו אבותינו את המקום במדבר, ואף על פי בשכר אברהם מחל להם עוונותיהם והביאם לארץ ונתן להם בית המקדש שנעשו שמה בתמידות עשרה נסים.

15 הנה אם כן, הנסיונות שנתנסה אברהם והנסים שנעשו לבניו, והנסיונות שנסו הם את המקום, והנסים הנעשים בבית המקדש כולם היו בזה המספר מהעשרה כנגד אותם העשרה מאמרות שבהם נברא העולם. ונזכרו במשניות אלו זה אחר זה, לפי שבאו כולם לבאר שכר אברהם אבינו וצדקתו שנמשך מהמשנה הראשונה, והם כולם חלקים ממנה. ואחרי השלמתם הביא משנת עשרה דברים שנבראו בערב שבת כאלו היא דבוקה למשנה הראשונה. כי שאר המשניות שבאו ביניהן היו לבאר אותה משנה ראשונה כמו שזכרתי. ולכן לא נזכרו עשיריות אחרות כי אם אלו שהיו מעניני אברהם בגלות מצרים, ובמדבר, ובבואם לארץ אשר נשבע השם לו, לפי שאלו בלבד היו מענין המאמר.

16 ואמנם למה רשם במשנתנו שלושת האבות האלה – אדם נח ואברהם, הנה הוא אצלי לענין נכבד מאד. והוא שהאומה הישראלית נמצאו לה שלוש התחלות. ראשונה – היה אדם ובאו ספוריו וקורותיו בסדר בראשית. וההתחלה הב' – היא נח והיו ספוריו ועניניו בסדר "תולדות נח". וההתחלה הג' – היא אברהם וספוריו באו בסדר "לך לך" ובשאר הסדרים הנמשכים אחריו.

17 אמנם ערך ההתחלות האלה, ואופן התיחסם אל האומה והסתעפותה מהם, ידמה לענין ההתחלות הצוריות והכוחות הנפשיות אשר יעשו מציאות איש האדם וקיומו, שהם ג' ראשים הצומחת והחיונית שהיא המרגשת והמדברת שהיא המשכלת. והיה ערך אדם הראשון אל האומה כיחס ההתחלה הצומחת אל איש האדם. ולכן נברא מן העפר, לפי שבזה היה האדם עץ השדה ונקרא שמו אדם לקורבתו אל האדמה, והיותו נוצר ממנה כצמחים. ולכן נתישב בגן עדן מקום נטיעת העצים והיה לבושו הראשון עלה תאנה בראשית ג, ז, ואזהרתו וציוויו וחטאו בענין העצים ושאר הדמויים שנמצאו בענינו. והיה נח בערך הנפש החיונית, רוצה לומר המרגשת. ולכן נאמר בו שם ו, ט: "את האלהים התהלך נח", שהיה ענינו התנועה והיה הוא מחיה ומושיע ומציל ממוות כל מיני החיים, והיה שוטר ומושל הבעלי חיים ומושיעם. והותר לו המאכל מבעלי החיים, והוזהר על שפיכת דם האדם, והובטח בחיים העתידים לבל יהיה עוד מבול, ושאר הדמויים שבאו בענינו. ואברהם אבינו היה במדרגת הצורה האינושית השכלית. ולכן השיג את בוראו וקרא בשם יי', כי זהו מפעל השכל האמתי, ועזב את ארצו ומולדתו ובית אביו, כי כן השכל יעזוב הדברים החומריים ויוחד להשגחת השם יתברך ולשכרו העליון ושאר הדמויים שנמצאו בענינו. וכמו שבענין יצירת הולד האנושי יקרה כמו שזכר הפילוסוף בספר "ב"ח", שהעובר בימים הראשונים יהיה במדרגת הצומח, כי אין לו שום פעולה חיונית ונפשיית כי אם קבול המזון, ולהיותו עדיין נעדר הכלים החיוניים, אין בו צורה אחרת זולתי הצומחת. ואחרי מ' יום שכבר יצטיירו בו הכלים, תחול בו צורה אחרת והיא החיונית. ואחרי גמר יצירתו ובהיות הכלים כולם על שלמותם, תחול בו הצורה האנושית המשכלת שהיא הרוחנית, ושאר הצורות הקודמות היו גשמיות. כך היה אדם הראשון התחלה קודמת לצמיחת בני אדם ממנו. והיה נח אחרי כן צורה אחרת יותר טובה שתחול אחרי כן, כמו שקראו למך אביו נח בראשית ה, כט: "לאמר זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה יי'". ואחרי שניהם האיר אורו של אברהם אבינו, שהיה כערך הצורה האחרונה המשלמת. וכמו ששתי הצורות הראשונות הם נפסדות להיותם גשמיות והשכלית המגעת באחרונה היא הנשארת נצחית דבקה באלהיה, ככה מכל שלושת ההתחלות האלה נשאר תחת ההנהגה האלהית ודבוקה אברהם וזרעו. וכמו שאני עתיד להרחיב המאמר בזה הדמוי הנפלא בפירוש התורה אם יגזור האל בחיים.

18 הנה אם כן, העירה משנתינו לזה בזכרון שלושת ההתחלות אדם נח ואברהם. הנה הותרו במה שפירשתי חמשת השאלות. אם ראשונה – בסמיכות המשניות וקשורם. ואם שנית – בתת הטעם למה זכר שלוש התחלות אדם נח ואברהם ולא שאר החסידים. ואם השלישית – מה ענין אומרו "כמה ארך אפים לפניו", שהיה להודיע שמאריך אפו עשרה דורות כנגד עשרה מאמרות שנברא העולם. ואם הד' – במה שאמרתי שנח לא נענש עם דור המבול, לפי שלא היה נלכד בחטאם והיה צדיק בדורו, אבל לא הספיק זכותו להמלט ולהציל את בני דורו. ולכן כשהביא מסדר המשנה הראיה על עונש הרשעים, הביא ענין דור המבול ולא זכר נח, לפי שלא קיים את העולם. אבל כאשר הביא ראיה על הצדיק המקיים את העולם, ומגין עליהם ומצילם ונוטל שכר הדבקות האלהי, הוכיחו מאברהם שנתקיים בו כל זה. ואם לחמישית, שהנה נזכרו מהעשיריות אותם שהיו צריכין לביאור המשנה וזולתם.

1 כבר זכרתי שבאה המשנה הזאת להוכיח צדקתו של אברהם אבינו. כי הנה בבא עליו רעות רבות וצרות, ועמד טעמו בו וריחו לא נמר, ולא הרהר בלבו נגד השם ומעשיו, ולא נתן תפלה לאלהים נתאמתה בלי ספק צדקתו. והנסיונות האלו מנאם הרמב"ם זכרונו לברכה כך:

2 האחד – הגרות שאמר לו השם בראשית יב, א: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". ובזה מהצער הגדול שיחדל מכל קרוביו ומיודעיו ישכחוהו וילך לארץ לא לו. וכל שכן, שלא ביאר לו מיד אנה ילך, אבל אמר לו: "אל הארץ אשר אראך". כי בזה יגדל הספק בלבו ועם כל זה לא הרהר אחר מידתו יתברך.

3 הב' – הרעב אשר היה בארץ כנען בבואו שמה, עד שהוצרך לצאת משם ולא שב אל ארצו פן יעבור במצות השם. אבל ירד למצרים בדעתו מה שהיה לו מהסכנה, ולא הרהר בלבו לאמר אתמול אמרת בראשית יב, ב, ג: "ואעשך לגוי גדול... ונברכו בך כל משפחות האדמה", ועתה אנה אלך מפני זלעפות רעב.

4 הג' – שלוקחה שרה אשתו במצרים לפרעה. שהיה בלי ספק צער וקלון נמרץ לא ישוער. וכבר היה לו להתרעם אם הבטחתני ברבוי זרעי איך תשחת נחלתי ונטמאה ארצי.

5 הד' – הלחמו עם המלכים. ועם היות זה מבחירת אברהם, כי לא ציוהו השם עליו, הנה היה הנסיון בשבית לוט בן אחיו ויצא עמו ונכנס בייעודו.

6 הה' – לוקחו את הגר לאשה אחר שנתיאש מהוליד משרה. כי גם כן היה להרהר בזה שמאחר שייעדו בזרע לא היה ראוי שיהיה משפחה נחרפת.

7 הו' – מצות המילה אשר צוהו למול בן ק' שנה, שהוא ענין זר וקשה לחתוך בשר הגידיי ההוא. כל שכן שהיה לו להרהר שבזקנתו, כדי שיוליד היה צריך לחזק איברי המשגל ולא להחלישם.

8 הז' – חמס מלך גרר בקחתו את שרה, שגם בזה היה הרהור רב יען תקיפוהו הצרות זו אחר זו.

9 השמיני – גרשו את הגר על פי הדיבור אחרי אשר חשקה נפשו בה והבנותו ממנה.

10 התשיעי – בגרוש ישמעאל בנו. שהיה לו להרהר אתמול אמרתי לי בראשית יז, כ: "ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו", ועתה אתה אומר אלי: "אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך" שם כא, יב. וכבר העיד הכתוב איך היה קשה בעיניו הדבר הזה באומרו בראשית כא, יא: "וירע הדבר מאד בעיני אברהם", אלא ששמע מצות השם וגרשם.

11 העשירי – עקידת יצחק. שצווהו השם לשחוט את בנו בן הזקונים מן האשה האהובה אחרי היאוש ובהבטחות עצומות.

12 והנה לא זכר הרב הצלתו מאור כשדים מכלל הנסיונות, לפי שלא נזכר בתורה. והכלל שלפי שעמד בכולם כעובד מאהבה וחבה, לכן זכה לי' נסים שנעשו לבניו במצרים כמו שנזכר מיד במשנה.

13 ובאבות דרבי נתן מונים הנסיונות באופן אחר. אמרו שנים – מלך לך, וב' – בשתי נשיו; וב' – בבניו; ואחד – בין המלכים; ואחד – בין הבתרים; ואחד – באור כשדים; ואחד – בברית מילה. ופירוש דבריהם ומנינם כפי דעתם זהו. הראשון והשני והשלישי הנזכרים למעלה במספרם כמשפט. הד' – שהוכרח לגרש את הגר אחר שלקחה ברשות שרה אשתו והוליד ממנה בן. הה' – שהוכרח לגרש גם כן את ישמעאל בנו עם היותו בכורו וראשית אונו. הו' – עקידת יצחק. הז' – הצלתו מאור כשדים שקדם לכולם. הח' – שהיה בסכנה עצומה בהלחמו עם מלכים עצומים ותקיפים להציל לוט בן אחיו, וכל שכן לפי המדרש כוונתם היתה להלחם עמו. הט' – מראת בין הבתרים וידיעת גלות בניו בידי אדונים קשים. הי' – ברית מילה.

14 ובפרקי רבי אליעזר מנו אותם באופן אחר. האחד – כשנולד אברהם בקשו כל גדולי מלכות להורגו ונחבא בבית. השני – נחבש בבית האסורים והושלך לכבשן האש. הג' – טלטולו מבית אביו. הד' – הרעב שבא בימיו בארץ ישראל ונצטרך לרדת מצרים. החמישי – שנלקחה שרה אשתו לפרעה ולאבימלך. הו' – מלחמת המלכים. הז' – מראת בין הבתרים. הח' – ברית מילה. הט' – גירוש ישמעאל. הי' – עקידת יצחק.

15 והמאירי מנה אותם באופן אחר. האחד – בימי נמרוד שבקש להרגו ונטמן והשליכו לכבשן האש וניצול. השני – שציוהו לצאת מארצו. הג' – שהביא רעב על הארץ והזקיקו לרדת מצרים. הד' – שנלקחה שם שרה לפרעה. הה' – שהגלו המלכים את לוט והוצרך להלחם עמהם. הו' – שהראהו בין הבתרים גלות בניו. הז' – שלקח אבימלך את שרה אשתו. הח' – שציוהו למול בעת זקנתו. הט' -שהזקיקו לגרש את הגר ואת בנה. הי' – עקידת יצחק. זהו הדעת היותר נכון.

16 ואמנם מהו ענין הנסיון, כבר חקר עליו הרב המורה בפרק כ"ד חלק ג' אשר ראיתי להודיעך פה בו דרך כלל הוא. שהנסיון בכלל איפשר שיובחן באחת מג' בחינות: והבחינה הראשונה – היא כי פעמים שהוא לתועלת המנסה, אם אינו יודע תכלית המנוסה ודעתו, ינסה אותו לדעת אם יעמוד בנסיונו. וזה המין מהנסיון אי איפשר שיפול בשם יתברך, כי הוא צופה ומביט כל הענינים העתידים וחוקר לב ובוחן כליות. אבל ישארו שני מינים אחרים מהנסיון. אם שיהיה לתועלת המנוסה, כי בהיות מחשבתו טובה והוא חזק ביראת השם, יביאהו לידי נסיון כדי שיצרף מחשבתו הטובה ויוציאה לידי מעשה. וכמו שאמר יי' תהילים יא, ה: "יי' צדיק יבחן". ואמרו במדרש בראשית רבה לב, ג: היוצר הזה אינו בודק בקנקנים הרעועים. רוצה לומר, כי לא ינוסה כי אם הצדיק העומד בנסיונו. ופעמים שיהיה הנסיון לתועלת הרואים אותו, כדי שיקחו ממנו משל ודוגמא למען ילמדו ליראה את השם ומאלה השני מינים האחרונים, היו הנסיונות שנסה הקב"ה את אברהם אם לתועלתו, כדי שיוסיף בזכותו, ואם לתועלת הרואים שילמדו לעשות כמוהו. ולכן נקראים נסיונות מלשון נס, שהוא בדבר הנגלה אשר אליו גוים ידרשו. וכן איפשר לפרש האלהים נסה את אברהם שהגדיל מעלתו בעיני בני אדם בכל הדורות העתידים, והיה ענינו עומד לנס העמים. ואמנם מה שאמר הכתוב שם שמות טו, כה: "שם לו חק ומשפט ושם נסהו", פירש הר"ן שחוזר לחק והמשפט יאמר, כי שם במרה שם לו חוק ומשפט ושם נסה אותו החק. רוצה לומר הרגילו והוכיח בנסיונו, כי טבע חוקו ומשפטו יספיק בהסרת המחלה, כי זה טבע המצוה האלהית. וכבר חשבו אנשים שהיה שם נסיון מלשון הרגל, והוא מהוצאת המחשבה הטובה לפעל שהוא הדרך הב' אשר זכרתי.

1 כבר התבאר, שהיתה צדקתו של אברהם וחיבתו אל המקום, כל כך עד שזכה לשני מיני השכר. האחד – מה שנעשה לזרעו להוציאם מגלות מצרים בשנותו סדרי בראשית בעדם, להזיק ולהעניש את אויביהם. ועם היותם גזירות כוללות שינצלו המה מהיזיקם. והמין השני – בהיותם במדבר והוסיפו לחטוא ונתכפר להם העון בזכות אביהם אברהם ומפני שבועתו.

2 והנה העשר המכות שהביא הברוך הוא על מצרים במצרים, כבר זכרם שהם: דם, צפרדע, כנים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חשך, מכת בכורות. ועליהם נתן רבי יהודה סמנין – דצ"ך, עד"ש, באח"ב. והנה לא נזכר בכללם נס ההפך המטה נחש אשר עשה משה לפני פרעה, ולא גם כן ההפך היד הקדושה מצורעת כשלג שעשה לפני העם. לפי שבשני אלה הנסים לא היה מכה ולא עונש למצריים. ואנחנו לא באנו לזכור כי אם המכות שהוכו בהם מצרים.

3 ואמנם למה היו המכות אשר הוכו בהם מצרים עשר? ואותם שנזכרו בתורה? ולא היו אחרות או יותר מאלה? כבר חקרתי עליו במאמר 'זבח הפסח' אשר עשיתי. ושם ביארתי שבאו כפי ארבעת היסודות שמהם הורכבו הדברים השפלים. כי ההפך המים דם היתה מכה במים שלא יוכלו לשתות מים מן היאור, ושתיית המים הכרחית להשקיט תגבורת החום הטבעי אשר מבפנים, וכדי לדקדק את המזון ולהעבירו במעברים הצרים. ונס הצפרדעים היה גם כן במים, שהבעלי חיים הימיים המועילים נפסדו, כמו שאמר שמות ז, יח: "והדגה אשר ביאור מתה". והבעלי חיים המזיקים אשר היו במים חיים עצמו עתקו גם גברו חיל לצערם בקולם בצאתם אל היבשה. וביסוד הארץ עשה שלוש מכות שהם: הכנים, והערוב, והדבר, לפי שכל עפר הארץ היה כנים. ומהבעלי חיים המזיקים אשר בארץ בא הערוב כל מיני מזיקי שרצים וחיות טורפות והבעלי חיים המועילים הטובים הנולדים בארץ המית הדבר.

4 הרי לך בזה חמש מכות: דם, צפרדע, כנים, ערוב, דבר, שנעשו בשני היסודות הכבדים שהם המים והארץ.

5 וכן עשה בשני יסודות הקלים חמש מכות אחרות. כי הנה השחין נעשה באויר, שנאמר שמות ט, י: "ויזרוק אותו משה השמימה ויהי שחין אבעבעות". והברד היה ביסוד האש, שנאמר שמות ט, כג: "ויי' נתן קולות וברד ותהלך אש ארצה". והארבה גם כן היה מכה באויר מהבעלי חיים המעופפים. והחושך היה גם כן מכה באויר שנתחדש בו עובי כפול ומכופל, באופן שלא היה עובר בו ניצוץ השמש על הארץ. וכן מכת בכורות היה שורף מתיך ומכלה הרוחות פתע פתאום. הנה התבאר מזה שהיו עשר מכות בד' היסודות ובאמצעיתם.

6 וכנגדם נעשו עשרה נסים לישראל. והמה במה שניצולו מהעשר מכות ההם. וכפי מה שכתב הרמב"ם מלות הכתוב מורים עליהם. כי הנה אמר שמות ז, כא: "בדם ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור". וזה מורה שהמכה היה למצרים בלבד. ובצפרדעים נאמר שם ז, כט: "ובך ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים". רוצה לומר אבל לא לישראל. ובכנים לא נתבאר בתורה בפירוש, אבל קבלה היתה ביד חכמים שניצולו ישראל מהם. ובערוב פסוק מלא הוא: "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן" שם ח, יח. וכן נאמר בדבר – "וממקנה בני ישראל לא מת אחד" שם ט, ה. ואמר בשחין שם שם, יא: "כי היה השחין בחרטומים ובכל ארץ מצרים" מורה שלא היה כן בישראל. ובברד נאמר שם שם, כו: "רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד". ואמר בארבה שם י, יד: "ויעל הארבה על כל ארץ מצרים", ובזה מיעט לארץ גושן. ואמר בחשך שם שם, כג: "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם". ובמכת בכורות הוא ידוע.

7 ואמנם העשר המכות שהוכו המצריים על הים רש"י פירש בשם מכילתא. שהם כנגד עשר נפילות שהיו להם שנזכרו בפרשת ויושע. א' – רמה בים. ב' – ירה בים. ג' – טבעו בים סוף. ד' – תהומות יכסיומו. ה' – ירדו במצולות. ו' – תרעץ אויב. ז' – תהרוס קמיך. ח' – יאכלמו כקש. ט' – כסמו ים. י' – צללו כעופרת. ואמנם תבלעמו ארץ לא נחשב למכה, כי טובה היה להם שזכו לקבורה.

8 ובאבות דרבי נתן: האחד – מצרים הרעימו להם קולם על הים – "ירעם מן שמים יי'" שמואל ב' כב, יד. הב' – מצרים באו עליהם בקשת וחצים, הקב"ה בא עליהם בקשת, שנאמר חבקוק ג, ט: "עריה תעור קשתך". הג' – מצרים באו עליהם בחרבות ורמחים והקב"ה "וישלח חצים ויפיצם" שמואל ב' כב, טו. הד' – הקב"ה בא עליהם בחרב, שנאמר תהילים יח, טו: "וברקים רב" ואין ברק אלא חרב, שנאמר יחזקאל כא, יד: "הוחדה וגם מרוטה". וכתיב שם שם, טו: "למען היה להם ברק מורטה". הה' – מצרים באו עליהם במגן וצנה. והקב"ה כן, שנאמר תהילים לה, ב: "החזק מגן וצנה". ו' – מצרים באו עליהם באבנים וקולות, אף הקב"ה בא עליהם כן, שנאמר: "וקומה לעזרתי" שם. ז' – מצרים באו עליהם בחניתות, אף הקב"ה בא עליהם כן, שנאמר חבקוק ג, יא: "לנגה ברק חניתך". ח' – מצרים באו עליהם באבנים אף הקב"ה בא עליהם כן, שנאמר שמואל ב' כב, יד: "ירעם מן השמים". ט' – מצרים באו עליהם בקולות אף הקב"ה בא עליהם כן, שנאמר: "ועליון יתן קולו". י' – מצרים באו עליהם באבני ברד ואבני אש, אף הקב"ה כן שנאמר תהילים יח, יג: "עביו עברו ברד וגחלי אש".

9 והרב מתתיה הביא גם כן בזה דרך אחרת במכות הים. האחד – "ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה" שמות יד, כ. ופירש אור לישראל וחושך למצריים. הב' והג' – "וישקף יי' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן" שם שם, כד. ומפרש במכילתא שמות יד, כד: "ענן" – עושה אותו כטיט, וה"אש" – מרתיחו וטלפי סוסיהם משתמטות. הד' – "ויסר את אופן מרכבותיו" שם שם, כה, שהסיר את האופנים מהעגלות והמצרים נופלים ומשתברים. הה' – "וינהגהו בכבדות" שם, שלא היו יכולין להתנועע. ו' – "ויאמר מצרים אנוסה" שם כלומר, ולא יכלו "כי יי' נלחם להם" שם. הז' – "וינער יי' את מצרים בתוך הים" שמות יד, כז – כמנער הקערה שהופכה מלמעלה למטה. הח' – שלא מתו פתאום, כי אם בצער ובגלגול, והוא אומרו שם טו, ז: "יאכלמו כקש" כמו הקש הצפה על המים שמתנועעת ומתגלגלת. התשיעי – שאחר כן "צללו כעופרת" שם שם, י לעמקי ים. העשירי – שנפלטו משם ליבשה שנאמר שם יד, ל: "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים".

10 ולי נראה שחכמינו זכרונם לברכה לא כיונו לדבר מכל הדרכים האלה. אבל היה דעתם, שהמכות שנלקו בהם המצריים על הים היו ממין עשרה מכות שנלקו במצרים. וכן פירשו הרמב"ם. ודבר נכון הוא, לפי שכל החכמים עשו יחס וערך גדול בין מכות מצרים למכות הים, באומרם שבעד כל אחת ואחת ממכות מצרים נעשו חמש על הים, כמו שבא בהגדת פסח כמה לקו באצבע וכו'. היעלה על הדעת שלא יעשו היחס והערך הזה כי אם במספר, שהוא דבר מקרי בהם ולא בהתדמותם בעצמם. אין ספק שלא עשו אותו ערך ויחס כי אם להיותם מתיחסים מכות הים עם מכות מצרים בכמותם ואיכותם, כמו שיתייחס האצבע עם היד, שאינה כי אם קבוץ חמש אצבעות.

11 ונראה שהיה דמויים כן. כי במכות מצרים נהפך המים דם, וגם בים סוף כולו נהפך דם המצרים. אם במצרים נעשו הכנים בעפר האדמה, גם כן צבא פרעה בבואו בדרך לרדוף אחרי בני ישראל העלו עפר על ראשם מאבק הדרכים והיו לכנים. אם במצרים באו הבעלי חיים מעורבים להזיק בהם ולאוכלם, גם בים יותר ויותר מהמה באו כי שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות. אם במצרים יד יי' הויה בסוסים בגמלים ובחמורים, והוא מכת הדבר, כל שכן שבא עליהם בים שמתו כל סוס וכל רכב גמלים וחמורים לא נשאר עד אחד. אם במצרים באה מכת שחין פורח אבעבועות ונפיחה במצרים כל שכן בים, שהמתים שמה נפוחים ובעלי אבעבועות. ואם במצרים באו הברד והקולות גם בים המים נעשו כאבנים והיו נופלים עליהם כמו שאמרו תהילים עד, יג: "שברת ראשי תנינים על המים", שהם היו המצריים. אם במצרים בא הארבה והם העופות היורדים לאכול כנשר יטוש עלי אוכל, כל שכן שהיה זה בים שבהיותם שמה כל כך מתים צפים על המים היה יורד העיט על הפגרים. אם במצרים היה מכת חושך, כן היה על הים שנאמר שמות יד, כ: "ויהי הענן והחשך". אם במצרים היה בכורות, הנה על הים נלקו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירותו כקטון כגדול ספו תמו מן בלהות.

12 הנה התבאר מזה שמכות הים היו ממין מכות מצרים. אם לא שנתרבו בהם בתוספת ההיזק והרוע בבגד אחד מאצבעות היד את כל היד. ועליהם נאמר במשנתנו: "עשר מכות הביא הקב"ה על המצרים במצרים ועשר על הים", כי שיערה מיני ההזק והרעה במצרים ועל הים. ולכן היה המספר שווה בשניהם כפי המינים, והיו עשרה כנגד העשרה מאמרות שבהם נברא העולם.

13 ואמנם העשרה נסים שנעשו לאבותינו על הים, דעתי הוא שהם היותם ניצולים מאותם המכות שבאו שם על המצרים. כי כמו שהנסים שנעשו להם במצרים לא היו דבר אחר כי אם ההצלה ממכות המצריים אשר שם ככה הנסים שנעשו אליהם על הים לא היו כי אם היותם ניצולים מכל אותם המכות והרעות שחלו על המצריים שמה. כי מאחר שאלו ואלו נכנסו בים והמצריים נלקו בטביעה ובשאר הרעות, היה הנס לישראל שלא יקרם כן. וכמו שנתדמו מכות הים למכות מצרים, כך נתדמו גם כן הנסים שנעשו לישראל שם בהצלתם למה שנעשו להם במצרים. זה מה שיגזור פשט המאמרים כפי אמתתם.

14 האמנם חכמינו זכרונם לברכה זכרו העשרה נסים שנעשו לאבותינו על הים באופן אחר, והביאו הרמב"ם. הראשון – שהובקעו המים כפשוטו של כתוב שמות יד, עא "ויבקעו המים". השני – שאחרי שנבקעו נעשו כקובה עד ששב כדמות גג ולא מנוקב ולא משופע, והיה הדרך כאילו היה נקב בים והמים מימין ומשמאל וממעל, הוא מאמר חבקוק חבקוק ג, יד: "נקבת במטיו ראש פרזיו". הג' – שקרקע הים נתקשה ונקפא להם שנאמר שמות יד, כט: "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים", ולא נשאר בקרקעיתו שום חומר וטיט כבשאר הנהרות. הד' – שדרכי מצרים היו בחומר מדובק והוא אומרו חבקוק ג, טו: "חומר מים רבים". והה' – שנבקע הים לדרכים רבים כמספר השבטים כעין קשת עגול והוא אומרו תהילים קלו, יג: "לגוזר ים סוף לגזרים". הו' – שנקפאו המים ונתקשו כאבנים, שנאמר תהילים עד, יג: "שברת ראשי תנינים". רוצה לומר, שנתקשו המים עד ששבו חזקים בענין שישברו ראשים עליהם. והז' – שלא נקפאו כקפיאת שאר המים הנקפאים. רוצה לומר חתיכה אחת אבל היה חתיכות רבות כאלו הם אבנים מסודרים קצתם על קצתם, והוא אומרו: אתה פוררת בעוזך ים שם. הח' – שנקפאו כזכוכית או כשהם, רוצה לומר בהיר עד שיראו קצתם לקצתם בעוברם בו. והוא אומרו תהילים יח, יב: "חשכת מים עבי שחקים". רוצה לומר, כנוס המים היה כעצם השמים לטוהר בבהירות. והט' – שהיו נוזלים מהם מים מתוקים והיו שותים אותם. והי' – שהיו נקפים בעת שהיו נוזלים אחר שלקחו מהם מה ששתו, עד שלא היו יורדין לארץ, והוא אומרו שמות טו, ח: "נצבו כמו נד נוזלים". רוצה לומר הדבר הנוזל היה נקפא בלב הים. זהו דרכם זכרונם לברכה ואין ספק שהוא דרך דרש. ובזה השלים התנא לבאר מה שעשה השם לכבוד אברהם, כדי לגאול את בניו אם במצרים. ואם על הים אם בהצלתם ואם בהזקת אויביהם.

15 עתה תבאר המשנה, בזכות אברהם נתכפר להם, לזרעו הנסיונות שנסו להקדוש ברוך הוא במדבר. וכולם מפורשים בכתוב, וכמו שאמרו במסכת ערכין דף טו, א, והם אלו: הא' – על ים סוף, שאמרו אל משה שמות יד, יא: "המבלי אין קברים במצרים" וגו'. הב' – במרה על המים, שנאמר שם טו, כד: "וילונו העם על משה לאמר מה נשתה". כי עם היות שאלת המים נכונה, הנה התלונה היתה מהנסיון וקוטן אמונה. הג' – במדבר סין, שאמרו שם טז, ג: "מי יתן מותנו ביד יי'... בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע", וניתן להם המן. הד' – בהניחם המן עד הבוקר, שנאמר שם טז, כ: "ויותירו אנשים ממנו עד בקר", והיה זה הפך מה שציוה משה. והה' – שאמר משה שם שם, כה-כז: "היום לא תמצאוהו בשדה", והם לא האמינו שנאמר: "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו". הו' – ברפידים על המים, שנאמר שמות יז, ב-ד: "וירב העם עם משה", והוא עליו השלום אמר: "עוד מעט וסקלוני". הז' – בחרב על מעשה העגל אשר עשו. והח' – בתבערה, שנאמר במדבר יא, א: "ויהי העם כמתאוננים רע באזני יי'". והט' – בקברות התאוה שנאמר: שם שם, ד: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה" וגו'. הי' – במדבר פארן בשליחות המרגלים. זהו דרך חכמינו זכרונם לברכה במספר הנסיונות האלה והוא דרך אמתי.

16 האמנם ראוי שנדע בזה שני דברים: האחד – למה קראום נסיונות, כי רובם לא היו על צד הנסיון כי אם על צד הרשע והפשע. והיה ראוי יותר לקוראם עוונות. והב' – למה לא זכרו בכלל הנסיונות או העונות האלה ענין מי מריבה אשר רבו בני ישראל את יי', וענין קרח ובעל פעור, ודבור העם באלהים ובמשה. ואתה רואה שבעשרה נסיונות אשר זכרתי יש עוונות דומים לאלו באיכותיהם. ומה שראוי שיאמר בזה הוא שהנסיון הנאמר במשנה הזאת, היא מהדרך הראשון משלושה דרכי הנסיון שזכרתי למעלה, שהוא המנסה מקטני אמונה, ומסתפק בדעתו ואמונתו יעשה או יאמר הדברים ההם, והם יקראו נסיון בערך קוטן האמונה וספיקה. וגם כן כפי היוצא ממנו לפעל כאילו השם יתברך הוא המנוסה ויעמוד בנסיונו.

17 כי הנה כשהיו על הים אמרו למשה שמות יד, י-יג: "המבלי אין קברים במצרים", ועם כל זה אמר הכתוב: "ויראו מאד ויצעקו בני ישראל אל יי'". הרי לך שהיו מספיקין בדבר. ולכן השיבם משה רבינו עליו השלום: "התיצבו וראו את ישועת יי'", והאל יתברך המנוסה עמד בנסיונו וקרע להם את הים ונטבעו בו אויביהם.

18 ובנסיון הב' – שלא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם וילונו על משה, לפי שלא היו שלמי האמונה ביכולת האלהי שישנה הטבעים בדבר שאין בו צורך ולא הכרח גדול, ועמד הקב"ה בנסיונו ויורם עץ "וימתקו המים" שמות טו, כה. שהיה העץ מר ונמתקו המים המרים עם המר, עד שמפני זה למדם שאם ישמעו בקולו גם כל חולי וכל מכה לא יחול בהם, כי הוא הרופא האמתי ומפליא לעשות.

19 ואמנם הנסיון השלישי – שהיה במדבר סין אמרו שמות טז, ג: "מי יתן מותנו ביד יי'" וגו' בשבתו "על סיר הבשר". בחשבם שאף על פי שהמתיק את המים, הנה הלחם שהוא דבר מורכב לא יוכל לעשותו, וכמאמר המשורר תהילים עח, יח-כ: "וינסו אל בלבבם לשאול אוכל לנפשם" ואמר: "הגם לחם יוכל תת". ועמד הקב"ה בנסיונו ונתן להם את המן.

20 והנסיון הד' – שאמר משה אליהם שמות טז, יט: "איש אל יותר ממנו עד בקר". להודיעם שהיה זה דבר נברא לשעתו לצורך מאכלם וברוך יי' יום יום לא יחסר להם דבר. והם ספקו בדבר אולי היה דבר טבעי יורד במדבר ההוא בבוקר, ולכן לא היה מצומצם כדברי משה שמות טז, כ: "ויותירו אנשים ממנו עד בקר". והקב"ה עמד בנסיונו "וירם המן תולעים ויבאש". ומצד אחר ציוה: קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר והנח אותו לפני יי' למשמרת לדורותיכם שם לג, כדי שיכירו וידעו שלא היה במן טבע אחר כי אם כפי רצונו יתברך הפרטי.

21 והה' – שהודיעם משה שביום הששי ילקטו לחם משנה, ויניחו אותו עד הבקר, ולא יבאיש, ורמה לא תהיה בו מפני כבוד השבת וצורכו, כי לא ירד ביום השבת. והמה ספקו בדבר שאולי היתה ירידת המן בארץ ההיא טבעית, ותהיה ירידתו בכל הימים שווה. ולכן ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט. והקב"ה עמד בנסיונו ולא מצאו המן. ובזה הודיעם קדושם השבת ואזהרת שמירתו.

22 והנסיון הו' – היה ברפידים על המים שאמרו אל משה שמות יז, ב : "תנה לנו מים ונשתה". כי הנה במרה אמרו שם טו, כד: "מה נשתה" כאילו היה הדבר נמנע התקון אצלם. אמנם ברפידים לא היה הנסיון בזה, כי אם חשבו שהיה יכולת במשה ואהרן לתת להם מים בחכמתם, ואולי שלא היה זה מפעל השם. ולכן "וירב העם עם משה ויאמרו תנה לנו מים" ולא צעקו אל השם ולא שאלו ממנו, עד שהשיבם משה: "מה תריבון עמדי מה תנסון את יי'" שמות יז, ב-ז. כי היה הנסיון, אם היה זה פעל השם וכמו שאמר: "ועל נסותם את יי' לאמר היש יי' בקרבני אם אין". ועמד השם בנסיונו והודיעם שמידו הכל כמו שאמר: "הנני עומד לפניך שם על הצור... ויצאו מים ושתה העם".

23 והנסיון הז' – היה בחורב במעשה העגל, באומרם אל אהרן שמות לב, א : "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו". והיה הנסיון בזה ממה שחשבו שמשה היה נמשך עליו שפע עליון מאי זה כוכב ומזל, ובו היה עושה האותות והמופתים. ולכן שאלו לאהרן שיעשה להם טלסם, לשיקבל רוחניות הכוכב והמזל ההוא באופן שיעמד להם במקום משה. ולכן אמרו שמות לב, ד: "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". רוצה לומר, שהיה על אותו כלי וצורת עגל השפע העליון שהוציאם ממצרים. ועמד השם יתברך בנסיונו, ושרף משה את העגל "ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל" שמות לב, כ, להודיע להם שלא היה בעגל שפע עליון ולא רוחניות כלל, ושאין ראוי לזבוח בלתי ליי' לבדו שידבק בהם השגחתו.

24 והנסיון הח' – היה בתבערה שהיו "העם כמתאוננים רע באזני יי'" במדבר יא, א. רוצה לומר, שהיו מספקין בהשגחתו אם היה שומע הדברים אשר בכאן אם לא. וזהו אומרו: "רע באזני יי'" שם, כלומר שבאזניו ובשמיעתו היה כבדות או העדר השגה, ועמד הקב"ה בנסיונו לפי אותם הדברים שהיו אומרים, והענישם עליהם פתאום באש בוערה. והוא: "וישמע יי' ויחר אפו ותבער בם" וגו' שם. ונתאמתה עוד השגחתו ממה שהתפלל "משה אל יי' ותשקע האש" שם. הנה מציאות העונש וסלוקו לתפלת הנביא אמתו הנסיון.

25 והט' – היה בקברות התאוה, ששם אמרו במדבר יא, ד: "מי יאכילנו בשר". כי הנה לא שאלו מיי' בשר לאכול, אבל אמרו: "מי יאכילנו בשר" כמספקים ביכולתו. שעם היות שנתן להם מים ומן שהיה מתגשם באויר, הנה בשר היה רחוק אצלם, שיספיק בחוקו לתתו להיותו מורכב בעל נפש חיונית, וכמו שאמר המשורר תהילים עח, כ: "אם יכין שאר לעמו". ועמד הקב"ה בנסיונו ותאוותם הביא להם לא יום אחד ולא יומיים עד אשר יצא מאפם והיה למארה במעיהם.

26 והנסיון העשירי – היה במדבר פארן בשליחות המרגלים שאמרו דברים א, כב: "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהם". ובזה היה מהנסיון הגדול שהיה להם לבטוח בדברו. והנה לדעת הדרכים היה עמוד הענן הולך לפניהם, ולדעת הערים אשר יבואו אליהם היה מלאך השם ונביאיו עמהם. ומה להם במרגלים האם בכוחם יירשו ארץ. אבל היה אמתת הענין מה שאמר להם דברים א, לב :"ובדבר הזה אינכם מאמינים ביי' אלהיכם". כי להיותם קטני אמונה בייעודיו שלחו מרגלים לראות את הארץ אם היתה זבת חלב ודבש כמו שייעדם. ועמד הקב"ה בנסיונו. כי הנה המרגלים הלכו שמה ואמתו את דברו באומרם במדבר יד, ז-ח: "טובה הארץ מאד מאד" וגם "זבת חלב ודבש היא וזה פריה". אבל לחולשת הדבר אמרו שם יג, כח: "כי עז העם... והערים בצורות" ואת פעל יי' לא הביטו ואל נפלאותיו לא נתנו לב. ולכן מתו במדבר ובניהם אשר קמו אחריהם המה יירשו ארץ.

27 הרי לך מבואר, שכל העשרה האלה היו בדרך נסיון. ולכן אמר אליהם משה דברים ו, טז: "לא תנסו את יי' אלהיכם כאשר נסיתם" וגו', כי היו ישראל המנסים לקוטן אמונתם. והקב"ה עמד בנסיונו בכולם. ועל אלה העשרה אמר יתברך בסיפור המרגלים במדבר יד, כב-כג: "כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי אשר עשיתי במצרים ובמדבר וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי. אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם" וגו'. רוצה לומר, כמו שנברא העולם בעשרה מאמרות והאריך אפו לרשעים עשרה דורות עד המבול ועד אברהם, ככה האריך להם לאנשי המדבר עד עשרה נסיונות האלו שנסו את השם ואחריהם נענשו. ומפני זכות אברהם ושבועתו זכו בניהם לירש את הארץ.

28 ואמנם שאר העוונות שעשו אחרי כן לא, ראו חכמינו לזוכרם בכלל הנסיונות האלה, לפי שהיו אחרי זה הענין מהמרגלים, והמה לא דרשו כי אם הפסוק הנאמר במרגלים במדבר יד, כב: "וינסו אותי זה עשר פעמים". ומפני כן הוצרכו למנות בהם הקודמים לאותו מאמר, לא מה שנעשו אחרי כן. וכאילו ביארו שעד אותו מנין של עשרה נסיונות האריך אפו להם ואז הענישם.

1 זכרה המשנה, שלצדקת אברהם אבינו זכו בניו לרשת את הארץ. ולהיות מקדש יי' בתוכם שהיו נעשים בו תמיד עשרה נסים הנזכרים במשנתינו זאת:

2 האחד – שלא היתה מתפעלת האשה המעוברת מריח הקרבנות שהיו שמנים מאד, כמו שאמר הכתוב במדבר כח, ד: "את הכבש אחד תעשה בבקר". ואמרו חכמינו זכרונם לברכה בפרק בני העיר מגילה כה, ע"ב: מאי אחד מיוחד שבעדרו. וזה ממה שיורה שהשגחת השם היתה עליהם, שאף המזיקים כפי טבעם למעוברות ברצות יי' – לא היה מגיע בהם היזק כלל. כי הנה, עם היות כפי הדין מותר להאכיל בשר קודש למעוברת שהריחה, הנה בנות ישראל צנועות הן ולא היו אוכלות מזה. ועם כל זה בחמלת השם יתברך – "לא הפילה אשה" וכו'.

3 הנס השני – ש"לא הסריח בשר הקדש מעולם". ואף על פי שהיה בהם נאכלים לשני ימים, וכל שכן בזמן הקיץ שהימים חמים. והיה זה מורה גם כן שהבשר ההוא להיותו מקודש לגבוה היה שמור מכל הפסד ועפוש.

4 והנס השלישי – ש"לא נראה זבוב בבית המטבחים". ולא נאמר זה כי אם בבית המטבחים שבעזרה, שהנסים האלו מיוחדים היו בבית המקדש או בסיבתו. וענין הנס שעם היות הזבוב מתפרנס מהלחות הרקיק שבבשר, הנה בהיותו בשר קודש היו הזבובים בטבעם מתפעלים להתרחק ממנו. כמו שהאריות לא אכלו מדניאל.

5 והנס הרביעי – ש"לא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים", כדי שלא יהיה מעכב ומונע מעבודתו. וכבר האריכו בפרקא קמא דיומא משנה א, ד מהמאכלות אשר ירחיק ולא יאכל מהם דבר להיותם מביאים לידי טומאה, כשום וביצים וחלב ודומיהם, וכן המאכלים המחממים. ועם כל השמירה ההיא היה הדבר נסיי, לפי שיצר לב האדם רע מנעוריו. והדבר הנזהר עליו יותר הוא אשר יתעורר היצר יותר עליו. ולכן בהיות האזהרה כל כך על זה היה איפשרי שיקרה מצד גבורת היצר, ומצד הדמיון גם כן. ולכן היו מתקנים ומזמינים כהן אחר תחתיו לעבוד עבודתו, אם יקרהו מקרה בלתי טהור שלא לסמוך על הנס, אבל הקדוש ברוך הוא שלא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו. ולא קרה כזה מעולם עם חלוף מזגי האנשים והדברים אשר מחוץ. אבל מצינו שאירע טומאה אחרת לכהן גדול ביום הכפורים ליוסף בין אילם בפרקא קמא הוריות טז, ע"ב, ובני קמחית בפרק הוציאו לו יומא מז, ע"א.

6 והנס הה' – ש"לא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים". וטעם העומר, כי בכל גבול ישראל היו שוהין מלאכול מיני חדש עד חצי היום ששה עשר בניסן, שהיו מקריבים את העומר במקדש. ומחצי היום ההוא ואילך היו אוכלין מן החדש, מפני שחזקת בית דין זריזין, ואינם מתרשלים מהקריב את העומר. ואילו אירע פסול בזה העומר באופן שלא יוכלו להקריבו קודם חצות היה מכשלה גדולה שהיו אוכלין חדש קודם הקרבת העומר. וכן בשתי הלחם שלא היו מקריבין מנחות ממיני חדש עד שהיו מביאין שתי הלחם. וכן לחם הפנים, שאילו היה נפסל לא היה לו תקנה, כי מצות הנחתו היה ביום השבת. ואילו היה נפסל לחם הפנים ביום אחד מימי השבוע מה יעשו מזמן שאירע הפסול, ועד יום השבת שיבא לחם חדש להניחו. ועם היות שהפסול והטעות בשלושת המצוות תלוי בזריזות הכהנים וטהרתם שהוא מעשה בחיריי, הנה היה ענין הנס שהשם יתברך בהשגחתו עליהם להיישירם אל כוונתו, היה מסייעם ומדריכם בל יכשלו, כמאמר שלמה משלי יב, כא: "לא יאונה לצדיק כל און". והיתה השמירה המעליא ההיא, פעל נסיי להיותם ענינים כוללים לכל ישראל שמהם ברכה יוצאה על תבואותיהם, כמו שאמרו בפרקא קמא דראש השנה דף טז, ע"א: הביאו לפני עומר בפסח כדי שיתברכו לכם תבואה שבשדות. והביאו שתי לחם הפנים בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן. וכן בלחם הפנים היתה שם ברכה כדאיתא בפרק טרף בקלפי יומא לט, ע"א. והנה כלל שלושה אלה בנס אחד: עומר שתי לחם הפנים ולחם הפנים, לפי שענין שלושתם הוא הפסול הקורה בהם מהתרשלות הכהנים וטעותם.

7 והנס הו' – הוא לא כבו הגשמים לעצי המערכה. רוצה לומר, שהיה המזבח באמצע העזרה מגולה לשמים, ובקיץ ובחורף היו מקריבין הקרבנות. ועם כל זה לא היו מכבין הגשמים היורדין את אש המערכת המזבח המגולה שמה, כי היה זה בהשגחת השם, כדי שלא תתבטל עבודת הקרבנות.

8 והנס הז' – ש"לא נצחה הרוח את עמוד העשן". לפי שהיו בודקים אם היה הקרבן עולה לרצון שלם, בהיות עמוד הענן עולה למעלה ביושר מתמר ועולה ולא היה נוטה לצדדין. וזה היה סימן טוב להם, לפי שהעשן הוא מלחלוחית הדבר הנשרף, וכשהאש רפה יעלה העשן עב וינטה לצדדין מחמת כבדו. אבל כשהאש חזק לא ישאר מן הלחות כי אם מעט מזער ולקלותו יעלה למעלה בשווה. ולכן כשהיה הקרבן אשה ריח נחוח ליי', אפילו שהיו באים כל רוחות שבעולם בעזרה שהיא מקום מגולה – לא היו מנצחין את עמוד העשן העולה מן הקרבן. אבל תמיד היה עולה למעלה ביושר ונחת מבלי מעכב, והוא המורה שבחמלת יי' היה האויר נח ושקט בעת העבודה שמה. ובפרקא קמא דיומא כא, ע"ב: אמרו עשן המערכה אפילו כל הרוחות באות ונושבות בו – אין מזיזין אותו ממקומו. ועם זה כבר זכרו שבמוצאי יום טוב האחרון של סוכות, הרוח באה ואז היו יודעין ומכירין בהטייה מועטת, שהיה עושה הרוח בעשן המערכה אם יהיו גשמי השנה מרובין או מועטין. ואם תהיה השנה שחונה וחמה או קרה, לפי טבע הרוח הנושב שמה באותו יום. ולפי זה ביום ההוא היה נוטה עמוד העשן מכוח הרוח אבל לא היה מתפזר. ולכן להיות הנטייה דבר מועט בלתי מורגש כי אם על החכמים קראוהו נס נסתר. אבל אין ספק שהיו דברים יוצאים מהמנהג הטבעי כולו שני הנסים האלו. רוצה לומר, שלא כבו הגשמים לעצי המערכה ולא נצחה הרוח לעמוד העשן.

9 והנס הח' – שהיו "עומדין צפופין ומשתחוין רווחין". ופירש רש"י דיומא כא, ע"א – שהיו כל כך דחוקין בזמן הרגל בהכנס לעזרה, כאילו היו אלו על אלו צף האחד על חבירו מלשון "ויצף הברזל" מלכים ב' ו, ו והיה זה לריבויים. והרמב"ם פירש: צפופין – שהיה כל אחד עומד בעזרה בצד חבירו דבקים מבלי מקום פנוי ביניהם. וכן פירש בעל הערוך: צפופין – דחוקים. ואף על פי, שבהיות מעומד היו דחוקין, הנה כשהיו משתחוים שהיתה ההשתחואה במזרח המזבח ומשתחוים כלפי ההיכל, שהיה צריך לכל אחד מקום רחב, לפי שהיו משתחוין בפשוט ידים ורגלים, היה מהנס האלהי שבשעת השתחוותן היו רווחין. וזה באמת דבר יוצא מהמנהג הטבעי.

10 והנס הט' – ש"לא הזיק נחש ועקרב בירושלם מעולם". רוצה לומר, שאף על פי שירושלים הרים סביב לה מהם מקום נחשים ועקרבים, כמו שאמר משלי ל, יט: "דרך נחש עלי צור", יהיה השגחת השם שיושבי ירושלים לא יזיקם הנחש והעקרב כי "הבוטח ביי' חסד יסובבנו" תהילים לב, י; "על שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין" שם צא, יג.

11 והנס הי' – ש"לא אמר האדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלם". והנס הזה אינו יוצא מהמנהג הטבעי, אבל הוא נס כפי האמת. שבבא כל ישראל לראות את פני יי' כולם כקטון כגדול שלוש פעמים בשנה. ומהם שהיו עצמן מפסח עד שבועות, ויושבי ירושלים יתנו להם בית, לאכול ולשתות, וללין שמה, ולא ימצא אפילו אחד שיחסר לו מקום ללון, אין ספק שהיה זה דבר זר מאד. כי האנשים רובם ויותר מהמה הנשים יקוצו עם האורחים, כל שכן בהיות אכסניותם כל כך מתמדת, שרוב השנה היה כל יושב בירושלים מלא ביתו אורחים. וכפי כמות העם העולה לרגל אי אפשר, אלא שהיו בכל בית בירושלים רבים מהם והבית מלא על כל גדותיו. ולכן הגדילו זה הנס שלא אמר אדם לחבירו לא לבד אין לי מקום ללון, ולכן אצטרך ללכת ולצאת מירושלים. אבל גם צר לי מקום ללון, כלומר רבים אנחנו בבית מלוננו וקצר המצע והמטה מהשתרע. לא אמר אדם כזה מעולם, כי אנשי ירושלים היו נדיבים וגדולי הלב, ומקבלים בסבר פנים יפות את כל אדם. ואומרים לכל עובר ושב גם תבן ומספוא רב עמנו גם מקום ללון. ומעדנים את האורחים בכל מיני מעדנים וכל מיני פירות כדאיתא בפרקא קמא דיום טוב. והיו בנינים מפוארים ועליות מפוארים ועליות מרווחין להושיב בהם עולי הרגל, עד שמפני זה נקראת ירושלים "יפה נוף משוש כל הארץ" תהילים מח, ג. ואמרינן בפרקא קמא דיומא כא, ע"א שמשנתינו זאת פתח במקדש וסיים בירושלים, לפי ששינהם היו בזכות אברהם.

12 האמנם גם מלבד אלה היו נסים אחרים נעשים במקדש מהם נגלים ומהם נסתרים, אם ירידת האש מן השמים, ושל לחם הפנים שהיה תשעה ימים על השולחן, כי הוא נאפה ערב שבת ועומד שם משבת לשבת. והיה נעשה נס, שבעת סלוקו היה חם כבעת הנחתו. וגם כן אמרו שכלי חרס שהיו משברין אותם משום נותר, נבלעים במקומם המוראה ודישון מזבח הפנימי נבלעים במקומם. וכן נסים אחרים שלא נזכרו במשנתינו, וחשבו המפרשים שהיה זה, לפי שהיו נראים לעם ולא היו מרגישין בהם מצד קביעותם.

13 והנראה אלי בזה הוא שלא זכרו חכמינו זכרונם לברכה המספר הזה מהנסים הנעשים בבית המקדש מזולתם על דרך ההזדמן. אבל כיוונו בהם שהיה עשרה נסים האלה בזכות אברהם כנגד מעלותיו ומעשיו הטובים אשר עשה. וביאור זה, כי כבר זכרה תורה שאברהם היה מועיל לכל בני אדם ומלמדם ומקרבם לאמונה האמתית, ולא היה מזיק לשום בריה.

14 כמו שדרשו על "ואת הנפש אשר עשו בחרן" בראשית יב, ה, שהיה אברהם מגייר אנשים ושרה מגיירת הנשים, כי היה חס על נשמות בני אדם שלא יבואו לאבדון, והיו נצולות מרדת שחת בעבורו. ובזכות זה היה הנס הנעשה במקדש שלא הפילה אשה מריח בשר הקדש. כי כמו שהאב הקדוש שהיה בעצמו בשר קודש ולא הזיק לשום אדם, אבל בלמודו הצילם ממוות, כן ריח בשר הקדש אשר במקדש לזכרונו ולכבודו לא הפילה אשה מריחו, אבל היו העוברים במעי אמן בזכותו.

15 וכמו שאברהם אבינו כל יגיעיו לא ימצאו לו עוון אשר חטא ועוולה לא נמצא בשפתיו, וכמו שאמרו שעשרה נסיונות נתנסה ועמד בכולם, ככה לזכרונו וכבודו לא הסריח בשר הקדש מעולם, כי כמו שבשרו הקדושה לא העלתה סרחון ודבר רע מחטיא, ככה בבשר קודש אשר במקדש לא היה עולה סרחון, ודבר טומאה, ודבר עצמי נוגע בעצם הבשר. וכמו שאברהם אבינו נפרד לוט מחברתו, ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן ויפרדו זה מזה. והיה כל זה סיבה אלהית להוסיף בשלימותו.

16 וכמו שדרשו על "ויי' אמר אל אברהם אחרי הפרד לוט מעמו" בראשית יג, יד, שכל זמן שהרשע עמו הדבור פירש ממנו, ככה לזכרון זה לא נראה זבוב בבית המטבחיים שבעזרה, כי לא ינוח שבט הרשע וזבובי מוות על גורל הצדיקים ובבשר הקדש.

17 וכמו שאברהם אבינו קדש את השם בהכנסו בבריתו למול את בשר ערלתו בן תשעים ותשע שנה, כדי לעמוד על כפרת נפשו ולהצילה מרדת שחת. והיה ירא לנפשו פן תבואהו מקרה מזיק ומונע עבודתו והתבודדותו בחולשתו וכאב מיתו, עד שמפני זה הוצרך הוא יתעלה לאמר לו: "אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים" בראשית יז, א, ובא לבקרו בחוליו, ככה בזכותו ולזכרונו רצה הקב"ה שלא יארע קרי לכהן גדול ביום הכפורים. כי כן היה אברהם אבינו כהן ועובד לאל עליון, ומכפר בעדו ובעד ביתו, ובעד כל קהל ישראל ולא אירע קרי באותו אבר בהכנסו בברית השם.

18 וכמו שאברהם אבינו קדש את השם והראה באמת תוקף חבתו בעקידת יצחק בנו, ומחשבותיו ותאוותיו הגשמיות לא נטו שכלו, ולא כבו חשקו לאותה עבודה וקרבן, ככה לזכרונו ולזכותו רצה השם שלא יכבו הגשמים את עצי המערכה, ולא יבטלו הקרבנות. כמו שהתאוות הגשמיות ואהבת הבן היחיד לא כבה, ולא מנע עצי המערכה אשר ערך לעקוד את בנו.

19 וכמו שאברהם אבינו נצח את כל בני דורו באמונתו, ואביו ויולדיו וכל בני משפחתו ואנשי ארצו לא נצחו את עמוד אמונתו, ולא הטו אותו מצד אל צד, אבל תמיד עמד טעמו בו וצדיק באמונתו נתקיים מתהלך למישרים, ככה לזכרון זכותו לא היה נוצח הרוח את עמוד העשן העולה מן המזבח, כמו שבני אדם כולם וטענותיהם לא נצחו עמוד אמונתו.

20 וכמו שאברהם אבינו עם שנלקחה שרה אשתו על ידי פרעה ועל ידי אבימלך, עם כל זה לא נמצא פסול בבנו יצחק אשר ילדה לו שרה אשתו. וכן ביצחק בב' בנים שנולדו לו מרבקה יעקב ועשו לא נמצא פסול בתולדותם עם כל יראתו מזה מאבימלך ואנשיו. וכן יעקב בשנים עשר השבטים בניו לא נמצא בהם פסול, כי כולם נעשו בקדושה ובטהרה, ככה לזכרון בבית המקדש לא נמצא פסול בעומר שהוא רומז ליצחק שבא ראשונה ונולד, כמו שהיה העומר בא בפסח. ולא בשתי הלחם הבאים בעצרת, שהם רומזים לשני בני יצחק יעקב ועשו. ולא גם כן בלחם הפנים שהיו לפני יי' תמיד שנים עשר לחם בשתי מערכות רומזים לי"ב שבטים, שהיו כולם לפני יי' ולא נמצא פסול.

21 וכמו שארברהם אבינו בהלחמו עם המלכים, היו נראים אליהם אנשיו רבים ועצומים לגודל הנצחון. ועמדו שמה בדוחק גדול ובצרה רבה, והרחיב השם להם בנצחון אויביהם באופן ששבחוהו והללוהו מתוך הרוחתם והצלתם, ככה בזכותו היו בניו בבית המקדש עומדין צפופין בדוחק וצרות רב, ומשתחוין רווחין בהרחבת השם אליהם בדרך נס.

22 וכמו שאברהם היה ירא את המלכים אחרי נצחונם פן יבואו עליו פתאום ויכוהו נפש, כי עצומים הם, והבטיחו השם יתברך על זה "אנכי מגן לך" בראשית טו, א, ככה נשארה אותה הבטחה מדובקת בזרעו שלא היה מזיק נחש ועקרב בירושלים, כי חונה מלאך יי' סביב ליראם ויחלצם. ובכלל זה גם כן, שבזכות שיצא מארצו וממולדתו והולך דרכים במדבר נחש שרף עקרב וצמאון לבקש את דבר יי', בעבור זה לא הזיק נחש שרף ועקרב בירושלים לזרעו.

23 וכמו שאברהם אבינו היה מכניס אורחים בלב שלם ונפש חפצה ועובד אותם ומעדנם, ככה היו בניו יושבי ירושלים מכניסים אורחים מפרנסי דלים נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם. עד שמפני זה לא אמר אדם לחבירו "צר לי המקום שאלין בירושלם".

24 הנה התבאר שעשרה נסים האלה היו כולם בעבור אברהם אבינו ובזכות מעשיו הטובים. ולכן היו עשרה כמספר הנסיונות שנתנסה בהם ועמד בכולם. ולא נזכרו נסים אחרים כי אם אלה, לפי שלא היה להם ההתיחסות והערך אשר כוונו חכמינו זכרונם לברכה, שבעשרה אלה אשר זכרו במשנה הזאת. והיו כולם שלילות לא חיוב ומציאות דבר מבלי שלילה ושורשים בתורה בספורי אברהם אבינו.

1 הכי גרסינן, דרוש המשנה הזאת הוא רב ספיקות ויצטרך אל העיון הטוב. וראוי ראשונה לפרש הדברים האלה שנבראו ערב שבת בין השמשות כפי פשוטיהן. אחרי כן אעיר מה שבהם מהספק ואשתדל להתירו.

2 פי הארץ – היא שהוכנה הארץ להפתח לבלוע את קרח ועדתו ולהסתם מיד, כאדם הפותח את פיו לאכול וסותמה אחרי כן, ולישנא דקרא נקט שנאמר במדבר טז, לב: "ותפתח הארץ את פיה".

3 פי הבאר – יש מפרשים אותו על הצור, שמשה רבינו הכה צור ויזובו מים. ומאשר אמר הבאר יורה שהיא הבאר שיצאו ממנו מים בזכות מרים, ונסתם במותה ונפתח אחר כך בתפלת משה ונסתם במותו. כי לא היה מעין ומקור פתוח ומגולה מעצמו, ולזה קראו הכתוב דברים ח, טו: "צור החלמיש". רוצה לומר צור מקשיי מתדמה החלקים בחוזק ומקשיות, לא כצור הרפה מהעורקים הספוגיים ששואפים מים מהים או מנהר סמוך אליו.

4 פי האתון – שדברה לבלעם בדבור אדם על הן הן ועל לאו לאו, כי לא היה זה מראה הנבואה אבל דבר נמצא בפעל.

5 והקשת – הוא הנראה בענן ביום הגשם שיראו בו גוונים אדומים וממראים אחרים דכתיב בראשית ט, יג: "את קשתי נתתי בענן".

6 והמן – הוא הלחם אשר נתן ה' לישראל לאכול במדבר מ' שנה בצאתם ממצרים. והוא היה דבר מתגשם באויר כדמות ברד דק.

7 המטה – הוא מקלו של אהרן שהציץ ציץ ויגמול שקדים, להורות שהשם בחר בו לכהן לו ובחר בשבט לוי לעמוד לפניו. וראיתי מי שחשב שהוא היה מטה של משה שעשה בו את האותות, ושבזה נכללו כל מופתי מצרים.

8 והשמיר – הוא תולעת שאין דבר קשה עומד לפניו. וקבלו חכמינו זכרונם לברכה שבו חקק משה את אבני האפוד, ושלמה עליו השלום חקק בו את האבנים לבית המקדש, שאמר שהיו חוצבין אותם מההר כדי לתקנם ולישרם ולחתוך כל מותר מפני ש"כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו" מלכים א' ו, ז. התחכם שלמה להביא את השמיר השמור לאותה שעה. והיו עוברין אותו על המסרקה שהיו עושים על האבנים ובמקום שהיה עובר היה נחתך האבן אשר תחתיו כולו.

9 והכתב והמכתב והלוחות – הם שלושה ממספר העשרה שנזכרו במשנה. ופירש רש"י זכרונו לברכה בפסחים נד, ע"א – שהכתב הוא צורת אותיות שבלוחות. כי של תורה קודם בריאת העולם היתה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה. והמכתב הוא בפת"ח תחת המ"ם, וצר"י תחת התי"ו ורצה לומר העט שבו חקק האותיות ההם. והלוחות הם לוחות האבן הראשונים שכתוב בהן שהיה מעשה אלהים. וכן המכתב אפילו באחרונות, שנאמר שמות לד, א: וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים וגו'. ויש מפרשים הכתב על התורה והמכתב והלוחות על העשר הדברות שהיו נכתבים עליהם.

10 ולי נראה שלא כיוונה המשנה לעשות ג' דברים: 'כתב מכתב ולוחות' כי אם לבד בכתיבה שמשה פסל אותם, והשם יתעלה כתב עליהם עשרת הדברות בדרך נסיי. וכנגד אותו נס מאותה כתיבה נאמר במשנתינו "הכתב". רוצה לומר, שהכתב שבלוחות השניות היו מהדברים שנבראו בבין השמשות בערב שבת. וכנגד הלוחות הראשונות אמר: "והמכתב והלוחות", לפי ששניהם היו מהפעלה נסיי דכתיב שמות לב, טז: "והלוחות מעשה אלהים והמכתב מכתב אלהים" ולקח לשון הכתוב עצמו באומרו: "המכתב והלוחות".

11 הנה אם כן, היו בכלל עשרת הדברים האלה הלוחות הראשונות והאחרונות. ואין להקשות מאשר נזכרו במשנה כפי פירושי זה 'הכתב' שהוא מהשניות קודם 'המכתב' שהוא מהראשונות, כי לא שמר בזה סדר הזמן. הלא תראה שזכר ה'קשת' אחרי 'פי האתון'. והמן' אחרי 'פי הארץ שבקרח. 'והכתב והמכתב והלוחות' אחרי 'השמיר' ושאר הדברים.

12 והמאירי פירש 'הכתב' – על מלאכת הכתיבה בין האנשים. 'והמכתב' – על מציאות הלשון שנקרא מכתב, לפי שמה שידבר האדם יעשה טופסו בכתב. ולכן היתה הלשון היא הדבר הנכתב. ואילו של אברהם אבינו הוא אשר נעקד והעלה עולה תחת בנו. ובא במדרש שהיה שם מששת ימי בראשית. וקברו של משה שלא ידע איש את קבורתו. והפליגו בפרקא קמא דסוטה דף יד, ע"א, ששלחו מבית הקיסר לראותו ואותם שהיו למעלה נראה להם הקבר למטה. ואותם שהיו למטה נראה להם כאלו הוא למעלה. והמזיקין או השדים הם רוחות. וכתב הרמב"ן זכרונו לברכה בפרשת וארא, שהם מורכבים משני יסודות: אש ואויר, ונקראו מזיקין, לפי שבראם הקב"ה להזיק בהם את הרשעים. ו'הצבת' – הם המלקחים מברזל, והוא הכלי שבו אוחז הנפח הברזל ומכניסו באש. ולכן בגמרא פסחים דף נד, ע"א אמרו: צבת קמיתא מאן עבדא, אלא ודאי בידי שמים היא כי הסכימו שיתה מכלל הנבראים בדרך נס. הצבת הראשונה ועמה נעשו השאר. ותנא קמא הקשה עליו שאיפשר יעשנה בדפוס בדרך התכה ומאשר לא קבלו זה, וראו שאי איפשר מבלתי שיכניס אדם לאש ידיו אמרו שאיפשר יסוך ידיו בדם סלמנדרא, כדי להכינסם לאש לעשות הצבת הראשונה מבלי שישרף. כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, שגם חזקיהו העבירו אביו באש ולא נשרף שסכתו אמו סלמנדרא. זהו פשט המשנה על פי מילותיה.

13 וראוי שנזכור עם זה מה שמצאנו מזה הענין עצמו במסכת פסחים דף נד, ע"ב פרק מקום שנהגו. אמרו שם: אין מברכין בורא מאורי האש על היוצא מן העצים ומן האבנים, אלא במוצאי שבת לפי שאז היתה תחלת בריתו. והקשו ואור במוצאי שבת איברי, והא תניא עשרה דברים נבראו ערב שבת בין השמשות אלו הן: באר, מן, קשת, מכתב, הלוחות, קברו של משה, מערה שעמד בה משה ואליהו, פתיחת פי האתון, פתיחת פי הארץ לבלוע את הרשעים. רבי נחמיה אומר משום אביו אף האור והפרד. רבי יאשיהו אומר משום אביו אף האיל והשמיר. רבי יהודה אומר אף הצבת ואמרו לקמן אור דידן איברי במוצאי שבת אור דגיהנם איברי בערב שבת. ואור בערב שבת איברי, והא תניא שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן: תורה, תשובה, גן עדן, גיהנם, כסא הכבוד, בית המקדש, שמו של משיח, והביא לכולם ראיה מן הפסוק. ותירץ חללה קודם שנברא העולם אור דידב בערב שבת, ואור דידה בערב שבת. והתניא רבי יוסי אומר אור שברא הברוך הוא בשני בשבת אין לו כבייה עולמית, שנאמר ישעיה סו, כד: "ויצאו וראו בפגרי האנשים" וגו'. ואמר רבי בנאה ואמרי לה, רבי אומר מפני מה לא נאמר בראשית א, ד: "כי טוב" בשני מפני שנברא בו אור של גיהנם. ואמר רבי אלעזר אף על פי שלא נאמר בו "כי טוב" חזר וכללו בששי, שנאמר בראשית א, לא: "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". אלא חללה קודם שנברא העולם אור דידה בשני בשבת. ואור דידן עלה במחשה להבראות בערב שבת ולא נברא עד מוצאי שבת. דתניא רבי יוסי אומר שני דברים עלו במחשבה בערב שבת להבראות ונבראו במוצאי שבת: אור ופרד, שנתן הקב"ה בינה באדם הראשון במוצאי שבת מעין דוגמא שלמעלה, והביא שני אבנים וטחנן זו בזו והוציא מהן אור. וכן הפרד עלה במחשבה להבראות ולא נבראו עד מוצאי שבת, שהביא שתי בהמות והרכיב זו על גבי זו ויצא מהן פרד. רבן שמעון בן גמליאל אומר פרד בימי ענה היה.

14 ויש שם ברייתא אחרת: תנו רבנן עשרה דברים נבראו ערב שבת בין השמשות, ואלו הן: באר. מן. קשת. כתב. והמכתב. הלוחות. קברו של משה . מערה שעמד בה משה ואליהו. פתיחת פי הארץ לבלוע את הרשעים. פתיחת פי האתון. ויש אומרים אף המטה של אהרן. שקדיה ופרחיה. ויש אומרים אף המזיקין. ויש אומרים אף בגדו של אדם הראשון.

15 עוד תמצא בפרק אין בין המודר נדרים לט, ע"ב, שאמרו בענין פי הארץ על הפסוק במדבר טז, ל: "ואם בריאה יברא יי'" – אם בראת גהינם מוטב ואם לאו יברא, איני והא גהינם מהז' דברים שנבראו קודם שנברא העולם. ותירץ אם בראת פה לגיהנם מוטב ואם לאו יברא. והא כתיב קהלת א, ט: "אין כל חדש תחת השמש" – אלא לקרובי פיתחא.

16 ועוד מצאנו בבראשית רבה פר' ה', ה פרשת יקוו המים: אמר רבי יוחנן תנאי התנה הקב"ה עם הים, שיהיה נקרע לפני בני ישראל, שנאמר שמות ידי, כז: "וישב הים לפנות בקר לאיתנו" – לתנאו שהתנה עמו. אמר רבי ירמיה בן אלעזר: לא עם הים בלבד התנה, אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית, שנאמר ישעיה מה, יב: "אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי" – צויתי את הים שיקרע לבני ישראל. צויתי לשמש ולירח שיעמדו לפני יהושע, שנאמר יהושע י, יב: "שמש בגבעון דום וירח" וגו'. צויתי שמים וארץ שישתקקו לפני משה, שנאמר דברים לב, א: "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ". צויתי לעורבים שיכלכלו את אליהו, שנאמר מלכים א' יז, ו: "והעורבים מביאים לו לחם". צויתי את האור שלא ישרף לחנניה מישאל ועזריה, שנאמר דניאל ג, כז: "וריח נור לא עדת בהון". צויתי פי האריות שלא יזיקו לדניאל, שנאמר דניאל ו, כג: "אלהי שלח מלאכה וסגר פום אריותא". צויתי השמים שיפתחו ליחזקאל, שנאמר יחזקאל א, א: "נפתחו השמים ואראה". צויתי הדג שיקח את יונה, שנאמר יונה ב, יא: "ויאמר יי' לדג ויקא את יונה". עד כאן.

17 הנה קבצתי פה דברי חכמינו הקדושים זכרונם לברכה כפי דעותיהם בענין הדברים שנבראו קודם העולם, ובסוף הבריאה בערב שבת בין השמשות, ובתוך הבריאה, ומהתנאים שהתנה הקב"ה עם כל דבר.

18 והרב המורה כתב בפירוש משנתינו, זה לשונו: כבר ביארנו לך בפרק הח' שהם לא יאמינו בחדוש הרצון בכל עת, אבל שבתחלת עשיית הדברים שם בטבעם שיעשה בהם כל מה שיעשה, יהיה הדבר מאדיי. והוא הדבר הטבעי או יהיה חדוש לעתים רחוקים הכל שווה. על כן אמרו שביום הששי שם בטבע הארץ שתשקע קרח ועדתו וכו'. ואמר עוד ואולי תאמר שאחרי שכל הנפלאות כולם הושמו בטבעי הדברים ההם מששת ימי בראשית למה ייחד אלו, אבל הם קבלו שאלו נעשו בין השמשות לבד. ושאר הנפלאות והמופתים הושמו בטבעי הדברים אשר נעשו בהם בעת עשותם תחלה. ואמרו על דרך משל שיום שני בהחלק המים הושם בטבעם שיחלק ים סוף למשה, והחלק הירדן ליהושע. וכן לאליהו. ויום רביעי כשהנברא השמש הושם בטבעו שיעמוד בזמן פלוני בדבר יהושע אליו, וכן שאר הנפלאות מלבד אלו העשרה שהושמו בטבעי הדברים ההם בין השמשות. עד כאן.

19 והוא גם כן, דעת החבר בסוף המאמר ג' בספר הכוזר. ומסכים אליו כתב הרב בפרק כ"ט חלק ב' מספרו, זה לשונו: אף על פי שחכמינו זכרונם לברכה כבר אמרו בנפלאות דברים זרים מאד בבראשית רבה, וזה שהם רואים הנפלאות מה שבטבע גם כן על צד אחד. וזה שהם אמרו כי כשברא האל יתעלה זה המציאות והטביעו על אלו הטבעים שם בטבעים ההם, שיתחדש בהם כל מה שיתחדש מהנפלאות בעת חדושם. ואת הנביא הוא שיודיעהו האל בשעה אשר יהיה בו מה שיאמר ויפעל, זה הדבר כמו ששם בטבעו להיות ושורש מה שהוטבע. וזה אם הוא כמו שתראהו הוא מורה על מעלת האומרו היות קשה בעיניו עד מאד קושי גדול, שישתנה טבע אחר מעשה בראשית, או יתחדש רצון אחר שהונח כן. וכאילו הוא יראה על דרך משל שהוא שם בטבע המים שידבקו ויגרו תמיד רק בעת ההיא אשר טבעו בו המצריים והמים ההם לבד הם שחלקו.

20 וכבר העירותיך על שעיקר זה המאמר כולו בריחה מהתחדשות דבר. וזהו אומרם אמר רבי יונתן תנאי התנה הקב"ה וכו'. הנה גלה הרב דעתו שכל הנסים שנעשו ושיעשו עוד כל ימי הארץ כולם, נתנו בששת ימי בראשית בטבע הדברים, שיהיו נעשים בזמן מוגבל. וכי אין שום נס מן הנסים מחודש לשעתו. ואין ספק, שהרגיש הרב בזרות הדעת הזה כפי התורה. ולכן אמר אף על פי, שהחכמים כבר אמרו בנפלאות דברים זרים מאד וכו', ואמר גם כן וזה אם הוא כמו שתראהו וכו'. רוצה לומר, אף על פי שהוא דעת זר כמו שתראהו, הוא מורה על מעלת האומר אותו לברחו מחדוש הדברים. ואליו נמשך הרלב"ג בספר "מלחמות" אשר לו בחלק השני מהמאמר הששי פירוש באומרו, שיש לחדוש הנפלאות נמוס וסדור בהכרח בהתחדש העולם. רוצה לומר, שבשעת הבריאה הטביע הקדוש ברוך הוא טבע מיוחד בכל דבר הוא הנאות והטוב ושראוי שימשך ויתמיד, כמו שאמר בראשית א, לא: "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", ומיד באותו עת גזר הפסק הטבע ההוא לתכלית הטוב, אם להעניש את הרשעים, ואם להטיב את הצדיקים. ובזה לא יקשה אדם איך איפשר שהאש לא שרף בהיותו אש לחנניה מישאל ועזריה, והמים בהיותם מים בצורתם היו עומדים ולא נגרים. כי טבע האש בהיותו לפעול השריפה, וטבע המים להגרה. וכן שאר הדברים בהיות צורותיהם העצמיות ואיכיותיהם כשלא היה מחוייב כפי טבעם ההוא, שיעמדו שעה ידועה מבלי פעל.

21 והדעת הזה בעיני הוא הריסה לרוב פנות התורה ושורשיה. כי הוא מיוסד באמת על דעת היוונים – שהעולם נמשך מאתו יתברך בחיוב טבעי לא בבריאה רצונית, והמצאת דבר מלא דבר. וגם הוא כולל הכחשת ידיעת האל בפרטים מצד פרטיותם, ושהעולם על מנהגו נוהג. ומי יתן ידעתי את השלימות אשר מצא הרב המורה במי שאמר "אין כל חדש תחת השמש" קהלת א, ט, עד שראה להללו ולשבחו באמונתו ההיא, בהיות בה תערובת חמץ אשר כזה אשר הוא בלא ספק מכחיש פשוטי התורה כולם. הלא תראה הנסים הראשונים שנעשו מהמבול והקשת שנזכר במשנתינו לא בא כי אם מפני "השחית כל בשר את דרכו" בראשית ו, יב. ונתן להם הקב"ה זמן לשוב בתשובה, כדי שלא להשחיתם, שנאמר שם שם, ג: "לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה".

22 והנה אם היה המבול מסודר ומוטבע לבא מששת ימי בראשית, לא היה אם כן תלוי בתשובתם או בבחירתם. ואם לא היה איפשר שיהיה עוד מבול על הארץ, לפי שלא התנה הקב"ה במעשה בראשית כי אם על מבול אחד, לא היה צורך לקיום הברית בין נח ובניו, ולא לתת הקשת בענן. כי היה העיקר כולו בתנאי שהתנה הקב"ה עם המים ביום השני לא בדבר אחר. גם בנסי אברהם שנגע יי' את פרעה ואת ביתו בנגעים גדולים על דבר שרי בראשית יב, יז, יתחייב שנאמר משהתנאים היה שיתנגע פרעה באותו זמן, אף על פי שלא היתה שרה באה למצרים. וכן ענין סדום ועמורה אם היה מחוייב מהפכתם מששת ימי בראשית, מה ענין אומרו בראשית יח, כא: "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה".

23 והנה במשה מצינו בתחלת שלימותו שאמר שמות ד, א-ב: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי כי יאמרו לא נראה אליך יי'". והיתה התשובה: "מה זה בידך" וציוהו על הנסים, ואמר: "למען יאמינו כי נראה אליך יי'" שם שם, ה. ואם היו האותות האלה בטבע הדברים להעשות, איך נשתלשל ענינם על ספק נבואתו? ואם 'פי הארץ' היה טבע מוטבע בה להפתח בזמן כך, איך עשה משה רבינו עליו השלום מזה ראיה על אמתת נבואתו באומרו: במדבר טז, כט: "אם כמות כל האדם ימותון אלה וגו' לא יי' שלחני".

24 ועוד, אף שנסבול זה הדעת בנסים שנעשו בדבר העומד הבלתי משתנה, כגון: פי הארץ, ופי הבאר, וים סוף. איך יתכן לציירו ביד משה שנהפכה מצורעת כשלג, באי זה חומר פרטי היה נתון זה הטבע בששת ימי בראשית. וכן מי הירדן הרצים שעברו עליהם כמה גלגולים. והמים שנתרפאו במלח על ידי אלישע. והאש שלא שרף לחנניה מישאל ועזריה, זה הטבע המוטבע בששת ימי בראשית או בערב שבת באי זה חלק מהמים או שאר דברים נתלה? או באיזה חלק מהאנשים המקבלים אותם? כי אין ספק ששאר חלקי האש או המים היו עושים פעולותיהם באותה שעה, ושאר האנשים היו נשרפים. והטבע ההוא הניתן שמה בדבר הפרטי לא היה איפשר שיהיה בימי בראשית. כי לא היה הפרטי ההוא עדיין במציאות לשיתלה בו התנאים. האם נאמר שאתון בלעם היא עצמה היתה מששת ימי בראשית שנתלה בה הטבע ההוא. וכן מטה אהרן בעצו. ואילו של אברהם אבינו האם כל אחד מהם היה בן שלושת אלפים שנה מעת הבריאה.

25 ואתה תראה שמשה שאל את פרעה שמות ח, ה: "התפאר עלי למתי אעתיר לך". ואם היה הנס מוכרח מוטבע לשעה ידועה, איך היה אומר כן, הידוע ידע שיאמר למחר כמו שאמרו, ולא יאמר עתה או לזמן אחר שהשיבו משה שמות ח, ו: "כדברך למען תדע כי אין כיי' אלהינו" – מורה שהיה זה חדוש רצוני לא טבע מוטבע. וגדעון – שכפי מה ששאל האותות כן נתנו לו. האם היה יודע טבע הצמר והגזה עם הטל מששת ימי בראשית? ואם היה יודעו לא ישאל עליו שופטים ו, לז-מ. וישעיהו – שאמר: "שאל לך אות מעם יי' אלהיך העמק שאלה או הגבה למעלה" ישעיה ז, יא. איך נתן האותות בבחירתו של אחז? ואולי ישאל על מה שלא היה מוטבע מששת ימי בראשית ויתחדש ספק בנבואתו, אלא אם נאמר שהקב"ה היה נותן בלב השואלים לשאול האות שהיה נתון בטבע להעשות.

26 סוף דבר כי אם היה הדבר כן, לא ישאר לנו מציאות נס, כי כל הדברים יהיו נטבעים בנושאיהם להיות מהם לזמן קרוב, ומהם לזמן רחוק ולכל זמן. וכולו דבר טבעי ולא יי' פעל כל זאת עד שמפני זה כתב הנרבוני בפירוש לספר המורה, שהענין הנסיי הוא סעיף מדרך ההעבר' שהניחו המדברים. רוצה לומר, שהדבר כולו בטבע שיחלק למאדיי ומעשיי, ושהגרת המים ודבקותם הוא מטבעם המאודיי וקריעתן הוא טעם המעשי. ושני הדברים שווים בכוח מציאותם רק ברוב או במעט וכן בשאר.

27 חלילה חלילה מדברי ההתולים האלה, ומהיות נביאי האלהים בעלי רמאות לגנוב דעת הבריות, ולהראות שהם עושים מה שלא היה שום רשות ושום יכולת לעשותו הוא אשר דברתי אליכם. כי הכחשת הנסים בחדושם הוא יוצא מהשורש "פורה ראש ולענה" דברים כט, יז, שהאמינו בעלי הקדמות שהעולם מחוייב לשם כחיוב האור מן השמש. וכי אין האל יכול לשנות דבר ממנהגו הטבעי. אין כאל ישורון השם אמת ותורתו אמת, שהוא ברא את השמים ואת הארץ מלא דבר כרצונו המוחלט. ולכן הוא יכול על הטבעיים לשנותם ולחדש אותות ומופתים לשעתם בעת הצורך, כי הוא נורא תהלות עושה פלא על ידי כמו שאמר ישעיה מד, כו: "מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים". ובאותות ומופתים תתחדש אמונת בריאת העולם וחדושו ,ותתאמת בעיני הרואים אותם, כי השם יתברך חדשו ברצון מוחלט, ועל כן הוא יכול לשנות מנהגו כרצונו בכל עת שירצה. ועליו אמר שלמה עליו השלום: "ידעתי כי כל אשר יעשה אלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע והאלהים עשה שייראו מלפניו" קהלת ג, יד. רצה לומר, שעשה האלהים את העולם ישר ושלם במעשהו, כדי שיתמיד כפי טבעו ועם כל זה עשה שייראו מלפניו, כי בשנותו את הטבע על ידי נפלאותיו ייראו בני אדם מלפניו וידעו כי יש אלהים שופטים בארץ, ותתאמת נבואת הנביא שיעשו על ידו מופתים. כי אלו לא היה דבק באלהיו, לא היה משתנה על ידו מנהגו של עולם. ועל זה אמר הנביא ישעיה ישעיה כה, א: "אדני אלהי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן". רצה לומר, שבמעשה הפלאות תקנה האמונה השלימה בחדוש העולם, שהיא עצות מרחוק, כלומר העצות שזכרה התורה מבריאת העולם, שהוא מרחוק היא אמונה אומן קיים. ולהיות הנסים פעל מחודש כפי הרצון, נאמרה שירת הים ושאר השירות והתהלות על הנסים, ונאמר למשה שמות לד, י: "נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים". ואם היו הדברים מוטבעים ומוכרחים להיות לא היה מקום לכל זה. ומה יהיה ענין אומרו אשר ראו את כבודי ומאמר ישעיה ישעיה מד, כז: "האומר למצולה חרבי". ודוד אמר תהילים קיד, ח: "ההפכי הצור אגם מים". שאם היו הדברים כולם בטבע על מה תפול התמיהה הזאת. על כן אמרתי שהדעת הזה הוא הריסה בשורשי התורה האלהית.

28 וכבר כתב הרב בספר המדע פרק ח' מהלכות יסודי התורה, שהאותות שעשה משה במדבר, לפי הצורך וההכרח עשאן. והביא מכללם פי הארץ, ופי הבאר, והמן שנזכרו במשנתנו זאת ואמר, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאיפשר שיעשה האות בלהט וכשוף וכו'. ודבריו אלה לא יסכימו עם מה שהבאתי מדבריו בענין האותות. ואין המקום הזה ממה שיסבול החקירה על דבריו שמה כראוי. ואחרי שאין הדעת הזה אצלנו בענין הנסים נאות ואמתי, אלא שנאמר שחדושם לשעתם הוא ברצון העושה נפלאות גדולות לבדו חל עלי חובת ביאור הספקות אשר יראו בדרוש הזה מדבריהם זכרונם לברכה אשר זכרתי. כי לכן הצבתי אותם לבדנה כדי להשיב עליהם כפי האמת הראוי. ובזה תתקיים אמונתנו בפנה הזאת ויתבטלו הספקות בשם יי' כי אמילם.

29 ואומר שהתנאים שזכרו חכמינו זכרונם לברכה שהתנה הקב"ה, אין ראוי שיובנו לפי פשוטם. שהנה הדינים וההסכמות המניחים ביניהם שני הנושאים והנותנים, או שני השותפין, או האדם ואשתו שיעשו ביניהם ראוי שיראו תנאים, כדי שיהיו מחוייבים ומוכרחים לעמוד בהם, ושלא יעבור כל אחד חוקו ממנו. ואיך יפול בבורא הדברים מהאפס הגמור, כפי רצונו שיתנה תנאים עם ברואיו. והנה הכל שלו כל שכן עם הדברים שאינם בעלי נפש – כארץ וכמים ושאר היסודות המורכבים מהם, שבאמת לא יפול בזה שם תנאי והוא כשגעונות המדברים שאומרים האל רצה כשיפגוש צבע פלוני בבגד שיתחדש בבגד עין ומראה פלוני, לא שיש בתולדת ההוא לצבוע הבגד.

30 וחלילה לרבי יונתן שהוא מגדולי מחכמי ישראל ויודע סתרי תורה, שיאמר שהיה חוק ומשפט טבעי בדברים לשנוי טבעם בשעה ידועה. ויהיה אם כן בזה מכחיש האותות ומטיל דופי בנביאים שהם מתפארים בשקר, ומראים שהם עושים מה שהוא נעשה מאליו. ואם בכל הדברים נעשה התנאי הזה איך תצדק משנתנו בדברים שנבראו ערב שבת בין השמשות. כי הנה פי הארץ – ביום הראשון נבראת. ופי הבאר – גם כן. ופי האתון – בתחלת יום ו' כשבראו הבהמות. והמטה – ביום ג' שנבראו האילנות. וקבורת משה – ביום הראשון שבו נבראת הארץ. ואף הצבת, כי ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושה.

31 אבל אמתת הענין הזה הוא כך. הנה האפשרות והתנאי אפשר שיצוייר ויפול, אם על הפועל שיפעל בזמן כך ולא בזולתו. ואם על המתפעל והמקבל שיקבל ויתרשם בו אותו רושם והפעולה בזמן מה. וחלילה לנו שנחשוב שהיה דעת רבי יונתן, שהתנאים האלה טבע קיים במתפעל. אבל היתה כוונתו בלי ספק לענין הפועל יתברך ורצונו שלא יחשוב חושב, שבתחלת הבריאה הטביע טבע נברא בנבראים שיתנהגו בו ויעמדו ויתקיימו עליו עוד כל ימי הארץ. ושאחרי כן באורך הזמן נתחדשו דברים באופן שנתחרט האל יתברך מאשר עשה, וינחם השם מהטבע אשר הטביע, ושכל את ידיו ויחבל את מעשה בריאתו. ולפי שיהיה בלתי ראוי שיאמן שנוי רצון בו יתברך, כי הוא נמשך אחרי חדוש הידיעה בדבר שלא היה יודע קודם. לכן אמר רבי יונתן שלא היה שנוי רצון לפניו יתברך חלילה, כי באותה שעה שברא שמים וארץ וכל אשר בו, הקיפה וכללה ידיעתו הדברים העתידים להיות, ושכבר יבא זמן שישנה טבע הנמצא ההוא ממה שהוא בו. ועל מנת לשנותו בשעה אחרת כפי הצורך עשאו ובראו. ולא היה אם כן פעל הנס שינוי ידיעה והתחדשות רצון או התחרטות ממה שעשה, כי הכל היה גלוי וידוע לפניו. וכמו שנאמר בתפלת ראש השנה: "לפניך נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית". ואל זה הקיום הבלתי שינוי והעדר חדוש רצון שיש בפועל יתברך, כיון רבי יונתן לא לטבע המתפעל שהוטבע בכך חלילה. וזהו מאמרו בבראשית רבה פרשה ה': "שמש בגבעון דום" יהושע י, יב, זה שאמר הכתוב ישעיה מה, יב: "אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי". אמר רבי יונתן תנאים התנה הקב"ה וכו'.

32 הנך רואה שסמך הענין הזה אל הפועל יתברך, להגיד שאין לפניו שינוי כמו שאמר הכתוב ישעיה מה, יב: "אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי", שכל זה מיוחס אל הפועל שבעת שידיו נטו שמים עלה על לבו לשנות תנועתם וענינם בעת הצורך, ושלכן נאמר שמות יד, כז: "וישב הים לפנות בקר לאיתנו" – לתנאו הראשון. ותנאי הים בטבעו הוא משוער אצל הפועל אותו שלא נתחרט ממה שעשה ראשונה, כי לא היה זה חדוש ידיעה ולא חדוש רצון, כי מיד בתחלה כך עלה במחשבה. ולכן בבא הצורך קרע הים, כי כן היה בדעתו ורצונו לעשות ולפנות בוקר שנשלם הדבר כרצונו, חזר לאותה כונה ראשונה שהיתה קיימת. וזהו תנאו הראשון.

33 ורבי ירמיה ברבי אלעזר הוסיף ביאור בדבריו, שלא לבד בענין הים התנה זה ברצונו, אלא בכל מה שברא בששת ימי בראשית התנה כן. רוצה לומר, ששם טבעם ומשפטם על מה שהוא ובתנאי שישנה אותם כשיצטרך לעבוד עבודתו והכרת אלהותו, כי כל העולם לא נברא אלא בשביל זה. והטבע המוטבע כללי זה תכליתו באמת, וכאשר יצטרך להשיג התכלית ההוא עצמו בשינוי המנהג הטבעי ישתנה, לפי שהכל הולך אל תכלית אחד ואל מקום אחד. ואין בזה לא חדוש ולא שינוי רצון. ולכן הביא רבי ירמיה מהעליונים ומהתחתונים מהיסודות מהמורכבים להגיד, כי יש בכל נברא שתי בחינות. האחת – המפורסמת הטבעית, לא דעת ולא תבונה בה. והשנית – היא ההשגחית הפועלת ברצון והמכוונת לתכלית האלהי העליון ההוא. ואל זה כיוון דניאל באומרו דניאל ו, כג: "אלהי שלח מלאכא וסגר פום אריותא ולא חבלוני", שההנהגה ההשגחיית עכבה ומנעה את הטבעית.

34 הנה אם כן, התנה הקב"ה על הים שיקרע, או על האש שלא ישרוף, או על שאר הדברים שלא יפעלו פעולתם הטבעית, כאשר ההנהגה השגחיית תפעל פעולתה. וזה ענין אומרם שבת פח, ע"א גם כן: תנאי התנה הקב"ה עם שמים וארץ, שאם ישראל לא יקבלו את התורה יחזרם לתוהו ובוהו. שהתנאי ההוא היה ברצון יתעלה ודעתו, לא בטבע השמים והארץ. והוא גם כן אומרם ששבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם. אין הקדימה ההיא קדימה זמנית כי אם קדימת סיבה, שאלה היו תחלת המחשבה בבריאתו: אם התורה שבני אדם יוחדו לעבודתו וידיעתו. ואם התשובה שמי שפשע ישוב אל יי' וירחמהו. ואם גן עדן וגהינם שהם גמול הזכות והעונש. אם כסא הכבוד שהוא המנהיג הדברים אשר בכאן לקבל שלימותם. ואם בית המקדש שם יצוה יי' את הברכה וממנו יצא אור לעולם. ואם שמו של משיח שבימיו תמלא "הארץ דעה את יי'" ישעיה יא, ט, ויגיע כללות העולם אל תכליתו כמו שזכרתי. והיה דעתם שכל זה עלה במחשבה קודם הבריאה, עם היות שהאור על דרך משל השורף והמעניש את הרשעים שהוא הכלי נברא ביום שני.

35 וכבר יורה על זה גם כן מה שאמרו על ענין ב'ואלה הדברים רבה': ידעתי כי כל מעשה האלהים עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, והאלהים עשה שייראו מלפניו קהלת ג, יד. אמר רבי יוסי בן זימרא בתחלת בריאתו של עולם אמר הקב"ה "יקוו המים... ותראה היבשה" בראשית א, ט, מפני מה כתיב עמוס ה, ח: "הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ יי' שמו" – שייראו מלפניו. למה הדבר דומה למדינה שמרדה במלך, מה עשה הביא לגיון אחד קשה והקיפה כדי שייראו בני המדינה ויתייראו מלפניו. כך ברא הקב"ה את עולמו שיהא יום בא יעקב ושקט שמש שלא בעונתו, שנאמר בראשית כח, יא: "וילן שם כי בא השמש". בא יהושע ועשה את הלילה יום, שנאמר יהושע י, יב: "שמש בגבעון דום". הרי צדיקים שגורעין ומוסיפין על דבריו, כדי שיהיו הבריות יראין מלפניו. ברא הקב"ה ים – בא משה ועשה ממנו יבשה, שנאמר שמות יד, כט: "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים". בא אלישע ועשה את היבשה ים, שנאמר מלכים ב' ג, טז: "כה אמר יי'... הנחל הזה יהיה גבים". ברא הקב"ה חורף קיץ – בא אליהו ועשה את החורף קיץ, שנאמר מלכים א' יז, א: "חי יי'... אם יהיה השנים האלה טל ומטר". בא שמואל ועשה את הקיץ חורף, שנאמר שמואל א' יב, יז: "הלא קציר חטים היום אקרא אל יי' ויתן קולות ומטר". ברא הקב"ה העליונים לעליונים והתחתונים לתחתונים שנאמר תהילים קטו, טז: "השמים שמים ליי'" וגו'. בא משה ועשה את התחתונים לעליונים ואת העליונים לתחתונים שנאמר שמות יט, ג-כ: "ומשה עלה אל האלהים... וירד יי' על הר סיני". עד כאן.

36 הנה ביארו במאמר הנכבד הזה שלא היו הנסים דברים מוטבעים ביסודות ונושאיהם. אבל שהשם יתברך ברא הדברים בטבעיהם, כדי שיתמידו כן כמו שנאמר ידעתי את כל מעשה האלהים עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע קהלת ג, יד. האמנם גזר ועלה מיד במחשבתו, שהנביאים בדבקותם ישנו טבעי העולם וסדריהם לצורך השעה, כדי שבני אדם ייראו מלפניו יתברך.

37 הנה התבאר מזה כולו שהתנאים שזכרו חכמינו זכרונם לברכה אינם טבעיים נטבעים בבריאת הדברים כי אם ציורים. וגזירות עלו במחשבתו יתעלה מתחלת הבריאה לשנות סדרי בראשית, כפי צורך השעה ותכלית עבודתו. ולזה גם כן כוונו באומרם: אם הבריאה יברא יי', אם בראת פה לגיהנם מוטב ואם לאו יברא. רצה לומר, כאשר בראת גיהנם עלה במחשבה לעשות כן בשעת הצורך, ופתיחת פה דעתך וחכמתך עליו מוטב ואם לאו יברא, אף על פי שיהיה בזה שינוי רצון כיוון שעת לעשות ליי'. והמקשה הקשה והא כתיב קהלת א, ט: "אין כל חדש תחת השמש". רוצה לומר, שאין בו לא חדוש ידיעה ולא שינוי רצון. והיתה התשובה אלא לקרובי פתחא. רוצה לומר, שלא היה חדוש רצון לפניו כי אם להוציא לפעל רצונו הקדום ולקרב הסיבות הקרובות לדבר.

38 הנה התבאר מזה ענין הנסים והנפלאות שהם חדושים עצמיים בטבעי הדברים עם היותם כבר בידיעתו יתברך ורצונו הקדום לעשותם בזמן הצריך אליו.

39 האמנם נשאר לבאר למה יחדו הדברים אשר במשנתינו לערב שבת בין השמשות, ולא היו מיוחדים לבריאת הימים. ועוד, למה ייחדו הנסים האלה לערב שבת בין השמשות מבין שאר כל הנסים. ואתה תראה מאותם, שאף הברייתות שזכרתי לך, שלא הוסיפו שתיהם על הדברים הנזכרים במשנתינו כי אם המערה שעמד בה משה ואליהו שלא נזכרה במשנתינו, ונזכרה בשתי הבריתות האחרות, ובאחת מהן הוסיפו עוד האור והפרד, ובאחרת הוסיפו בגדו של אדם הראשון. וידוע שאלו ואלו הם בכלל הדברים הטבעיים בתחלת בריאתם, והמעשיים הנסיים בעת עשייתם. וראיתי מי שכתב בזה, שעשרה הדברים האלה ודאי אינם ככל שאר הדברים הטבעיים. אבל כל אחד מהם הוא מין בפני עצמו. ושאמרו שנבראו בין השמשות לשתי כוונות נפלאות: האחת – לומר שנבראו אחר בריאת האדם להורות על מעלתם והיותם יוצאים מכלל הדברים הטבעיים שנבראו קודם האדם, וכאילו באו לגמר מלאכתו והולכים עמו מהלך השלימות, כי לא היו אלא להשלמת ענינים נפלאים לקדושים אשר בארץ המה. והב' – ליחס אל אחרית הערב, והוא בין השמשות כמלאכה בלתי נגמרת לדוחק השעה, שהשבת מפסיק ולא מניח לגמור אותה עד אחר השבת. וענין זה שאלו נבראו מקדם ונשארה השלמתם תלויה ועומדת, עד צאת אל הפעל אחד משני קצוות האיפשר בבחירת איש איש מכל אותם אשר נעשו בשבילו הן לזכות הן לחובה, שאילו לא בחרו בהם לא יצאו. עד כאן.

40 ועם מה שיש בזה הייפוי, אין ספק שלא נתן עם כל זה טעם מספיק למה נזכרו אלו יותר מזולתם מן הנסים. אולי שקבלו חכמינו זכרונם לברכה מהדברים ההם שנבראו ערב שבת בין השמשות, שהיו עשרה והיו חלוקים בקבלתם. מהם יאמרו שהעשרה הם כך וכך, ומהם יאמרו זולתם. והנה לא חלק אדם על – פי הארץ, פי הבאר, פי האתון, והקשת, והמן, והכתב, והמכתב, והלוחות שהם שמונה. ובשנים הנשארים לתשלום אותו המספר מהעשרה היו הדעות חלוקין בקבלתם, כמו שאזכור מהם שמו: המטה, והשמיר. וכן הוא בעיקר משנתינו. ויש אומרים אילו של יצחק וקברו של משה. ויש אומרים המזיקין והצבת. וכן בשאר הברייתות היו חלוקין בקבלתם בזה, ואין לנו להתעסק עתה כי אם בביאור משנתינו. ובשינוי שאר הברייתות אעיר על טעמו הערה מה.

41 והרלב"ג במאמר ששי חלק ב' פרק י' מספר מלחמות אשר לו כתב בזה, שההוויה שהיתה בששת הימים אשר נתיחסה להם בריאת עולם היתה – רצונית. ומה שנמשך מן ההויה ביום השביעי ואחריו היתה – הויה טבעית. וכבר ידעת שהם יקראו בין השמשות הזמן הממוצע בין שני הימים אשר יהיה בו חלק מה מכל אחת מהם. ולא יתבאר לנו החלק ההוא שיש בו מאחד אחד מהם. ובזה יאמרו בכאן שהויית הנפלאות היה כמו ממוצעת בין ההויה הרצונית אשר נתחדש ממנה העולם, ובין ההויה הטבעית אשר נמשך בה מציאות העולם אחרי התחדשו. וזה, כי מפני שיש לנפלאות נימוס וסדור באופן מה ידמו להוייה טבעית. ומפני שלא יהיה המתחדש בהם מתחדש בדבר מוגבל, כמו שהוא בהויה טבעית. לכן ידמה להויה רצונית. וזה כי הוית הנפלאות מפני שלא תהיה באמצעות תנועות הגרמים השמימיים והפעל אשר יחדש מהם, אינו מניצולי הכוכבים כמו שהוא בהויה הטבעית. לכן תדמה להויה רצונית אשר נתחדש בה העולם, כי לא התחדש המתחדש בה באמצעות הכוכבים ותנועת הגרמים השמימיים. עד כאן. הנה העיר על ענין המשנה, אבל לא נתן סיבה למה זכר עשרה אלה מזולתם מהנסים.

42 והרב מתתיה זכרונו לברכה, יראה מדבריו שאליו נוטה בצד מה. כי הוא לא יפרש ערב שבת בין השמשות – על הזמן שנבראו בו הדברים האלה, כי אם על טבע הדברים בו, שאינם כפי הטבע התמידיי, ולא כפי הרצון הפשוט, וכבר השתדל להוכיחו בפרטים. וכבר ידעת שאין דעתי נוחה עם הדעות האלה.

43 על כן אמרתי דרך המלך יי' צבאות נלך לא נטה ימין ושמאל מפשט המאמרים וקבלתם זכרונם לברכה. ואתה ידעת שהם זכרונם לברכה קבלו, שביום הששי נבראו אדם וחוה ובו ביום חטאו ונדונו וגורשו מגן עדן. ולכן באותו יום אחרי שנדונו למיתה ושאר הקללות וגורש מגן יי', ראה הקב"ה בחכמתו העליונה וברצונו הפשוט, להמציא בעולם בזמנים הצריכים להם, דברים מתיחסים לחטא אדם וחוה והנחש ועונשם. ולכן נבראו ערב שבת בין השמשמות, כלומר, שאז עלו במחשבה לבוראם בעולם כל דבר בזמנו הצריך אליו. ונתיחדה אותה שעה למחשבתו ורצונו להיותה מיד אחרי ענין אדם, כאילו אמר שמיד כשסרח עלו כל אלו הדברים במחשבתו העליונה ודעתו יתברך.

44 האחד – הוא "פי הארץ". והיה זה כנגד אדם להודיע שאחרי שאדם הראשון לא נטה אל העליונים, ושב אל העפר, ואל חומריות תאוותיו ששורת הדין היתה נותנת, לא לבד שתהיה האדמה ארורה בעבורו, אבל שתפתח האדמה את פיה ותבלע אותו, כמו שעשתה לקרח הממרה את פי יי'. ולכן עלה במחשבתו יתברך אז "פי הארץ" שהיה ראוי שיבלעהו. כי אחרי שבחר הוא ואשתו בה יבלעם שאול חיים. אבל שלהיותו ראש בריותיו של הקב"ה לא הענישו על כך. ושמר "פי הארץ" לעשותו לזמנו עונש לממרה את פי השם.

45 גם עלה במחשבתו "פי הבאר" – כנגד חוה. רוצה לומר, שבבחינת חטאה ורשעתה היתה ראויה לכלייה. אבל צפה הקב"ה שעתיד לבא ממנה מרים הנביאה שפיה פתחה בחכמה, ושעלה הבאר לישראל בזכותה מ' שנה. ולכן בזכות "פי הבאר" ומעלת מרים אשר הביאתו – סלח לחוה.

46 גם עלה במחשבתו – "פי האתון" כנגד הנחש. רוצה לומר, שבעבור דברי הנחש ומאמרי פיו אשר הסית והדיח, והביא רעה על כל המין האנושי, היה משורת הדין שבעבורו יכלו ויפסדו הבעלי חיים כולם, אם לא שראה הקב"ה "פי האתון" העתיד להיות כלי ואמצעי למלאת מצוותו, ולפרסם יכלתו. ומפני זה העביר רשעת הבעלי חיים כולם.

47 הנה אם כן היה "פי הארץ" – כנגד אדם. ו"פי הבאר" – כנגד חוה. ו"פי האתון" – כנגד הנחש שהם השלושה שחטאו והחטיאו את הרבים.

48 עוד עלה במחשבתו "הקשת". לפי שהיה האדם וזרעו קיימים ונצחיים, ומפני חטאו נתעדו למות באי זו סיבה שתבא, מקרית או טבעית, עד שמפני זה בא עליהם מי המבול לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים. ולפי שתהיה זה סיבה להפסד העולם וכליונו מהרה, לכן עלה במחשבתו לעשות בזמנו נס הקשת לברית עולם בינו ובין כל נפש חיה. ולפי שבחטא אדם אבדו המזון האלהי אשר היה בנחת, ונתחייבו לאכול את עשב השדה בזעת אפם, לכן באותה שעה שנגזרה עליהם אותה גזירה בערב שבת בין השמשות, עלה במחשבתו יתברך, שכבר יבאו ימים אשר מזרע אדם יבאו בני ישראל מקבלי התורה, ויזכו לאכול את המן לחם אבירים מן השמים ומזון אלהי כמזון הגן.

49 וכנגד העצים המשובחים אשר היו בגן ואבדו אותן בגרשם ממנו, עלה במחשבתו יתברך שבזמן משה ואהרן, יהיה מטה אהרן מונח באהל מועד, ושם "יצץ ציץ ויגמול שקדים" במדבר יז, כג, ויהיה באותה מדרגה שהיו עצי הגן לפני השם. כי היה המטה ההוא באהל מועד קיץ וחורף תמיד רענן עם שקדיו ופרחיו ועלהו לא יבול. ושום שכל, כי בעבור שהיו בגן האלהים מעלת העצים ושלמות הפירות, וריבוי המים, וזכות האויר היו כנגדם בבית יי' ומשכן כבודו. אם כנגד העצים היה שם מטה אהרן, שהיה תמיד רענן כמו שזכרתי, כמו שנאמר במדבר יז, כה: "ויאמר יי' אל משה השב את מטה אהרן... למשמרת לאות לבני מרי".

50 וכנגד פרי הגן ומזונותיו היה שם באהל צנצנת "המן". שעם היות המן מטבעו היה מתנמס כחום היום, כמו שאמר שמות טז, כא: "וחם השמש ונמס". ואמרה תורה: "ויותירו אנשים ממנו עד בקר וירם תולעים ויבאש" שם שם, כ. הנה ציוה השם שמות טז, לג: "קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן והנח אותו לפני יי' למשמרת לדורותיכם".

51 כנגד הנהר היוצא מעדן היה שם בבית יי' ספר התורה שהוא מקור מים חיים. וכמו שאמר דברים לא, כו:" לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית יי' והיה שם בך לעד".

52 ואמנם כנגד זכות אויר הגן היה קודש הקדשים מקום אלהי ואויר קדוש. וכמו שהיה "קול יי' אלהים מתהלך בגן" בראשית ג, ח, כך נאמר במדבר ז, פט: "ובבא משה אל אהל מועד... וישמע את הקול".

53 והנה שלושת הדברים האלה שהונחו שמה: צנצנת המן, וספר התורה שכתב משה, ומטה אהרן עמדו לפני יי' בכמו תת"ק שנה מצאתם ממצרים, עד שהחריב נבוכדנצאר את בית המקדש. ואתה רואה שכפי מנהג הטבעי, לא היה איפשר שיתקיימו אותיות כתובות בקלף או בגביל כ"כ מהזמן. וכל שכן צנצנת המן הנמס מטבעו מיום אל יום, שיעמוד תת"ק שנה. וכל שכן מטה אהרן נכרת מגזעו ובלתי נאחז לא בארץ. ולא במים החומריים שיעמד ברעננותו ודשנותו שקדיו ופרחיו תת"ק שנה באותו המקום האלהי. הנה לכל זה העיר כאן באומרו: "והמן והמטה".

54 עוד עלה במחשבה באותה שעה לברוא את "השמיר" בזמנו. והיה זה כנגד הנחש אשר החטיא את אדם וחוה והסירם מעל יי', שכנגדו יברא בשרצים השמיר שהוא תולעת חזק, שבו חקק משה את אבני האפוד, וחקק שלמה אבני המקדש. והיה השרץ ההוא כלי עוזר ומסייע את ישראל לזכותם ולעבוד את השם. וכבר זכרו בפרשת עגלה ערופה סוטה מח, ע"ב, שהיה השמיר כמין שעורה והיה נתון לתוך קנה של עופרת מלאה סובין, וכאשר היו נותנין אותו על גבי אבנים היו מתבקעות. ובמסכת גיטין פרק מי שאחזו דף סח, ע"א זכרו חכמינו זכרונם לברכה מענין השמיר דברים רבים והם זרים דרך דרש.

55 ואני מצאתי בספר חכם אחד מחכמי הנוצרים, שבימי שלמה היו פוסלים האבנים עם דם תולע אחד, שכל מה שהיו רושמין ומסריקין באותו דם היה נחתך ביושר. ושהיה ענינו כענין דם השעירים אשר ידעו בסגולה ,שכאשר ישימו אותו על אבן הספיר הנקרא דיאמנטי – יחתוך אותו מה שלא יוכל לחתוך אותו שום ברזל ונחושת, ושזה היה ענין השמיר שאמרו שהיה מחתך האבנים. רוצה לומר בדמו. ושבצלאל גם כן פסל אבני אפוד שהיו קשים בטבעם, ולא ימשול הברזל והנחושת עליהם בדם אותו תולע. והמאמר הזה כמבאר מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בשמיר ואולי שלזה רמזו חכמינו זכרונם לברכה באומרם שהיה השמיר כשעורה לשתוף השם שהיה מחתך האבן ומפרידה כמו דם השעיר בענינו. ושהיה בקנה של עופרת, לפי שעל העופרת עושין פתוח הספיר. וכמו שכתבתי בפירושי לספר מלכים פרשה ששית. ולזה זכר כאן השמיר.

56 עוד עלה במחשבה באותה שעה "הכתב והמכתב והלוחות". והיה זה כנגד מרי אדם הראשון וחטאו שנצטוה במצוה אחת, ולא עמד בשמירתה יום אחד. ולכן באותה שעה עלה במחשבתו יתברך שראוי לחוס עליו, לפי שכבר יצאו מחלציו מי שיקבלו התורה והמצוות כלליהם ופרטיהם מורשה לנצח נצחים. וכיון בזה גם כן, שאף על פי שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, שהיא ההטייה החומרית והיצר הרע אשר נמשכו אליו אדם וחוה, הנה ישראל יבאו על הר סיני לקבל תורה ומצוות, ותפסק מהם זוהמתה. אלה הם העשרה דברים שנזכרו בעיקר משנתנו שעלו במחשבתו יתברך ערב שבת בין השמשות לבוראם כל אחד בזמנו. והיה זה אחרי חטא אדם ועונשו להיותם מתיחסים אליו. ולכן לא נזכרו נסים אחרים זולת אלו.

57 האמנם בנוסחא 'יש אומרים' ראיתי גרסאות. כי בספרים שלנו היא כך: "יש אומרים... אף קבורתו של משה רבינו עליו השלום ואילו של אברהם אבינו". ויש אומרים אף המזיקין... והצבת בצבת עשויה". ויש ספרים שאינם גורסין כן, אלא "אף המזיקין וקבורתו של משה רבינו עליו השלום"; "ויש אומרים אף אילו של אברהם אבינו והצבת בצבת עשויה". ויש ענין נכון לכל אחת מהגרסאות. לפי שאין ספק שהיתה קבלתם, שהיו הדברים ההם שנבראו ועלו במחשבה להבראות ערב שבת בין השמשות עשרה בלבד. אם להיותם כנגד העשרה מאמרות, או כנגד העשר הספירות העליונות. ולכן היה מי שחשב ש'המטה והשמיר' לא היו מכלל העשרה האלה, כי לא היו הדברים כל כך הכרחיים ושמו במקומם קבורתו של משה. ואילו של אברהם אבינו שהם תקונים לחטא אדם, כי בזכות אברהם ועקידת יצחק נצולו מכמה רעות. וכן קבורת משה בתוך העם היה להם מגן וצנה מאויביהם ימים רבים. ואחרים אמרו, שבמקום 'המטה והשמיר' ראוי שנשים 'המזיקין והצבת' שהם הרעות הנמשכות בחטא אדם. אם המזיקין שעלה במחשבתו יתברך באותה שעה, מה שימשך מעון אדם ונזיפתו שהם המזיקין. וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בראשית רבה כ, יא שכל אותם ק"ל שנה שהיה אדם נזוף היה מוליד שדים ורוחות.

58 ועלה גם כן במחשבה, שבעבור חטא אדם ונטייתו אחר חומרו, ימשכו חוטאים רבים כמו שיצטרך התחלה לפעולות המעלה מי שיתחיל בה וילמדה לעשות. ככה תהיה גם כן התחלה בפעולת התאוה והפחיתות, והיא היתה אדם הא' שהתחיל בה. ומה טוב המשילו ב'צבת', כי כמו שהוא הכלי האמצעי ליכנס לאש, ככה היה אדם הא' התחלה להכנס באש התאוות החומריות, והיא הצבת הראשונה שעשו האחרות באמצעותה.

59 ואמנם כפי הגירסא האחרת שאינה מחוורת אצלי, תהיה ענינה שעלה במחשבתו ודעתו יתברך באותה שעה הרעות הנמשכות מחטא אדם שהם המזיקים אשר יוליד כמו שזכרתי, וקבורתו של משה רבינו עליו השלום. רוצה לומר, שמיתת משה רבינו עליו השלום וקבורתו היתה בעטיו של נחש ובחטאו של אדם. כי הוא כפי שלמותו לא היה ראוי למות ולשוב אל העפר, מאחר שהיה בטבעו מרוחק ממנו. וכשדרשו חכמינו זכרונם לברכה על דברים ג, כו: "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" – בעל דין שלך כבר הוציא עליך גזירה שתמות ואי זהו – זהו אדם הראשון.

60 והדעת אחר, יש אומרים רצה לקבץ ולהניח במקום 'המטה והשמיר האיל והצבת', להגיד שיהיה ענין אברהם בקצה המנגד לאדם הא', כי זה היה התחלת הזכות בכבישת יצרו בעקידת בנו, וזה היה התחלת החטא וכלי אליו כענין הצבת כמו שזכרתי. ולפי זה כשאמרו: "אף קבורתו של משה ואף אילו של אברהם אבינו", לא כיונו לומר שהיו אלה גם כן מלבד הי' שנזכרו, אלא שאף אלה שיזכור היו ממספר הי'. וראוי שנאמר, שהנה לא הודו בענין המטה והשמיר, מפני שמצינו באותם השתי בריתות האחרות שזכרתי מהי' דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות, שלא נזכרו בהם אלו הב' – המטה והשמיר. אבל נזכר בכל אחד מהם הח' האחרים, ותמיד היה מחלוקתם בב' בלבד ופעמים יאמר רבי נחמיה שהם 'האור והפרד'. והאור לדעתו הוא רמז אל העונש הנפשיי שנתן לאדם בחטאו כמו שדרשו: "מות תמות" בראשית כ, ז מות בעולם הזה ותמות לעולם הבא. והפרד בא שמה מפני שתוף השם לרמוז, שנפרד אדם מן הדבקות האלהי מן המקום הקדוש שהיה בו.

61 ואמנם רבי יאשיהו יקבל השמיר, וישלים הי' עם המערה שנכנסו בה משה ואליהו להיותה במדרגת הגן אשר היה בו אדם. והאחרים שקבלו המערה היותה מן המנין ולא קבלו השמיר, השלימו מנין העשרה עם בגדו של אדם הראשון. והעיר בזה שאדם בהיותו בגן היה ערום, רוצה לומר מבלי לבוש וגם כן ערום וחכם יעשה בדעת. וכשנתגרש משם לא זכה כי אם אל בגד, והוא מלשון בגידה. רוצה לומר, שלא הוציא בידו מן הגן כי אם המרי ובגד בוגדים אשר עשה.

62 הנה אם כן, כל החכמים האלה קיימו וקבלו היות הדברים עשרה, והיותם מתיחסים לעניני אדם בחטאו ועונשו. זהו מה שראיתי לבאר במשנה הזאת, והנה נטיתי מכל דברי המפרשים בפירושה וכל דרך איש ישר בעיניו ותוכן לבות יי'.

1 קשור המאמרים האלה כך הוא אצלי. שמפני שהאדם בהיותו חכם ונוטה לצד שכלו, לא חטא ולא נמשך אליו מהרע כלל. אבל כאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות, והנאות חושיו הגשמיות נעשה גולם, ונתחייבו לו העונשים ומיני הפורעניות כולם. וגם חוה בדברה עם הנחש, ובסדר ואופן טענותיה לא היתה, אלא בגולם שהוא החומר מבלי צורה וכמו שיתבאר. ולכן ימשכו אחריה מיני פורעניות. הנה בעבור זה נמשכו אחרי משנת "י' דברים נבראו ערב שבת בין השמשות", שענינה וכוונתה על עניני אדם וחוה והנחש. שתי המשניות האלה משבעה דברים שבגולם וז' מיני פורעניות להיותם מענינו כמו שיתבאר.

2 והנה זכר במשנה הזאת, שימצאו ז' דברים בגולם שהוא האדם החומרי הנמשך אחרי גשמו. ושנמצאו גם כן ז' כנגדם בהחכם שהוא הנמשך אחר הצורה ופועל פעולות הנפש. וכבר מצאנו בכתוב: "ויגלום אדרתו" מלכים ב' ב, ח, לפי שעשה כולה כגולם ובגד בלתי עשוי בצורת לבוש ולא עם רושם הראש, כן הוא האדם שאינו נמשך אחרי נפשו, ואין בו ראש שכלי כי אם גולם חומרי וגשמי כולו נקרא גולם. ואחרי שהניח שבגולם יש ז' דברים וז' בחכם, רוצה לומר הפכים להם, ראה מסדר המשנה שהיה מותר ובטל לזכור אותם בגולם, ולזכור שני הפכיהם דחכם. כי היתה הידיעה בהפכים אחת. ולכן בחר לזוכרם פעם אחד, ושיהיה זה בחכם שהוא היותר משובח וממנו נלמוד הפכיותם בגולם.

3 והרמב"ם כתב שארבע מאלו הם מעלות המדות, ושלושתם הם מעלות שכליות. וכן הוא כפי מה שיפרש הרב עם היות שכפי האמת בבחינה מה כולם הם מהמדות.

4 האחד – הוא שאינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה. והסיבה בה, כי להיותו חכם מכיר החכמה וחולק כבוד לבעליה. ואין הכונה שאינו מדבר לפניו כלל כי אם דרך חברה, ודרך הוראה, ולמוד בחכם, והוא לא יעשה כן. אבל בהכירו שהוא חכם ממנו ישאל מפני היראה, כדי ללמוד מחכמתו, וכמאמר בן זומא "אי זהו חכם הלומד מכל אדם". כי בהיות לו חשק עצום לקנין החכמה ישאל וילמד ממי שגדול ממנו וכמאמר החכם: כשתשב לפני חכמים יהא רצונך לשמוע יותר מלדבר. ושלמה המלך עליו השלום אמר: "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" משלי יח, ב. וכבר נמצא שורש למידה המשובחת הזאת מן התורה בעבודת יום הח' נאמר שם: ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שורף ויקצוץ על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר מדוע לא אכלתם את החטאת וגו' ויקרא י, טז-יז. ותראה שתוכחת משה ושאלתו היתה לאלעזר ואיתמר, והם לא השיבו כלל, והשיב אהרן אביהם שנאמר: "וידבר אהרן אל משה הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני יי' ותקראנה אותי כאלה" וגו' שם שם, יט. ואם משה לא דבר עם אהרן למה השיבו אהרן, אלא שאלעזר ואיתמר להיותם אנשים חכמים לא רצו לדבר בפני מי שהוא גדול מהם בחכמה, שהיה אהרן אביהם. ולכן עמדו ולא ענו עוד והשיב אהרן בעדם. ואילו היתה עושה חוה ככה, שכאשר דבר אליה הנחש – תשיבהו דבר אתה עם אדם שהוא גדול ממני בחכמה, אולי לא היה נמשך מה שנמשך. כי לא היה נפתה האדם אחרי הנחש כמו שנתפתתה חוה, וגם הוא חכם להשיבו דבר דבור על אופניו. אבל חוה היתה כגולם ודברה בפני אדם בעלה שהיה גדול ממנה בחכמה.

5 והמדה הב' – שנזכרה במשנה היא: "ואינו נכנס לתוך דברי חבירו". רוצה לומר, שלא יפסיקהו מדבריו, אבל יניחהו להשלים מאמרו בין שיהיה גדול או קטון ממנו. כי אונאה גדולה היא ואמרה תורה: "אל תונו איש את אחיו" ויקרא כה, יד – קטון וגדול במשמע. ובסוף פרק מגלחין מועד קטן כח, ע"ב יראה מהסוגיא באותם חכמים שנכנסו לנחם את רבי ישמעאל, שאף על פי שלא ירצה להשיב למי שידבר שעם כל זה לא יכנס אדם לתוך דברי חבירו. אבל ימתין עד שיסיים דבריו וינוח מעט. ולכן אמרו שם שהתנדב רבי עקיבא לדבר באחרונה. ומי גדול ממשה רבינו עליו השלום ללמוד ממנו המוסר הזה, כי בהקהל קרח את כל העדה ואמר לו: "רב לכם כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם יי'" וגו' במדבר טז, ג לא נכנס משה לתוך דבריו אבל אמר הכתוב: "וישמע משה ויפול על פניו" שם שם, ד. רוצה לומר, ששתק עד שסיימו לדבר. ולכן אמר אחר זה: "שמעו נא בני לוי" שם שם, ח כו'. רוצה לומר אחרי שכבר דברתם כל מה שרציתם – שמעו נא דברי. והנה חוה להיותה הומיה וסוררה גולם מבלי חכמה, לא שמרה המוסר הזה בדבר הנחש אליה, אמר: "אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן" בראשית ג, א, שאתה תראה שאין במאמר הזה גזירה עד שמפני זה פירשו בעלי ההלצה 'אף' מלשון כעס וחרון אף. רוצה לומר 'אף וחמה' יש לי בעבור שאמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן. והנה זה דוחק גדול בכתוב. אבל אמתתו הוא, שהנחש רוצה לומר "אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן... פן תמותון... לא מות תמותון" וגו' שם שם, א-ד. האמנם חוה בגלמה נכנסה בתוך דברי הנחש והשיבתו בטרם תשמע טענתו, באמרה: "מפרי עץ הגן נאכל" אשר מזה נמשכו הדברים והיה מה שהיה. לכן אמר כאן: "ואינו נכנס לתוך דברי חבירו".

6 והמדה הג' – בחכם ש"אינו נבהל להשיב". רוצה לומר, שלא יתבהל אף על פי שישמע דברים כנגד כוונתו, כדי שימהר להשיב וליכנס לתוך דברי חבירו, אבל יהיה דעתו מיושב עליו עד שיטעים היטב דברי חבירו כראוי. אמרו בפרקא קמא דעירובין דף יג, ע"ב: מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם, מפני שהיו נוחים ועלובים ושונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי. רוצה לומר, שהיו מדברים בנחת וביישוב ואחרי הטעימם דברי בני מחלוקתם. ובית שמאי היו משיבים בבהלה וקנטור. ולכן לא נתיישרו דבריהם. וכבר נלמוד זה מאחי יוסף שכאשר אמר אליהם: "מרגלים אתם וגו' לראות את ערות הארץ באתם" בראשית מב, ט. עם היות בזה מהסכנה לא נתבהלו, אבל השיבו ביישוב ובבטחה "כלנו בני איש אחד נחנו כנים אנחנו לא היו עבדיך מרגלים" וכאשר יוסף שנה "לא כי ערות הארץ באתם לראות", גם אז בנחת השיבוהו מה שכבר אמרו "שנים עשר עבדיך" וגו' בראשית מב, יא-יג. וזה בענין אדם תמצא, שבהיותו חכם היה מדבר עם האלהים מבלתי רעדה, ולא פחד ובהלה כלל. אבל כשנעשה גולם נתחדשה בו הבהלה והבלתי יישוב והוא אומרו: "וישמעו את קול יי' אלהים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו" שם ג, ח.

7 והמדה ד' – בחכם היא ש"שואל כענין ומשיב כהלכה". רוצה לומר, שלהיותו חכם ידע טבע הדרוש אשר יחקרו עליו, ולכן ישאל כענין. וגם מפני חכמתו לא יסתפק כי אם בתשובה נצחת, כפי חומר הענין. וזהו אומרו: "ומשיב כהלכה", כי לא ישיב עד היות התשובה לו ברורה כבוקר, ודין לא ידע יחקרהו. וכמאמר דוד תהילים עה, ג: "כי אקח מועד אני מישרים אשפוט". וכבר הזהירו בתלמוד מגילה ד, ע"א: ששואלין הלכות פסח בפסח והלכות עצרת בעצרת. ואמרו שבת ג, ע"ב: כי קאי... במסכתא חדא לא תשאליה במסכתא אחריתי. והרמב"ם כתב בפירוש: "שואל כענין ומשיב כהלכה" – שלא יבקש מופת למודי בחכמת הטבע, ולא טענה טבעית בחכמות הלמודיות, אבל בכל דבר כפי חומרו. וגם זה הלמוד מצאנוהו במשה רבינו עליו השלום בתחלת שליחותו ששאל מהשם יתברך "ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם", והשיבו השם יתברך "אהיה אשר אהיה" וגו' שמות ג, יג-יד. וכבר כתב הרב המורה בפרק ס"ג חלק א', איך היתה ראויה השאלה ההיא לאותו ענין, ושהשיבו הקב"ה כהלכה. וגם בזה נכשל אדם אחרי היותו גולם בחטאו שכאשר שאלו השם: "איכה" השיב: "את קולך שמעתי בגן ואירא כי ערום אנכי ואחבא". ומה ענין הערום אל היראה ואיך השיבו כהלכה?

8 המדה הה' – שימצא בחכם היא שאומר על: "ראשון ראשון ועל אחרון אחרון". כי מפני חכמתו ידע לסדר הדברים בהקדים הקודם לחבירו אם בזמן, או בסיבה, או בסדר. ורבותינו זכרונם לברכה פירשו בהלכות דרך ארץ, שעיקר זה גם במילי דעלמא, שראינו באליעזר ששאל לרבקה ב' דברים בת מי היא ואם יש לאביה מקום ללון, והיא השיבה על ראשון ראשון – "בת בתואל אנכי בן מלכה אשר ילדה לנחור", וזהו – כנגד הראשון. עוד אמר כנגד השני: "ותאמר אליו גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללון" בראשית כד, כג-כה. וכתב הרמב"ם שבכלל המידה הזאת שילמוד למודו בהקדמות ובהצעות הצריכות לאותה חכמה, כדי שיהיו לו הדרושים בקנין ועל צד האמת יקדים אשר ראוי להקדים בלמודו. וכמו שהזהיר השם יתברך במעמד הר סיני אל "יהרסו אל יי' לראות ונפל ממנו רב" שמות יט, כא. הנה זהו ענין – "ראשון ראשון ואחרון אחרון". והנה אדם וחוה גם בזה היו כגלמים, לפי שהשם יתברך ציוה עליהם "מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" בראשית ב, טז-יז. והנה הוא שנה הסדר ולקח אחרון ראשון, כי קודם שיאכל מעץ הגן אשר הותר לו – אכל מעץ הדעת שהזהירו ממנו באחרונה, וכמו שאמרה חוה לנחש: "מפרי עץ הגן נאכל" בראשית ג, ב, כי עדיין לא אכלו ממנו. ולכן אמר יתברך על האדם "ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם" שם שם, כב, כי מה שהיה לו לאכול לא אכל ומה שלא היה לו לאכול אכל.

9 והמדה הו' – שתמצא בחכם היא שאומר: "על מה שלא שמע... לא שמעתי". כי לבו נוהג כפי החכמה ולא כפי ההתפארות בעיני ההמון, ולגנוב דעתם להראות שהוא חכם ואינו בישן. אמרו סוכה כז, ע"ב: על רבי יוחנן בן זכאי ועל רבי אליעזר תלמידו שמעולם לא אמר דבר שלא שמע מרבו. ומה לנו להביא ראיות על המידה הזאת. והנה אדון הנביאים ראש החכמים כולם, כשבאו אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ולא יכלו לעשות הפסח ביום, ושאלו ממנו במדבר ט, ז-ח: "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן יי' במועדו" הודה ולא בוש לא שמעתי, שנאמר: "ויאמר אליהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה יי' לכם". וכן הענין בבנות צלפחד. וזה הלמוד ראוי שיהיה מראה מלוטשת לחכמים כולם. והנה חוה אלו היתה אשה חכמה כאשר אמר הנחש אליה "כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים יודעי טוב ורע", היה לה לומר לא שמעתי ולשאול את פי יי', כאשר עשה משה אדוננו ולא תחטא .לא שתעשה היא מעצמה ק"ו של שטות כמו שעשתה.

10 המדה הז' – שתמצא בחכם, היא היותו "מודה על האמת", ומקבל אותו ממי שאמרו, ולא יחוש לכבודו שיראה עצמו מנוצח. ועל כן אמרה תורה אנשי אמת שאינו נכלל ביראי אלהים, לפי שענינו להודות על האמת כשישמע אותה. הלא תראה שכאשר תפש אדון הנביאים את אלעזר ואיתמר מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש, השיבו אהרן שאין הכהן אוכל את חטאת באנינות "וישמע משה וייטב בעיניו" ויקרא י, יז-כ, לפי שקבל האמת מפי תלמידו אהרן. ואלעזר הכהן כן עשה בטהרת כלי מדין במדבר לא, כא-כה. והנה בכלל הצווי הזה והאזהרה הזאת הוא, שכאשר יהיו מאמרים מתחלפים, זה מתיר וזה אוסר, זה מטהר וזה מטמא, שיהיה "מודה על האמת" כפי האומר אותו. כי במקום שיש דברי הרב אין מקבלין דברי התלמיד, ודברי הרב בחזקת אמת כולם ולו חכמו ישכילו זאת אדם וחוה, אם השם יתברך אמר בראשית ב, יז: "ביום אכלך ממנו מות תמות", והנחש אמר "לא מות תמותון" בראשית ג, ד, היה להם להודות על האמת ויי' אלהים אמת. והם עשו בהפך שלא קבלו האמת האלהי וקבלו כזב הנחש הקדמוני.

11 אלה הם הז' מדות שהם אותות החכמה ומופתיה וחלופיהן בגולם. רוצה לומר, המדות המנוגדות האלה ימצאו בגולם והוא הבור שאין לא חכמה ולא דרך ארץ, כי הוא יחשוב החכמה לאין. ולכן יהיו בני האדם כולם שווים בעיניו, וידבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, לא כמו שאמר אליהוא איוב לב, ז-יז: "אמרתי ימים ידברו ורב שנים יודיעו חכמה וגו' הן הוחלתי לדבריכם אזין עד תבונותיכם עד תחקרון מילין ועדיכם אתבונן והנה אין לאיוב מוכיח וגו' חתו לא ענו עוד העתיקו ואז אמר אענה אף אני חלקי".

12 אבל הגולם נכנס לתוך דברי חבירו. כי אנשי רע לא יבינו משפט ואינו מכיר באשמת האונאה, ואין רע כרוע הפתיות הגולם – נבהל להשיב, לפי שאין מעצור לרוחו. אינו שואל כענין ואינו משיב כהלכה, לפי שאינו מכיר אותו, ואינו מגיע לאמתתו. ולחוסר שכלו אינו מסדר הדברים כמו שהם, אבל אומר על אחרון ראשון ועל ראשון אחרון, כי לא ידע לסדרם כהוגן ולפי שהדמיון גובר עליו ולא ממשלת השכל, יבוש ויכלם מלומר לא שמעתי, ולא יודה על האמת, לפי שלא ידע מקומו. וכל זה למה לפי שגדר דרכיו בגזית, שהוא חומרו וגולמו נתיבותיו עוה בדמיונות כוזבות לא דעת ולא תבונה. ושבעה אלה אשר בגולם נמצאו באדם וחוה כמו שזכרתי בעניניהם. והרמב"ם פירש על המשנה הזאת בחלוף אנשים אחרים שהם: בור ועם הארץ וריק וגולם.

1 יש לעיין בקישור המשנה הזאת עם מה שלפניה. ולמה לא זכר מכל השבעיות אשר באו במצוות התורה ובדברים הטבעיים והאלהיים כי אם אלו. ונראה לי שגם במשנה הזאת רמז לעניני אדם הראשון. כי הנה מצאנו עונשו ראשונה במה שנמנע ממנו מזון האלהי אשר היה לו בגן, כמו שאמר בראשית ג, יז-יט: "ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך וקוץ ודרדר תצמיח לך" וגו'. ובמה שאמר: "ארורה האדמה בעבורך" – רמז לשנת הבצורת. ובאומרו: "בעצבון תאכלנה" – רמז על שנת המהומה עם הבצורת. ובאומרו: "עד שובך אל האדמה" – רמז לבצורת הכליה. ומצאנו עונשו גם כן שנתחייב מיתה, כמו שאמר: "עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב". לפי שקודם החטא היה שווה המזג ומתנהג בהזנתו כפי השכל, באופן שהיה עומד על שווי מזגי "ואכל וחי לעולם". עוד נמשך לו מחטאו המריבות והמלחמות. כי כאשר נטה אל הדברים הגשמיים נתחדשו בו 'הקנאה והתאוה והכבוד' עד שמפני זה היה חרב קין על הבל אחיו ויהרגהו. ונענש גם כן שבמקום שבתחלת הבריאה אמר לו ה' בראשית א, כח: "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ", הנה אחר החטא נהפוך אשר משלו בהם חית השדה עד שמפני זה אמר קין "והיה כל מוצאי יהרגני" בראשית ד, יד. ונענש עוד בגלות וגרוש מגן עדן, וגם לקין בנו נאמר: "נע ונד תהיה בארץ" שם שם, יב.

2 והודיעתנו המשנה הזאת שאותם הז' עונשים שהם: רעב בכל ג' מיניו, ודבר, וחרב, וחיה רעה, וגלות שקבל אדם, היו העונשים המוטלים על יוצאי חלציו בעד עונותיהם, לא שיתחברו כולם בכל חוטא כי אם שכמו שנסתעף המין האינושי מאדם, ככה נסתעפו הרעות כולם ממנו איש על מקומו. ולכן אמרה המשנה: "ז' מיני פורעניות באין לעולם", כי פורעניות באין מלשון 'פרעון' בעבור שהייסורין הם פרעון חובות החטאים.

3 והנה מאלו הז', ג' מהמה הם מיני רעב. כי הנה הראשונה – היא שכאשר בני אדם מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין, אז בעבור אותו חטא מגזילת המעשר אשר נתן השם למשרתיו – רעב של בצורת באה. רוצה לומר, שיבצר מהם המטר או יתמעט, על חלקה אחת ימטיר ועל חלקה לא ימטיר באופן שיהיו קצתם שבעים, כי כיון שהם בטלו מתנות הכהונה ליראי יי' ומשרתיו לכהניו וחושבי שמו, היה מדה כנגד מדה שיחסרו מזונותיהם. אמרו בפרק במה מדליקין שבת לב, ע"ב: "הביאו את המעשר לבית האוצר... ובחנוני נא בזאת... אם לא אפתח לכם את ארובות השמים" מלאכי ג, י מכלל הן אתה שומע לאו. ואמר יחזקאל מד, ל: "ראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה את ביתך".

4 והפורעניות האחר – שכאשר "גמרו שלא לעשר". רוצה לומר, כאשר ישראל נמנו וגמרו שלא לתת מעשרות כלל, אז יבואו עליהם כ"כ מהמלחמות והקטטות והחדושים הרעים שיתחדשו להם, עד שתשמט הארץ ולא תזרע בעת הזריעה לטרדת העולם והיא רעב של מהומה.

5 והפורענות הג' – שכאשר גמרו גם כן "שלא ליטול את החלה" שהיא הניתנת לכהן מהעיסה, אז רעב של כלייה באה. רוצה לומר, שלא ימטר כלל ויבשו הנהרות והאגמים כאומרו דברים כח, כג: "והיו שמיך אשר על ראשך נחשת". כך פירש הרמב"ם והרב מתתיה זכרונו לברכה. ודרשו בפרק במה מדליקין שבת לב, ע"ב: "והפקדתי עליכם בהלה... וזרעתם לריק" ויקרא כו, טז. אל תיקרי בהלה אלא בחלה. כוונתם שאותיות אחה"ע מתחלפות, והיתה קבלה בידם שזאת הה"א תשמש במקום חי"ת. ויש כאן מקום עיון רב אם לדעת למה זכר ז' מיני פורעניות האלה על ז' מיני עבירות ולא זכר פורעניות אחרות ולא עבירות אחרות מכל מצוות לא תעשה. ועוד איך קרא הרעבניות האלה ג' מיני פורעניות, והם אינם כי אם פורענות אחד שהוא הרעב ויתחלפו בפחות ויתר, כי בין שתהיה סבתו הבצורת, או המהומה, או יהיה רעב כללי, או בלתי כללי ידוע שמין אחד מהרעב הוא. ואם באומרו שהם גופי עבירות, כי הנה "מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין" ו"גמרו שלא לעשר", כולו ביטול מעשר אם לכל ישראל ואם לקצתן, והעבירה אחת היא ואיך קראם מיני עבירות מתחלפות.

6 והד' – יש לשאול בזה למה עשה הדבר מין פורענות אחד, ועשה כל מיתות האמורות בתורה וגם פירות שביעית שהוא דבר אחר מתחלף, עשה מכולם עבירה אחת. וכן שבועת שוא וחלול השם כלל בעבירה אחת בהיותן לאוין מחולפין. ויותר קשה מזה שזכר הגלות פורענות בפני עצמו וכלל עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ושמיטת הארץ בעבירה אחת בהיותם – ד' עבירות, לפי האמת והגדולים שבדת. ויותר היה ראוי לעשות כן במעשרות ובחלה שיהיה הרעב אחד והעבירה מהמעשרות והחלה אחת, ויעלו אחר כך למספר חמשה לא למספר שבעה, כל שכן שבענין אדם הראשון ה' מיני פורעניות ועונשין וצרות, מצאנו שענין הרעב והפסד המאכל היה אחד מהם ולא ג'. ויקשה גם כן בסדר זכרונם, כי הנה זכר ראשונה ענין המעשר ובדבר זכר פירות שביעית, והיה ראוי לכלול ענינם אם עם המעשרות, ואם עם שמיטת הארץ כי הוא ממינם.

7 והנראה לי בזה כולו הוא, שעם היות שלא מצאנו באדם הראשון כי אם ה' מיני רעות בכלל הזה בספור עונש המאכל – רמז לשלושת מיניו – בצורת ומהומה וכלייה כמו שפירשתי. ומלבד זה, הנה מסדר המשנה כיון בה להודיע אמתת המשנה הראשונה שהקב"ה נפרע מן הרשעים. כי כמו שנתן לאדם עונש חטאו, ככה מביא בעולם על ידי השגחתו ז' מיני פורעניות.

8 והנה נפל במספר הזה, לפי שהתנא שם עיונו בפרשת בחוקותי וראה שהשם יתברך בשכר המוות ייעד ראשונה בשובע רב, שנאמר ויקרא כו, ד-יג: "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה" וגו'. ועוד שבריבוי הטובה יהיו מסודרים בסדר טוב ונאות לא בבהלה ומהומה וזהו: "והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע". ועוד שיהיה מאכלם ושובעה לברכה לא לכלייה, והוא אומרו: "ואכלתם לחמכם לשובע". עוד ייעדם בשלום כמו שאמר: "ונתתי שלום בארץ... וחרב לא תעבור בארצכם". עוד ייעדם בביטול חיה רעה שנאמר: והשבתי חיה רעה מן הארץ". עוד ייעדם בהצלת המיתות "והפרתי אתכם והרבתי אתכם". ואמר שעם כל הריבוי ההוא לא יחסר מזון, כי תמיד יאכלו "ישן נושן", לפי שיוציאו הישן מפני החדש לריבויו. וייעדם עוד בנצחון האויבים כמו שאמר: "ורדפתם את אויביכם וגו' ונתתי משכני בתוככם" וגו', עד אומרו: ואשבור מוטות עולכם ואלך אתכם קממיות, שהיא הישיבה בארץ בכבוד ובמעלה. הרי לך שבענין הברכות נזכרו ז' מיני ההטבות האלה.

9 ואמנם בענין הקללות גלה להם והודיעם, שאם לא ישמעו ולא יעשו את המצוות יביא עליהם בדרך ההשגחה עונשים רבים יספה עלימו רעות, יזכר אותם בכלל באומרו ויקרא כו, טז-יט: "אף אני אעשה זאת לכם" וגו', ואין למדים מן הכללות. ואחר כן ראה לפרט הרעות אחת אל אחת באומרו: "ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם". ולפי שבפרשה הזאת נזכרו כמו שאבאר בכתובים שבעת מיני העונשים והפורעניות האלה. כי הנה זכר הרעב ג' פעמים, והחיה פעם אחד, והדבר פעם אחד, והחרב פעם אחד והגלות פעם אחד. לכן אמר התנא שז' מיני פורעניות האלה הבאים על ישראל לא היו במקרה כי אם בהשגחה, והוא אומרו: "ז' מיני פורעניות באין לעולם" – על ז' מיני עבירות. לא אמר זה על טבע העולם הכולל כי אם על אומת ישראל שיועדו עונותיהם באלה ז' מיני פורעניות. כי היה מקובל אצלם כל אחת מהפורעניות האלה לאי זה מין מהעבירות היה מיוחד לבאר זה באה משנתינו. וכמו שהתורה התחילה שמה ברעב, שנאמר: "ושברתי את גאון עוזכם ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה". רוצה לומר הגאון והמעוז אשר אתם בוטחים בו שהוא היות ארצם זבת חלב ודבש, אני אשבור ואבטל אותו בשאעצור את השמים ולא יתנו מטר כאילו הם ברזל "והאדמה לא תתן את יבולה" דברים יא, יז, כן על הרעב הזה אמר התנא שהוא רעב של בצורת. רוצה לומר, מפני שיבצר מהם המטר. וביאר שהיה זה מפני היותם גוזלים המעשרות שלא נותנין אותם. ואיפשר לפרש זה במעשר השני שבשני השנים לא היו מעשרין ומוליכין אותו לירושלים, ובשנה השלישית לא היו נותנין אותו לעניים בשערים כמו שציוה השם, והוא אומרו: "קצתן מעשרין וקצתן אינן מעשרין". רוצה לומר קצת המעשרות מעשרין שהוא המעשר הראשון הניתן ללוים וקצתן אינן מעשרין, והוא המעשר השני ומעשר עני.

10 ואחרי שזכר התנא זה המין הראשון מהרעב זכר אחריו המין השני, כדי לסומכם ולצרפם זה אחר זה אף על פי שאינם כן בפרשה. והנה הפורענות השני מהרעב נזכר בכתוב באומרו ויקרא כו, כה-כו: "ונאספתם אל עריכם וגו' ונתתם ביד אויב בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל ואכלתם ולא תשבעו". רוצה לומר, שיבואו עליהם האויבים בזמן הקציר והם יכנסו מפניהם בערים ויהיו שם במצור ובמצוק. ומפני זה מלבד חוסר התבואה בתולדתה, הנה עוד מפני האויבים ומצוקת המצור לא יקצרו את קצירה, ויהיה הרעב מכופל ומאכלם לא יהיה לברכה, כי יאכלו ולא ישבעו, והוא אומרו "בשברי לכם מטה לחם". רוצה לומר מלבד מה שכבר שברתי "לכם מטה לחם" בהעצר המטר ומיעוטו, הנה עוד ממהומות האויבים תהיה מצוקת הרעב יותר גדולה מפני המצור עד שמפני זה יאפו עשר נשים לחמם בתנור אחד בסיבת מיעוטו, וישובו לכל אחת לחמה במשקל כל כך יהיו חסים עליו ויאכלו ולא ישבעו.

11 הנה מפני הייעוד השני הזה שבא בפרשה מהרעב דרש התנא שהיא "רעב של מהומה ושל בצורת". רוצה לומר, שהתחברו בו בצורת השנה ומהומת האויבים הצרים עליהם. ומדברי הכתוב דייקו שאמר: "ונתתם ביד אויב בשברי לכם מטה לחם" וגו' ויקרא כו, כו. וביאר התנא שהיה זה בפשעם שגמרו שלא לעשר כלל, כי בהיות כל עדת ישראל יסכימו על עבירה אחת תגדל האשמה עד לשמים. ואיפשר לפרש: גמרו להמיתם ברעב, ולכן מדה כנגד מדה יעשה להם הברוך הוא כן, כי האחד היה ביטול מעשר שני ומעשר עני, וזה היה בטול מעשר ראשון שהוא יותר חמור.

12 עוד מצא בפרשה זכרון פורענות אחר מהרעב היותר קשה, והוא אומרו אחרי המין השני הנזכר "ואם בזאת לא תשמעו לי וגו' ויסרתי אתכם אף אני וגו' ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו" ויקרא כו, כז-כט. הנה אם כן, גזר התנא שמאחר שהתורה זכרה זה בפני עצמו יתחייב שיהיה מין אחר מהפורענות, שיהיה גבול העדר המזון כל כך, שיבואו לאכול בשר בניהם ובנותיהם. ולכן קראו התנא רעב של כלייה, לפי שהיא כלייה לבנים ולבנות. והפורענות ההוא – מכלה עינים ומדיבות נפש שם כו, טז, כי לא אמר כלייה על העצר השמים, כיון שהוא נכלל במין הראשון, כי אם על כליית הבנים שנקראת כן. וביאר שהיה זה כאשר נמנו וגמרו שלא ליטול את החלה. וידוע שהחלה דבר מועט נתנת לכהני יי', וכאשר ישראל אפילו הדבר המועט ההוא יחדלו מלתתו גם יי' לא יתן הטוב ולא יהיה להם לא מעט ולא הרבה עד שיאכלו בשר בניהם.

13 הנה אם כן היה החטא הראשון – בביטול מעשר שני ומעשר עני. והחטא השני – בביטול מעשר ראשון. והחטא השלישי – בביטול החלה, שהם שלושה עבירות נבדלות זו מזו כמו שהיו הפורעניות גם כן בהדרגה זו למעלה מזו.

14 עוד מצא בפרשה שייעד אותם הקב"ה בדבר באומרו ויקרא כו, כה: "ושלחתי דבר בתוככם". רוצה לומר, שכאשר יצרו עליהם האויבים ויאספו אל עריהם ישלח בתוכם את הדבר, ובזה מההיזק הגדול לאין שיעור, לפי שלא יוכלו לצאת משם ולברוח מאותו דבוק. וביאר התנא שהפורענות הזה היה על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין, ועל פירות של שביעית. וביאור זה, כי יש ג' מיני מיתות. האחד – נקרא מיתה בידי שמים. רוצה לומר, שהוא בן מוות ראוי למות באותו חטא אף על פי שיאריך ימים. וכתוב בפרק אלו נערות כתובות ל, ע"ב, שימות מיתה משונה דאסקנא אריה וגנבי בידי שמים. הב' – נקרא כרת, והוא שיקצר ימיו או ימי זרעו, ואיפשר שימות מיתת עצמו. הג' – שבדין מחוייבין להמיתו, ואין חיוב זה מין הדין אלא בארץ. ואמרו שם בגמרא שם אף על פי שד' מיתות בית דין בטלו ד' מיתות לא בטלו. ועונשו בידי שמים בחולאים מתחלפין נקרא הכל 'דבר', שפירש אבדון מגזרת "ותדבר את כל זרע המלוכה" דה"י ב' כב, י. ובבראשית רבה על הפסוק "לא ידון רוחי באדם" בראשית ו, ג, אמר רבי אלעזר כל מקום שאין דין אין דין, הם לא עשו מדת הדין למטה גם אני לא אעשה מדת הדין למעלה, הה"ד הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה. וכן אמרו בתוספתא של רבי אלעזר אם התחתונים עושין דין אין העליונים עושין דין, והיינו דאמר במקום שיש דין אין דין ובמקום שאין דין יש דין.

15 הנה אם כן, באומר במשנתנו על מיתות האמורות בתורה, שלא נמסרו לבית דין יכלול שני הענינים יחד. רוצה לומר המיתות שהן בידי שמים ובכרת שאין משפטן מסור לבית דין, וגם כן ד' מיתות בית דין אם העלימו עיניהם מהם, או שהיו בחוצה לארץ ולא היה יכולת בידי בית דין להעניש בהם, כי על כולם יבא הדבר להנקם מאויבי יי'. והנה יוחד זה ל'דבר', לפי שהיא המוות הבאה מהאל מפאת ההשגחה להעדר המוות הבאה מבני אדם, גם כי העוונות והעבירות האלה הם נסתרות ליי' אלהינו. ולכן המשפט לאלהים הוא יבא אלהינו ואל יחרש לנקום נקמתו ולעשות משפטו.

16 ואמנם פירות שביעית הם פירות שנת השמיטה שהם לעניים, ומי שלוקח אותם ועושה בהם סחורה, או שמעכב אותם בידו אחרי הזמן שחייב, נבער מן הבית באומרם זכרונם לברכה תענית ו, ע"ב: לחיה שבשדה כולה לבהמתך נתחייב במכת הדבר, שלפי שזה היה גם כן מן הדברים אשר בסתר היה ממדת הדין שיענש בדבר שכל אוכל תתעב נפשו. והיא מדה כנגד מדה.

17 ולפי שמצא התנא עוד בפרשה ייעוד החרב שנאמר ויקרא כו, כה: "והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית", ואמר ש"חרב בא לעולם על עינוי הדין, ועל עוות הדין, ועל המורים בתורה שלא כהלכה". ועינו הדין – הוא שיאחרו ויעכבו את הדין מלתתו. ועוות הדין הוא – כשיעוותו הדין ממה שגזרה התורה. ואין ספק שעינוי הדין ועוות הדין לענין אחד הם עם המורה בתורה שלא כהלכה. ולכן דרשו בפרק במה מדליקין שבת לג, ע"א: "והבאתי עליכם חרב נוקמת" – ברית אין ברית אלא תורה, שנאמר ירמיה לג, כה: "אם לא בריתי יומם ולילה". וכתיב ויקרא כו, מג: את "משפטי מאסו". ולכן הודיע התנא על פי קבלתו שהחרב באה עליהם על אלה, להיות מחללי התורה, כי יפקוד יי' בחרבו הקשה על מעותי או מחללי תורתו, ועל המפסידים צורתה האמיתית.

18 ולפי שמצא עוד בפרשה ייעוד פורענות אחר, שנאמר ויקרא כו, כב: "והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם ונשמו דרכיכם", שביאר ד' דברים רעים שתעשה החיה הרעה. האחד – שתמית הילדים והנערים הקטנים, וזהו: "ושכלה אתכם", כי השכול הוא שימותו בניו. והב' – שיהרוג כל הבקר והצאן הסוסים והחמורים, וזהו: "והכריתה את בהמתכם". הג' – שאף האנשים הגדולים תמית, וזהו: "והמעיטה אתכם". והד' – שבעבורה יעדרו הולכי דרכים וזהו: "ונשמו דרכיכם". לכן אמר התנא שזה הייעוד הרע בא על שבועת שוא ועל חלול השם. וידוע שהשבועת שוא בכלל חלול השם הוא, שנאמר ויקרא יט, יב: "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך" וגו'. וביארו בפרק החליל שהיה מדה כנגד מדה היותם נענשים על זה ביד חיה, כי כיון שהאדם מבזה את אדוניו יתברך ואינו רוצה להכיר מעלתו ושלמותו, גם החיה לא תכיר אדונתו, שנאמר בראשית ט, ב: "ומוראכם וחתכם תהיה על כל חית הארץ". ואמרו חכמינו זכרונם לברכה שבת קנא, ע"ב: אין החיה מושלת באדם עד שנדמה לה כבהמה, שנאמר תהילים מט, יג: "נמשל כבהמות נדמו". ובפרק במה מדליקין שם לג, ע"א מביא ראיה ממה שאמרה תורה ויקרא כו, כב-כג אחר "והשלחתי בכם את החית השדה... ואם באלה לא תוסרו לי" – אל תקרי באלה אלא באלה, כמו "ושמעה קול אלה" ויקרא ה, א. כי הדברים האלה היו קבלה בידיהם, ובדרך אסמכתא יביאו הפסוקים.

19 ולפי שמצא בפרשה עוד שנזכר ייעוד אחר מהפורענות קשה מכולם והוא הגלות שנאמר ויקרא כו, לג: "ואתכם אזרה בגוים" וגו', לכן אמר התנא: "גלות באה לעולם על עבודה זרה, ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל שמיטות הארץ". כי הנה עבודה זרה היה לאלהי נכר הארץ, וכאשר ישראל לא יעשו משפט אלהי היה ראוי שיסחו ממנה. גם גלוי עריות היה טומאת הארץ, כמו שכתוב דברים כא, כג: "ולא תטמא את אדמתך". ושפיכות דמים היתה גם כן תלויה בארץ, כמו שכתוב במדבר לה, לג: "ולארץ לא יכופר בדם אשר שופך בה". והדם יחניף הארץ, והשמטה היתה מנוחת הארץ שנתן לה האלהים. ולכן היו ד' החטאים האלה וכל אחד מהם מביאים אל הגלות. ונראה לי שמלשון הכתוב דייקם כולם. כי באומרו ויקרא כו, ל: "והשבתי את במותיכם והכרתי את חמניכם" – העיר על חטאת עבודה זרה. ובאומרו: "ונתתי פגריכם על פגרי גלוליכם" – העיר על שפיכות דמים. ובאומרו ויקרא כו, ל-לד: "וגעלה נפשי אתכם" – רמז לגן עדן, שהוא גיעול באמת ועליהם אמר: "ונתתי את עריכם חרבה והשימותי את מקדשיכם וגו' והשמותי אני את הארץ... ואתכם אזרה בגוים" וגו'. ולפי שסמך לזה "אז את תרצה הארץ את שבתותיה" וגו'. לכן ראה התנא לשתף שמיטת הארץ עם השלוש האלה.

20 הנה התבאר מזה למה זכר התנא שבעה מיני פורעניות בלבד, שהיה זה מפני שכבר נזכרו בפרשה. וגם מפני שהם כוללים כלל העבירות כולם, ולמה ייחד להם אותם העבירות שהיו מדה כנגד מדה, כפי המקובל בידיהם בסיבת הייעודים הכוללים הרעים, שבאו בפרשת הקללות שלא בהזדמן כי אם מכוונים. והתבאר גם כן, שעשה מהרעב ג' מיני פורעניות, ולא עשה כן מהדבר והחרב והחיה שהיה זה, לפי שבפרשה נזכר הרעב ג' פעמים מה שלא נזכר הדבר והחיה והחרב. ושהם כפי איכותיהם פורעניות מתחלפים, והעבירות המביאות אותם מתחלפות. והתבאר גם כן למה בדבר ובחרב ובחיה נזכרו שאר הדברים שהיו מדה כנגד מדה ומתייחסים בענינם בכל פורענות מהם. ושבגלות זכר עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים, ושמיטת הארץ, לפי שכולם באו מפורשים בכתובים עליו. ושזכר פירות שביעית עם המיתות שלא נמסרו לבית דין, להיות כולם דברים נסתרים לגבוה, ואם מפני האותות אשר יש ביניהם.

21 האמנם למה תהיה שמיטת הארץ סיבת הגלות כעבודה זרה ושפיכות דמים שהם עבירות חמורות בעצמם, ראוי לעיין עליו. כי כבר עשו מזה זולתי תרעומת רב באומרם בבא בתרא נג, ע"א שהנותן אחוזה לזולתו בעין יפה הוא נותן לעשות בה כרצונו, ואם שביתת השמיטות צוו עניה לצורך עבודת האדמה כמנין עובדיה שמשביתין אותה קצת שנים, כדי שתחליף כוח להוסיף על תבואתה, די להם בשיודיעם סדר עבודתה אם שישמעו, ואם יחדלו מיעוט פירותיה יהיה עונשם ולמה יגלו מעליה בעונש זה.

22 והספק הזה לדעתי גדול הוא אצל הרב המורה שכתב בטעם מצות השמיטה – כדי שתתחזק כוח האדמה ותוסיף פירותיה. אבל זה אין לך לקבלו ממנו אם בעל נפש אתה. לפי שאם היה הדבר כן לא היתה השנה הו' בהיות האדמה בתכלית חולשתה עושת תבואה לג' השנים – "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים" ויקרא כה, כ-כא. והוא המורה שלא היתה הארץ חלושה לשתצטרך אל השביתה כדי שתתחזק, כיון שבשנה הששית היתה עושה ג' פעמים יותר מהשנה הראשונה שתבוא אחר השביתה, כי יי' הוא האלהים הוא הנותן בה כוח לעשות חיל ורוב תבואות.

23 גם שאם היה טעם המצוה כדברי הרב לצורך התרבות תבואת הארץ, לא היה עונשה כל כך חמור שיביא לגלות כמו שאמרנו. ולכן חכם מחכמי הדור חשב שהיה זה ממנו השם יתברך, הערה לנפשותינו לפקוח עינים עוורות השקועות בעניני העולם, כזביו והבליו לעבוד את האדמה הגופיית תמיד, מבלי תת שביתה לנפשם. ולכן מאיר עיניהם יי' במה שציוה למנות ששת ימים ולשבות אחד, וכן למנות ששת שנים ובשנה השביעית ימי האדם. ובשנת השמיטה לא נתכוון לעבודת האדמה רק לתת צורך אוכל נפש בלבד, והוא דמוי והמשל לקנין שלמותינו והנהגת חיינו. עד כאן דבריו. ועם היות הדעת הזה בעצמו טוב ונאות לרדוף אחרי שלמות גופינו בשביעית חיי האדם וגם בכל ימיו, אין ספק שלא כיוונה התורה לזה התכלית במצות השמטה, כי המצוות האלהיות יש להם תכליות עצמיים בעצמם, וההמשל והדמוי מהם לעניני הנהגת האדם בקנין שלימותו היא כונה שנית. ואין ראוי שנסתפק בה ושנחשוב שהיא התכלית הראשון והכונה הראשונה, כי יהיה זה תמורת מה שבעצם במה שבמקרה. ואם היה זה בלבד תכלית מצות השמטה, והוא גם כן תכלית מצות השבת למה התנא אמר וייחד שהגלות בא על שמיטת הארץ, ולא זכר חלול שבתות ולא יובל, הלא דבר הוא בהכרח.

24 אבל אמתת הענין הזה הוא שארץ ישראל יש לה בעצמה סגולה נפלאה, ויחס גדול לקבול הנצוץ האלהי, והשגחה העליונה תתיחד באותה הארץ באופן נפלא, מה שאין כן בשום ארץ אחרת. וכמו שזכרתי בזה המאמר, כי כמו שהגלגל הקשר היותר חזק מחלקיו על הנבדל המניע אותו, ימצא בעיגול הגדול האוזר אותו אשר הוא באמצע ברוחק שווה מקטביו. וגם בעיגול ההוא יהיה מקום להראות פעל הנבדל בו יותר שהוא מקום הכוכב, ככה מכל היישוב בכללו נתיחד חלק ממנו שהיא הארץ הנבחרת, וחלק ממנה ההר חמד אלהים לשבתו, אשר הוא לכל הישוב בערך מקום הכוכב בגלגל ביתר שאת ומעלה. ולזה להורות על מעלת הארץ בעצמה זכרו חכמינו זכרונם לברכה שאדם הראשון לא בראו הקב"ה, אלא ממקום קדוש וטהור ממקום בית המקדש, וכאשר בחר באברהם ציוה "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" בראשית יב, א, להגיד שבהיותו עבד אלהים ודבק בו, ראוי שיעתק לאותו מקום השלימות. הנה אם כן, היתה הארץ ההיא מצד טבעה ומצבה אצל העליונים נבחרת מכל הארצות. ולכן העידה התורה עליה דברים יא, יב: "ארץ אשר יי' אלהיך דורש אותה תמיד עיני יי' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה". ועל בית המקדש נאמר לשלמה מלכים א' ט, ג: "והיו עיני ולבי שם כל הימים". וכבר נזכר בספר מלכים ב' יז, כה-כו, ששלח מלך אשור מעמיו ויירשו את שומרון וישבו בעריה, וישלח יי' בהם את האריות, לפי שלא היו יודעים את משפט אלהי ישראל. וכל זה ממה שיורה שהארץ בעצמה מלבד העם היושב בה היא היתה מקודשת בעצמה. ולכן רוב המצוות תלויות בארץ, כי הם היו מכלל עבודתה.

25 ובענין העריות נאמר ויקרא יח, כד-כה: "אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקא הארץ את יושביה". ולכן בני קרח שבחו את ירושלים וקראוהו תהילים מח, ג-יא "יפה נוף משוש כל הארץ... קרית מלך רב". ואמר בשם המלכים שיתמהו על קדושת הארץ ההיא ומעלתה – "דמינו אלהים חסדך בקרב היכליך". רוצה לומר, היינו מדמים וחושבים שחסדך והשפעתך היה בלבד "בקרב היכליך", שהוא בית המקדש. ומצאנו שאינו כן אבל גם "תהלתך על קצוי ארץ". רוצה לומר, שכל ארץ ישראל היתה מושפעת ונבחרת ומיוחדת להשגחתו יתעלה. ולכן כמו ש"ישמח הר ציון" בפרט בעבור ירושלים כן "תגלנה" בכלל "בנות יהודה" בכל עריהם. ועל זה עצמו אמרו גם כן בני קרח שם פה, ב-יג: "רצית יי' ארצך שבת", ואמרו: "אך קרוב ליראיו ישעו לשכון כבוד בארצנו... אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף גם יי' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה". וכמה מהראיות נוכל להביא לאמת שהיתה ארץ ישראל נסחרת ונחמדת לפניו יתברך מתוך כל שאר הארצות, כמו שהיה העם הישראלי נבחר מכל שאר העמים. וכמה דברים זכר בזה החבר למלך הכוזר דברי אמת.

26 ומפני זה רצה הקב"ה, שכמו שהאומה בכללה תעשה זכר בשביתת היום השביעי אל הפנה הקדושה מבריאת העולם וחדושו, ככה הארץ הנבחרת תעיד על זה בשמטתה השנה השביעית. ולזה נתן הסיבה במצות השמיטה "שבת שבתון יהיה לארץ שבת ליי'" ויקרא כה, ד. רוצה לומר, ששמטת הארץ יהיה בערכה – שבת, כמו השבת המקודש אשר לישראל. ושענין השביתה ההיא היא לרמוז ולהעיד על שבת ליי' – "כי בו שבת מכל מלאכתו" בראשית ב, ג, וכאילו הארץ ההיא למעלת קדושתה עם היותה בלתי מדברת בזמן היותר ניכר שבה, והוא השנה מענין התבואה המתחדש בה. ולכן חתם הדברים בסוף אותה פרשה ויקרא כה, כג : "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ", שביאר בזה שהארץ אינה נתונה להם בהחלט, כי על כל פנים ליי' הארץ ההיא ומלואה. ולכן לא יוכלו למוכרה לצמיתות ולא להשתעבד בה בפרך, כי הם היו גרים ותושבים בה ויי' אלהים הוא אדוני הארץ. ולכן ראוי שיתנהגו בה כרצונו ויתנו לה גאולה, שאם לא יעשו כן יבא עליהם הגלות, כי בעל הבית יתברך יגרשם מארצו. וזה ענין אז "תרצה הארץ את שבתותיה... אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה" ויקרא כו, לד, לפי שהיתה הארץ הנבחרת עשוקה מבני ישראל במונעם ממנה שביתתה. ולכן היה זה גם כן מענין עבודה זרה שמורה על כפירת פנת החדוש והמחדש הרצוני יתברך. וזה היה גם כן ממין גלוי עריות, כי גלו את ערות הארץ. וגם שפיכת דמיה כאילו בעבודתה בשנה השביעית היתה רציחתה. והיא סיבת הגלות, כמו שאמר ויקרא כו, מג: "והארץ תעזב מהם ותירץ את שבתותיה". ומפני זה כולו נאמר במשנתינו שמסיבות הגלות היתה שמיטת הארץ. והנה בגלות בבל עמדו שבעים שנה כמספר השמטות שחללו ובהרצותם שבו לארץ באותה פקידה. ועוד ידו נטויה בגלות על שאר העוונות.

1 קשור המשנה מבואר. כי לפי שבמשנה הקודמת זכר שרעב בא לעולם על ביטול מעשר, ביאר בזאת שגם כן הדבר מתרבה על ביטול המעשר, וכמו שיבאר.

2 וכבר ישאל שואל, אם היה שבמשנה למעלה נאמר שעל ביטל מעשרות רעב בא לעולם, אם של בצורת או של מהומה, ואם של כלייה שעל כל פנים הפורענות הבא על עבירת ביטול המעשרות הוא הרעב. ולא זכר שבא הדבר כי אם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין, ועל פירות שביעית. איך אם כן נאמר במשנתנו שהדבר מתרבה מפני מעשר שני. ויש גם כן מקום לשאול למה לא זכר מעשר ראשון הניתן ללויים ומעשר שני שהוא בשתי השני הסמוכות אחר השמיטה ונאכל לבעלים בירושלים וזכר בלבד מעשר עני.

3 ומה שנראה לי בזה הוא, שעם היות עונשים מיוחדים לעבירות מיוחדות, הנה אין ספק שפעמים שלא יקרה העונש ההוא המיוחד, אם מפני זכות הדור או סיבה אחרת מחוץ, אין מעצור ביד השם לשלח חרון אפו במיני עונשים אחרים. כי הרבה פתחים יש למקום ומשלחת מלאכי רעים מחבלים שלוחי ההשגחה רבו למעלה, פעם יעניש הקב"ה בעונש המיוחד ופעם בעונש אחר נכרי, כי כולם שלוחי ההשגחה ולתכלית משפטו יכוונו.

4 והנה במשנה שלמעלה ביאר מיני פורעניות ומיני העבירות המסבבים אותם. ואין ספק שהרעב הוא מסובב מיוחד לביטול המעשרות. האמנם פעמים שלא יבא רעב על הארץ, לפי שרובם מעשרין והעולם נדון אחר רובו. לכן יביא הקב"ה את הדבר להעניש בו גם כן את אשר לא נתנו המעשרות כיון שהיו מעוטין. ולכן לא הספיקו להביא את הרעב. גם נוכל לומר שלמעלה במשנה נאמר סיבת ביאת הדבר. אמנם במשנתנו זאת יבאר סיבת התרבותו כאילו אמר שאחרי שיבא הדבר בסיבת מיתות שלא נמסרו לבית דין, כבר תרבה כאשר תצטרף לזה עבירת ביטול המעשרות, כי כאשר לא יהיו החוטאים בזה רבים תספיק רשעתם להרבות בדבר שכבר נמצא לא להביא רעב מחדש על הדבר.

5 וגם לי נראה לי בזה טעם שלישי. והוא שנוכל לומר זולת מה שפירשתי, שלמעלה דברה המשנה מהמעשר ראשון וגם מהמעשר שני, אבל לא נכלל שמה מעשר עני. ולכן נסמכה המשנה הזאת אחריה להגיד, שכמו שהרעב בא על ביטול מעשר ראשון ומעשר שני, ככה הדבר מתרבה על ביטול מעשר עני.

6 גם נוכל לתת בזה טעם רביעי, כפי דרך ההגיון והוא שיש הקדמות שהם מתהפכות. משל המתהפכות באומרנו כל אדם שוחק שתתהפך כל שוחק אדם. ומשל הבלתי מתהפכות באומרנו כל אדם חי שלא תתהפך, שכל חי אדם כי אם שקצת החי אדם. וכן הענין בזה שכל רעב יבא מפני ביטול מעשרות, אבל לא תתהפך ההקדמה שכל ביטול מעשרות יביא אל הרעב, כי יש ממנו שהוא ביטול מעשר עני שמביא גם כן אל הדבר. והיה אם כן ביטול המעשרות סיבה אל מסובבים מתחלפים.

7 האמנם לפי שהיה ענין הדבר ועונשו מיוחד את ביטול מעשר עני, לכן נזכר זה במשנתינו ולא מעשר אחר. כי היו הדברים כולם מקובלים אצל החכמים וידיעתם היתה ברורה מקובלת וידיעתנו על פי הסברא והאומד. וכבר נזכר בתורה שאחרי שנת השמטה בשנה הראשונה והשנית, היו הבעלים מפרישין מעשר עני לאוכלו בירושלים והיה שלו. ובשנה השלישית במקום אותו מעשר היו נותנין אותו מעשר עני לעניים. ועליו נאמר בפרשת ראה אנכי דברים יד, כח-כט: "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו" וגו'. וכאשר היו מעכבין מלתת המעשר השני ההוא לעניים בשנה השלישית היה הדבר בא בריבוי גדול בשנה הרביעית. וכן בשנה ההיא הרביעית ובחמישית היו מפרשין המעשר השני הבעלים לעצמם לאוכלו בירושלים. ובשנה הששית היו נותנין המעשר השני ההוא לעניים. ואם יחדלו מזה היה הדבר מתרבה בשביעית, שהיא שנת השמיטה בעוון מניעת המעשר עני בשנה הששית הקודמת. וגם במוצאי שביעית שהיא השנה הראשונה אחרי השמיטה, היה מתרבה הדבר מפני פירות שביעית, שהם תבואות שנת השמיטה שאמרה תורה שמות כג, יא: "ואכלו אביוני עמך", אם עכבוהו הבעלים בידם ולא נתנו אותם לעניים. וכן במוצאי חג הסוכות שבכל שנה ושנה היה מתרבה הדבר מפני גזל מתנות עניים, והם לקט שכחה ופאה פרט ועוללות, שהיו מחוייבים להניחם לעניים. ובחג הסוכות שהיה עושה חשבונו עם בעלי הקרקעות, ואם מצא שגזלו את העניים במונעם מהם מתנותיהם – היה משלח בם את הדבר. כמו שאמר שלמה עליו השלום משלי כב, כב-כג: "אל תגזול דל כי דל הוא", וסמיך ליה "כי יי' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש".

8 ולמדנו מהמשנה הזאת מחסדי תמים דעים: ראשונה – שלא היה הדבר ההוא כולל זמן הרבה כי אם שנים או שלושה חדשים מהשנה הסמוכים לזמן התבואה, שנמנעה ממנה המעשר שני ההוא. התבאר זה ממה שאמר בד' פרקים, ובפרקי השנה כבר ביארו שהם ארבעה. הנה אם כן אומרו: "ברביעית ובשביעית" – הרצון בו הפרק הראשון מפרקי אותה שנה. וכן אומרו: "במוצאי שביעית ובמוצאי החג" – שהרצון בפרק הראשון הסמוך לשביעי או חג.

9 ולמדנו גם כן, שהדבר הוא שם החולאים מהקדחות, לפי שהוא משבר האדם מלשון: "ידבר עמים תחתנו" תהילים מז, ד. וכן אמר חזקיהו על חוליו ישעיה לח, יג: "שויתי עד בקר כארי כן ישבר כל עצמותי". וידוע שהחולאים תמיד ימצאו בין בני אדם ביציאת מזגם מהשווי. ולכן אמרה המשנה: "הדבר מתרבה", כי יתרבו אותם החולאים בזמנים ההם בהשגחת השם.

10 ולמדנו עוד, שעם היות החולאים ההם טבעיים באדם נולדים מחלוף התקופות והזמנים, והמזונות ושאר המקרים שבארץ ישראל, היו כל כך מושגחים שלא היו באים עליהם כי אם באותם הזמנים אשר פירש כפי אותם העוונות. והוא מהזרות שבשאר השנים והפרקים לא יבואם כן. מסכים למה שאמר הקב"ה שמות טו, כו: "אם שמוע תשמע לקול יי' אליהך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חוקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני יי' רפאיך". וכמו שאמר מסכים לזה במשנה תורה דברים ז, טו: "והסיר יי' ממך כל חולי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך".

1 לפי שדבר התנא למעלה במעשר עני ומתנות העניים, סמך לזה דרכי האדם במתנותם בענין הכילות והנדיבות. ולא נאמרה המשנה הזאת בענין הצדקה, כי אחר כך ידבר ממנה. אבל בענין המדיניות והנהגת דרך ארץ דברה פה. ואתה תראה שלא זכרה המשנה הזו דבר מעשה, כי בידוע שעושק רש להרבות לו הוא רשע, ומה שבא להשמיענו. והנותן משלו לפנים משורת הדין – הוא חסיד וצדיק יסוד עולם.

2 אבל היה ענין המשנה שארבע מדות ימצאו באדם לא כפי פעולותיהם בלבד כי אם כפי התכונות אשר בהם שזהו דעתם ורצונם תמיד. ולכן הם אומרים כאשר בלבבם. וענין הד' מדות האלה נראה לי שהם שני קצוות ושני אמצעיים ביניהם. כי הקצה האחד הוא קצה החסידות, שאומר לחבירו "שלי שלך ושלך שלך". רוצה לומר, שאינו רוצה ליהנות מזולתו כלל כענין דשמואל בפרקא קמא דברכות דף י, ע"ב ורבי פנחס בן יאיר בפרקא קמא דחולין דף ז, ע"ב. ועם כל זה אומר לחבירו שיהיה משלו. ואין הכונה שיקח את כל אשר לו, כי לא שבחו חכמינו זכרונם לברכה הפזור יותר מדאי, וכאומרם כתובות נ, ע"א: "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש". אבל היה קצת הפלגת חסידותו שיהנו בני אדם מאשר לו ולא יקח הוא הנאה מאשר זולתו כלל. והקצה האחר הוא הפכי לו מהרשע שאומר: "שלך שלי ושלי שלי". רוצה לומר, שרצונו ותאוותו ליהנות מזולתו וששום אדם לא יהנה ממנו. ובין שתי הקצוות האלה ימצאו שני מיני אמצעיים. אם שיהיה האדם משולל ונעדר משתי התכונות יחד רוצה לומר, שלא ירצה להינות משל אחרים ולא שאחרים יהנו ממנו. ולהיותו מרוחק בשווה משתי הקצוות אמרו שהיא מדה בינונית רוצה לומר, שרוחקה אל אחד מהקצוות שווה. והיה זה להיותה משוללת משניהם, כי כבר יאמר אמצעי אל מה שאינו אחד מן הקצוות, והוא מטבעם ומהותם. ויש שאמרו שהיא מדת סדום, כי כן נאמר בהם הלא זה היה ענין "סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה" יחזקאל טז, מט, כמו שבא בפרק גט פשוט בבא בתרא יב, ע"ב. הנה אם כן המין הזה הוא המשולל משתי הקצוות.

3 ויש מין אחר שאינו משולל מהקצוות אבל הוא מורכב מהם. והוא האומר: "שלי שלך ושלך שלי", כי באומרו "שלי שלך" הוא מהחסידות ובאומרו "שלך שלי" הוא מהרשע ובהרכבתם לא יהיה חסיד ולא רשע אבל מורכב מהם. ולכן אמרו שהוא "עם הארץ". רוצה לומר איש מדיני ומתעסק ביישובו של עולם אשר שורשו הוא גמילות החסדים והעזר בני המדינה זה לזה. ואין ספק שהמדה בינונית או סדומית – היא מדה רעה, לפי שאין לה מציאות מעלה כי אם שלילתה. והקבוץ המדיני יצטרך להעזר בו בני אדם ולהועיל זה לזה.

4 וכבר זכרו חכמינו זכרונם לברכה שרבי חייא אמר שבת קנא, ע"ב: לדביתהו אקדימי רפתא לעניי כי היכי דליקדמו לבריך אמרה ליה מילט קא לייטא לי, אמר לה קרא כתיב, כי בגלל הדבר הזה גלגל הוא שחוזר בעולם. רוצה לומר, שאמר רבי חייא לאשתו שתקדים לתת לעניים פת צדקה קודם שישאלוהו, כדי שגם כן יקדימו אותו לתת לבניהם. והיא השיבתו וכי קללה אתה נותן לבני? ואז אמר לה שפסוק מלא הוא דברים טו, י: "כי בגלל הדבר הזה יברכך יי' אלהיך", שגלגל הוא שחוזר בעולם מי שהיום עשיר מחר יהיה חסר לחם, או בנו, או בן בנו, ויצטרך אל הבריות. והמקובץ לא יתקיים כי אם שאיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. ולכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה בבא קמא כ, ע"ב: זה נהנה וזה אינו חסר כופין אותו במדת סדום.

5 הנה אם כן כאן שני קצוות ושני אמצעיים. הקצה האחד והאמצעי האחד הוא טוב – אחד חסיד ואחד מדיני. והאמצעי האחר והקצה האחר רעים וחטאים – אחד רשע ואחד ממדת סדום. ושורש השלימות בזה הוא בו"אהבת לרעך כמוך" ויקרא יט, יח.

1 אתה תראה ששה חלוקים שזכר התנא. אחד – הוא ארבע מדות באדם שכבר נזכרו. הב' – ארבע מדות בדעות שבמשנתינו זאת. הג' – ארבע מדות בתלמידים וכו'. הד' – ד' מדות בנותני צדקה.

2 והנה נסמכו פה, כי אחרי שזכר ארבע מדות שבאדם בעניני ההנהגה המדינית, והיו בהם קצוות החסיד והרשע ואמצעיים ביניהם, זכר אחריו במשנתינו זו ארבע מדות אחרות בענין הכעס והרצוי. ועם היותם מהמדות אמר בדעות, לפי שהדעת יאמר על יישוב השכל. וכאילו אמר ארבע מדות ביישוב השכל וטרופו.

3 וכבר הביא בעל השורשים שלשון ידיעה יאמר על ההיכירא כמו ידיעת שחר מקומו אלופי ומיודעי בעז מודעתנו. ולפי שהאדם המתכעס מתנכר לעצמו, והמרוצה הוא הבא לידי הכרה שכלית, לכן אמר כאן ארבע מדות בדעות. רוצה לומר, בהכרת האדם ויישוב שכלו. ונמצאו גם כן בזה ד' מדות ושני הקצוות. שהם חסיד ורשע הראשונה ושני אמצעיים. ולזה נסמכו המשניות.

4 והנה הקצה הטוב הוא שיהיה האדם "קשה לכעוס ונוח לרצות". כי בהיותו בעל חומר מחוייב הוא שפעם מה יתפעל ויתכעס. אבל כאשר יהיה קשה לכעוס שיתפעל לכעס על המעט ועל הקושיי, ויהיה "נוח לרצות" ולהשיב מחמה אפו עם דברי חביריו ותלמידיו, הנה האיש אשר כזה הוא החסיד. כי בבחינת היות כעסו בקושי ורצותו במהירות – יודע חסידותו. ועליו אמר הכתוב קהלת ז, ט: "אל תבהל ברוחך לכעוס". לא אמר אל תכעס, לפי שהכעס פעמים יהיה טוב באויבי יי' בעשותם את הרע בעיניו, וכמו שאמרו במסכת יומא דף כג, ע"א: "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם". אבל אמר שלא יבהל ושלא יתכעס במהרה ועל צד הבהלה. וגם שיתרצה מהרה, לפי שהכעס "בחיק כסילים ינוח" קהלת ז, ט. לא אמר ימצא אלא ינוח, לפי שפעמים ימצא הכעס בלב החכמים, אבל לא ינוח שם זמן הרבה כי אם ינוח אינם חכמים, אבל הם כסילים. ובנוח כעסם עליהם זה דרכם וזה דעתם כסל למו.

5 והקצה האחר הוא: "נוח לכעוס וקשה לרצות", שהוא הרשע. כי בהיותו נוח לכעוס – מורה על התבהלות טבעו ורתיחת דמו, והיותו נוטה להרע. ולכן יתכעס מהרה. ובהיותו קשה לרצות – מורה שבטבעו מסכים להרע ולהכעיס, והוא תכלית הרשע. ועם היות שהענינים האלו עיקרם כפי מזג האדם, הודיענו התנא שהאדם בשכלו יוכל להנהיג מזגו באופן שלא יהיה קל ההתפעלות, ולא יתקשה לדברי חביריו. כי בהכיר האדם חסרונו, יכניע יצרו ויתקן טבעו ומזגו בהנהגה טובה וישרה. ובפירוש המשנה הנמשכת לזו יתבאר ענין המשנה הזאת בשלימות.

6 וכמה הרחיקו חכמינו זכרונם לברכה ענין הכעס. אמרו בנדרים דף כב, ע"ב: "כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה נגדו". ובמסכת פסחים דף סו, ע"ב: כל הכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ממשה, שנאמר במדבר לא, יד: "ויקצוץ משה על פקודי החיל", וכתיב במדבר לא, כא: "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא" וגו' מכלל דמשה אעלים מיניה. אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו מאלישע, שנאמר מלכים ב' ג, יד: "לולי פני יהושפט אני נושא" וגו', וכתיב שם שם, טו: "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים". וכן דרשו שבת קה, ע"ב: " 'לא יהיה בך אל זר' תהילים פא, י... ואי זהו אל זר שבגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע". רוצה לומר, שנקרא אל מלשון אילות, לפי שהוא רב ושליט על האדם וכשישלטנו על עצמו ויתחיל לנפול לפניו לא יוכל לו. וזכרו החכמים שהמתכעס אינו טועם מה שאוכל ואינו משכיל, מה שעושה חייו ימאס, גופו נמס, ישנא לעצמו, ימאסהו חבירו, בניו ואשתו ירחקו ממנו, יאמר לאביו ולאמו לא ראיתיו, ואת אחיו לא ידע, וקלל במלכו ובאלוהיו. אוי לה למדה שתצטרך תמיד למחילה, וכאשר ימחלו עליה חביריו הכועס כסתה כלימה פניו. ועל כן אמר שלמה משלי יט, יא: "שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע". ואמר: "כבד האבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם" שם כז, ג, ולכן קרא: "קשה לכעוס ונוח לרצות" – קצה החסידות והפכו קצה הרשע.

7 ואחרי שידעת בזה שתי הקצוות מיד תכיר שני מיני אמצעיים. כי האחד הוא: "נוח לכעוס" – כרשע, ו"נוח לרצות" – כחסיד, והוא המורכב משתי המנוחות. ואמר שזה: "יצא שכרו בהפסדו", רוצה לומר, 'שכר' "נוח לרצות" – יצא בהפסד – "נוח לכעוס", כי חייו אינם חיים כמו שאמרו בפרק ערבי פסחים פסחים כב, ע"ב לקלות התפעלותו מצד אל צד. והמין הב' מהאמצעיים הוא המורכב משתי קושיות, והוא קשה ההעתק ממדה למדה, כי הוא קשה לכעוס וקשה לרצות. וגם בזה יצא הפסדו בשכרו, כי הפסד הכעס יעמד כנגדו שכר הרצוי.

8 הנה אם כן, קצה החסיד הוא יותר שלם ו"נוח לכעוס ונוח לרצות" טוב אחריו. כי אף על פי שיתפעל בקלות, לא ינוח בו הכעס, ואחריו האמצעי האחר הקשה לכעוס וקשה לרצות, ובאחרונה היה הקצה האחרון לרוע קצה הרשע. וכבר זכרו חכמינו זכרונם לברכה ספרי במדבר קנז, שמפני כן לא נכנס משה רבינו עליו השלום אל הארץ מפני שנתכעס ואמר במדבר כ, י: "שמעו נא המורים", וכשבא לכלל כעס בא לכלל טעות.

1 כמו שזכר ארבע מדות בענין הכעס שהם שני קצוות ושני אמצעיים ביניהם, כך זכר כנגדם ארבע מדות אחרות בתלמידים שהם שני קצוות ושני אמצעיים.

2 והקצה האחד מהשלימות הוא: "ממהר לשמוע וקשה לאבד". רוצה לומר, שיהיה נקל הקבול, כי השמיעה לא תאמר בכאן שמיעת האוזן, כי אין בה מדרגות בהיות החוש בריא. אבל תאמר על קבול ההכנה, ועליו אמר: "ממהר לשמוע". ואמר: "קשה לאבד" להיות לו כוח הזוכר בשלימותו, ומה שילמד יהיה שמור לפניו. והנה לא אמר בזה חסיד כמו שאמר למעלה, לפי ששם דבר מהמדות וההיכירא האינושית, וכאן בעניני התלמידים והכנתם לשלימות החכמה. ולכן קרא הנבון והזכרן חכם שהיא מעלה שכלית.

3 ובקצה ההפכי שהוא: ה"קשה לשמוע וממהר לאבד" לא קראו רשע, כי אין זה תלוי במעשים ולא במדות, אבל קראו "חלק רע" לפי טבע מזגו. וביאור זה, שהאדם להיותו מורכב מד' ליחות ימצא פעמים שנוטה מזגו אל הלבנה, ופעמים שנוטה אל הדם, ופעמים שנוטה אל האדומה, ופעמים שנוטה אל השחורה.

4 והנה בענין הכעס ורצותו שנזכר במשנה למעלה, ובענין התלמידים שבמשנתינו זאת, ידוע שכל חום ולחות הם סיבת הקלות את ההתפעלות. וכל קור ויובש הם סיבות קושי ההתפעלות. והנה הדמיי שהוא חם ולח, הנה מצד החום הוא – נוח לכעוס, ומצד הלחות הוא גם כן לרצות. והשחוריי שהוא בהפך שהוא קר ויבש, הנה מצד הקרירות הוא – קשה לכעוס, ומצד היבשות הוא – קשה לרצות. והנה הלבניי מצד הקרירות הוא – קשה לכעוס, ומצד הלחות הוא – נוח לרצות. ובעלי המרה האדומה אשר הוא הפכו שהוא חם ויבש מצד החום הוא – נוח לכעוס, ומצד היבשות הוא – קשה לרצות. וכפי הדרך המזגיי היה בענין הכעס הלבניי הוא הקצה היותר משובח. והאדומיי הוא הקצה היותר רע. והדמיי והשחוריי הם פועלים שני מיני האמצעיים אשר נזכרו, רוצה לומר – נוח לכעוס ונוח לרצות שהוא הדמיי. וקשה לכעוס וקשה לרצות שהוא השחוריי.

5 האמנם לענין הלמוד שבא במשנתינו לא היה הענין כן, כי בעלי המרה האדומה מצד החום שבהם ממהרים לשמוע ומצד היובש שבו הוא קשה לאבד, ולכן היה האיש האדומי חכם.

6 ובקצה המנגד אצלו הוא המזג הלבניי מצד איכותיו, כי הוא מצד הקור – "קשה לשמוע", ומצד הלחות – "ממהר לאבד", והוא – "חלק רע" מהטבע. והיו האמצעיים ביניהם אם ה"ממהר לשמוע" ו"ממהר לאבד" שהוא בעל מזג הדמיי, כי הוא – "ממהר לשמוע" מפני חומו, ו"ממהר לאבד" – מפני לחותו. ואם האמצעיי האחר והוא "הקשה לשמוע וקשה לאבד", כי הוא השחוריי שמצד קורו – "קשה לשמוע", ומצד יובשו – "קשה לאבד". ומזה התבאר, שהמדה הכעסנית היא הקרובה מאד אל החכמים מצד טבעם, ולכן אמר שלמה קהלת א, יח: "כי ברב חכמה רב כעס". וכן נמצא מאד בטבע החכמים הקפדנות על הדברים יותר מזולתם.

7 ואודיעך שלא בא המשניות האלה להגיד ולהודיע טבעי המזגים והדברים הנמשכים מהם, כי לא היו הקדושים האלה חכמי המדות ולא חכמי הרפואה. אבל היתה כוונתם שעם היות מזגי האדם נוטים אל הכעס, או אל הסבלנות והריצוי אל ההבנה, ואל הזכרון או להפכיהם, שעם כל זה כבר יוכל האדם בהנהגתו והרגלו הטוב לקנות המדות והקנינים המשובחים, אף על פי שלא יהיו כפי המזגים.

8 והנה ענינו הרואות שהמלאכה וההרגל ישנה המנהג הטבעי, ושהאבנים שחקו מים להרגל עבור המים עליהם. וכן האדומי כשירגילהו השכל בסבלנות יהיה סבלן והלבניי והשחוריי, אף על פי שלא יהיו מצד טבעם ממהרין לשמוע, הנה אם ירבו יגיעת העיון וההתלמדות תנצח המלאכה את ההכנה הטבעית. וכמו שאמרו מגילה ו, ע"ב: "יגעת ולא ומצאת אל תאמן". ואף על פי שיהיה מוחו לח ממהר לאבד, הנה כשיקרא וישנה הדבר פעמים רבות יתרשמו בו בהכרח, וכמו שאמר חזור חזור ואל תצטרך לבלדור, וכל שכן כשיצטרף לזאת התעלה שבזכותה יתקיים תלמודו, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בפרק דמגילה דף ו, ע"ב: אוקומי גירסא סייעתא דשמייא. ואמרו במסכת ברכות בפרק אין עומדין דף לב, ע"ב: "מתוך שחסידים הם, תורתם משתמרת".

9 על כן אמרתי שהמזגים אינם כי אם הכנות טבעיות. והצורות פעמים יגיעו בזולתם כפי ההרגל והמלאכה המיושרת. כי על כן היו המדות והתלמוד הרגליות לא טבעיות, וכמו שביארו החוקר בספר המדות. ומזה הצד הובאו המשניות האלה להודיע שהכל בידי אדם והרגלו הטוב, ומפני זה ציותה התורה על ההכנה, שנאמר דברים ו, ד: "שמע ישראל" וכו', והזהירה על השכחה "השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים" שם ד, ט. ואם היו ההכנה והשכחה טבעים לא היה מקום לזה.

1 יג-יד גם אלה לחכמים לימוד ד' מדות, שימצאו בנתינת הצדקה, ששתים מהם קצוות ושתים אמצעיים. ומהקצוות אחד – חסיד, ואחד – רשע דוגמת מה שנזכרו למעלה. כי הנה הקצה האחד המשובח הוא שיתן ויתנו אחרים, ועליו אמר החכם משלי כב, ט: "טוב עין הוא יבורך". והנביא אמר ישעיה לב, ח: "ונדיב לב נדבות יעץ", כי הוא נדיב מצד עצמו ומיעץ הנדיבות לזולתו, והוא על נדיבות יקום. רוצה לומר, שהוא יקום ממקומו להתחיל בנדיבות ולהדריכו ולהיישיר בני אדם עליו. וזהו באמת מדת החסיד שלא די לו מה שיתן משלו, אבל ישתדל בשיתנו אחרים.

2 והקצה האחר ההפכי לו הוא שלא יתן ולא יתנו אחרים. וזה באמת רשע, כיון שלא יוחן בעיניו רעהו, והגיע מרשעתו שלא לבד הוא נחדל מעשות צדקה וחסד והוא חוטא, אבל הוא גם כן מחטיא את הרבים בשלא יתנו.

3 והאמצעיים הנמצאים בין שתי הקצוות האלה הם שתים. אם מי שרוצה לתת ושלא יתנו אחרים, וזהו אם להיותו עושה נדיבותו לתכלית יוהרא וגסות הרוח. ולכן עינו רעה בשל אחרים שלא יקנו כבוד כמוהו, או שהוא שונא את הבריות ואינו רוצה שיתברכו נכסיהם על ידי אותה צדקה, ושלא ימצאו חן בעיני אלהים ואדם. ועליו אמר שלמה משלי כא, י: "נפש רשע אותה רע". וזה מין אמצעי. כי לקח הנתינה מהחסיד ושלא יתנו אחרים מהרשע. ומין אמצעי אחר הוא – הרוצה ש"יתנו אחרים והוא לא יתן", כי זה עינו ולבו רעה בשלו. ומאהבתו את הממון ותוקף כילותו יאמר ש"יתנו אחרים והוא לא יתן". ועליו אמר שלמה משלי כח, כב: "נבהל להון איש רע עין". וזה גם כן מין מורכב ממה שלקח יתנו אחרים מהחסיד, ולא יתן הוא מהרשע.

4 ומדרגות המדות האלה מבוארות מעצמם. כי השלם הוא החסיד שהוא זוכה ומזכה. ואחריו הרוצה לתת ולא יתנו אחרים. ואחריו ברוע הרוצה שיתנו אחרים והוא לא יתן, ותכלית הרוע והפשע הוא – ש"לא יתן ולא יתנו אחרים", כי זה הוא קצה הרשע.

5 וכבר ציוה יתברך על שלימות הצדקה באומרו דברים טו, ז-י: ו"לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון". ואמר: "נתון תתן לו", רוצה לומר, שיתן בעצמו ויהיה סיבה שיתנו אחרים.

6 והמשנה הזאת ראויה היתה להסמך למשנת האומר: "שלי שלי ושלך שלך", שהם דומות בענין הכילות והנדיבות. אבל אותה משנה נזכרה כפי טבע האינושי הנהוג מבלי בחינת צדקה, כמו שפירשתי עליה. ולכן אמר שם ארבע מדות באדם. וכן במשנה האחרת ארבע מדות בדעות, כי הם כפי טבע בני אדם. אבל המשניות האחרות יוחדו לבעל דת במה שהוא בעל דת. אם הראשונה בענין הלמוד והלמידה – "ארבע מדות בתלמידים" וכו', שהיא בשכליות. ואחריה – "ארבע מדות בנותני צדקה" – שהיא במדות התורניות במה שהן תורניות, וכפי מצות הצדקה. ואחריהן הביא משנה אחת כוללת התלמוד והמעשה, והיא – " ארבע מדות בהולכי לבית המדרש", שיש בהם גם כן שתי קצוות אחד – צדיק ואחד – רשע, ושני אמצעיים וכוללת התלמוד והמעשה. ואין פירוש להולכי בית המדרש ההולכים שמה בפועל. כי הנה העושה ואינו הולך, ומי שלא הולך ולא עושה, איך יהיו מכללם. אבל לפי שההולכים לבית המדרש ילכו אם לתכלית הידיעה וחכמת התלמוד, ואם לתכלית המעשה. רוצה לומר – לדעת מה יעשה ישראל, ואיך יקיים את המצוות כמשפטן. לכן אמר שיש "ארבע מדות", רוצה לומר פנות בענין ההליכה לבית המדרש שהוא הכולל עיון ומעשה, כי יש ממנו השלימות העליון שהולך ועושה. רוצה לומר, לומד את התלמוד ועושה המצוות. וכבר נקרא בכתוב הידיעה והלמידה "אשר תמימי דרך ההולכים בתורת יי'" תהילים קיט, א – שאמר זה על הלימוד. ואחרי כן הזהיר על העשייה באומרו: אשרי נוצרי עדותיו שם שם, ב. והקצה הזה ימצא בחסיד שלומד התורה לשמה ומקיים המצות. וכנגדו בקצה ההפכי הוא לא הולך ולא עושה, רוצה לומר, לא הולך ללמוד ולא עושה מצוות, וזהו הרשע הפורק ממנו עול תורה ומצוות.

7 ואמנם האמצעיים הם: אם ה"הולך ואינו עושה". רוצה לומר, שכל התעסקותו הוא בלמוד התורה אבל לא במעשה המצוות. ואין הכונה שאינו עושה מה ששומע שמה, כי זה נקרא רשע. כי אם שאינו מחזר על מעשה המצוות, שעושה עיקרו מתלמוד תורה, וכשתבא מצוה לידו יקיימנה, וזה "שכר הליכה בידו". רוצה לומר, שכר הליכה לבית המדרש ללמוד עם היות שאין לו שכר מעשה המצוות.

8 והמין השני מהאמצעיים הוא "עושה ואינו הולך". רוצה לומר, שהוא מקיים המצוות אבל אינו עוסק בתלמוד התורה, והאיש אשר כזה – שכר מעשה בידו. כי עם היות שלא יטול עליו שכר תלמוד תורה, הנה שכר מעשה מצוות בידו. וידוע שהשלמות כולו הוא בהתחבר שניהם אחד התלמוד והמעשה, כי הם כהתחבר הנשמה עם הגוף. ועליו אמר אדוננו משה דברים ד, א: "ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות". כי הזהיר ראשונה על התלמוד ואחר כך על המעשה, לפי שהתלמוד מביא לידי המעשה.

9 והרמב"ם כתב בפירושו לזאת המשנה, מי הוא שראוי שיקרא 'בור' – שהוא אשר בו לא מדות ולא דעות. ומי הוא שיקרא 'עם הארץ' – שהוא היודע בטוב ההנהגה המדינית ומשולל מהתורה. ומי הוא שראוי שיקרא 'חסיד' – שהוא מי שיתקבצו בו המדות והדעות בשלימותם. ומי ראוי שיקרא 'גולם' – שהוא אשר התחיל בקנין השכליות ומדות ולא נשלם בהם. ומי הראוי ליקרא 'רשע' – שהוא המשולל מהדעות והמדות, ויש ממנו מדרגות, כי אם מזיק לבני אדם יקרא – 'רשע רע'. ואם הוא כולל פחיתות המדות והוא היודע במושכלות יקרא – 'רשע ערום'. וכן החכם כשיקבץ פחיתות המדות יקרא 'חכם להרע'. יעויין בדבריו.

1 אחרי שזכר במשנה של מעלה מדות הולכי לבית המדרש, ראה במשנה הזאת לתת כללים מתכונות האנשים בענין הלמוד. ואין ספק שיש למשנתינו זו יחס גדול עם משנת ארבע מדות בתלמידים ושהיה ראוי להיותה בצדה. אבל לפי שענין המשנה ההיא היתה לבד בענין הקיבוץ, רוצה לומר ההבנה והזכירה, והוצרך לחבר אחריה בענין המעשה משנת ארבע מדות בנותני צדקה, ואחריהן להביא משנה אחת כוללת תלמוד ומעשה. והיא: "ארבע מדות בהולכי בית המדרש". לכן הניח המשנה הזאת לזה המקום, שאין ענינה בקיבול ובזכירה כי אם בכוח הבורר שבאדם שבו יבדיל בין הרע, ובין הטוב ובין הצודק מהבלתי צודק. לכן אמר: "ארבע מדות ביושבים לפני חכמים", רוצה לומר – ללמוד ולקבל מהם.

2 האחד – היא "ספוג שסופג את הכל". רוצה לומר, שמקבל כל מה ששומע ושומר אותו, והיה כצדיק כרשע כדעת המשובש כדעת הצודק. וימצא זה ברוחב הלב וזכרן מאד שאין לו כוח הבורר לברור קצת הענינים הנבונים והאמתיים. ונראה שעל זה אמרו חכמינו זכרונם לברכה בפרק הפועל בבא מציעא פה, ע"א: רבי זירא יתיב ארבעין תעניתא דלישכחא מיניה תלמוד בבלי. כלומר הדברים שיש שם מפלפולי הסברות המשובשות וההויות שעשו לברור האמת מהשקר. כי לא תברר האמת כי אם בהפכו, והיה ירא מאד פן ישארו בשכלו הענינים ההם והתפלל שישכחם, כדי שיהא תלמודו קיים סולת נקייה. ועליו התפלל דוד באומרו תהילים קיט, יא: "בלבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך". רוצה לומר, שהיה לוקח אמרתו המוסכם והמאומת למען לא יחטא בשבוש הסברות. ועל זה אמר התנא: "ספוג שהוא סופג את הכל". כי ספוג הוא צמר הים ויש לה בלשון ערבי שני שמות – אספונגה וגאפאפה. וענינו שיש לו חלק לקבל במהרה כל מה שישמע ולהחזיק תמיד.

3 והמדה האחרת – היא כ"משפך". שכל מה שמכניס בזה מבלי עכוב מוציא בזה מבלי עכוב – הטוב והרע. ומשפך הוא הכלי שמריקין בו המשקין מכלי אל כלי, קורין לו בלעז – אינבוד. והשני מדות האלה אין להם כוח הבורר כלל, כי שניהם ישתתפו בקלות ומהירות הקבול לכל הדברים ויתחלפו, שיהיה אחד מהם שומר את כולם, והאחר שופך את כולם מבלי שיברר זה מזה כלל.

4 האמנם המדה השלישית – היא כ"משמרת". שהוא כלי מנוקב נקבים דקים, שמפני זה כשמשלכין שמה העסים יוצא דרך אותם הנקבים היין הזך לדקותו, ומלקטת ומשמרת השמרים שמפני גסותם לא יוכלו לעבור דרך אותם נקבים. וכזה ימצא באדם רוע הבורר שיברור בדעות הגסות ויצאו ממנו הדעות המחודדות, לפי שמפני דקותם וחדודם לא יסבול אותם דעתו. גם כי להיותו עקש ופתלתול ויזכור הדעות המשובשות, כדי לקנטר ולא האמתיות המוסכמות. ועל זה נאמר משלי כח, ה "אנשי רע לא יבינו משפט", כי לא אמר לא יעשו משפט אבל "לא יבינו", לפי שלרשעתם לא יבינו כי אם הדעות המשובשות.

5 והמדה הרביעית – היא כ"נפה". והיא כברה המוציאה ומבררת את הקמח. וכבר זכרו בתלמוד הנפה שהיו מנפים בה את המנחות. וענינה שלימות כוח הבורר וטובו שמוציא העפר והאבק הדק שאין בו ממשות בנקביה וישאר בה הסולת הנקייה. כן האדם בשלימות כוחו זה ישליך מעצמו הדעות המשובשות ויחזיק לבד באמת המוסכם והוא הנקרא: גמיר וסביר. ובאבות דרבי נתן קראוהו: גמר וכלי זיין בידו.

6 וכפי דרך המשנה הזאת ה"ספוג שהוא סופג את הכל", או ה"משפך" שמוציא את הכל, שהם המדות היותר פחותות בברירת האמת. הלא המה המדות היותר משובחות שבתלמידים. כי הממהר לשמוע וקשה לאבד שייחס שמה אל החכם, הוא ענין 'הספוג' אשר בכאן. והממהר לשמוע וממהר לאבד שזכרו שם הוא ה'משפך' אשר בכאן. הנה אם כן לא ימצא שלימות בבחינת הכוח הבורר כי אם בנפה שמוציאה את הקמח. והאבק הדק שאינו מועיל לשום דבר בדקותו וקולטת את הסולת הנקייה אשר יאכל לכל נפש. ועם היות התחלת הדבר הזה טבעית, אין ספק שעיקרו בהרגל. כי כאשר האדם ישנה משנתו המוסכמת והמאומתת פעמים רבות ויעזוב שאר הקושיות והפלפולים, אין ספק שתלמודו יתקיים בידו. ולכן אמרו חכמנו זכרונם לברכה פסחים עב, ע"א: "תנא מניה ארבעין זמנין ודמי... כמאן דמנחא בכיסיה". ואמרו גם כן חגיגה ט, ע"ב: אינו דומה מי ששונה למי ששונה מאה ואחד. ואף על פי, שאמרו במקום אחר מגילה ו, ע"ב: אוקומי גירסא סייעתא דשמיא היא, כבר ביארו שהוא על דרך – "בא לטהר מסייעין אותו" יומא לח, ע"ב. ולכן הזהירה התורה שמות כג, ז "מדבר שקר תרחק", ואמר דברים ד, ט: "ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים".

1 טז-יז לפי שהיושבים לפני החכמים בתלמוד התורה פעמים יסכימו בדעותיהם ותהיה ביניהם אהבה והסכמה והתאחדות, וכמו שאמר רבי מאיר: "נקרא רע אהוב אוהב את המקום ואוהב את הבריות". ופעמים יהיה ביניהם מחלוקת מצד חלוף מדותיהם וחלקיהם במעלות השכליות. לכן נסמכו המשניות האלו מאהבה והמחלוקת אחרי משנת היושבים לפני חכמים. כי בסיבת התחלפותם בהיות האחד סופג והאחר משפך או משמרת ונפה, יתחייב ביניהם האהבה אצל הדומים או המחלוקת בין המתנגדים.

2 והנה ה'אהבה' חקר עליה החוקר מספר המדות, וזכר שם ממנה שלושה מינים. אהבת הערב; אהבת המועיל ואהבת הטוב. כי הערב הוא – תכלית גשמי וחומרי יתחייב ממנו האהבה כאהבת האדם את האשה, או את המאכל והמשתה הטוב. ואהבת המועיל היא – האהבה התלויה בתועלת הממון והכבוד, כאהבת העבד אל האדון והעני אל העשיר. אמנם אהבת הטוב היא האהבה שהיא בעבור השלימות והטוב, כי הטוב והשלימות וההצלחה הם שמות נרדפים.

3 האמנם חכמינו הקדושים לא עשו באהבה כי אם שני חלוקים בלבד. לפי שראו שפעולות האנשים כפי הרכבתם יתחלקו לשני מינים. האחד – ימשך אל צורתם והם הדברים אשר יפנו בהם אל התכלית האמתי והטוב. והמין השני – הוא אשר ימשך אל חומרם ובזה יוכללו – הערב והמועיל. ולכן היו בגן האלהים עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. כי היה עץ החיים מכוון להשגת החיים האמתיים הרוחניים שהם הטוב וההצלחה האחרונה. ועץ הדעת טוב ורע היה במפורסמות אשר בכללם הערב והמועיל, וכל שאר הדברים המדומים. ואל שני המינים האלה כוונה המשנה באומרה: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר" וכו'. כי האהבה התלויה בדבר היא המכוונת לדבר אחר, כאילו האהבה היא כלי להשיג את הערב או המועיל ההוא. ולהיותם דברים חומריים יהיה הדבר מסופק באהבה אם תועיל להשגתם אם לאו, והוא אומרו: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר". רוצה לומר תלויה ועומדת ומסופקת בדבר זולתה שזה אי איפשר שיפול, כי אם באהבת הדברים החומריים ערב או מועיל, כי אז היא תלויה בהשגת אותו דבר ובהבטלו – בטלה האהבה, כי בסור הסיבה תסור המסובב.

4 אמנם אהבת הטוב והשלמות, לפי שהיא מתחייבת מהשכל ובבחינת הצורה אינה תלויה בדבר. כי היא אינה מסופקת ותלוייה בהשגת דבר זולתה, אבל היא מדובקת בטבע השלימות והמדע האמתי, וזה דבר בלתי משתנה. ולכך האהבה ההיא אינה בטלה לעולם, כי הדברים השכליים הם קיימים בעצמם ובלתי משתנים והחומריים אינם כן, כי הם משתנים במה שהם שמשתנים. וכמאמר שלמה משלי יב, יט: "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר".

5 ועם היות מיני האהבה ה"תלויה בדבר" רבים, הנה התנא לא עשה משל בזה כי אם מאהבת אמנון ותמר. אם מפני שאהבת הנשים היא חזקה מכל מיני האהבות הגשמיות, וכמאמר דוד על יהונתן שמואל ב' א, כו "נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים". ואם מפני שהיו אמנון ותמר אחים, והיתה ביניהם אהבה חזקה כפי הטבע, ועם כל זה מפני שהיתה תלויה בדבר גשמי שהוא אותו זיווג המגונה – בטלה האהבה. ועשה משל לאהבת הטוב והשלימות מצד עצמו מיהונתן ודוד, שעם שנתפרסם שדוד ימלוך והיתה המלכתו ליהונתן לבושת וגם לחרפה, הנה עם כל זה להיות אהבת יהונתן את דוד אהבת המעלה והשלימות – לא נתבטלה. והוא מה שאמר הכתוב שמואל א' יח, א שמה בתחלת ספורי דוד ושאול "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד" כי אהבת נפשו אהבו. רוצה לומר, שהיתה אהבתו אותו אהבה אמתית כפי הנפש והצורה לא כפי הגוף והמועיל או הערב.

6 וזכר זה בכאן להגיד, שכן ראוי שתהיה אהבת החכמים אלו לאלו מצד השלימות והטוב. ואף על פי שיהיה האחד כספוג והאחר כמשפך, יאהבו זה את זה בבחינת הטוב, והתורה והשם יתברך אשר נתנה. כי התורה היא קושרת ומדבקת הנפרדים. וגם כן כיון בזה שיהיה אהבת האדם לבוראו לא תלוייה בדבר כדי שיעשירהו ויכבדהו, אבל אהבה לשמה. הלא ראית מאמר השטן איוב א, ט: "החנם ירא איוב אלהים הלא אתה סכת בעדו". רוצה לומר, שלא היתה עבודתו שלימה להיות תלויה בדבר. ולכן זכרה התורה דברים ו, ה ענין האהבה בשם יתברך "ואהבת את יי' אלהיך", ואמר בריע ויקרא יט, יח: "ואהבת לרעך כמוך". רוצה לומר, שלא יהיה אהבתו אותם מפני תועלת העריבות כי אם לתכלית הטוב כמו שיאהב לעצמו.

7 ויכלול בזה גם כן, שכאשר יתחלפו הדעות בין חכמים ויבואו לידי מחלוקת, לא יהיה מחלוקתם לקנטר ולא להתגבר זה על זה כי אם לשום שמים. רוצה לומר, להוציא האמת לאור ולגלות מצפוני הדברים אשר יודעו מתוך המשא והמתן אשר במחלוקתם. האמנם ראוי לעיין, כי מאחר שכל בעלי מחלוקת אפילו שיהיה לשום שמים מאמריהם סותרים זה לזה ויחלקו בין האמת והשקר, הנה יתחייב שאם אחד מהם דעתו אמת הדעת האחר יהיה כוזב, ואיך יאמר ששום מחלוקת יתקיים? שהרי לא יתקיים כי אם אחת משתי הדעות החלוקות. אבל המחלוקת שהוא כולל שתי הדעות אי איפשר שיתקיים כולו.

8 ועוד שמה הפרש אם כן בין מחלוקת הלל ושמאי למחלוקת קרח ועדתו, אחרי שהכת האחת בשתי המחלוקות כוזבת תמיד. אבל ענין זה שמחלוקת הלל ושמאי שניהן היו מודים בעיקר המצוה והעבודה לשמים, אלא שחולקין בענין הגעתה ואופני עשייתה. והנה אם כן התכלית הטוב ההוא שהמה מסכימים עליו הוא האמת המשותף המקיים דברי שניהם. וזה היה סיבה לשיזכרו שניהם בשווה בכל מקום ונושאים ונותנים עליהם, מאי טעמא דבית שמאי מאי טעמא דבית הלל וכדומה. וכמו שאמר על חכמי התלמוד חגיגה ג, ע"ב וכתותיהם הללו מטהרין והללו מטמאין הללו פוסלין והללו מכשירין. ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

9 אמנם מחלוקתו של קרח לא היה לשום שמים אדרבה כוונו למרות עיני כבודו. לפי שהן היו כופרין בהשגחת השם יתברך ובנבואתו, ולא היה בדבריהם דבר אמת כלל, לא בפרטי המעשים ואופנם, ולא בתכליתם ועיקרם, ולזה קראוהו – מחלוקת שלא לשום שמים. ולזה אין סופו להתקיים, לפי שהשקר המוחלט הוא הרע הגמור והוא נפסד מפאת עצמו. ולכן רגזה הארץ מתחת "ואבדו מתוך הקהל" במדבר טז, לג. ולפי שאי איפשר לכלול את משה רבינו עליו השלום בכלל מאמר כל מחלוקת שאינה לשום שמים, כמו שיוכללו הלל ושמאי במחלוקת שהוא לשום שמים, לזה לא נזכר כאן שם משה רק מחלוקת קרח ועדתו. גם שהחולק על רבו לא יחשב רבו כחולק עליו, פן ישווה לו גם הוא.

10 והמאירי כתב שהמחלוקת הוא במשיב על דברי חבירו, אם שהוא סותר מאמרו או חולק עליו באופן אחר. ואמר התנא שזה המחלוקת, רוצה לומר מהמשיב כשיהיה לשום שמים. רוצה לומר, להשגת האמת ולהכיר הענין סופה להתקיים, כלומר שדבריו ודעתו בתשובתו יתקיימו. אמנם כשהיתה תשובתו על דרך הנתוח והקנטור לא יתקיים והכל עולה לענין אחד.

11 והרב מתתיה כתב, שלכן זכר במחלוקת לשום שמים הלל ושמאי ולא אמר ובית הלל ובית שמאי. כי הם חלקו בהרבה מקומות. ואמרו עליהם חכמינו זכרונם לברכה שלא שמשו כל צורכם והיו ביניהם לפעמים עצומים ונצוחיים כדאיתא בפרק האיש מקדש קידושין נב, ע"ב: אל יכנסו תלמידי מאיר לכאן שהם קנטרנין ולא ללמוד תורה הם באים.

12 האמנם הלל ושמאי לא נחלקו אלא בשלושה דברים, כדאיתא בפרק קמא דשבת דף טו, ע"א, וגם בהם לשום שמים. ואמרו: "סופה להתקיים", אין ענינו שיתקימו שתי דעות המחלוקת שזה אי איפשר, אבל מפני שהיה המחלוקת לשום שמים להוציא הדין לאמתו ולהעמיד חוקי האלהים ותורותיו על תלם, לכן אמר: "סופה להתקיים". רוצה לומר, שסוף המחלוקת ההוא ותכליתו שהיה כדי שלאמת יצא משפט יתקיים ובאמצעיתו יודע האמת על בריו.

1 בעבור שזכר במשנה הקודמת שהמחלוקת שהיא לשום שמים סופה להתקיים, וההפך בהפך, הביא עליו ראיה ממשה רבינו עליו השלום ומירבעם בן נבט. כי הנה משה רבינו עליו השלום הוכיח לישראל פעמים רבות, והיה לו מחלוקת עמהם להוכיחם וליסרם והם עמו, כמו שתראה ממשה בפרשת בחוקותי, ובפרשת נצבים, ובפרשת האזינו. ומהם גם כן "וירב העם עם משה" עד שהוא אמר: "עוד מעט וסקלוני" שמות יז, ב-ד. "וידבר העם באלהים ובמשה" במדבר כא, ה עד שהוא אמר להם במי מריבה "שמעו נא המורים" שם כ, י. ועם כל המחלוקות האלה לפי שהיתה כוונתו לשום שמים, ולזכות את הרבים כרועה נאמן. לכן לא תמצא שנמשך מדבריו שום חטא והזק לאדם כלל. כי בהיות המחלוקת לתכלית טוב היה הברוך הוא מקיימו בידו ולא יאונה לצדיק כל און, והוא אומרו כאן "אין חטא בא על ידו". לא אמר אינו חוטא, כי החטא הוא בבחירת האדם, אבל אמר: "אין חטא בא על ידו", שלא נכשל אדם באמרי פיו ולא יצא לתרבות רעה מתוך דבריו. אבל תמיד זכה וזכה את הרבים, כי לא די שלא אירע תקלת חטא על ידו לשום אדם, אבל גם היו דבריו מזכים את הרבים, ומוסרו מועיל ומצמיח שלימות בלב בני האדם. ולכן היה מהראוי שזכות הרבים יהיה תלוי בו, כי מאחר שהוא היה סיבת אותו זכות ראוי הוא שיטול עליו שכר. והביא ראיה על זה ממה שאמרה תורה עליו דברים לג, כא "צדקת יי' עשה ומשפטיו עם ישראל". רוצה לומר הצדקה הראויה לעשות לשם יי' – עשה תמיד, עם היות שמשמפטיו ומוסריו ותוכחותיו ומחלוקותיו היו תמיד עם ישראל.

2 וכבר ידעת שהמחלוקת והתוכחות יקרא – משפט כמו שאמר ירמיה ירמיה יב, א: "אך משפטים אדבר אותך", ונאמר בצדקיהו מלכים ב' כה, ו "ויתפשו את המלך ויעלו אותו למלך בבל רבלתה וידברו אותו משפט".

3 ובתלמוד יומא דף פז, ע"א פירשו: כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, שהקב"ה גומלו בכך שלא יהיו תלמידיו בגן עדן והוא בגיהנם, כדכתיב תהילים טז, י: "כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסדך לראות שחת". ומה ענין שהחסיד יראה ה"שחת", אלא שמפני חסידותו אין הקב"ה מניח שתבא עבירה לאחרים על ידו, כדי שלא יתחייב לראות ה'שחת' שהוא גיהנם.

4 אמנם ירבעם מלבד מה שחטא בעצמו החטיא את הרבים, כי הוא במחלוקתו עם רחבעם בן שלמה כאשר הומלך על ישראל, כדי שהעם לא יעלה לירושלים ולא ישוב לבית דוד, עשה עגלי הזהב וחטא בהם והחטיא את ישראל. ונמשך מזה ש"אין מספיקין בידו לעשות תשובה" לא אמר מונעין, כי הקב"ה לא ימנע טוב מבעליו, אבל אמר: "אין מספיקין". וכנוי 'מספיקין' אומר אני שחוזר אל הרבים אשר זכר. רוצה לומר, שירבעם הכיר אמתת אמונת השם יתברך מתוך הנסים והנפלאות אשר ראה שעשה לפניו איש האלהים אשר בא מיהודה, ושנענשו במיתתו של אותו נביא. ממה שאמר לאשתו אחיה השלוני וממיתת בנו, ושאר הדברים אשר ראה. ואולי אם היה ירבעם לבדו חוטא שהיה שב בתשובה, אבל מלכותו היתה לו לרעתו. כי בעבור החזיקו בו החטיא את הרבים, והעביד את כל שבטי ישראל אשר במלכותו לעבודה זרה, ובהיות כל מלכותו עובדי עבודה זרה תלמידיו ומעשה ידיו – לא היו מספיקין בידו לעשות תשובה, כי לא יוכל. ולכן היה מהמשפט האלהי שחטא הרבים תלוי בו ונענש עליהם בגיהנם, וכמו שנאמר בעונש ביתו וזרעו "על חטאת ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל" מלכים א' טו, ל. כי גם כן נענש על אשר החטיא כמו על אשר חטא בעצמו. זהו אמרם: "כל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה".

5 ופירשו גם כן, שלא יהא הוא יורש גן עדן ותלמידיו בגיהנם וכתוב משלי כח, יז: "אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס ואל יתמכו בו". וכפי זה הפירוש לא נאמר שהצור תמים פעלו מנע ממנו התשובה, ולא החטא מהמזכה את הרבים, לפי שהם דברים נמשכים מפעולותיהם כמו שפירשתי. והיה ענין – "אין חטא בא על ידו" – נכלל בזכה וזכה את הרבים. וכן ענין – "אין מספיקין בידו" – נכלל בחטא הרבים תלוי בו, שהוא הדבר הנמשך מהיותו מחטיא ובלתי שב בתשובה.

1 בעבור שלמעלה במשנת ד' מדות ביושבין לפני תלמידי חכמים, זכר חלופיהם בענין ברירת החכמה והדעות, והביא אחריהם שאר המשניות להזהירם על אהבתם והסכמתם ועל מחלוקותיהם שתהיה תמיד לשום שמים, וכמו שהוכיחו מענין משה וירבעם, דבר עוד מענין התלמידים היושבים לפני חכמים לא בידיעותיהם וחכמתם כי אם במדותיהם. וקרא תלמיד על האוחז דרך אדם אחר ומתנהג על פי מדותיו ולומד ממעשיו, ועשה בזה שני ראשים. אחד היה – אברהם נביא ליי' וראשון לנביאי עמו שהיה מוכתר במדות משובחות. והראש האחר היה – בלעם שהוא גם כן היה נביא לגוים והראשון מאשר נבאו לאומות, כמו שזכרו חכמינו זכרונם לברכה, והיה מלא חסרונות. והיה כוח המאמר הזה שהתלמיד החשוב במדותיו ההולך בדרכי יי' הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, כיון שהוא מתנהג במדותיו ולומד ממעשיו. והתלמיד המושחת במדותיו אף על פי שיהיה מבני ישראל, הנה אינו מתלמידיו של אברהם כיון שאינו נוהג על פי מדותיו, אבל הוא מתלמידיו של בלעם, כיון שלמד מדרכיו ומדותיו ומתנהג בהם.

2 והנה רשם בזה ג' דברים שהם סוגי המדות ותאר. האחת – בעין. והב' – ברוח. והג' – בנפש. והרמב"ם פירש עין טובה – ההסתפקות. ונפש שפלה – הזהירות. ורוח נמוכה – הענוה היתירה. והג' שכנגדן – עין רעה הוא – החריצות לקנות הממון. ורוח גבוהה היא – הגאוה. ונפש רחבה היא – רוב התאוה.

3 ונראה לי שהם מסכימים לאותם ג' שזכר רבי אלעזר הקפר, שהם: "הקנאה והתאוה והכבוד". כי הנה עין רעה הוא – הקנאה שעינו רעה בשל אחרים ומקנא בהם, וזה נופל בענין הממונות עד שמפני זה יבא לידי חמדה וגזל וגניבה ואונאה, וכל העבודות התלוים בקנין הממון. ונפש רחבה היא כמו שזכר הרב – רוב התאוה ושטיפתה ותפול בכל התאוות הגשמיות מהמאכלות והעריות ושאר הדברים האסורים. ורוח גבוהה הוא הכבוד בהיות האדם בעל גאה וגאון ודרך רע, עד שמפני זה יבא לקלל חבירו לבזותו ולהתכבד בקלונו. הנה אם כן שלושת המדות שנזכרו בבלעם הרשע שהם עין רעה, ונפש רחבה, ורוח גבוהה הן הנה – "הקנאה והתאוה והכבוד". ותאר הנפש בלשון רחבה לדמיון רוב תאותה ושטיפתה על דרך "וגם הנפש לא תמלא" קהלת ו, ז. ויוכללו אם כן בג' אלה כל העוונות והמדות הרעות שאסרה תורה, לפי ש"הקנאה והתאוה והכבוד" – כוללים אותם איש לא נעדר.

4 ואמנם באברהם אבינו נמצא ההסתפקות בשלושתם. ויצא מזה שהיה אברהם אבינו מוכתר בכל המדות השלמות, ובלעם הרשע היה כלול בכל החסרונות. כי שלושה המה סוגים עליונים ומאלה נפלו השאר כולם. וכבר נמצאו בסיפורי אברהם זכרון המדות האלה שלושתם. אם עין טובה מבלי חמדת הממונות – התבאר מאשר בנצחו את המלכים כשאמר מלך סדום בראשית יד, כא-כג: "תן לי הנפש והרכוש קח לך", השיבו עליו השלום: "הרימותי ידי אל יי' אל עליון קונה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם".

5 ופירוש הכתובים וגזרתם הוא כך אצלי: שהנדיב והמעולה כמו שזכר הפילוסוף, הוא מי שיקבל ממי שראוי ולא ממני שאינו ראוי. ולכן אמר אברהם שהוא יקבל מהשם יתברך החסד והטובה אשר יעשה עמו, וזה: "הרימותי ידי אל יי'", לפי שהוא "אל עליון", והוא "קונה שמים וארץ" ולמעלתו ארים ידי לקבל ממנו. אבל אתה מלך סדום אין ראוי לקבל ממך, כדי שלא תתפאר היום או מחר שעושרי וכבודי היה מאתך ואינו כן, כי הוא מ"אל עליון קונה שמים וארץ". וזהו אומרו שם: "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך", שגזירת המאמר הוא: "ולא תאמר אני העשרתי את אברם" שם שנאמר בתמיהה. רוצה לומר "אם מחוט ועד שרוך נעל" – אקח מכל אשר לך, האם לא תאמר היום או למחר "אני העשרתי את אברם"? באמת תאמר כן. ואין ספק שהיה יכול בהתר ללקחו, כיון שהצילו מיד המלכים שלקחוהו. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה סנהדרין צד, ע"ב שהיה חזקיהו חושש מליקח שלל סנחריב, מפני שהיה מעורב בו שלל העשרה שבטים, ואמר לו הנביא ישעיה לג, ד: "ואוסף שללכם אסף החסיל", שהיה מותר אליו וזוכה בו מן ההפקר, לפי שנתייאשו ממנו הבעלים כל שכן, שהמלכים עצמם אמרו לאברהם בראשית יד, כא "והרכוש קח לך". אבל היתה עינו עין טובה בלתי נוטה אל חמדת הממונות.

6 ואמנם "נפש שפלה". רוצה לומר, בלתי מתפרצת בתאוות הגופיות, התבאר באומרו לשרה ביום בואו מצרימה בראשית יב, יא: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", ובא בפירוש שלא הסתכל בצורתה הסתכלות שלימה רק ביום ההוא, וזהו תכלית כבישת היצר והתאוה. וכן אומרו לשרה על הגר אחרי שכבר לקחה ונתעברה ממנו שם טז, ו: "הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך", לפי שלא היה לו עמה תאות תענוג כלל ולא נתקרב אליה כי אם לבקש זרע אנשים. וכל זה מורה על היותו כובש את יצרו ותאותו. והנה נקראת במשנה המדה הזאת – "נפש שפלה", לפי שחפצו של אדם ותאותו נקראת 'נפש' כאומרו דברים יב, טו: "בכל אות נפשך"; "ובכל אשר תשאלך נפשך" שם יד, כו; "מה תאמר נפשך ואעשה לך" שמואל א' כ, ד. וכאילו אמר שנפשו התאונית היתה שפלה, לפי שהיתה דעתו גוברת עליה ותשפילנה תשפילה עד עפר.

7 ואמנם כנגד הגאוה ובקשת הכבוד המדומה אמר שהיתה רוחו נמוכה. כי כוח הדמיון שממנו הגאוה נקרא 'רוח', כאומרו יחזקאל כ, לב: "והעולה על רוחכם". ואמר שהיתה נמוכה, כי היה קטן בעיניו ומך בערכו בלתי מתגאה. וכבר העידה התורה בראשית יח, ב-כז על זה אם כשראה "שלשה אנשים נצבים עליו", שדבר אליהם בענותנות רב "כי על כן עברתם על עבדכם". והיה משרת אותם כעבד לפני רבו, שנאמר: "והוא עומד עליהם", והיה זה בהיותו בלתי מכיר שהיו מלאכים. וכן בדברו על ענין סדום "ואנכי עפר ואפר" לרוב ענותנותו. הנה אם כן העידה התורה על שלמות מדותיו כולם.

8 אמנם בלעם היה בהפך שהיה לו – עין רעה הקנאה, והחמדה לממונות, עד שנשכר לקלל את ישראל, שנאמר דברים כג, ה: "ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור". והוא גם הוא אמר במדבר כב, יח: "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב", כי בזה היה נותן עינו תמיד. היה לו גם 'נפש רחבה', רוצה לומר תאוה רחבה בלתי מספקת שלא היתה מתמלאת מדבר, כי תמיד היתה נפשו ריקה ומוכנת ברוחבה לקבל המותרות. והתבאר זה ממה שיעץ למלך מדין להזנות את נשי עמו וכל יועץ בליעל יועץ כפי דרכו, וכפי טבעו. וכמאמר שלמה משלי כז, כא: "מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו", שפירושו שהדבר אשר בו יצורף האיש לדעת טבעו ותכונתו הוא, כפי מה שהוא מהלל ומשבח, כי בלי ספק הוא הישר בעיניו ורחמיו על כל מעשיו. וחכמינו זכרונם לברכה סנהדרין קה, ע"א אמרו שבועל אתונו היה. והיה לו גם כן 'רוח גבוהה' תראה זה מאומרו לשלוחי בלק במדבר כב, יג: "מאין יי' לתתי להלוך עמכם", עד שהוצרך בלק לשלוח שרים רבים ונכבדים והוא עצמו היה מתפאר: "נאם שומע אמרי אל ויודע דעת עליון" שם כד, טז, לפי שהיה בעל גאוה.

9 הנה אם כן היה כולל החסרונות כולם. ולכן התלמידים המתנהגים בדרכים האלו – הם מתלמידי בלעם. אבל יראי יי' וחושבי שמו – הם מתלמידיו של אברהם אבינו. וביארה המשנה מה ביניהם, רוצה לומר לענין השכר.

10 ואמר שתלמידי אברהם אבינו, השלמים במדותיהם אוכלין פירות מעשיהם הטובים בעולם הזה, והקרן קיימת להם לעולם הבא ששם המנוחה והנחלה באמת, וזה אומרו: "נוחלין". והביא עליו ראיה ממאמר שלמה משלי ח, כא: "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא". כי הנה אמר "יש" על טובות העולם הזה שיתן השם יתברך לאוהביו ושומרי מצוותיו, דבר מה הכרחי שמורה עליו לשון "יש", לפי שהם מסתפקים בהכרחי. ואמנם בעולם הזה "יש" שכרם מרובה, והוא אומרו: "ואוצרותיהם אמלא". ויש מפרשים "להנחיל אוהבי יש" – על העולם הבא, כי הוא המנוחה והנחלה וה"יש" והמציאות האמתי, לא טובות העולם הזה שכולם באים אל ההעדר. ועל העולם הזה אמר: "ואוצרותיהם אמלא". כי הנה אוהבי יי' כמו אברהם אוהבו יזכו לשתי השולחנות יחד.

11 אמנם תלמידי בלעם יהיו בהפך. כי הם בעולם הבא יורשין גיהנם, ובעולם הזה ימותו בקצרות שנים. והוא אומרו: "ויורדין לבאר שחת", כלומר יורדין מהרה לקבר. כי 'שחת' פעם יאמר על קבר ופעם יאמר על גיהנם. ולכן אמר: "יורשין גיהנם" – על עונש עולם הבא; "ויורדין לבאר שחת" – על הגיהנם. "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם" תהילים נה, כד – בעולם הזה, לפי שבלעם היה איש דמים, לפי שהוא גרם מגפה בעוון פעור, והיה בעל מרמה מחשב להרע לו בעל מזמות יקרא. וכבר בא בפרק חלק סנהדרין קו, ע"ב שאמר רבי חנינא דבר תלתין וארבע נהרג בלעם. ולמדו מפסוק זה "לא יחצו ימיהם", ואמר זה מין אחד שמצאו כתוב בפנקסו של בלעם. ואיפשר לומר שבתלמידי אברהם אמר שיזכו לשתי השולחנות בעולם הזה ובעולם הבא. אבל בתלמידי בלעם הרשע אמר שעונשם הוא בעולם הנשמות, כי שמה הם "יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת", שהם שניהם מדרגות העונש הנפשיי, לפי שבעולם הזה עם כל רשעתם, כבר יזכו אל בני חיי ומזוני לפי שבמזלא תליא מילתא.

12 והמאירי כתב, שפירש "יורש גיהנם" – הוא שיחולו עליו צרות העולם הזה. כי רוב הצרות בכאן יקראו 'גיהנם' דרך העברה, כאמרם זכרונם לברכה יומא עב, ע"ב: לא תירתו תרתי גיהנם. רוצה לומר בזה ובבא. וכן רצו באומרם זכרונם לברכה מלמד שכנסת ישראל היו יורדין לגיהנם, אלא שנענשו קלמנדרא. רוצה לומר, שירדו בגלות ויבערו באש הצרות והקדוש ברוך הוא מעמידן דור אחר דור כנבואת והסנה איננו אוכל שמות ג, ב, שבאה למשל זה. ואמנם אמרם אחר כן: "ויורדין לבאר שחת" – הוא רמז לעונש הבא אחר המוות. ומה שכתבתי אני הוא היותר נכון.

1 מפני שזכר למעלה שצריך האדם להיות מתלמידיו של אברהם אבינו שיהיה לו – "עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה", אמר בין תימא שכבר יביא הצורך להגעת השלמות האמתי, שיהיה האדם "עז כנמר" – לא בעל "רוח נמוכה ונפש שפלה". "ורץ כצבי" – שהם כפי הנראה הפכיים למדות שזכר למעלה, אבל שיהיה זה לתכלית השלמות והוא "לעשות רצון אביך שבשמים". כי כבר ישתמש האדם בקצת הפחיתות מהכעס והעזות והאכזריות להעניש את הרשעים על כבוד השם, וכמאמר המשורר תהילים יח, כז: "ועם עקש תתפל". אבל בתנאי שיהיה – "רצון אביך שבשמים", כי מזולת זה אין ספק שה"עז פנים" הוא – לגיהנם ו"בוש פנים" הוא – ל"גן עדן". ולפי שהשלמיות האלה הם מושגים באמצעות התורה, ובהיותנו בגלות לא נוכל ללומדה כראוי, בקש מהשם שיבנה עירו בימינו ויתן חלקנו בתורתו, כדי שבה נזכה לכל השלמיות האלה. זהו קשור המאמרים וטעם סמיכותם.

2 ואמנם מה היתה כוונת יהודה בן תימא ראוי לעיין עליו מאד. כי יקשה ראשונה – למה שבח ה'עזות' שהיא מדה פחותה בעצמה. ואם אמר על ההתגברות לעשות רצון השם, הרי כבר אמר: "וגבור כארי". ושנית – למה ייחס העזות לנמר ולא לארי ולא לדוב, כי אין אחד מהם בוש במעשיו. והג' – למה אמר: "קל כנשר ורץ כצבי" – בהיות שניהם אחד, כי הרץ הוא הקל ברגליו. והד' – אומרו: "וגבור כארי" והגבורה המשובחת באדם היא אשר תהיה, כפי הכעס והטריפה כמו שהוא הענין באריה. ויותר היה ראוי שיאמר וגבור כדוד, או כאחד מגבוריו, או כאחד מן הענקים המפורסמים בגבורה. וכן הקלות היה ראוי ליחסו ולהעריכו אל עשהאל קל ברגליו שמואל ב' ב, יח לא לצבי. האם יש פעולות שיאות לאדם השלם לעשותם כדרך בהמיי? הלא כבר כתב הרמב"ם בפרקים שהציע לפירוש המסכתא הזאת, שחיות האדם אינו כחיות הבעל חיים, ולא כוחותיו ככוחותם, ולא יוכללו תחת סוג אחד. וכן יקשה בקלות, לפי שהקלות באדם היא מדה פחותה כמו שאמר: "שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה". ושלמה עליו השלום אמר משלי כט, כ: "ראית איש מהיר בדבריו תקוה לכסיל ממנו". וגם המהירות היא מדה בלתי משובחת והכתוב גנה אותה – "הגוי המר והנמהר" חבקוק א, ו. והחכם אמר: "פרי המהירות חרטה", ועבודת השם יתברך ביישוב השכל תעשה לא בקלות ראש ומרוצה ומהירות וטירוף הדעת.

3 וכבר ידעת שבעל אורח חיים בהקדמת ספרו פירש המשנה הזו וייחס – "עז כנמר" – כנגד המלעיגים על האדם כשידקדק במצוותיו ובתפלתו, וכשיניח ציצית ותפילין ומעשה שאר המצות ואומר שזה נחלק לשלושה. האחד – בענין חוש הראות כשיעצם עיניו מראות ברע, ועליו אמר: "קל כנשר", כי הנשר יטוש בקלות האויר כעין הראות. והב' – "רץ כצבי" שהיא תנועת הרגל. והג' – "גבור כארי" והוא בגבורת הלב. ושעל שלושתם אמר דוד תהילים קיט, לה-לז: "הדריכני בנתיב מצותיך" – זה הרגל; "העבר עיני מראות שוא" וגו' – זה העין; "הט לבי אל עדותיך" – זה הלב.

4 והרב מתתיה פירש ארבע אלה שזכר בן תימא – על ארבע כוחות שבאדם המשרתים לכוח השכלי, או מנגדים, או מזיקים אליו. האחד – הוא הכוח הזן שתכליתו לתת תמורת מה שנתך. ולהתמיד המין והמשילו לנמר, לפי שהנמר יש לו תמונות, כמו שאמר ירמיה יג, כג: "ונמר חברבורותיו". וכן זה הכוח יש לו שינויים ותמונות רבות. ואמר שישתמש ממנו לעבודת השם לא לתכלית הערב. והב' – הוא כוח ההרגש וענין החושים, והוא אשר המשיל ב"קל כנשר" שלשון נשר הוא מלשון נשרו עליה תחתיה, כי העלה הנופלת כשתיבש, יאמר עליה לשון 'נשירה' – והיא תנועה קלה. ואמר שלא ישתמש ממנה לא בחושים ולא בתנועות כי אם לעבודת השם. והג' – הכוח המדמה ובכללו המשותף שמקבל צורת המוחשיה והעצרם, והמשילו ב"רץ כצבי". כי איננו מהיר התנועה בקלות כהרגש הנמשל בנשר, אבל צריך אל שישקטו ההרגשים וינוחו והוא צביונו של אדם. ואמר שיהיה בזה כל מחשבתו והכנתו לקבל השפע האלהי. והד' – הוא הכוח המתעורר וקראו: "גבור כארי", לפי שיצטרך גבורה עצומה זה כלל דבריו בזה.

5 ואתה תראה כמה מהחולשה והרפיון בכל אחד מהפירושים האלה, ושאר דברי המפרשים על זה אין ראוי לשום לב אליהם. לכן חשבתי דרכי בפירוש המשנה הזאת מג' דרכים.

6 הדרך הראשון – הוא ששיער התנא ד' סיבות היותר עצמיות שיביאו האדם להתרחק מהמצוות:

7 הראשונה – היא מפני הבושה ולשונות בני אדם, אם המלעיגים במקיימי המצוות, ואם חושבים שהאדם מקל עצמו בדקדוק המצוות ועשייתם. הלא תראה מה שאמרה מיכל לדוד כשראתה אותו מפזז ומכרכר בכל עוז לפני ארון האלהים הוכיחתו עליו, ותאמר שמואל ב' ו, כ-כב: "מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הריקים". לפי שחשבה שלמעלת המלכות לא היה ראוי שישפיל עצמו בענין המצוות כל כך. והוא השיבה: "לפני יי' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצוות אותי לנגיד על עם יי' על ישראל ושחקתי לפני יי'". רוצה לומר, שכן ראוי לעשות בעבודת האל יתברך, כי בערכו האדם שפל ונבזה ואין לו הוד מלכות. והוא אומרו: "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני". אמנם הכבודות ושמירת המעלה במלכים בשרים ובנכבדים היא בינם לבין שאר האנשים, והוא אומרו: "ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה". רוצה לומר עמהם אתנהג כפי הכבוד לא עם האל עליון קונה שמים וארץ. ולכן היה משבח עצמו על זה באומרו כפי פשוטו: "גם עבדך נזהר בהם" תהילים יט, יב. והנביא אמר ישעיה נ, ז: "על כן שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש". ומפני זה ציותה התורה דברים יז, כ במלך "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל". רוצה לומר, שלא יחדל עם כבוד המלכות ממעשה המצוות כקטון שבישראל ולא יבוש מזה. וזהו שדוד עצמו אמר גם כן על זה תהילים קיט, פ: "אדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש". ועל זה אמר התנא: "הוי עז כנמר", רוצה לומר לא תמנע מעשיית המצוות מפני הכבוד ובעבור הרואים, ולא תבוש מהם. כי לענין עשות רצון אביך שבשמים ראוי שתשים מצחך נחושה נגד בני אדם, ולא תשוב מפני כל כ'נמר' העומד על דרך שאינו מזדעזע מפני העוברים ושבים ולא יחוש מהם.

8 והסיבה השנית – המונעת במצוות היא טרדת האדם ועסקו בדברים החומריים השפלים, וחששו אליהם מאד שבעבורם, כדי שלא יפסדו ויאבדו ממנו לא יעזבם ויתרשל וימנע מהמצוות לטרדתם ונטייתם. וכבר זכרו הפילוסופים שיש שלושה מינים מהחיים שהם: חיים בהמיים – הנוטים לצד מטה וכלפי החומר, ואלו יוחדו לבעלי חיים בלתי מדברים. ולכן היו פניהם למטה, לפי שכך היא מגמתם ונטייתם. והחיים האלהיים – השכליים המיוחדים לנבדלים. ולכן היו המלאכים פניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה, לפי שנטייתם כפי טבעם היא תמיד למעלה. והחיים האינושיים – שהם ממוצעים ביניהם. ולכן היה האדם נצב הקומה ופניו לא למעלה ולא למטה, אלא באמצע, לפי ששלימותו אינו שכליי מוחלט כמלאכים, ולא חומריי כבהמות, אלא מורכב מהמעשים השכלי האלהי. ולכן ראוי שיהיו פעולותיו ומעשיו בחומריותם פונות למעלה לא למטה, כי המעשה הוא כפי החומר והכונה היא כפי הצורה, כמו שאמר משלי ג, ו: "בכל דרכיך דעהו" וגו'. הלא תראה שאמר יוסף אל אחיו בראשית מב, יח: "זאת עשו וחיו את האלהים אני ירא" – לרמוז שעם היות אצלו מהכעס והנטירה והנקימה הרבה, הנה הוא לא היה פונה אל ההפעליות הגשמיות האלה, כי אם לצד מעלה אל השם יתברך שהוא התכלית האמתי. ולכן אמר דוד תהילים לח, י: "יי' נגדך כל תאותי"; ואמר עוד: "שויתי ליי' לנגדי תמיד" וגו' שם טז, ח. וביאר שהיתה מחשבתו בזה כל כך קיימת בו עד שכבר הכוחות הגשמיים לא היו מעיקים על זה. והוא אומרו שם טז, ט-י: "לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח", כי כל כוחותיו היו שמחות בדעתם, כי לא תענש נפשו. והוא אומרו: "כי לא תעזב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת". ועל זה אמר התנא באמת: "וקל כנשר", רצה לומר לא תהיה פנייתך ונטייתך לצד מטה בעד הדברים החומריים כדברים הכבדים היורדים למטה לארץ, אבל תפנה תמיד לצד מעלה כנשר יעוף השמים.

9 והסיבה השלישית – היא העצלה או הרפיון וחולשת הכוחות וחוליים, הכל נכלל בזה. וכמה מהאנשים שיתרשלו ממעשה המצוות לזאת הסיבה. ואין ספק כי אם היה אדם תש ומושכב על מטתו בליל סגריר ואפל והוא עצל נרדם, אם יאמרו לו שארנקי של זהב מוטל בדרך, אין רואה שמיד יבהל ויחרד לקום ותוסר עצלתו מעליו, ולא יכול לכיון מלבושיו אי זה ילבש תחלה, וירוץ כאחד הצבאים לא ירגיש באבן נגף וצור מכשול אשר בדרך יכהו . וכל החרדה הזאת ישים על קנין הזהב ואולי לא ימצאנו ואם ימצאנו אסף רוח עמל בחפניו לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו. כל שכן וכל שכן שראוי לאדם שירוץ כצבי בלי עצלה. החלש יאמר גבור אני לעשות רצון אביו שבשמים, כי טוב סחרו מזהב ומפז כל חפצי' לא ישוו בו ומוצאו מצא חיים בעולם הזה ובעולם הבא והלך לפניו צדקו. וכבר הזהירה התורה במעשה המצוות על זה באומרה דברים ו, ו-ז: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" וגו'. והזהירו על העצלה "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר יי'" שם יז, ח, ושעליו השלום הוכיח עליה מאד "עד מתי עצל תשכב" וגו' משלי ו, ט. וכנגדו אמר שם ח, לד-לו: "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי. כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מיי'. וחוטאי חומס נפשו כל משנאי אהבו מות". הנה בעבור זה הזהיר על הזריזות באומרו: "ורץ כצבי".

10 והסיבה הרביעית – היא מפני אימה. שכמה פעמים יחדלו החכמים מלהוכיח בשער ממגורת הרשעים ומיראת פריצי עמינו. וכמה מהפעמים אומה הרשעה גזרה על ישראל לבטלם מהתורה ומהמצוות, והיו בני אדם בטלים מהם מפני היראה, כמו שמבואר בסיפורי בית שני, ועליו אמר דניאל דניאל ח, יב: "וצבא תנתן על התמיד בפשע ותשלך אמת ארצה ועשתה והצליחה". וכבר אמר שלמה על זה קהלת ח, ב-ה: "אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים. אל תבהל מפניו תלך אל תעמוד בדבר רע כי כל אשר יחפוץ יעשה. באשר דבר מלך שלטון וגו' שומר מצוה לא ידע דבר רע". רוצה לומר אני אשמור מצות המלך כי כן ראוי לעשותו, אבל זה יהיה בתנאי שפי המלך תהיה מסכמת או בלתי מנגדת – "על דברת שבועת אלהים", שהיא התורה שכאשר לא יהיה כן, אבל שיצוה המלך דבר כנגד הדת "אל תבהל מפניו תלך". רוצה לומר, אל תבהל ממצות המלך, אלא תלך מפניו – תברח, ובשום צד לא תעמוד – ב"דבר רע", כי אף על פי שכל אשר יחפוץ המלך יעשה – "ובאשר דבר מלך שלטון" וגו'. הנה ידוע תדע ששומר מצוה – "לא ידע דבר רע", לפי שחונה מלאך יי' סביב ליראיו ויחלצם. וזו היא הגבורה הצריכה בנביאים ובחסידים לשבר מלתעות עוול ולהחזיק בתורת אלהים, אף מתוך הצרות והשמדות. והמופת הגדול אליו ענין אדוננו משה בהתגברו על מלך מצרים בכל מכה, ולא פחד ולא יירא ממנו. ואליהו נגד ת' נביאי השקר. ועל זה אמר התנא: "וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".

11 הנה אם כן, זכר אלה הארבעה כנגד ארבעה סיבות המונעות פעמים רבות את האדם מעבוד את בוראו כדת וכהלכה. וזהו הדרך הראשון.

12 הדרך השני – הוא שזכר יהודה בן תימא ארבע המדות האלה: "עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי", כנגד הד' נפשות שיש באדם. אשר האחת מהם היא הטבעית הנשואה בכבד, וממנה תבא המזון לאיברים כולם והחוזק בהם. וכבר ידעת שמלת 'עז' תאמר על החוזק כמו "אפס כי עז העם" במדבר יג, כח; "יי' עוז לעמו יתן" תהילים כט, יא. ולפי שפעמים האדם ימנע מהמצות לחולשת טבעו ורפיון הרכבתו אמר התנא: "הוי עז כנמר" לא אמר הוי עז פנים אבל אמר "הוי עז". כלומר היה בעיניך כ'עז' וחזק תמיד, כדי לעשות רצון אביך שבשמים ולא תקח לעצמך התנצלות מחולשת הטבע ורפיון ההרכבה, אבל תמיד היה בפני עצמך חזק ובריא אולם לתכלית הזה.

13 וכנגד הנפש או הכוח הנפשיי אמר: "וקל כנשר", לפי שהנשר יגביה עוף, כן האדם בכוחות הנפשיות אשר בו ישים מחשבותיו ודמיונו בדברים העליונים, שתמיד יהיו רעיוניו פונות למעלה כנשר יעוף השמים.

14 וכנגד הנפש או הכוח החיוני אמר: "ורץ כצבי". לפי שהפעל המיוחד בזה הכוח היא התנועה וההרגש. וידוע שהצבי הוא מתנועע במרוצה רבה יותר משאר הבעלי חיים, וגם כן הוא חזק ההרגש. כי בתנועת האויר בלבד ירגיש ביאת הציידים. והזהיר התנא את האדם שישים תנועותיו לעשות רצון אביו שבשמים בזריזות ובהשתדלות עצום כתנועת הצבי.

15 וכנגד הכוח השכלי אמר: "וגבור כארי". לפי שהגבורה האמתית והנצחון הגמור הוא בפעולת השכל ומופתיו. וכמו שהארי הוא המלך בחיות שכולם עובדים אותו והוא לוקח מהם מאכלו ודי ספוקו, ככה השכל הוא מלך בכוחות הוא משתמש מהם בהשגת חושיהם וכוחותיהם. והנה אמר שישים גבורת שכלו וגבורת דעתו בתורה האלהית וקיומה, לא בחקירות משובשות כנגד הדת. והוא אומרו: "וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".

16 הנה אם כן, כלל בד' המשלים האלה שהמשיל כל הכוחות הנמצאים באדם – טבעית ונפשית וחיונית ושכלית. ועל כולם הזהירה התורה "ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" דברים ו, ה.

17 והדרך השלישי – הוא שכיון באלה הד' אשר זכר הד' סיבות שיש בכל דבר – חומרית, צוריית, תכליתיית ופועלת. כי הנה במה שאמר: "הוי עז כנמר" – רומז אל הסיבה החומריית, רוצה לומר שגופו וחומרו יהיה בעיניו 'עז' וחזק כמו שפירשתי בחוזק הנמר, כדי לעשות רצון אביו שבשמים. וכנגד הסיבה התכליתיית אמר: "וקל כנשר", רוצה לומר שבכל מעשיו ישים כנגד פניו לעבוד אל עליון קונה שמים וארץ, כי אל זה הסימן והאות האלהי העליון יכיון כל אשר יעשה. וכנגד צורתו אמר: "ורץ כצבי", כי הנה לקח בזה שתוף השם מלשון 'צבי' היא לכל הארצות, כלומר שלא ימצא בו דופי וגנאי, אבל ירוץ למצוה קלה ויברח מן העבירה כ'צבי'. והיופי שהוא השלימות הנמשל את הצורה. ועל הפעל אמר: "וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים", רוצה לומר שיהיה פועל המצוות בגבורה מבלי עכוב ומונע כארי שלא ישוב מפני כל בגבורתו, ולא יעשה זה כולו כי אם לאותו תכלית המשובח לעשות רצון אביו שבשמים.

18 הנה התבאר למה נזכרו במשנתינו אל הד' מזולתם כפי כל אחד מהדרכים האלה. ולמה ומאי זו בחינה שבא העזות והקלות והמהירות שאינו מצד עצמם שהם פחיתיות, אבל הם כפי תכליתם שמאותה בחינה הם שלמיות. ומאי זו בחינה מהמשל יוחסו המדות האלה לבעלי חיים אשר זכר. ומה ההבדל אשר בין "קל כנשר ל"רץ כצבי". והותרו השאלות כולם.

19 ולפי שלא יחשוב אדם מאומרו: "הוי עז כנמר" שהיה יהודה בין תימא משבח עזות הפנים, לכן הביא מאמרו השני: "עז פנים לגיהנם ובוש פנים לגן עדן". רוצה לומר, הרוצה להכיר מי שהוא לחיי עולם הבא, יראה אם הוא – 'עז פנים' שלא יבוש מעשות דברים מגונים, או לדבר בגאוה וגודל לבב בפני הרבים, או בפני חכם, ולא ישא פנים לזקן, ידע וישכיל אשר כזה ממולא עוונות ותכונות רעות, אין לא תקוה אלא לרדת לגיהנם. ו'הבוש פנים' – שהוא הפכו מורה על טוב המזג ושהוא יזכה לחיי העולם הבא בגן עדן.

20 ובמסכת כלה פרק א' הביאו המאמר הזה וניתוספו עליו דברים. ובקצת הספרים תמצאם נכנסים בזאת המשנה והוא טעות, כי נעתקו משם והם על דרך הביאור. כי הנה במשנתנו נזכרו לבד דברי רבי יהודה בן תימא שהם: "עז פנים לגיהנם ובוש פנים לגן עדן", אמנם שמה במסכת כלה דרשו הדבר וחלקו עליו חכמים הלכה למעשה, שפעם אחת היו זקנים יושבים ועברו לפניהם שני תינוקות אחד כסה ראשו ואחד גלהו, ועל זה הביאו מאמר יהודה בין תימא "עז פנים לגיהנם ובוש פנים לגן עדן". ואמר רבי אליעזר שהיה ממזר, וכבר ביאר שענינו מום זר. ורבי יהושע אמר שהיה בר הנדה שאמו נתעברה ממנו בהיותה נדה, ולכן לא היה לו בושת פנים. ורבי עקיבא הרכיב השני ענינים ואמר: ממזר ובר נדה. אמרו ליה היאך מלאך לבך לעבור על דברי חביריך אמר להם אני אקיימנו. הלך אצל אמו מצאה שמוכרת קטנית אמר לה בתי אם תאמר דבר שאומר לך אביאך לחיי העולם. אמרה לו השבע, היה רבי עקיבא אומר בשפתיו ומבטל בלבו אמר לה בנך זה מה טיבו? אמר לו כשנכנסתי לחופה נדה הייתי ופירש ממני בעלי ובעלני שושביני, ועברתי את זה נמצאת תינוק זה ממזר ובר הנדה. אמרו גדול רבי עקיבא שהכחיש את רבותיו. באותה שעה אמרו ברוך המקום שגלה סודו לעקיבא בן יוסף. ורבי עקיבא מן התורה מנא ליה, שנאמר הושע ה, ז: "ביי' בגדו כי בנים זרים ילדו". ואין בגדו אלא זנות, שנאמר ירמיה ג, כ: "אכן בגדה אשה מרעה". ואין זר כאן אלא – ממזר. אחד גלה ראשו ש"מ גילוי הראש – עזות פנים תקיפא היא.

21 אבל יש לעיין היכן מצא רבי עקיבא בפסוק הזה עזות הפנים ושהיה בר הנדה וממזר. והפסוקים האלו הם בהושע תחלתם הושע ה, ה-ז: "וענה גאון ישראל בפניו וישראל ואפרים יכשלו בעונם כשל גם יהודה עמם. בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את יי' ולא ימצאו חלץ מהם ביי' בגדו כי בנים זרים ילדו" וגו'. הנה במה שאמר: "וענה גאון ישראל בפניו" – למד רבי עקיבא שהיה 'עזות פנים'. וגם באומרו: "חלץ מהם" – דרש סמוכים והבין ממנו אותו שגלה את ראשו, כי 'חלץ' כמו – 'גלה' כמו – "וחלצה נעלו" דברים כה, ט. ומאשר אמר "ביי' בגדו" והוכיח שהבגידה תאמר על הזנות, הוליד מזה שזנות היא בנדה כנגד מצוות התורה, כי על כן אמר "ביי' בגדו". רוצה לומר, שהבגידה והזנות היה עוד ביי' כעבירת הנדה ושהיה ממזר, כי על כן אמר: "כי בנים זרים ילדו". רצה לומר, כי ילדו בנים מאנשים זרים. הרי שכל דברי רבי עקיבא נמצאו בכתוב. ומאשר אמר בכתוב שם: "עתה יאכלם חדש את חלקיהם" – ידענו שעזי הפנים יורשים גיהנם.

22 אמנם הביישנים הם מבני ישראל. כי הבושה היא המדה המיוחדת באומה. ולכן יש להם חלק לעולם הבא. אמרו בפרק הערל יבמות עט, ע"א: שלושה סימנים יש באומה זאת רחמנים, שנאמר דברים יג, יח: "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך". רוצה לומר יתן לך תכונה זאת. ביישנים, שנאמר שמות כ, יז: "למען תהיה יראתו על פניכם". גומלי חסדים, שנאמר באברהם בראשית יח, יט: "אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי'" וגו'. ואין ספק שמדת הבושת תכלול שלושתם, כי הוא להכיר החסרונות שהאדם מוכן אליהם ולהבין שלמות זולתו. ולזה ירחם ויגמול חסד ויבוש מעשות דבר בלתי נאות. ולזה ילמדון מדת הבשת.

23 ומפני זה סמך התנא למאמרו זה התפלה קצרה "יהיה רצון שתתן חלקנו בתורתך". לפי שהיא אשר תורשינו מדת הבושת ושאר המדות הנזכרות למעלה, כדי שנגיע לחיי העולם הבא . ולפי שהאמצעי והכלי האמתי לזה היא הישיבה בארץ ישראל ובירושלים עיר הקדש, לכן אמר בתפלתו "שתבנה עירך במהרה בימנו ותן חלקנו בתורתך". כי בהיותנו על אדמתנו יהפוך על עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם יי' ולעבדו שכם אחד.

1 כא-כג כפי מה שנמצא במשניות הישנות הספרדיות במאמרים האלה נשלמו. רוצה לומר מאמר 'בן בג בג', ומאמר 'בן הא הא לפום צערא אגרא'. אבל במשניות אשר אתנו פה היום נמצא עוד מאמר "בן חמש... למקרא" וכו'. ואנחנו נפרשהו כן, בעבור שיהודה בן תימא הזהיר שיהיה האדם – "עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים", ושעם הבריות יהיה – בוש פנים. וביאר ואמר שזה כולו ישיג האדם באמצעות התורה עד שמפני זה התפלל לשם שיתן חלקו בתורתו. לכן בן בג בג הסכים עמו באומרו, שכל הידיעות והמדות טובות יושגו באמצעות התורה, אם יעיין בה האדם בשלימות גדול, והוא אומרו: "הפוך בה והפך בה דכלא בה". רצה לומר, שישיב פרשיותיה זו על זו וימצא שכל הדברים נכללו שמה לא תחסר כל בה. וכמאמר משה אדוננו דברים לב, מו-מז: "שימו לבבכם לכל הדברים... כי לא דבר רק הוא מכם". ודוד אמר לשלמה בנו מלכים א' ב, ג: "ושמרת את משמרת יי' אלהיך וכו' ככתוב בתורת משה למען תשכיל את כל אשר תעשה ואת כל אשר תפנה שם". שפירש כמו שכבר זכרתי שכל אשר יפנה ויבקש בחקירתו ועיונו ימצא שם. ואיפשר לומר, כי לפי שאמר למעלה: "בן חמש למקרא" וכו' בא 'בן בג בג' לפרש שעם היות שיגבלו הזמנים ההם, הנה בדרך כלל טוב לאדם שכל ימי חייו יעסוק בתורה ויהפוך בה, כי כל השלמיות נמצאות בה ולמה תשגה בני בזרה. ואף על פי שיש עמל רב בעסק התורה – "לפום צערא אגרא". והפירוש הזה כפי הגרסא שכתוב בה כן.

2 וכלל הענין שירבה האדם בעיון התורה ופלפולה, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה עירובין כא, ע"ב: " 'קצוותיו תלתלים' שיר השירים ה, יא. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ מהתורה תלי תלים של הלכות". ועוד אמרו עירובין נד, ע"א: המהלך בדרכו ואין לו לוייה יעסוק בתורה, שנאמר משלי א, ט: "כי לוית חן הם לראשך" חש בראשו – יעסוק בתורה, שנאמר: "הם לראשך". חש בגרונו – יעסוק בתורה, שנאמר: "וענקים לגרגרותיך". חש במיעיו – יעסוק בתורה, שנאמר שם ג, ח: "רפאות תהי לשרך". חש בעצמותיו – יעסוק בתורה, שנאמר שם ד, כב: "ולכל בשרו מרפא".

3 וכפי מה שפירש על זה הרב מתתיה, הנה כלל בזה המאמר כל עניני החכמות בה' סוגים. האחד – חכמת הדינים והמדות שבין אדם לחבירו, שיהיה חבורו ולמודו עם בני אדם יפה ונאות. ועל זה אמר עירובין כא, ע"ב: "המהלך בדרך ואין לו לוייה", שהדרך הוא העולם הזה והלוייה הוא חברת בני אדם שאינו יודע דרכי חברתם. הב' – המצוות שבינו למקום, ובכלל עניני האלהות והתכונה, ועליהם אמר: 'חש בראשו' – יעסוק בתורה. רוצה לומר, שאם יפסק בפנות האמונה ושורשיה שהם במדרגת הראש יעסוק בתורה כי שם תמצאם. הג' – חכמת ההגיון ותנאיה והשמירה מהטעות, ובכללה חכמת הדקדוק שיש בה סודות מועילות, ועל זה אמר 'חש בגרונו' – יעסוק בתורה, כי ממנה תוצאותיה. הד' – חכמת הטבע והדברים הסגוליים והכשופים שסיבותיהם נעלמות, ועל זה אמר: 'חש בבני מעיו' – לפי שהם דברים נעלמים ממראית העין ויעסוק בתורה, כי ממנה יצאו תולדותיה. הה' – חכמת הרפואה לשמירת הבריאות והברת החולי, ועל זה אמר: 'חש בעצמותיו' – לפי שהעצמות הם יסודי הגוף וכן הבריאות יסוד האדם. וכאילו אמר שאם יחוש בכל גופו מכף רגלו ועד ראשו – יעסוק בתורה, כי בה תרופות כוללים לכולם הן בנגלה הן ברמז.

4 ולזה אמר שיזקן ויבלה ימיו בה בהפלגת עיונו עליה יראה מראות אלהים וישיג האמת, והוא אומרו: "ובה תחזי". רוצה לומר, שישיג הדברים הנעלמים מאד שלא תספיק בהם החקירה. והזהירו שאף שתראה שום דבר רחוק מן השכל לפי דעתך – "מינה לא תזוז" ולא תעזוב הדרך התורני מפני חקירות אחרות שכליות, לפי שאין מדה והשערה אמתית – "טובה הימנה". רוצה לומר, שהסברא האינושית והשכל העיוני לא תגיע אל האמת כדרך התורה האלהית.

5 הנה אם כן כלל במאמרו זה שלושה למודים: האחד – כנגד הנערים והבחורים – "הפוך בה והפך בה דכולא בה", שיתעסקו תמיד בעיון התורה מבחרותם. הב' – כנגד הזקנים – "וסיב בה ובלי בה" רוצה לומר, שיזקין בעיונה, כי אז בימי הזקנה ישיג הידיעות האלהיות מעשה בראשית ומעשה מרכבה, וזהו – "ובה תחזי". הג' – בענין הספיקות המחקריות – "ומינה לא תזוז שאין לך מדה טובה הימנה", וקרא את התורה מדה, לפי שבה ימדדו שאר החכמות והמוסיף והגורע הוא שקר. ולפי שההתהפכות הזה בתורה כל ימי האדם לא יושג כי אם בעיון רב, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה סנהדרין כו, ע"ב: למה נקראת שמה תושיה מפני שמתשת כוחו של אדם. לכן אמר בן הא הא מסכים לזה: "לפום צערא אגרא". רוצה לומר, כי כפי הצער שיקבל האדם בעיון התורה ככה יקבל השכר באחרונה וכן 'בן בג בג' פירשוהו בן גרים, ו'בן הא הא' פירשוהו – שהיה בן אברהם ושרה שניתוספו בהם שני ההי"ן, שהמביט אל אברהם אבינו ואל שרה תחוללנו יבחר בצער לעבודת קונו בהביטו אל השכר שיקבל עליו.

6 אמרו בפרק רבי עקיבא שבת פג, ע"ב אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר במדבר יט, יד: "אדם כי ימות באהל". ובסוף פרק חלק סנהדרין קיא, ע"א דרשו: "ולא תמצא בארץ החיים" איוב כ״ח:י״ג-י״ד, יכ – לא תמצא במי שמחייה עצמו עליה. ובפרק עושין פסים עירובין כא, ע"ב – במי אתה מוצאה במי שמשחיר עליה כעורב. ובפרק כיצד מעברין שם נד, ע"א אם אדם משים עצמו כמדבר שהכל דשין בו – תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר במדבר כא, יח: "וממדבר מתנה". חיתך ישבו בה אם משים עצמו כחיה זו שמזרעת ואוכלת – תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו. ואמרו גם כן: "אף חכמתי עמדה לי" קהלת ב, ט – חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי. ולכן ציוה למלך וקרא בו כל ימי חייו דברים יז, יח-יט. רוצה לומר, שלא יעיין בחכמה אחרת, כי בזאת יקנה שכרו בעולם הזה ובעולם הבא. ולפי שחייב כל אדם לומר מה שממע בלשון רבו, הביא רבינו הקדוש שני המאמרים האלה שאמרו 'בן בג בג' ו'בן הא הא' בלשונם שהיו אומרים אותה לעם עם היות חבור המשניות כולו בלשון הקדש.

7 ואמנם המאמר האחר: "בן חמש למקרא" מצאנוהו בקצת הספרים מיוחס אל שמואל הקטן. אמנם קצת מפרשים סמכוהו לבן הא הא. יהיה למי שיהיה הנה קשורו מבואר. כי בעבור שזכר חיוב התמדת הלמוד בתורה לנער ולזקן, בא המאמר הזה לבאר מאי זה זמן יתחיל האדם בלמודה. וזכר בזה מדרגות כפי השנים. ואגב אורחא הודיענו שינוי האדם כל חייו. והנה אמר שבן ה' שנים ראוי לחנך הנער למקרא. וראוי שתדע שהזמנים האלה שזכר כאן הם כולם לענין הלמוד זמני ההתחלה לא זמני התכלית. כי הנה לא אמר שעד ה' שנים יעסוק במקרא, ולא עוד כמו שעושים היום האשכנזים, כי אם בהיות חמש שנים יתחיל להתלמד במקרא. אמרו בפרק לא יחפור בבא בתרא כא, ע"א: אמר ליה רב לרב שמואל בר שילא עד בר שיתא, לא תקביל מכאן ואילך קביל ואיספי ליה כתורה.

8 ומ"מ יש מפרשים שבן ג' שנים לאותיות, ומצאו להם סעד במדרש בפסוק ויקרא יט, כג: "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו" – בפריה של תורה הכתוב מדבר כדאמר משלי כז, יח: "נוצר תאנה יאכל פריה". ורצה לומר, ש"האדם עץ השדה" דברים כ, יט הוא הולד וביאתו הוא יציאתו לעולם. ואמר שג' שנים ויכנס בשנה הרביעית אז יקודש לשם בלמוד אותיות התורה, ובשנה החמישית להוסיף לכם תבואתו. רוצה לומר, שיהיו מוסיפין בלמודו שיכניסוהו למקרא. ובן עשר ראוי שיתחיל במשנה לא שיפסוק מהמקרא עדיין, אבל שיוסיף עליה דבר מהמשנה בהיותו בן עשר שנים מצורף לזה, שבחמשה שנים בהיות למודו כהוגן ידע לקרוא כל הכ"ד ספרים וסימן יפה לכל תלמיד הוא – בה' שנים. ולזה אמרו שישימו הלוי בן כ"ה שנים – ללמוד, ובן ל' – לשרת, לפי שראו שהיה די בחמש שנים ללמודו. ולכן עשה ט"ו לתלמוד שהוא ידיעת הוויות המשנה ופירושם. כי הה' שנים הראשונים במשנה יהיו בעבור שיהיו שגורות בפיו ערוכה בכל ושמורה, ובן ט"ו יכנס להבנת פירושה.

9 וראיתי מי שפירש בן חמש למקרא ללמוד קריאתה על ספר ועל פה. וכן המשנה בן עשר שיהיו שגורות בפיו. ובן ט"ו לתלמוד הוא כולל לפירוש הפסוק ופירוש המשנה, כי משם ואילך יתחיל ללקחו מעצמו.

10 האמנם אמר בן י"ג למצוות, כי כן כתוב בתורה שמות כא, יד: "איש איש". וגבול האיש הוא מה שראוי להוליד. וחכמינו זכרונם לברכה סנהדרין סט, ע"א שמו בו שני תנאים: האחד – שיהיו לו י"ג שנים שלמים. והב' – שיביא שתי שערות. והנקבה לפי שממהרת להגדל שנה אחת הגבילו שני גדולתה י"ב שנים שלמים. עוד עשה מדרגה אחרת בן י"ח שנה לחופה, וכמו שאמרו בפרקא קמא דקידושין דף כט, ע"ב: בן עשרים ולא נשא אשה כל ימיו בהרהור עבירה. ולזה הקדים זה התנא שני שנים באומרו: "בן י"ח לחופה", כדי שיהיה טהור לגמרי. ויש דורשין בסימן זה "והוא אשה בבתוליה יקח" ויקרא כא, יג, שמנין והוא י"ח.

11 עוד עשה מדרגה אחרת בן כ' לרדוף שהם קלי המרוץ והדם רותח. ויש אומרים לרדוף אחרי התאוות אם לא נשא אשה עד אותו פרק. האמנם, לפי שעדיין איבריו רכים ראה שאין האדם שלם בכוחו, אלא עד שלושים שהיא מדרגה אחרת. ובעבור שהשכל בימי הנערות מטורף בהפעליותיו, לכן אמר בן מ' לבינה. רוצה לומר, שאז הוא הזמן לעיין בדרושים העמוקים וכמו שאמרו בפרקא קמא דעבודה זרה דף יט, ע"ב: "כי רבים חללים הפילה" משלי ז, כו – זה תלמיד חכם שלא הגיעה להוראה ומורה, ועד כמה עד ארבעין שנין. וכמו שאמר משה לישראל ויקרא כט, ג: "ולא נתן יי' לכם לב לדעת... ואזנים לשמוע עד היום הזה" – שהיו אז בסוף מ' שנה. ועם היות הבינה בבן ארבעים שהוא העיון וההתעסקות להבין, הנה חתוך הדין והפסק אין ראוי שיונחל אדם, אלא בן חמשים שנה, וזהו אומרו: "בן חמשים לעצה". וכתב הרב יונה מבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד. ומה הצורך לומר לא יעבוד עוד, אלא להגיד שעוד אינו עובד אלא מלמד הלכות עבודה. וייחס בעצה לחמשים, לפי שהעצה צריכה ישוב הדעת ודיעה רבה בנסיון הדברים, וזה כולו יקנה בהיותו בן חמשים לא קודם לכן.

12 עוד זכר מדרגה אחרת בן ששים לזקנה. רצה לומר, שלא מת בכרת וניצל מכת הרשעים כדאיתא בסוף פרק מגלחין מועד קטן כח, ע"א. וכתב הרב יונה שהוא רמוז ב"תבא בכלח אלי קבר" איוב ה, כו, כי מנין ב'כלח' עולה אל ששים. בן שבעים לשיבה, רצה לומר שהוא ראוי לכבדו משום "מפני שיבה תקום" ויקרא יט, לב, ומסקנא אפילו זקן אשמאי רוצה לומר – בור מלשון 'שממה', אבל לא שיהיה עבריין. בן שמונים לגבורה, שנאמר תהילים צ, י: "ואם בגבורות שמונים שנה". ואמנם אמרו: "בן תשעים לשוח", רצה לומר כפוף מגזירת – "כי שחה אל מות ביתה" משלי ב, יח. והרב יונה פירש מלשון 'שיחה' שלא נשאר לו מהכוחות כי אם הדבור והכונה שאין להטיל עליו עול צרכי צבור. ואמנם בן מאה הוא "כאלו מת ובטל מן העולם", שכוחותיו בטלים ודבריו אינם נשמעים ואור עיניו גם הם אין אתו.

13 וכל זה ממה שיורה שאין לאדם להתעסק מאד בענינים הגופיים החומריים. כי הכל כלה ומתבטל רק ביראת השם, כי היא העומדת לאדם לעולמים שממנה יעשה עיקר בנערותו בבחרותו ובזקנותו. ולכן בפרשת שמע נאמר דברים ו, ו-ז: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם". רוצה לומר, שאל הנערים והבחורים יחנך בלמודה, ואחרי היותם גדולים אמר: "ודברת בם בשבתך בביתך" – רוצה לומר אחרי שיהיה לך בית. "ובשכבך וקומך" רוצה לומר, עד שישכב בקברו ואז תדבק בו תורתו עד יום קומו לתחיית המתים. כי הפרשה מלבד פשט המצוה תרמוז למדרגות האדם בלמוד תורתו כפי דרך המשנה הזו.

14 והחכם ראב"ע בפיוט אחד אשר עשה, סדר מדרגות שנות האדם וימיו לא לענין הלמוד כי אם כפי התכונות השנים וטבעיו באופן. ואזכרהו לך פה כי הוא מאמר נחמד מאד ויפה עשאו ליום הכפורים ותארו כן:

15 בן אדמה יזכור למולדתו, כי לעת קץ ישוב ליולדתו:

16 קום והצלח אמרו לבן חמש. מעלותיו עולים עלות שמש. בן שדי ישכב ואל ימש. צוארי אב יקח למרכבתו:

17 כי מה תאיצון מוסר לבן עשר. עוד מחט קט יגדל ויוסר. דברו לו חן חן ויתבשר. שעשועיו יולדיו ומשפחתו:

18 כי מה נעימים ימים לבן עשרים. קל כעופר דולג על ההרים. בז למוסר לועג לקול מורים. יעלה חן חבלו ומלכודתו:

19 כי בן שלשים נפל ביד אשת. קם והביט הנו רשת. יחלצוהו סביב בני קשת. משאלותיו בניו ולב אשתו:

20 כי נע ונכנע משיג לארבעים. שש בחלקו אם רע ואם נעים. רץ לדרכו ויעזוב רעים. על עמלו יעמוד במשמרתו:

21 כי חמשים יזכור ימי הבל. יאבל כי קרבו ימי אבל. בז בעיניו את כל יקר תבל. כי יפחד פן קרבה עתו:

22 כי שאלו מה היה לבן ששים. אין מעשיו בדים ושרשים. כי שרידיו דלים ונחלשים. לא יקומון אתו במלחמתו:

23 כי שנותיו נגעו אלי שבעים. אין דבריו נראים ונשמעים. רק למשא יהיה עלי רעים. מעמס על נפשו ומשענתו:

24 כי בן שמונים טורח עלי בניו. אין לבבו עמו ולא עיניו. בז ולעג לבניו ולשכניו. ראש בכוסו ולענה פתו:

25 כי אחרי זה כמת יהי נחשב. אשרי איש נחשב בגר תושב. אין בלבו רעיון ולא מחשב. רק באחרית נפשו ומשכורתו:

26 הנה החכם רבי אברהם בן עזרא עשה מדרגות בני אדם כפי שנותיהם. ואין ספק שהיה ממהר את הקץ וקופץ את הזקנה יותר מדי כפי השנים. ולכן התישרו דברי המשנה להשגת תכלית האדם וטובו.

27 והכלל העולה מכל דברי הפרק הזה, שראוי לאדם שישתדל ידיעת התורה ולמודה ויתיישר באמונותיה ובדרכי מדותיה כי הם אשר יביאו אותו אל תכלית בריאתו והשלמת העולם השפל שנברא עבורו. ובזה נשלמה המסכתא הזאת.

28 ואמנם הפרק האחר שנהגו העם לקרותו אחרי זה הוא מהברייתות ודברי החכמים במעלת התורה. כי בעבור שהיה תכלית וסוף המסכתא הזאת בזה עצמו ובאזהרת האדם על למוד התורה, ראו לצרף אחריה פרק אחר מזה הענין בעצמו. והיה זה לפי שנתפשט המנהג לקרוא מסכת אבות באותם השבתות שהם בין חג הפסח לחג השבועות. ומפני שהיו השבתות ששה ובמסכת אבות לא היו כי אם ה' פרקים, הוסיפו זה הפרק בשבת האחרון מהם קודם חג השבועות – יום מתן תורה. וכבר ידעת שהברייתות נאמרו בלשון המשנה אבל אינו ממסכת אבות. ומפני שנתפשט המנהג לקוראו וגם לשלימות המלאכה התעסקתי גם כן בפירושו.

1 שבת פתח ↗

אָמַר חִזְקִיָּה, מַאי דִּכְתִיב: ״מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה״, אִם יָרְאָה — לָמָּה שָׁקְטָה? וְאִם שָׁקְטָה — לָמָּה יָרְאָה? אֶלָּא בַּתְּחִילָּה יָרְאָה וּלְבַסּוֹף שָׁקְטָה. וְלָמָּה יָרְאָה? כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב: ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי״, ה׳ יְתֵירָה לָמָּה לִי? — מְלַמֵּד שֶׁהִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וְאָמַר לָהֶם: אִם יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה — אַתֶּם מִתְקַיְּימִין, וְאִם לָאו — אֲנִי מַחֲזִיר אֶתְכֶם לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ.

1 עבודה זרה פתח ↗

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שָׁאֲלוּ פִלוֹסוֹפִין אֶת הַזְּקֵנִים בְּרוֹמִי: אִם אֱלֹהֵיכֶם אֵין רְצוֹנוֹ בַּעֲבוֹדָה זָרָה, מִפְּנֵי מָה אֵינוֹ מְבַטְּלָהּ? אָמְרוּ לָהֶם: אִילּוּ לְדָבָר שֶׁאֵין הָעוֹלָם צוֹרֶךְ לוֹ הָיוּ עוֹבְדִין, הֲרֵי הוּא מְבַטְּלָהּ. הֲרֵי הֵן עוֹבְדִין לַחַמָּה וְלַלְּבָנָה וְלַכּוֹכָבִים וְלַמַּזָּלוֹת, יְאַבֵּד עוֹלָם מִפְּנֵי הַשּׁוֹטִים? אֶלָּא עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג, וְשׁוֹטִים שֶׁקִּלְקְלוּ עֲתִידִין לִיתֵּן אֶת הַדִּין.

2 ספר הזהר פתח ↗

לְבָתַר אִתְעֲבִיד בְּאֵר דְּאִיהוּ נְבִיעַ וּמַלְיָא ד"א דמליא מִכָּל סִטְרִין. וּמָאן אִיהוּ ה"א. אִתְמַלְיָיא מֵעֵילָא וּנְבִיעַ מִתַּתָּא. אִתְמַלְיָיא מֵעֵילָא כְּמָה דְאֲמָרָן. וּנְבִיעַ מִתַּתָּא מִנִּשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָא. דָּבָר אַחֵר שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרְךָ, דָּא דָּוִד מַלְכָּא דִּכְתִיב בֵּיהּ שמואל ב כ״ג:ט״ו מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם. אִית מָאן דְּיֵימַר, וְנוֹזְלִים דָּא יִצְחָק. מִתּוֹךְ דָּא מֹשֶׁה דְאִיהוּ בְּאֶמְצָעִיתָא. בְּאֵרְךָ דָּא אַהֲרֹן דְּאִתְקְרֵי בְּאֵר מַיִם חַיִּים. וְדָּוִד מַלְכָּא דְּאִתְחַבַּר עִמְהוֹן. וְנוֹזְלִים דָּא אַבְרָהָם. מִתּוֹךְ, דָּא יַעֲקֹב דְּאִיהוּ בְּאֶמְצָעִיתָא. בְּאֵרְךָ דָּא יִצְחָק דְּאִקְרֵי בְּאֵר מַיִם חַיִּים. הָא בְּהַאי קְרָא אִשְׁתְּכַח רְתִיכָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה מֵאֲבָהָן. וְדָוִד מַלְכָּא אִתְחַבַּר עִמְהוֹן. תִּיאוּבְתָּא דְּנוּקְבָא לְגַבֵּי דְכוּרָא לָאו אִיהוּ אֶלָּא כַּד עֲיִּיל רוּחָא בָהּ וְאַשְׁדַּת מַיָּיא לְקִבְלָא מַיִּין עִלָּאִין דְּכוּרִין. כָּךְ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָא אִתְעָרַת תִּיאוּבְתָּא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא בְּרוּחָא דְצַדִּיקַיָא דְּעָאלִין בְּגַוָּוהּ. וּכְדֵין נָבְעִין מַיָּיא מִגַּוָּוהּ לְקִבְלָא מַיִּין דִּדְכוּרָא. וְכֹלָּא אִתְעֲבִיד תִּיאוּבְתָּא חָדָא ס"א וצבורא חדא וּצְרוֹרָא חָדָא וְקִשּׁוּרָא חָדָא. וְדָא הוּא רַעֲוָא דְּכֹלָּא וְטִיּוּלָא דִּמְטַיֵּיל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּנִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא. תָּא חֲזֵי, כָּל אִנּוּן תּוֹלְדוֹת דְּגִנְתָּא דְעֵדֶן לָא נָפְקִין מִצַּדִּיק. אֶלָּא כַּד עֲיִּיל בְּהַאי תֵּיבָה בְּחִבּוּרָא חָדָא. וְכֹלָּא גְּנִיזִין בָּהּ. וּלְבָתַר מִינָהּ נָפְקִין. אוּף הָכָא נֹחַ אִישׁ צַדִּיק לָא אַפִּיק תּוֹלְדוֹת לְמִפְרֵי בְּעָלְמָא עַד דְּעָאל לַתֵּיבָה וְאִתְכְּנַשׁ כֹּלָּא בָּהּ וְהֲווּ גְנִיזִין בָּהּ. וּלְבָתַר מִנָּהּ נָפְקוּ לְמִפְרֵי בְּעָלְמָא וּלְאִתְקָיְימָא בְּאַרְעָא. וְאִלְמָלֵא דְּנָפְקוּ מִגּוֹ תֵּיבָה לָא אִתְקַיְּימוּ בְּעָלְמָא. וְכֹלָּא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. מִגּוֹ תֵּיבָה נָפְקֵי לְעֵילָא. מִגּוֹ תֵּיבָה נָפְקֵי לְתַתָּא. דָּא כְּגַוְונָא דָּא. מגו וְהָכָא אִתְקְיַּים עָלְמָא וְלָא מִקַּדְמַת דְּנָא. דִּבְגִינֵי כָךְ כְּתִיב וְנוֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרְךָ. וּכְתִיב וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלשָׁה בָנִים אמר רבי יהודה וגו' ככתוב בדף סב א: וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה כֵּיוָן דִּכְתִיב וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ אַמַּאי לִפְנִי הָאֱלֹהִים. אֶלָּא כֵּיוָן דְּעֲבָדוּ חוֹבֵיהוֹן בְּאִתְגַּלְּיָא לְעֵינֵיהוֹן דְּכֹלָּא כְּדֵין לִפְנֵי הָאֱלהִים כְּתִיב. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר אֲנָא אִפְכָא אֲמָרִית. וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנִי הָאֱלֹהִים. בְּקַדְמִיתָא לִפְנֵי הָאֱלֹהִים דְּלָא הֲווּ עָבְדֵי בְּאִתְגַּלְּיָיא. לִפְנֵי הָאֱלהִים עֲבָדוּ וְלָא לִפְנֵי בְּנֵי נְשָׁא. וּלְבַסוֹף עֲבָדוּ בְּאִתְגַּלְּיָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. דְּלָא הֲוָה אֲתַר בְּכָל אַרְעָא דְּלָא הֲוָה בְּאִתְגַּלְּיָא. וּבְגִין כָּךְ בִּתְרֵי גַּוְונֵי אָמַר קְרָא. אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ. רַבִּי אַבָּא אָמַר מִיּוֹמָא דְּעֲבַר אָדָם עַל פְּקוּדָא דְּמָרֵיהּ כָּל בְּנֵי עָלְמָא דְּאִתְיַלִּידוּ לְבָתַר אִקְרוּן בְּנֵי הָאָדָם. וְלָא לִשְׁבָחָא אִקְרוּן הָכִי. אֶלָּא כְּמַאן דְּאָמַר בְּנוֹי דְּהַהוּא דְּעֲבַר עַל פְּקוּדָא דְמָרֵיהּ. כֵּיוָן דְּאָתָא נֹחַ, אִקְרוּן בְּנֵי עָלְמָא עַל שְׁמֵיהּ דְּנֹחַ. תּוֹלְדוֹת נֹחַ לְשִׁבְחָא. דְּקָאִים לוֹן בְּעָלְמָא. וְלָא תּוֹלְדוֹת דְּאָדָם דְּאַעֲבוּר לוֹן מֵעָלְמָא וְגָרִים מוֹתָא לְכֻלְהוּ. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי, אִי הָכִי, הָא כְּתִיב לְבָתַר וַיֵּרֶד יְיָ לִרְאוֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנִי הָאָדָם. בְּנֵי הָאָדָם כְּתִיב וְלָא כְּתִיב בְּנֵי נֹחַ. אָמַר לֵיהּ בְּגִין דְּאָדָם דחטא ד"א חטא קַמֵּי מָרֵיהּ טַב לֵיהּ דְּלָא אִבְרֵי וְלָא יִכְתּוֹב עֲלֵיהּ הַאי קְרָא. אֶלָּא תָּא חֲזֵי, כְּתִיב משלי י׳:א׳ בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב. כַּד בְּרָא טַב, כָּל בְּנִי עָלְמָא דָּכְרִין לֵיהּ לְאֲבוֹי לְטַב. וְכַד אִיהוּ בִּישׁ, כֹּלָּא דָּכְרִין לֵיהּ לְאֲבוֹי לְבִישׁ. אָדָם בְּגִין דְּחָטָא וְעָבַר עַל פְּקוּדָא דְּמָרֵיהּ, כַּד אָתוּ אִנּוּן דְּמָרְדוּ בְּמָרֵיהוֹן מַה כְּתִיב אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם בְּנוֹי עה א דְּאָדָם קַדְמָאָה דְּמָרַד בְּמָרֵיהּ וְעֲבַר עַל פְּקוּדֵיהּ. וּבְגִינֵי כָךְ אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ. אֵלֶּה וְלָא קַדְמָאֵי. אֵלֶּה דְּנָפְקוּ וְעָאלוּ גּוֹ תֵּיבָה וְאַפִּיקוּ תּוֹלְדִין לְעָלְמִין וְלָא תּוֹלְדוֹת אָדָם דְּנָפַק מִגִּנְתָּא דְעֵדֶן וְלָא אַפִּיק לוֹן מִתַּמָּן. תָּא חֲזֵי, אִלּוּ אַפִּיק אָדָם תּוֹלְדוֹת מִגִּנְתָּא דְעֵדֶן, לָא יִשְׁתֵּצוּן לְדָרֵי דָרִין. וְלָא אִתְחַשַּׁךְ נְהוֹרָא דְסִיהֲרָא לְעָלְמִין. וְכֻלְהוּ הֲווּ קָיְימִין לְעָלְמִין. וְאֲפִילּוּ מַלְאֲכֵי עִלָּאִי לָא קָיְימֵי קָמַיְיהוּ בִּנְהוֹרָא וְזִיוָא וְחָכְמְתָא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר בְּצֶלֶם אֱלהִים בָּרָא אוֹתוֹ. אֲבָל כֵּיוָן דְּגָרִים חֶטְאָה וְנָפַק אִיהוּ מִגִּנְתָּא דְעֵדֶן וְעֲבַד תּוֹלְדוֹת לְבַר. לָא אִתְקָיְימוּ בְּעָלְמָא וְלָא הֲוִי כְּדְקָא חָזֵי.

3 בראשית רבה פתח ↗

כְּתִיב ה' צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ תהלים יא, ה: אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן הַיּוֹצֵר הַזֶּה אֵינוֹ בּוֹדֵק קַנְקַנִּים מְרוֹעָעִים, שֶׁאֵינוֹ מַסְפִּיק לָקוּשׁ עֲלֵיהֶם אַחַת עַד שֶׁהוּא שׁוֹבְרָם, וּמִי הוּא בּוֹדֵק בְּקַנְקַנִּים יָפִים, אֲפִלּוּ מֵקִישׁ עֲלֵיהֶם כַּמָּה פְעָמִים אֵינָם נִשְׁבָּרִים, כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אֶת הָרְשָׁעִים אֶלָּא אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' צַדִּיק יִבְחָן, וּכְתִיב בראשית כב, א: וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה הַפִּשְׁתָּנִי הַזֶּה בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַפִּשְׁתָּן שֶׁלּוֹ יָפָה כָּל שֶׁהוּא כּוֹתְשָׁהּ הִיא מִשְׁתַּבַּחַת וְכָל זְמַן שֶׁהוּא מַקִּישׁ עָלֶיהָ הִיא מִשְׁתַּמֶּנֶת, וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַפִּשְׁתָּן שֶׁלּוֹ רָעָה, אֵינוֹ מַסְפִּיק לָקוּשׁ עָלֶיהָ אַחַת עַד שֶׁהִיא פּוֹקַעַת, כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אֶת הָרְשָׁעִים אֶלָּא אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' צַדִּיק יִבְחָן, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מָשָׁל לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה לוֹ שְׁתֵּי פָּרוֹת אַחַת כֹּחָהּ יָפֶה וְאַחַת כֹּחָהּ רַע, עַל מִי הוּא נוֹתֵן אֶת הָעֹל לֹא עַל זֹאת שֶׁכֹּחָהּ יָפֶה, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' צַדִּיק יִבְחָן, ה' צַדִּיק יִבְחָן זֶה נֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ. כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מָצִינוּ שֶׁאוֹמְרִים מִקְצַת שִׁבְחוֹ שֶׁל אָדָם בְּפָנָיו וְכֻלּוֹ שֶׁלֹא בְּפָנָיו, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר בְּנֹחַ בראשית ו, ט: אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, שֶׁלֹא בְפָנָיו, וּכְתִיב: כִּי אוֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי, בְּפָנָיו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אָמַר מָצִינוּ שֶׁאוֹמְרִים מִקְצַת שִׁבְחוֹ שֶׁל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם בְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים סו, ג: אִמְרוּ לֵאלֹהִים מַה נּוֹרָא מַעֲשֶׂיךָ, שֶׁלֹא בְפָנָיו אוֹמֵר תהלים קלו, א: הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

4 אבות דרבי נתן פתח ↗

5 ביצה פתח ↗

יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת — לֹא יְבַשֵּׁל בַּתְּחִלָּה מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת. אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא לְיוֹם טוֹב, וְאִם הוֹתִיר — הוֹתִיר לַשַּׁבָּת. וְעוֹשֶׂה תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְסוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁנֵי תַבְשִׁילִין, ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: תַּבְשִׁיל אֶחָד. וְשָׁוִין בְּדָג וּבֵיצָה שֶׁעָלָיו, שֶׁהֵן שְׁנֵי תַבְשִׁילִין. אֲכָלוֹ אוֹ שֶׁאָבַד — לֹא יְבַשֵּׁל עָלָיו בַּתְּחִלָּה. וְאִם שִׁיֵּיר מִמֶּנּוּ כׇּל שֶׁהוּא, — סוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר קְרָא: ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״, זׇכְרֵהוּ — מֵאַחֵר שֶׁבָּא לְהַשְׁכִּיחוֹ. מַאי טַעְמָא? אָמַר רָבָא: כְּדַי שֶׁיִּבְרוֹר מָנָה יָפָה לַשַּׁבָּת וּמָנָה יָפָה לְיוֹם טוֹב. רַב אָשֵׁי אָמַר: כְּדֵי שֶׁיֹּאמְרוּ אֵין אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, קַל וָחוֹמֶר מִיּוֹם טוֹב לְחוֹל. תְּנַן: עוֹשֶׂה תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְסוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת. בִּשְׁלָמָא לְרַב אָשֵׁי דְּאָמַר כְּדֵי שֶׁיֹּאמְרוּ אֵין אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, הַיְינוּ דְּמֵעֶרֶב יוֹם טוֹב — אִין, בְּיוֹם טוֹב — לָא. אֶלָּא לְרָבָא, מַאי אִירְיָא מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב? אֲפִילּוּ בְּיוֹם טוֹב נָמֵי! אִין הָכִי נָמֵי, אֶלָּא גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִפְשַׁע. וְתַנָּא מַיְיתֵי לַהּ מֵהָכָא: ״אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ״, מִכָּאן אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אֵין אוֹפִין אֶלָּא עַל הָאָפוּי, וְאֵין מְבַשְּׁלִין אֶלָּא עַל הַמְבוּשָּׁל. מִכָּאן סָמְכוּ חֲכָמִים לְעֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין מִן הַתּוֹרָה. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ בְּהִלְכוֹת יוֹם טוֹב. יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי פִטָּסִין. כַּת שְׁנִיָּה, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי חָבִיּוֹת. כַּת שְׁלִישִׁית, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי כַדִּין. כַּת רְבִיעִית, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי לְגִינִין. כַּת חֲמִישִׁית, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי כוֹסוֹת. הִתְחִילוּ כַּת שִׁשִּׁית לָצֵאת, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי מְאֵרָה. נָתַן עֵינָיו בַּתַּלְמִידִים, הִתְחִילוּ פְּנֵיהֶם מִשְׁתַּנִּין. אָמַר לָהֶם: בָּנַי, לֹא לָכֶם אֲנִי אוֹמֵר, אֶלָּא לְהַלָּלוּ שֶׁיָּצְאוּ, שֶׁמַּנִּיחִים חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִים בְּחַיֵּי שָׁעָה. בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן, אָמַר לָהֶם: ״לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה׳ הִיא מָעֻזְּכֶם״. אָמַר מָר: שֶׁמַּנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה — וְהָא שִׂמְחַת יוֹם טוֹב מִצְוָה הִיא! רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: שִׂמְחַת יוֹם טוֹב רְשׁוּת. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין לוֹ לָאָדָם בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא אוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, אוֹ יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חַלְּקֵהוּ: חֶצְיוֹ לַה׳, וְחֶצְיוֹ לָכֶם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״עֲצֶרֶת לַה׳ אֱלֹהֶיךָ״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם״. הָא כֵּיצַד? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אוֹ כּוּלּוֹ לַה׳, אוֹ כּוּלּוֹ לָכֶם. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: חַלְּקֵהוּ, חֶצְיוֹ לַה׳ וְחֶצְיוֹ לָכֶם. מַאי ״לְאֵין נָכוֹן לוֹ״? אָמַר רַב חִסְדָּא: לְמִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין. אִיכָּא דְּאָמְרִי: מִי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לְהַנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין, אֲבָל מִי שֶׁהָיָה לוֹ לְהַנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין וְלֹא הִנִּיחַ — פּוֹשֵׁעַ הוּא. מַאי ״כִּי חֶדְוַת ה׳ הִיא מָעֻזְּכֶם״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, לְווּ עָלַי, וְקַדְּשׁוּ קְדוּשַּׁת הַיּוֹם, וְהַאֲמִינוּ בִּי וַאֲנִי פּוֹרֵעַ. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְקַיְּימוּ נְכָסָיו — יִטַּע בָּהֶן אֶדֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה׳״. אִי נָמֵי אַדְרָא כִּשְׁמֵיהּ, כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי: מַאי אַדְרָא — דְּקָיְימָא לְדָרֵי דָּרֵי. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: שָׂדֶה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֶדֶר אֵינָהּ נִגְזֶלֶת וְאֵינָהּ נֶחְמֶסֶת, וּפֵירוֹתֶיהָ מִשְׁתַּמְּרִין. תָּנֵי רַב תַּחְלִיפָא אֲחוּהּ דְּרַבְנַאי חוֹזָאָה: כׇּל מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִים לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, חוּץ מֵהוֹצָאַת שַׁבָּתוֹת וְהוֹצָאַת יוֹם טוֹב וְהוֹצָאַת בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה, שֶׁאִם פָּחַת — פּוֹחֲתִין לוֹ, וְאִם הוֹסִיף — מוֹסִיפִין לוֹ. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, מַאי קְרָאָה: ״תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶא לְיוֹם חַגֵּנוּ״, אֵיזֶהוּ חַג שֶׁהַחֹדֶשׁ מִתְכַּסֶּה בּוֹ — הֱוֵי אוֹמֵר זֶה רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּכְתִיב: ״כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב״. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״חֹק״ לִישָּׁנָא דִּמְזוֹנֵי הוּא, דִּכְתִיב: ״וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה״. מָר זוּטְרָא אָמַר, מֵהָכָא: ״הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי״. תַּנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל שַׁמַּאי הַזָּקֵן, כׇּל יָמָיו הָיָה אוֹכֵל לִכְבוֹד שַׁבָּת. מָצָא בְּהֵמָה נָאָה, אוֹמֵר: זוֹ לַשַּׁבָּת. מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה — מַנִּיחַ אֶת הַשְּׁנִיָּה וְאוֹכֵל אֶת הָרִאשׁוֹנָה. אֲבָל הִלֵּל הַזָּקֵן — מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה לוֹ, שֶׁכׇּל מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרוּךְ ה׳ יוֹם יוֹם״, תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מֵחַד שַׁבָּיךְ לְשַׁבְּתָיךְ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: ״בָּרוּךְ ה׳ יוֹם יוֹם״. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו״. מֵיתִיבִי: ״לָדַעַת כִּי אֲנִי ה׳ מְקַדִּשְׁכֶם״, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה! מַתָּנָה טוֹבָה יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי וְשַׁבָּת שְׁמָהּ, וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לְיִשְׂרָאֵל, לֵךְ וְהוֹדִיעַ אוֹתָם. מִכָּאן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: הַנּוֹתֵן פַּת לְתִינוֹק, צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לְאִמּוֹ. לָא קַשְׁיָא: הָא בְּמַתָּנָה דַּעֲבִידָא לְאִגַּלּוֹיֵי, הָא בְּמַתָּנָה דְּלָא עֲבִידָא לְאִגַּלּוֹיֵי. שַׁבָּת נָמֵי מַתָּנָה דַּעֲבִידָא לְאִגַּלּוֹיֵי! מַתַּן שְׂכָרָהּ לָא עֲבִידָא לְאִגַּלּוֹיֵי. אָמַר מָר, מִכָּאן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: הַנּוֹתֵן פַּת לְתִינוֹק צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לְאִמּוֹ. מַאי עָבֵיד לֵיהּ? שָׁיֵיף לֵיהּ מִשְׁחָא וּמָלֵי לֵיהּ כּוּחְלָא. וְהָאִידָּנָא דְּחָיְישִׁינַן לִכְשָׁפִים, מַאי? אָמַר רַב פָּפָּא: שָׁיֵיף לֵיהּ מֵאוֹתוֹ הַמִּין. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: כׇּל מִצְוֹת שֶׁנָּתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל — נָתַן לָהֶם בְּפַרְהֶסְיָא, חוּץ מִשַּׁבָּת שֶׁנָּתַן לָהֶם בְּצִנְעָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִיא לְעוֹלָם״. אִי הָכִי, לָא לִעַנְשׁוּ גּוֹיִם עֲלַהּ? שַׁבָּת — אוֹדוֹעֵי אוֹדְעִינְהוּ, מַתַּן שְׂכָרָהּ — לָא אוֹדְעִינְהוּ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: מַתַּן שְׂכָרָהּ נָמֵי אוֹדְעִינְהוּ, נְשָׁמָה יְתֵירָה — לָא אוֹדְעִינְהוּ. דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: נְשָׁמָה יְתֵירָה נוֹתֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאָדָם עֶרֶב שַׁבָּת, וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת נוֹטְלִין אוֹתָהּ הֵימֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ״, כֵּיוָן שֶׁשָּׁבַת וַוי אָבְדָה נֶפֶשׁ. עוֹשֶׂה אָדָם תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא תַּבְשִׁיל, אֲבָל פַּת — לָא. מַאי שְׁנָא פַּת דְּלָא? אִילֵּימָא מִידֵּי דִּמְלַפֵּת בָּעֵינַן, וּפַת לָא מְלַפְּתָא — וְהָא דַּיְיסָא נָמֵי דְּלָא מְלַפְּתָא, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: הָנֵי בַּבְלָאֵי טַפְשָׁאֵי דְּאָכְלִי נַהֲמָא בְּנַהֲמָא. וְאָמַר רַב נְחוּמִי בַּר זְכַרְיָה מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבָּיֵי: מְעָרְבִין בְּדַיְיסָא! אֶלָּא: מִידֵּי דְּלָא שְׁכִיחַ בָּעֵינַן, וּפַת שְׁכִיחָא, וְדַיְיסָא לָא שְׁכִיחָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא תַּבְשִׁיל, אֲבָל פַּת — לָא. מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא דְּמִידֵּי דְּלָא שְׁכִיחַ בָּעֵינַן, וּפַת שְׁכִיחָא — וְהָא דַּיְיסָא לָא שְׁכִיחָא, וְאָמַר רַב נְחוּמִי בַּר זְכַרְיָה מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבָּיֵי: אֵין מְעָרְבִין בְּדַיְיסָא! אֶלָּא: מִידֵּי דִּמְלַפֵּת בָּעֵינַן, וּפַת לָא מְלַפְּתָא, וְדַיְיסָא נָמֵי לָא מְלַפְּתָא. דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: הָנֵי בַּבְלָאֵי טַפְשָׁאֵי דְּאָכְלִי נַהֲמָא בְּנַהֲמָא. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: עֲדָשִׁים שֶׁבְּשׁוּלֵי קְדֵרָה סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין. וְהָנֵי מִילֵּי דְּאִית בְּהוּ כְּזַיִת. אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: שַׁמְנוּנִית שֶׁעַל גַּבֵּי הַסַּכִּין — גּוֹרְרוֹ וְסוֹמֵךְ עָלָיו מִשּׁוּם עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין. וְהָנֵי מִילֵּי דְּאִית בְּהוּ כְּזַיִת. אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַב: דָּגִים קְטַנִּים מְלוּחִים אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי גוֹיִם. אָמַר רַב יוֹסֵף: וְאִם צְלָאָן גּוֹי — סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין. וְאִי עַבְדִינְהוּ גּוֹי כָּסָא דְהַרְסָנָא — אָסוּר. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: הַרְסָנָא עִיקָּר, קָא מַשְׁמַע לַן קִמְחָא עִיקָּר. אָמַר רַבִּי אַבָּא: עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין צְרִיכִין כְּזַיִת. אִיבַּעְיָא לְהוּ: כְּזַיִת אֶחָד לְכֻלָּן, אוֹ דִלְמָא כְּזַיִת לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב: עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין צְרִיכִין כְּזַיִת בֵּין לְאֶחָד, בֵּין לְמֵאָה. תְּנַן: אֲכָלוֹ אוֹ שֶׁאָבַד — לֹא יְבַשֵּׁל עָלָיו בַּתְּחִלָּה, שִׁיֵּיר מִמֶּנּוּ כׇּל שֶׁהוּא — סוֹמֵךְ עָלָיו לְשַׁבָּת. מַאי כׇּל שֶׁהוּא? לָאו אַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא כְּזַיִת? לָא, דְּאִית בֵּיהּ כְּזַיִת. תָּא שְׁמַע: תַּבְשִׁיל — זֶה צָלִי, וַאֲפִילּוּ כָּבוּשׁ שָׁלוּק וּמְבוּשָּׁל, וְקוֹלְיָיס הָאִסְפְּנִין שֶׁנָּתַן עָלָיו חַמִּין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב — תְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ אֵין לוֹ שִׁיעוּר. מַאי לָאו, אֵין לוֹ שִׁיעוּר כְּלָל? לָא, אֵין לוֹ שִׁיעוּר לְמַעְלָה, אֲבָל יֵשׁ לוֹ שִׁיעוּר לְמַטָּה. אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין צְרִיכִין דַּעַת. פְּשִׁיטָא, דַּעַת מַנִּיחַ בָּעֵינַן; דַּעַת מִי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ בָּעֵינַן, אוֹ לָא בָּעֵינַן? תָּא שְׁמַע: דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל מְעָרֵב אַכּוּלַּהּ נְהַרְדְּעָא, רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי מְעָרְבִי אַכּוּלַּהּ טְבֶרְיָא. מַכְרִיז רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי: מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין, יָבֹא וְיִסְמוֹךְ עַל שֶׁלִּי. וְעַד כַּמָּה? אָמַר רַב נְחוּמִי בַּר זְכַרְיָה מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבָּיֵי: עַד תְּחוּם שַׁבָּת. הָהוּא סַמְיָא דַּהֲוָה מְסַדַּר מַתְנְיָתָא קַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה עֲצִיב, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי עֲצִיבַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: דְּלָא אוֹתִיבִי עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין. אָמַר לֵיהּ: סְמוֹךְ אַדִּידִי. לְשָׁנָה חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה עֲצִיב, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי עֲצִיבַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: דְּלָא אוֹתִיבִי עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין. אֲמַר לֵיהּ: פּוֹשֵׁעַ אַתְּ. לְכוּלֵּי עָלְמָא שְׁרֵי, לְדִידָךְ אֲסִיר. תָּנוּ רַבָּנַן: יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת — אֵין מְעָרְבִין לֹא עֵרוּבֵי תְחוּמִין וְלֹא עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת. רַבִּי אוֹמֵר: מְעָרְבִין עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת, אֲבָל לֹא עֵרוּבֵי תְחוּמִין. מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה אוֹסְרוֹ בְּדָבָר הָאָסוּר לוֹ, וְאִי אַתָּה אוֹסְרוֹ בְּדָבָר הַמּוּתָּר לוֹ. אִתְּמַר, רַב אָמַר: הֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי לְקוּלָּא אוֹ לְחוּמְרָא? פְּשִׁיטָא דִּלְקוּלָּא קָאָמַר! מִשּׁוּם דְּשָׁלַח רַבִּי אֶלְעָזָר לַגּוֹלָה: לֹא כְּשֶׁאַתֶּם שׁוֹנִין בְּבָבֶל רַבִּי מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, אֶלָּא רַבִּי אוֹסֵר וַחֲכָמִים מַתִּירִין. מַאי? תָּא שְׁמַע, דְּרַב תַּחְלִיפָא בַּר אַבְדִּימִי עֲבַד עוֹבָדָא כְּוָתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל, וְאָמַר רַב: תְּחִלַּת הוֹרָאָה דְּהַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן — לְקִלְקוּלָא. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לְקוּלָּא קָאָמַר — הַיְינוּ קִלְקוּלָא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְחוּמְרָא — מַאי קִלְקוּלָא אִיכָּא? כֵּיוָן דְּמִקַּלְקְלִי בַּהּ רַבִּים, הַיְינוּ קִלְקוּלָא. אָמַר רָבָא אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב הוּנָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי, וּלְאִסּוּר. תָּנוּ רַבָּנַן: יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִתְפַּלֵּל שְׁמֹנֶה, וְאוֹמֵר שֶׁל שַׁבָּת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְשֶׁל יוֹם טוֹב בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע, מַתְחִיל בְּשֶׁל שַׁבָּת וּמְסַיֵּים בְּשֶׁל שַׁבָּת, וְאוֹמֵר קְדוּשַּׁת הַיּוֹם בָּאֶמְצַע. רַבִּי אוֹמֵר, אַף חוֹתֵם בָּהּ: ״מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת, יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים״. תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרָבִינָא: ״מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַשַּׁבָּת וְהַזְּמַנִּים״. אֲמַר לֵיהּ: אַטּוּ שַׁבָּת יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשִׁי לֵיהּ? וְהָא שַׁבָּת מִקַּדְּשָׁא וְקָיְימָא. אֶלָּא אֵימָא: ״מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת, יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים״. אָמַר רַב יוֹסֵף: הֲלָכָה כְּרַבִּי, וְכִדְתָרֵיץ רָבִינָא. תָּנוּ רַבָּנַן: שַׁבָּת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּרֹאשׁ חוֹדֶשׁ אוֹ בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, עַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע, וְאוֹמֵר מֵעֵין הַמְאוֹרָע בָּעֲבוֹדָה, וְאִם לֹא אָמַר — מַחְזִירִין אוֹתוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בַּהוֹדָאָה. וּבַמּוּסָפִין מַתְחִיל בְּשֶׁל שַׁבָּת וּמְסַיֵּים בְּשֶׁל שַׁבָּת, וְאוֹמֵר קְדוּשַּׁת הַיּוֹם בָּאֶמְצַע. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמְרִים: כׇּל מָקוֹם שֶׁהוּזְקַק לְשֶׁבַע, מַתְחִיל בְּשֶׁל שַׁבָּת וּמְסַיֵּים בְּשֶׁל שַׁבָּת וְאוֹמֵר קְדוּשַּׁת הַיּוֹם בָּאֶמְצַע. אָמַר רַב הוּנָא: אֵין הֲלָכָה כְּאוֹתוֹ הַזּוּג. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: מַנִּיחַ אָדָם עֵירוּבֵי תְחוּמִין מִיּוֹם טוֹב לַחֲבֵרוֹ, וּמַתְנֶה. אָמַר רָבָא: מַנִּיחַ אָדָם עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין מִיּוֹם טוֹב לַחֲבֵירוֹ, וּמַתְנֶה. מַאן דְּאָמַר עֵירוּבֵי תְחוּמִין — כׇּל שֶׁכֵּן עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין, וּמַאן דְּאָמַר עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין — אֲבָל עֵירוּבֵי תְחוּמִין לָא. מַאי טַעְמָא — דִּלְמִקְנֵי שְׁבִיתָה בְּשַׁבְּתָא לָא. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב לַחֲבֵירוֹ. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ: מְמַלְּאָה אִשָּׁה כׇּל הַקְּדֵרָה בָּשָׂר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה אֶלָּא לַחֲתִיכָה אַחַת. מְמַלֵּא נַחְתּוֹם חָבִית שֶׁל מַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְקִיתוֹן אֶחָד. אֲבָל לֶאֱפוֹת — אֵינוֹ אוֹפֶה אֶלָּא מַה שֶּׁצָּרִיךְ לוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מְמַלְּאָה אִשָּׁה כׇּל הַתַּנּוּר פַּת, מִפְּנֵי שֶׁהַפַּת נֶאֱפֵת יָפֶה בִּזְמַן שֶׁהַתַּנּוּר מָלֵא. אָמַר רָבָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין, הוּא נֶאֱסָר וְקִמְחוֹ נֶאֱסָר, אוֹ דִלְמָא: הוּא נֶאֱסָר וְאֵין קִמְחוֹ נֶאֱסָר? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְאַקְנוֹיֵי קִמְחוֹ לַאֲחֵרִים. אִי אָמְרַתְּ הוּא נֶאֱסָר וְקִמְחוֹ נֶאֱסָר — צָרִיךְ לְאַקְנוֹיֵי קִמְחוֹ לַאֲחֵרִים. וְאִי אָמְרַתְּ הוּא נֶאֱסָר וְאֵין קִמְחוֹ נֶאֱסָר — לָא צְרִיךְ לְאַקְנוֹיֵי קִמְחוֹ לַאֲחֵרִים. מַאי? תָּא שְׁמַע: מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין, הֲרֵי זֶה לֹא יֹאפֶה וְלֹא יְבַשֵּׁל וְלֹא יַטְמִין, לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים. וְלֹא אֲחֵרִים אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין לוֹ. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה — מַקְנֶה קִמְחוֹ לַאֲחֵרִים וְאוֹפִין לוֹ וּמְבַשְּׁלִין לוֹ. שְׁמַע מִינַּהּ: הוּא נֶאֱסָר וְקִמְחוֹ נֶאֱסָר, שְׁמַע מִינַּהּ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: עָבַר וְאָפָה, מַאי? תָּא שְׁמַע: מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין, כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה — מַקְנֶה קִמְחוֹ לַאֲחֵרִים, וַאֲחֵרִים אוֹפִין לוֹ וּמְבַשְּׁלִין לוֹ. וְאִי אִיתָא, לִיתְנֵי: עָבַר וְאָפָה מוּתָּר! אָמַר רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה: תַּנָּא, תַּקַּנְתָּא דְהֶיתֵּרָא — קָתָנֵי, תַּקַּנְתָּא דְאִסּוּרָא — לָא קָתָנֵי. תָּא שְׁמַע: מִי שֶׁהִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין — הֲרֵי זֶה אוֹפֶה וּמְבַשֵּׁל וּמַטְמִין, וְאִם רָצָה לֶאֱכוֹל אֶת עֵירוּבוֹ — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. אֲכָלוֹ עַד שֶׁלֹּא אָפָה עַד שֶׁלֹּא הִטְמִין — הֲרֵי זֶה לֹא יֹאפֶה וְלֹא יְבַשֵּׁל וְלֹא יַטְמִין, לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים. וְלֹא אֲחֵרִים אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין לוֹ. אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא לְיוֹם טוֹב, וְאִם הוֹתִיר — הוֹתִיר לַשַּׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲרִים. וְאִם הֶעֱרִים — אָסוּר! אָמַר רַב אָשֵׁי: הַעֲרָמָה קָא אָמְרַתְּ — שָׁאנֵי הַעֲרָמָה דְּאַחְמִירוּ בַּהּ רַבָּנַן טְפֵי מִמֵּזִיד. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: הָא מַנִּי — חֲנַנְיָה הִיא, וְאַלִּיבָּא דְּבֵית שַׁמַּאי. דְּתַנְיָא, חֲנַנְיָה אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין אוֹפִין אֶלָּא אִם כֵּן עֵרֵב בְּפַת, וְאֵין מְבַשְּׁלִין אֶלָּא אִם כֵּן עֵרֵב בְּתַבְשִׁיל, וְאֵין טוֹמְנִין אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ חַמִּין טְמוּנִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְעָרֵב בְּתַבְשִׁיל אֶחָד, וְעוֹשֶׂה בּוֹ כׇּל צָרְכּוֹ. תְּנַן: הַמְעַשֵּׂר פֵּירוֹתָיו בְּשַׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג — יֹאכַל, בְּמֵזִיד — לֹא יֹאכַל. לָא צְרִיכָא, דְּאִית לֵיהּ פֵּירֵי אַחֲרִינֵי. תָּא שְׁמַע: הַמַּטְבִּיל כֵּלָיו בַּשַּׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג — יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, בְּמֵזִיד — לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן. לָא צְרִיכָא, דְּאִית לֵיהּ מָאנֵי אַחֲרִינֵי. אִי נָמֵי, אֶפְשָׁר בִּשְׁאֵלָה. תָּא שְׁמַע: הַמְבַשֵּׁל בְּשַׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג — יֹאכַל, בְּמֵזִיד — לֹא יֹאכַל. אִסּוּרָא דְשַׁבָּת שָׁאנֵי. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁנֵי תַבְשִׁילִין. מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל שְׁנֵי תַבְשִׁילִין שֶׁצָּרִיךְ, עַל מָה נֶחְלְקוּ — עַל דָּג וּבֵיצָה שֶׁעָלָיו, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שְׁנֵי תַבְשִׁילִין. ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: תַּבְשִׁיל אֶחָד. וְשָׁוִין, שֶׁאִם פִּרְפֵּר בֵּיצָה וְנָתַן לְתוֹךְ הַדָּג, אוֹ שֶׁרִסֵּק קַפְלוֹטוֹת וְנָתַן לְתוֹךְ הַדָּג, שֶׁהֵן שְׁנֵי תַבְשִׁילִין. אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא כְּתַנָּא דִּידַן, וְאַלִּיבָּא דְּבֵית הִלֵּל. אֲכָלוֹ אוֹ שֶׁאָבַד — הֲרֵי זֶה לֹא יְבַשֵּׁל עָלָיו וְכוּ׳. אָמַר אַבָּיֵי: נָקְטִינַן, הִתְחִיל בְּעִיסָּתוֹ וְנֶאֱכַל עֵירוּבוֹ — גּוֹמֵר. מַתְנִי׳ חָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת — בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מַטְבִּילִין אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כֵּלִים מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וְאָדָם בְּשַׁבָּת. וְשָׁוִין שֶׁמַּשִּׁיקִין אֶת הַמַּיִם בִּכְלִי אֶבֶן לְטַהֲרָן, אֲבָל לֹא מַטְבִּילִין. וּמַטְבִּילִין מִגַּב לְגַב וּמֵחֲבוּרָה לַחֲבוּרָה. גְּמָ׳ דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת — כְּלִי בְּשַׁבָּת לָא. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבָּה: גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ, וְיַעֲבִירֶנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: יֵשׁ לוֹ בּוֹר בַּחֲצֵירוֹ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֲמַר לֵיהּ: גְּזֵירָה בּוֹר בַּחֲצֵרוֹ אַטּוּ בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. הָתִינַח שַׁבָּת, בְּיוֹם טוֹב מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? גָּזְרוּ יוֹם טוֹב אַטּוּ שַׁבָּת. וּמִי גָּזְרִינַן? וְהָא תְּנַן: וְשָׁוִין שֶׁמַּשִּׁיקִין אֶת הַמַּיִם בִּכְלִי אֶבֶן לְטַהֲרָן, אֲבָל לֹא מַטְבִּילִין. וְאִי אִיתָא — נִגְזוֹר הַשָּׁקָה אַטּוּ הַטְבָּלָה! וְתִסְבְּרָא? אִי אִית לֵיהּ מַיִם יָפִים, הָנֵי לְמָה לִי לְמֶעְבַּד לְהוּ הַשָּׁקָה? אֶלָּא דְּלֵית לֵיהּ, וְכֵיוָן דְּלֵית לֵיהּ מִזְהָר זְהִיר בְּהוּ. אֵיתִיבֵיהּ: מַדְלִין בִּדְלִי טָמֵא, וְהוּא טָהוֹר. וְאִי אִיתָא, נִגְזוֹר דִּלְמָא אָתֵי לְאַטְבּוֹלֵיהּ בְּעֵינֵיהּ! שָׁאנֵי הָתָם, מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא הוּתְּרָה לוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי דׇּלְיוֹ — זָכוּר הוּא. אֵיתִיבֵיהּ: כְּלִי שֶׁנִּטְמָא מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב — אֵין מַטְבִּילִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב, בְּיוֹם טוֹב — מַטְבִּילִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב. וְאִם אִיתָא, נִגְזוֹר דְּיוֹם טוֹב אַטּוּ דְּעֶרֶב יוֹם טוֹב! טוּמְאָה בְּיוֹם טוֹב מִלְּתָא דְּלָא שְׁכִיחָא הִיא, וּמִלְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא לָא גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן. אֵיתִיבֵיהּ: כְּלִי שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטּוּמְאָה — אֵין מַטְבִּילִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב, בִּוְלַד הַטּוּמְאָה — מַטְבִּילִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב. וְאִם אִיתָא, נִגְזוֹר הָא אַטּוּ הָא! וְלַד הַטּוּמְאָה הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? גַּבֵּי כֹהֲנִים — כֹּהֲנִים זְרִיזִין הֵם. תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: נִדָּה שֶׁאֵין לָהּ בְּגָדִים — מַעֲרֶמֶת וְטוֹבֶלֶת בִּבְגָדֶיהָ. וְאִם אִיתָא, נִגְזוֹר דִּלְמָא אָתֵי לְאַטְבּוֹלֵי בְּעֵינַיְיהוּ! שָׁאנֵי הָתָם, מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא הוּתְּרָה לָהּ אֶלָּא עַל יְדֵי מַלְבּוּשׁ — זְכוּרָה הִיא. רַב יוֹסֵף אָמַר: גְּזֵרָה מִשּׁוּם סְחִיטָה. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: תִּינַח כֵּלִים דִּבְנֵי סְחִיטָה נִינְהוּ. כֵּלִים דְּלָאו בְּנֵי סְחִיטָה נִינְהוּ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֲמַר לֵיהּ: גְּזֵרָה הָנֵי אַטּוּ הָנֵי. אֵיתִיבֵיהּ כֹּל הָנֵי תְּיוּבָתָא, וְשַׁנִּי לֵיהּ כִּדְשַׁנִּינַן. רַב בִּיבִי אָמַר: גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְשַׁהֶא. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב בִּיבִי: כְּלִי שֶׁנִּטְמָא מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב — אֵין מַטְבִּילִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְשַׁהֶא. רָבָא אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְתַקֵּן כְּלִי. אִי הָכִי, אָדָם נָמֵי! אָדָם נִרְאֶה כְּמֵיקֵר. הָא תִּינַח מַיִם יָפִים, מַיִם רָעִים מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: פְּעָמִים שֶׁאָדָם בָּא בַּשָּׁרָב, וְרוֹחֵץ אֲפִילּוּ בְּמֵי מִשְׁרָה. תִּינַח בִּימוֹת הַחַמָּה, בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: פְּעָמִים שֶׁאָדָם בָּא מִן הַשָּׂדֶה מְלוּכְלָךְ בְּטִיט וּבְצוֹאָה, וְרוֹחֵץ אֲפִילּוּ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. תִּינַח בְּשַׁבָּת, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר רָבָא: מִי אִיכָּא מִידֵּי דִּבְשַׁבָּת שְׁרֵי וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים אָסוּר? אֶלָּא הוֹאִיל וּבְשַׁבָּת שְׁרֵי — בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים נָמֵי שְׁרֵי. וּמִי אִית לֵיהּ לְרָבָא ״הוֹאִיל״? וְהָתְנַן: הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁינָּיו — לֹא יְגַמֵּעַ בָּהֶן אֶת הַחוֹמֶץ, אֲבָל מְטַבֵּל הוּא כְּדַרְכּוֹ, וְאִם נִתְרַפֵּא — נִתְרַפֵּא. וְרָמֵינַן עֲלַהּ: לֹא יְגַמֵּעַ וּפוֹלֵט, אֲבָל מְגַמֵּעַ וּבוֹלֵעַ! וַאֲמַר אַבָּיֵי: כִּי תְּנַן נָמֵי מַתְנִיתִין, מְגַמֵּעַ וּפוֹלֵט תְּנַן. וְרָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא מְגַמֵּעַ וּבוֹלֵעַ, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן קוֹדֶם טִבּוּל, כָּאן לְאַחַר טִבּוּל. וְאִם אִיתָא, נֵימָא: הוֹאִיל וְקוֹדֶם טִבּוּל שְׁרֵי — לְאַחַר טִבּוּל נָמֵי שְׁרֵי! הֲדַר בֵּיהּ רָבָא מֵהַהִיא. וּמִמַּאי דְּמֵהַהִיא הֲדַר בֵּיהּ, דִּלְמָא מֵהָא הֲדַר בֵּיהּ? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: כׇּל חַיָּיבֵי טְבִילוֹת טוֹבְלִין כְּדַרְכָּן, בֵּין בְּתִשְׁעָה בְּאָב בֵּין בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים. וְשָׁוִין שֶׁמַּשִּׁיקִין אֶת הַמַּיִם בִּכְלִי אֶבֶן וְכוּ׳. מַאי ״אֲבָל לֹא מַטְבִּילִין״? אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין מַטְבִּילִין אֶת הַכְּלִי עַל גַּב מֵימָיו לְטַהֲרוֹ בְּיוֹם טוֹב. מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא רַבִּי וְלָא רַבָּנַן, דְּתַנְיָא: אֵין מַטְבִּילִין אֶת הַכְּלִי עַל גַּב מֵימָיו לְטַהֲרוֹ, וְאֵין מַשִּׁיקִין אֶת הַמַּיִם בִּכְלִי אֶבֶן לְטַהֲרָן, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַטְבִּילִין כְּלִי עַל גַּב מֵימָיו לְטַהֲרוֹ, וּמַשִּׁיקִין אֶת הַמַּיִם בִּכְלִי אֶבֶן לְטַהֲרָן. מַנִּי? אִי רַבִּי — קַשְׁיָא הַשָּׁקָה, אִי רַבָּנַן — קַשְׁיָא הַטְבָּלָה! אִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי, אִיבָּעֵית אֵימָא רַבָּנַן. אִי בָּעֵית אֵימָא רַבִּי: רֵישָׁא דְּבָרַיְיתָא בְּיוֹם טוֹב, וְסֵיפָא בְּשַׁבָּת, וְכוּלַּהּ מַתְנִיתִין בְּיוֹם טוֹב. וְאִיבָּעֵית אֵימָא רַבָּנַן, וְכוּלַּהּ מַתְנִיתִין בְּשַׁבָּת. תָּנוּ רַבָּנַן: כְּלִי שֶׁנִּטְמָא מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב — אֵין מַטְבִּילִין אוֹתוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי אוֹמֵר: אַף בַּחוֹל אֵין מַטְבִּילִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ. וְתַנָּא קַמָּא לָא בָּעֵי הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ? אֲמַר רָבָא: אַשְׁכַּחְתִּינְהוּ לְרַבָּנַן דְּבֵי רַב דְּיָתְבִי וְקָא אָמְרִי, בְּמַחְשַׁבְתּוֹ נִכֶּרֶת מִתּוֹךְ מַעֲשָׂיו קָמִפַּלְגִי. וְהֵיכִי דָּמֵי — כְּגוֹן דְּנָקֵיט מָנָא בִּידֵיהּ, וְרָהֵיט וְאָזֵיל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לְאַטְבּוֹלֵיהּ. מָר סָבַר: הַאי דְּקָא רָהֵיט וְאָזֵיל — מִידָּע יָדַע דְּבָעֵי הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ. וּמָר סָבַר: מֵחֲמַת מְלַאכְתּוֹ הוּא דְּקָרָהֵיט. וְאָמֵינָא לְהוּ אֲנָא: בְּמַחְשַׁבְתּוֹ נִכֶּרֶת מִתּוֹךְ מַעֲשָׂיו — דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי. כִּי פְּלִיגִי כְּגוֹן דְּאִיטַּמִּי בְּפָחוֹת מִכַּעֲדָשָׁה, וַאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּנַן לְשַׁיּוֹלֵי: בְּפָחוֹת מִכַּעֲדָשָׁה אִיטַּמִּי אִי לָא? מָר סָבַר: מִדְּהָא לָא גְּמִיר, הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ נָמֵי לָא גְּמִיר, וּמָר סָבַר: הָא הוּא דְּלָא גְּמִיר, הָא הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ גְּמִיר. וּמַטְבִּילִין מִגַּב לְגַב. תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד מִגַּב לְגַב? הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת גִּתּוֹ עַל גַּב כַּדּוֹ, וְכַדּוֹ עַל גַּב גִּתּוֹ — עוֹשֶׂה. כֵּיצַד מֵחֲבוּרָה לַחֲבוּרָה? הָיָה אוֹכֵל בַּחֲבוּרָה זוֹ, וְרוֹצֶה לֶאֱכוֹל בַּחֲבוּרָה אַחֶרֶת — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. מַתְנִי׳ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְבִיאִין שְׁלָמִים וְאֵין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶן, אֲבָל לֹא עוֹלוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְבִיאִין שְׁלָמִים וְעוֹלוֹת וְסוֹמְכִין עֲלֵיהֶן. גְּמָ׳ אָמַר עוּלָּא: מַחְלוֹקֶת בְּשַׁלְמֵי חֲגִיגָה לִסְמוֹךְ, וְעוֹלַת רְאִיָּיה לִיקְרַב. דְּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי: ״וְחַגֹּתֶם אוֹתוֹ חַג לַה׳״, חֲגִיגָה — אִין, עוֹלַת רְאִיָּיה — לָא. וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: ״לַה׳״, כֹּל דְּלַה׳. אֲבָל נְדָרִים וּנְדָבוֹת — דִּבְרֵי הַכֹּל אֵין קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב. וְכֵן אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: נְדָרִים וּנְדָבוֹת אֵין קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב. מֵתִיבִי, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל עוֹלָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל יוֹם טוֹב, שֶׁאֵינָהּ קְרֵבָה בְּיוֹם טוֹב, וְעַל שְׁלָמִים שֶׁהֵן שֶׁל יוֹם טוֹב, שֶׁקְּרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב. עַל מָה נֶחְלְקוּ — עַל עוֹלָה שֶׁהִיא שֶׁל יוֹם טוֹב, וְעַל שְׁלָמִים שֶׁאֵינָן שֶׁל יוֹם טוֹב. שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יָבִיא, ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יָבִיא. תָּרֵיץ וְאֵימָא הָכִי: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל עוֹלָה וּשְׁלָמִים שֶׁאֵינָן שֶׁל יוֹם טוֹב, שֶׁאֵין קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב, וְעַל שְׁלָמִים שֶׁהֵן שֶׁל יוֹם טוֹב, שֶׁקְּרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב. עַל מָה נֶחְלְקוּ — עַל עוֹלָה שֶׁהִיא שֶׁל יוֹם טוֹב, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יָבִיא, ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יָבִיא. רַב יוֹסֵף אָמַר: תַּנָּאֵי שָׁקְלַתְּ מֵעָלְמָא?! תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: שְׁלָמִים הַבָּאִים מֵחֲמַת יוֹם טוֹב בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְשׁוֹחֲטָן בְּיוֹם טוֹב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶן בְּיוֹם טוֹב, וְשׁוֹחֲטָן בְּיוֹם טוֹב. אֲבָל נְדָרִים וּנְדָבוֹת — דִּבְרֵי הַכֹּל אֵין קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב. וְהָנֵי תַּנָּאֵי כִּי הָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא: אֵין מְבִיאִין תּוֹדָה בְּחַג הַמַּצּוֹת, מִפְּנֵי חָמֵץ שֶׁבָּהּ. וְלָא בָּעֲצֶרֶת — מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב. אֲבָל מֵבִיא אָדָם תּוֹדָתוֹ בְּחַג הַסּוּכּוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבוּעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת״, כֹּל שֶׁבָּא בְּחַג הַמַּצּוֹת — בָּא בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת וּבְחַג הַסּוּכּוֹת, וְכֹל שֶׁלֹּא בָּא בְּחַג הַמַּצּוֹת — אֵינוֹ בָּא בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת וּבְחַג הַסּוּכּוֹת. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מֵבִיא אָדָם תּוֹדָתוֹ בְּחַג הַסּוּכּוֹת, וְיוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ מִשּׁוּם שִׂמְחָה, וְאֵין יוֹצֵא בָּהּ מִשּׁוּם חֲגִיגָה. אָמַר מָר: אֵין מְבִיאִין תּוֹדָה בְּחַג הַמַּצּוֹת — מִפְּנֵי חָמֵץ שֶׁבָּהּ. פְּשִׁיטָא! אָמַר רַב אַדָּא בְּרֵיהּ דְּרַב יִצְחָק, וְאָמְרִי לַהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא: הָכָא בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר עָסְקִינַן, וְקָסָבַר: אֵין מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל. וְלֹא בָּעֲצֶרֶת — מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב. קָסָבַר: נְדָרִים וּנְדָבוֹת אֵין קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב. אֲבָל מֵבִיא אָדָם תּוֹדָתוֹ בְּחַג הַסּוּכּוֹת. אֵימַת? אִילֵּימָא בְּיוֹם טוֹב עַצְמוֹ — וְהָא אָמְרַתְּ: וְלֹא בָּעֲצֶרֶת מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב! אֶלָּא בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבוּעוֹת וּבְחַג הַסּוּכּוֹת״, כׇּל שֶׁבָּא בְּחַג הַמַּצּוֹת — בָּא בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת וּבְחַג הַסּוּכּוֹת, וְכׇל שֶׁלֹּא בָּא בְּחַג הַמַּצּוֹת — אֵינוֹ בָּא בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת וּבְחַג הַסּוּכּוֹת. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא: הַשְׁתָּא סַלּוֹתֵי מְסַלְּתִינַן, נְדָרִים וּנְדָבוֹת מִבַּעְיָא?! אָמַר אַבָּיֵי: בְּהַקְרָבָה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי. כִּי פְּלִיגִי, לְמֵיקַם עֲלֵיהּ בְּ״בַל תְּאַחֵר״. תַּנָּא קַמָּא סָבַר: שָׁלֹשׁ רְגָלִים אָמַר רַחֲמָנָא — אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: כְּסִדְרָן — אִין, שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן — לָא. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מֵבִיא אָדָם תּוֹדָתוֹ בְּחַג הַסּוּכּוֹת. אֵימַת? אִילֵּימָא בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד — הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא. אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב, וְקָסָבַר נְדָרִים וּנְדָבוֹת קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב. וּמַאי שְׁנָא חַג הַסּוּכּוֹת דְּנָקֵט? רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ, דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא יֵאָמֵר ״חַג הַסּוּכּוֹת״, שֶׁבּוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. לָמָּה נֶאֱמַר — לוֹמַר שֶׁזֶּה אַחֲרוֹן. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לוֹמַר שֶׁזֶּה גּוֹרֵם. וְיוֹצֵא בָּהּ מִשּׁוּם שִׂמְחָה, וְאֵינוֹ יוֹצֵא בָּהּ מִשּׁוּם חֲגִיגָה. פְּשִׁיטָא! דָּבָר שֶׁבְּחוֹבָה הִיא, וְכׇל דָּבָר שֶׁבְּחוֹבָה אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין! לָא צְרִיכָא, דְּאַף עַל גַּב דְּפָרֵישׁ. כְּדִבְעָא מִנֵּיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מֵרַבִּי יוֹחָנָן: הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה וְאֵצֵא בָּהּ יְדֵי חֲגִיגָה, הֲרֵינִי נָזִיר וַאֲגַלַּח מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: נָדוּר, וְאֵינוֹ יוֹצֵא. נָזִיר, וְאֵינוֹ מְגַלֵּחַ. הָהוּא גַּבְרָא דַּאֲמַר לְהוּ: הַבוּ לֵיהּ אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי לִפְלוֹנִי, וְלִנְסֵיב בְּרַתִּי. אָמַר רַב פָּפָּא: אַרְבַּע מְאָה — שָׁקֵיל, וּבְרַתֵּיה — אִי בָּעֵי נָסֵיב, אִי בָּעֵי — לָא נָסֵיב. טַעְמָא דְּאָמַר הַבוּ לֵיהּ וְלִנְסֵיב, אֲבָל אִי אָמַר לִנְסֵיב וְהַבוּ לֵיהּ, אִי נָסֵיב — שָׁקֵיל, וְאִי לָא נָסֵיב — לָא שָׁקֵיל. יָתֵיב מָרִימָר וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְמָרִימָר: אַתּוּן הָכִי מַתְנִיתוּ לַהּ, אֲנַן כְּדִבְעָא מִינֵּיהּ רֵישׁ לָקִישׁ מֵרַבִּי יוֹחָנָן מַתְנִינַן לַהּ. תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק בַּר אַבָּא: ״וַיַּקְרֵב אֶת הָעוֹלָה וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט״, כְּמִשְׁפַּט עוֹלַת נְדָבָה. לִמֵּד עַל עוֹלַת חוֹבָה שֶׁטְּעוּנָה סְמִיכָה. אֲמַר לֵיהּ: דַּאֲמַר לָךְ מַנִּי — בֵּית שַׁמַּאי הִיא, דְּלָא גָּמְרִי שַׁלְמֵי חוֹבָה מִשַּׁלְמֵי נְדָבָה. דְּאִי בֵּית הִלֵּל, כֵּיוָן דְּגָמְרִי שַׁלְמֵי חוֹבָה מִשַּׁלְמֵי נְדָבָה, עוֹלַת חוֹבָה נָמֵי לָא תִּבְעֵי קְרָא, דְּגָמְרִי מֵעוֹלַת נְדָבָה. וּמִמַּאי דְּבֵית הִלֵּל שַׁלְמֵי חוֹבָה מִשַּׁלְמֵי נְדָבָה גָּמְרִי? דִּלְמָא מֵעוֹלַת חוֹבָה גָּמְרִי, וְעוֹלַת חוֹבָה גּוּפָא בָּעֲיָא קְרָא. מַאי שְׁנָא מִשַּׁלְמֵי נְדָבָה דְּלָא גָּמְרִי — שֶׁכֵּן מְצוּיִין. מֵעוֹלַת חוֹבָה נָמֵי לָא גָּמְרִי — שֶׁכֵּן כָּלִיל! אֶלָּא אָתְיָא מִבֵּינַיָּיא. וְסָבְרִי בֵּית שַׁמַּאי שַׁלְמֵי חוֹבָה לָא בָּעוּ סְמִיכָה? וְהָתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל הַסְּמִיכָה עַצְמָהּ שֶׁצָּרִיךְ. עַל מָה נֶחְלְקוּ, עַל תֵּכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה. שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: צָרִיךְ! הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה: לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל תֵּכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה שֶׁצָּרִיךְ, עַל מָה נֶחְלְקוּ — עַל הַסְּמִיכָה עַצְמָהּ, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: צָרִיךְ. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּהִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁהֵבִיא עוֹלָתוֹ לָעֲזָרָה לִסְמוֹךְ עָלֶיהָ בְּיוֹם טוֹב. חָבְרוּ עָלָיו תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי הַזָּקֵן, אָמְרוּ לוֹ: מָה טִיבָהּ שֶׁל בְּהֵמָה זוֹ? אָמַר לָהֶם: נְקֵבָה הִיא, וּלְזִבְחֵי שְׁלָמִים הֲבֵאתִיהָ. כִּשְׁכֵּשׁ לָהֶם בִּזְנָבָהּ, וְהָלְכוּ לָהֶם. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם גָּבְרָה יָדָם שֶׁל בֵּית שַׁמַּאי עַל בֵּית הִלֵּל, וּבִקְּשׁוּ לִקְבּוֹעַ הֲלָכָה כְּמוֹתָן. וְהָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד מִתַּלְמִידֵי שַׁמַּאי הַזָּקֵן, וּבָבָא בֶּן בּוּטָא שְׁמוֹ, שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל, וְשָׁלַח וְהֵבִיא כׇּל צֹאן קֵדָר שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְהֶעֱמִידָן בָּעֲזָרָה, וְאָמַר: כׇּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִסְמוֹךְ — יָבֹא וְיִסְמוֹךְ, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם גָּבְרָה יָדָן שֶׁל בֵּית הִלֵּל וְקָבְעוּ הֲלָכָה כְּמוֹתָן, וְלֹא הָיָה שָׁם אָדָם שֶׁעִרְעֵר בַּדָּבָר כְּלוּם. שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד מִתַּלְמִידֵי בֵּית הִלֵּל שֶׁהֵבִיא עוֹלָתוֹ לָעֲזָרָה לִסְמוֹךְ עָלֶיהָ, מְצָאוֹ תַּלְמִיד אֶחָד מִתַּלְמִידֵי בֵּית שַׁמַּאי, אָמַר לוֹ: מָה זוֹ סְמִיכָה? אָמַר לוֹ: מָה זוֹ שְׁתִיקָה? שִׁתְּקוֹ בִּנְזִיפָה, וְהָלַךְ לוֹ. אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכָּךְ, הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דְּאָמַר לֵיהּ חַבְרֵיהּ מִלְּתָא, לָא לַהְדַּר לֵיהּ מִלְּתָא טְפֵי מִמַּאי דַּאֲמַר לֵיהּ חַבְרֵיהּ, דְּאִיהוּ אָמַר לֵיהּ: ״מָה זוֹ סְמִיכָה״, וְקָא מַהְדַּר לֵיהּ: ״מָה זוֹ שְׁתִיקָה״. תַּנְיָא, אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁאָסוּר לַהֶדְיוֹט — מוּתָּר לַגָּבוֹהַּ, מְקוֹם שֶׁמּוּתָּר לַהֶדְיוֹט — אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוּתָּר לַגָּבוֹהַּ? אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: נְדָרִים וּנְדָבוֹת יוֹכִיחוּ, שֶׁמּוּתָּר לַהֶדְיוֹט וְאָסוּר לַגָּבוֹהַּ! אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: מָה לִנְדָרִים וּנְדָבוֹת — שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהֶם זְמַן, תֹּאמַר בְּעוֹלַת רְאִיָּיה — שֶׁקָּבוּעַ לָהּ זְמַן. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: אַף זוֹ אֵין קָבוּעַ לָהּ זְמַן, דִּתְנַן: מִי שֶׁלֹּא חָג בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל חַג — חוֹגֵג וְהוֹלֵךְ כָּל הָרֶגֶל כּוּלּוֹ, וְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: אַף זוֹ קָבוּעַ לָהּ זְמַן. דִּתְנַן: עָבַר הָרֶגֶל וְלֹא חָג — אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״לָכֶם״ — וְלֹא לְגָבוֹהַּ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״לַה׳״ — כֹּל דְּלַה׳. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לָכֶם״, לָכֶם — וְלֹא לְגוֹיִם, לָכֶם — וְלֹא לִכְלָבִים. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמְרָהּ בְּלָשׁוֹן אַחֶרֶת: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁכִּירָתְךָ סְתוּמָה — כִּירַת רַבְּךָ פְּתוּחָה, בִּמְקוֹם שֶׁכִּירָתְךָ פְּתוּחָה — אֵינוֹ דִּין שֶׁכִּירַת רַבְּךָ פְּתוּחָה? וְכֵן בְּדִין, שֶׁלֹּא יְהֵא שׁוּלְחָנְךָ מָלֵא וְשׁוּלְחַן רַבְּךָ רֵיקָן. בְּמַאי קָא מִפַּלְגִי? מָר סָבַר: נְדָרִים וּנְדָבוֹת קְרֵבִין בְּיוֹם טוֹב, וּמַר סָבַר: אֵין קְרֵבִין בְּיוֹם טוֹב. אָמַר רַב הוּנָא: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר נְדָרִים וּנְדָבוֹת אֵין קְרֵבִין בְּיוֹם טוֹב, לָא תֵּימָא: מִדְּאוֹרָיְיתָא מִחְזֵא חֲזוּ, וְרַבָּנַן הוּא דְּגָזְרִי בְּהוּ גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְשַׁהֶה, אֶלָּא אֲפִילּוּ מִדְּאוֹרָיְיתָא נָמֵי לָא חָזוּ. דְּהָא שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, דְּחוֹבַת הַיּוֹם נִינְהוּ, וְלֵיכָּא לְמִגְזַר שֶׁמָּא יְשַׁהֶה, וְאֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. אִיבַּעְיָא לְהוּ: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר נְדָרִים וּנְדָבוֹת אֵין קְרֵבִין בְּיוֹם טוֹב, עָבַר וְשָׁחַט מַאי? רָבָא אָמַר: זוֹרֵק אֶת הַדָּם עַל מְנָת לְהַתִּיר בָּשָׂר בַּאֲכִילָה. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר: זוֹרֵק אֶת הַדָּם עַל מְנָת לְהַקְטִיר אֵימוּרִין לָעֶרֶב. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ נִטְמָא בָּשָׂר אוֹ שֶׁאָבַד. לְרָבָא — לָא זָרֵיק, לְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא — זָרֵיק. מֵיתִיבִי: כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁשְּׁחָטָן בֵּין לִפְנֵי זְמַנָּן בֵּין לְאַחַר זְמַנָּן — הַדָּם יִזָּרֵק וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל. וְאִם הָיְתָה שַׁבָּת — לֹא יִזְרוֹק. וְאִם זָרַק — הוּרְצָה, עַל מְנָת לְהַקְטִיר אֵימוּרִין לָעֶרֶב. אִם זָרַק, דִּיעֲבַד — אִין, לְכַתְּחִלָּה — לָא! בִּשְׁלָמָא לְרָבָא נִיחָא, אֶלָּא לְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא קַשְׁיָא! קַשְׁיָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: שָׁאנֵי שְׁבוּת שַׁבָּת מִשְּׁבוּת יוֹם טוֹב. בְּעָא מִנֵּיהּ רַב אַוְיָא סָבָא מֵרַב הוּנָא: בְּהֵמָה חֶצְיָהּ שֶׁל גּוֹי וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מַהוּ לְשׇׁחְטָהּ בְּיוֹם טוֹב? אָמַר לֵיהּ: מוּתָּר. אֲמַר לֵיהּ: וְכִי מָה בֵּין זֶה לִנְדָרִים וּנְדָבוֹת? אֲמַר לֵיהּ: עוֹרְבָא פָּרַח! כִּי נְפַק אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בְּרֵיהּ: לָאו הַיְינוּ רַב אַוְיָא סָבָא דְּמִשְׁתַּבַּח לֵיהּ מָר בְּגַוֵּיהּ דְּגַבְרָא רַבָּה הוּא? אֲמַר לֵיהּ: וּמָה אֶעֱבֵיד לֵיהּ, אֲנִי הַיּוֹם ״סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים״, וּבְעָא מִינַּאי מִלְּתָא דְּבָעֲיָא טַעְמָא. וְטַעְמָא מַאי? בְּהֵמָה חֶצְיָהּ שֶׁל גּוֹי וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל מוּתָּר לְשׇׁחְטָהּ בְּיוֹם טוֹב, דְּאִי אֶפְשָׁר לִכְזַיִת בָּשָׂר בְּלֹא שְׁחִיטָה. אֲבָל נְדָרִים וּנְדָבוֹת אָסוּר לְשׇׁחְטָן בְּיוֹם טוֹב, דְּכֹהֲנִים כִּי קָא זָכוּ — מִשֻּׁלְחַן גָּבוֹהַּ קָא זָכוּ. אָמַר רַב חִסְדָּא בְּהֵמָה חֶצְיָהּ שֶׁל גּוֹי וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל — מוּתָּר לְשׇׁחְטָהּ בְּיוֹם טוֹב, דְּאִי אֶפְשָׁר לִכְזַיִת בָּשָׂר בְּלֹא שְׁחִיטָה. עִיסָּה חֶצְיָהּ שֶׁל גּוֹי וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל — אָסוּר לֶאֱפוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב, דְּהָא אֶפְשָׁר לֵיהּ לְמִפְלְגַהּ בְּלֵישָׁה. מֵתִיב רַב חָנָא בַּר חֲנִילַאי: עִיסַּת כְּלָבִים בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִין אוֹכְלִין מִמֶּנָּה — חַיֶּיבֶת בְּחַלָּה, וּמְעָרְבִין בָּהּ, וּמִשְׁתַּתְּפִין בָּהּ, וּמְבָרְכִין עָלֶיהָ, וּמְזַמְּנִין עָלֶיהָ, וְנֶאֱפֵת בְּיוֹם טוֹב, וְאָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח. וְאַמַּאי? וְהָא אֶפְשָׁר לֵיהּ לְמִפְלְגַהּ בְּלֵישָׁה! שָׁאנֵי עִיסַּת כְּלָבִים, הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לְפַיְּיסָן בִּנְבֵלָה. וּמִי אִית לֵיהּ לְרַב חִסְדָּא ״הוֹאִיל״? וְהָא אִתְּמַר: הָאוֹפֶה מִיּוֹם טוֹב לְחוֹל, רַב חִסְדָּא אָמַר: לוֹקֶה, רַבָּה אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה. רַב חִסְדָּא אָמַר: לוֹקֶה, לָא אָמְרִינַן ״הוֹאִיל וּמִקַּלְעִי לֵיהּ אוֹרְחִים חֲזֵי לֵיהּ — הַשְׁתָּא נָמֵי חֲזֵי לֵיהּ״. רַבָּה אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה, אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״. אֶלָּא: לָא תֵּימָא ״הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר״, אֶלָּא כְּגוֹן דְּאִית לֵיהּ נְבֵלָה, דְּוַדַּאי אֶפְשָׁר לְפַיְּיסַן בִּנְבֵלָה. בְּעוֹ מִנֵּיהּ מֵרַב הוּנָא: הָנֵי בְּנֵי בָּאגָא דִּרְמוֹ עֲלַיְיהוּ קִמְחָא דִּבְנֵי חֵילָא מַהוּ לֶאֱפוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב? אֲמַר לֵיהּ: חֲזֵינָא אִי יָהֲבִי לֵיהּ רִפְתָּא לְיָנוֹקָא וְלָא קָפְדִי, כׇּל חֲדָא וַחֲדָא חַזְיָא לְיָנוֹקָא, וּשְׁרֵי. וְאִי לָאו — אָסוּר. וְהָתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּשִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי שֶׁלֹּא בָּא אֶמֶשׁ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. בְּשַׁחֲרִית מְצָאוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא, אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא בָּאתָ אֶמֶשׁ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ? אָמַר לוֹ: בַּלֶּשֶׁת בָּאָה לְעִירֵנוּ, וּבִקְּשָׁה לַחְטוֹף אֶת כָּל הָעִיר, וְשָׁחַטְנוּ לָהֶם עֵגֶל וְהֶאֱכַלְנוּם, וּפְטַרְנוּם לְשָׁלוֹם. אָמַר לוֹ: תָּמֵהַּ אֲנִי אִם לֹא יָצָא שְׂכַרְכֶם בְּהֶפְסֵדְכֶם, שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה: ״לָכֶם״ — וְלֹא לְגוֹיִם. וְאַמַּאי? הָא חֲזֵי לְמֵיכַל מִינֵּיהּ! אָמַר רַב יוֹסֵף: עֵגֶל טְרֵפָה הֲוַאי. וְהָא חֲזֵי לִכְלָבִים! תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: ״אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכׇל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם״, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״לְכׇל נֶפֶשׁ״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ נֶפֶשׁ בְּהֵמָה בַּמַּשְׁמָע, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה״, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לָכֶם״. ״לָכֶם״ — וְלֹא לִכְלָבִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִילּוּ נֶפֶשׁ בְּהֵמָה בַּמַּשְׁמָע. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לָכֶם״ — לָכֶם וְלֹא לְגוֹיִם. וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אֶת הַכְּלָבִים וּלְהוֹצִיא אֶת הַגּוֹיִם? מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַכְּלָבִים — שֶׁמְּזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ, וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת הַגּוֹיִם — שֶׁאֵין מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: וּלְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּאָמַר ״לָכֶם״ וְלֹא לִכְלָבִים, הָנֵי סוּפְלֵי לְחֵיוָתָא הֵיכִי שָׁדֵינַן לְהוּ בְּיוֹם טוֹב? אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וַחֲזוּ לְהַסָּקָה. תִּינַח בְּיַבִּישְׁתָּא, בְּרַטִּיבְתָּא מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֲמַר לֵיהּ: חֲזוּ לְהֶיסֵּק גָּדוֹל. תִּינַח בְּיוֹם טוֹב, בְּשַׁבָּת מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? מְטַלְטְלִינַן לְהוּ אַגַּב רִיפְתָּא. כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: עוֹשֶׂה אָדָם כׇּל צָרְכּוֹ בְּפַת. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מְזַמְּנִין אֶת הַגּוֹי בְּשַׁבָּת, וְאֵין מְזַמְּנִין אֶת הַגּוֹי בְּיוֹם טוֹב, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת נָמֵי לָא, מִשּׁוּם שִׁיּוּרֵי כוֹסוֹת. אִי הָכִי, דִּידַן נָמֵי! דִּידַן חֲזוּ לְתַרְנְגוֹלִין. דִּידְהוּ נָמֵי חֲזוּ לְתַרְנְגוֹלִין! דִּידְהוּ — אִיסּוּרֵי הֲנָאָה נִינְהוּ. וּלְטַלְטְלִינְהוּ אַגַּב כָּסָא? מִי לָא אָמַר רָבָא: מְטַלְטְלִין כָּנוּנָא אַגַּב קִטְמֵיהּ, אַף עַל גַּב דְּאִיכָּא עֲלֵיהּ שִׁבְרֵי עֵצִים! הָתָם — לָאו אִיסּוּרֵי הֲנָאָה נִינְהוּ, הָכָא — אִיסּוּרֵי הֲנָאָה נִינְהוּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: וְלֶהֱוֵי כִּגְרָף שֶׁל רְעִי! אֲמַר לֵיהּ: וְכִי עוֹשִׂין גְּרָף שֶׁל רְעִי לְכַתְּחִלָּה? אַדְבְּרֵיהּ רָבָא לְמָר שְׁמוּאֵל, וּדְרַשׁ: מְזַמְּנִין אֶת הַגּוֹי בְּשַׁבָּת, וְאֵין מְזַמְּנִין אֶת הַגּוֹי בְּיוֹם טוֹב, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ. מָרִימָר וּמַר זוּטְרָא, כִּי הֲוָה מִקְּלַע לְהוּ גּוֹי בְּיוֹם טוֹב, אָמְרִי לֵיהּ: אִי נִיחָא לָךְ בְּמַאי דִּטְרִיחָא לַן מוּטָב, וְאִי לָא — טִרְחָא יַתִּירָא אַדַּעְתָּא דִּידָךְ לָא טָרְחִינַן. מַתְנִי׳ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יָחֵם אָדָם חַמִּין לְרַגְלָיו אֶלָּא אִם כֵּן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. עוֹשֶׂה אָדָם מְדוּרָה וּמִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: הַאי מְדוּרָה מַאן קָתָנֵי לַהּ? דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא, וְשָׁנֵי לְהוּ לְבֵית שַׁמַּאי בֵּין הֲנָאַת כׇּל גּוּפוֹ לַהֲנָאַת אֵבֶר אֶחָד, אוֹ דִלְמָא בֵּית הִלֵּל קָתָנֵי לַהּ, אֲבָל בֵּית שַׁמַּאי לָא שָׁנֵי לְהוּ? תָּא שְׁמַע, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם מְדוּרָה וְיִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. מַתְנִי׳ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַחְמִיר כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי: אֵין טוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין לְכַתְּחִלָּה בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין זוֹקְפִין אֶת הַמְּנוֹרָה בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין אֶלָּא רְקִיקִין. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: מִימֵיהֶן שֶׁל בֵּית אַבָּא לֹא הָיוּ אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין אֶלָּא רְקִיקִין. אָמְרוּ לוֹ: מָה נַעֲשֶׂה לְבֵית אָבִיךְ, שֶׁהָיוּ מַחְמִירִין עַל עַצְמָן וּמְקִילִּין לְכׇל יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין וַחֲרָרִין. גְּמָ׳ הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאַנַּח עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין — מַאי טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי? וְאִי דְּלָא אַנַּח עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין — מַאי טַעְמָא דְּבֵית הִלֵּל? אָמַר רַב הוּנָא: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין, וּכְדֵי חַיָּיו שָׁרוּ לֵיהּ רַבָּנַן. וְרַב הוּנָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַב הוּנָא: מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין — אוֹפִין לוֹ פַּת אַחַת, וּמְבַשְּׁלִין לוֹ קְדֵרָה אַחַת, וּמַדְלִיקִין לוֹ אֶת הַנֵּר. מִשּׁוּם רַבִּי יִצְחָק אָמְרוּ: אַף צוֹלִין לוֹ דָּג קָטָן. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין — אוֹפִין לוֹ פַּת אַחַת, וְטוֹמְנִין לוֹ קְדֵרָה אַחַת, וּמַדְלִיקִין לוֹ אֶת הַנֵּר, וּמְחַמִּין לוֹ קִיתוֹן אֶחָד, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף צוֹלִין לוֹ דָּג קָטָן. רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם שֶׁהִנִּיחַ — וְשָׁאנֵי הַטְמָנָה, דְּמוֹכְחָא מִלְּתָא דְּאַדַּעְתָּא דְשַׁבְּתָא קָעָבֵיד. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: חֲנַנְיָה אוֹמֵר: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין אוֹפִין אֶלָּא אִם כֵּן עֵרֵב בְּפַת, וְאֵין מְבַשְּׁלִין אֶלָּא אִם כֵּן עֵרֵב בְּתַבְשִׁיל, וְאֵין טוֹמְנִין אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ לוֹ חַמִּין טְמוּנִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. הָא הָיוּ לוֹ חַמִּין טְמוּנִין — מִיהָא עָבֵיד, וְאַף עַל גַּב דְּמוֹכְחָא מִלְּתָא דְּאַדַּעְתָּא דְּשַׁבָּת קָעָבֵיד! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: כְּגוֹן שֶׁעֵרַב לָזֶה וְלֹא עֵרַב לְזֶה, וַחֲנַנְיָה הִיא, וְאַלִּיבָּא דְּבֵית שַׁמַּאי. וְאֵין זוֹקְפִין אֶת הַמְּנוֹרָה. מַאי קָא עָבֵיד? אָמַר רַב חִינָּנָא בַּר בִּיסְנָא: הָכָא בִּמְנוֹרָה שֶׁל חֻלְיוֹת עָסְקִינַן, דְּמִחֲזֵי כְּבוֹנֶה. דְּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי: יֵשׁ בִּנְיָן בְּכֵלִים, וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: אֵין בִּנְיָן בְּכֵלִים וְאֵין סְתִירָה בְּכֵלִים. עוּלָּא אִיקְּלַע לְבֵי רַב יְהוּדָה, קָם שַׁמָּעֵיהּ זְקַף לֵהּ לִשְׁרָגָא. אֵיתִיבֵיהּ רַב יְהוּדָה לְעוּלָּא: הַנּוֹתֵן שֶׁמֶן בַּנֵּר — חַיָּיב מִשּׁוּם מַבְעִיר, וְהַמִּסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ — חַיָּיב מִשּׁוּם מְכַבֶּה! אֲמַר לֵיהּ: לָאו אַדַּעְתַּאי. אָמַר רַב: קִנְבָא שְׁרֵי. בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּא בַּר מָרְתָא מֵאַבָּיֵי: מַהוּ לְכַבּוֹת אֶת הַנֵּר מִפְּנֵי דָּבָר אַחֵר? אָמַר לוֹ: אֶפְשָׁר בְּבַיִת אַחֵר. אֵין לוֹ בַּיִת אַחֵר, מַאי? אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת לוֹ מְחִיצָה. אֵין לוֹ לַעֲשׂוֹת מְחִיצָה, מַאי? אֶפְשָׁר לִכְפּוֹת עָלָיו אֶת הַכְּלִי. אֵין לוֹ כְּלִי, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אָסוּר. אֵיתִיבֵיהּ: אֵין מְכַבִּין אֶת הַבְּקַעַת כְּדֵי לָחוּס עָלֶיהָ, וְאִם בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִתְעַשֵּׁן הַבַּיִת אוֹ הַקְּדֵרָה — מוּתָּר! אֲמַר לֵיהּ: הָהִיא רַבִּי יְהוּדָה הִיא, כִּי קָאָמֵינָא אֲנָא, לְרַבָּנַן. בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה: מַהוּ לְכַבּוֹת אֶת הַדְּלֵקָה בְּיוֹם טוֹב? הֵיכָא דְּאִיכָּא סַכָּנַת נְפָשׁוֹת — לָא קָא מִבַּעְיָא לִי, דַּאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת שְׁרֵי. כִּי קָמִבַּעְיָא לִי מִשּׁוּם אִבּוּד מָמוֹן, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אָסוּר. אֵיתִיבֵיהּ: אֵין מְכַבִּין אֶת הַבְּקַעַת כְּדֵי לְחוּס עָלֶיהָ, וְאִם בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִתְעַשֵּׁן הַבַּיִת אוֹ הַקְּדֵרָה — מוּתָּר! הָהִיא רַבִּי יְהוּדָה הִיא, כִּי קָאָמֵינָא אֲנָא, לְרַבָּנַן. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב אָשֵׁי מֵאַמֵּימָר: מַהוּ לִכְחוֹל אֶת הָעַיִן בְּיוֹם טוֹב? הֵיכָא דְּאִיכָּא סַכָּנָה, כְּגוֹן: רִירָא, דִּיצָא, דְּמָא, דִּמְעֲתָא, וְקַדַּחְתָּא, וּתְחִלַּת אוּכְלָא — לָא מִבַּעְיָא לִי, דַּאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת שְׁרֵי. כִּי קָמִבַּעְיָא לִי, סוֹף אוּכְלָא וּפַצּוֹחֵי עֵינָא, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אָסוּר. אֵיתִיבֵיהּ: אֵין מְכַבִּין אֶת הַבְּקַעַת, וְשַׁנִּי לֵיהּ כִּדְשַׁנִּין. אַמֵּימָר שָׁרֵי לְמִכְחַל עֵינָא מִגּוֹי בְּשַׁבְּתָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אַמֵּימָר גּוּפֵיהּ כְּחַל עֵינָא מִגּוֹי בְּשַׁבְּתָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: מַאי דַּעְתָּיךְ — דְּאָמַר עוּלָּא בְּרֵיהּ דְּרַב עִילַּאי כׇּל צׇרְכֵי חוֹלֶה עוֹשִׂין עַל יְדֵי גּוֹי בְּשַׁבָּת, וְאָמַר רַב הַמְנוּנָא: כׇּל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה — אוֹמֵר לְגוֹי וְעוֹשֶׂה. הָנֵי מִילֵּי, הֵיכָא דְּלָא מְסַיַּיע בַּהֲדֵיהּ. אֲבָל מָר קָא מְסַיַּיע בַּהֲדֵיהּ, דְּקָא עָמֵיץ וּפָתַח! אֲמַר לֵיהּ: אִיכָּא רַב זְבִיד דְּקָאֵי כְּוָתָךְ, וְשַׁנַּיי לֵיהּ: מְסַיֵּיעַ אֵין בּוֹ מַמָּשׁ. אַמֵּימָר שְׁרָא לְמִכְחַל עֵינָא בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר, וְהָאָמַר רָבָא: מֵת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן — יִתְעַסְּקוּ בּוֹ עַמְמִין, בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי — יִתְעַסְּקוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל. וַאֲפִילּוּ בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבֵיצָה! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא כִּנְהַרְדָּעֵי סְבִירָא לִי, דְּאָמְרִי אַף בְּבֵיצָה. וּמַאי דַּעְתָּיךְ — דִּלְמָא מְעַבְּרִי לֵיהּ לֶאֱלוּל? הָאָמַר רַב חִינָּנָא בַּר כָּהֲנָא: מִימוֹת עֶזְרָא וְאֵילָךְ לֹא מָצִינוּ אֱלוּל מְעוּבָּר. וְאֵין אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין אֶלָּא רְקִיקִין. תָּנוּ רַבָּנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין אוֹפִין פַּת עָבָה בְּפֶסַח, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. וְכַמָּה פַּת עָבָה — אָמַר רַב הוּנָא: טֶפַח. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּלֶחֶם הַפָּנִים, טֶפַח. מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: אִם אָמְרוּ בִּזְרִיזִין — יֹאמְרוּ בְּשֶׁאֵינָן זְרִיזִין? אִם אָמְרוּ בְּפַת עֲמִלָה — יֹאמְרוּ בְּפַת שֶׁאֵינָהּ עֲמִלָה? אִם אָמְרוּ בְּעֵצִים יְבֵשִׁים — יֹאמְרוּ בְּעֵצִים לַחִים? אִם אָמְרוּ בַּתַּנּוּר חַם — יֹאמְרוּ בְּתַנּוּר צוֹנֵן? אִם אָמְרוּ בְּתַנּוּר שֶׁל מַתֶּכֶת — יֹאמְרוּ בְּתַנּוּר שֶׁל חֶרֶס? אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: שְׁאֵלִית אֶת רַבִּי בְּיִחוּד, וּמַנּוּ — רַב: מַאי פַּת עָבָה? פַּת מְרוּבָּה. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: שְׁאֵלִית אֶת רַבִּי בְּיִחוּד, וּמַנּוּ — רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ: מַאי פַּת עָבָה? פַּת מְרוּבָּה. וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ פַּת עָבָה? מִשּׁוּם דִּנְפִישָׁא בְּלִישָׁה. אִי נָמֵי, בְּאַתְרֵיהּ דְּהַאי תַּנָּא, פַּת מְרוּבָּה — פַּת עָבָה קָרוּ לֵיהּ מִכְּדִי מִשּׁוּם דְּקָטָרַח טִרְחָא דְּלָא צְרִיךְ הוּא, מַאי אִרְיָא פֶּסַח? אֲפִילּוּ בִּשְׁאָר יָמִים טוֹבִים נָמֵי! אִין הָכִי נָמֵי. וְתַנָּא, בְּיוֹם טוֹב דְּפֶסַח קָאֵי. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין אוֹפִין פַּת מְרוּבָּה בְּיוֹם טוֹב, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. מַתְנִי׳ אַף הוּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים לְהָקֵל: מְכַבְּדִין בֵּית הַמִּטּוֹת, וּמַנִּיחִין אֶת הַמּוּגְמָר בְּיוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂין גְּדִי מְקוּלָּס בְּלֵילֵי פְסָחִים. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. גְּמָ׳ אָמַר רַב אַסִּי: מַחְלוֹקֶת לְגַמֵּר, אֲבָל לְהָרִיחַ — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. מֵיתִיבִי: אֵין מְכַבְּדִין בֵּית הַמִּטּוֹת בְּיוֹם טוֹב, וְשֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל מְכַבְּדִין. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק: פְּעָמִים הַרְבֵּה נִכְנַסְתִּי אַחַר אַבָּא, לְבֵית רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְלֹא הָיוּ מְכַבְּדִין בֵּית הַמִּטּוֹת בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא מְכַבְּדִין אוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וּפוֹרְסִין עֲלֵיהֶם סְדִינִין. לְמָחָר, כְּשֶׁאוֹרְחִים נִכְנָסִין, מְסַלְּקִין אֶת הַסְּדִינִין וְנִמְצָא הַבַּיִת מִתְכַּבֵּד מֵאֵלָיו. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, אַף בַּשַּׁבָּת מוּתָּר לַעֲשׂוֹת כֵּן. וְאֵין מַנִּיחִין אֶת הַמּוּגְמָר בְּיוֹם טוֹב, וְשֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַנִּיחִין. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק: פְּעָמִים הַרְבֵּה נִכְנַסְתִּי אַחַר אַבָּא לְבֵית רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִין אֶת הַמּוּגְמָר בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא מְבִיאִין עַרְדַּסְקָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וּמְעַשְּׁנִין אוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וּפוֹקְקִין נִקְבֵיהֶן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. לְמָחָר, כְּשֶׁאוֹרְחִים נִכְנָסִין, פּוֹתְחִין אֶת נִקְבֵיהֶן וְנִמְצָא הַבַּיִת מִתְגַּמֵּר מֵאֵלָיו. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, אַף בַּשַּׁבָּת מוּתָּר לַעֲשׂוֹת כֵּן. אֶלָּא, אִי אִתְּמַר הָכִי אִתְּמַר, אָמַר רַב אַסִּי: מַחְלוֹקֶת לְהָרִיחַ, אֲבָל לְגַמֵּר — אָסוּר. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לְעַשֵּׁן? רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: אָסוּר. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מוּתָּר. רַב הוּנָא אָמַר: אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁמְּכַבֶּה. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: וְנֵימָא מָר — מִפְּנֵי שֶׁמַּבְעִיר? אֲמַר לֵיהּ: תְּחִלָּתוֹ מְכַבֶּה וְסוֹפוֹ מַבְעִיר. אָמַר רַב יְהוּדָה: עַל גַּבֵּי גַּחֶלֶת — אָסוּר. עַל גַּבֵּי חֶרֶס — מוּתָּר. וְרַבָּה אָמַר: עַל גַּבֵּי חֶרֶס נָמֵי אָסוּר, מִשּׁוּם דְּקָא מוֹלֵיד רֵיחָא. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: סַחוֹפֵי כָּסָא אַשִּׁירָאֵי בְּיוֹמָא טָבָא — אָסוּר, מַאי טַעְמָא — מִשּׁוּם דְּקָמוֹלֵיד רֵיחָא. וּמַאי שְׁנָא מִמּוֹלְלוֹ וּמֵרִיחַ בּוֹ וְקוֹטְמוֹ וּמֵרֵיחַ בּוֹ? הָתָם — רֵיחָא מִיהָא אִיתָא, וְאוֹסוֹפֵי הוּא דְּקָא מוֹסִיף רֵיחָא. הָכָא — אוֹלוֹדֵי הוּא דְּקָמוֹלֵיד רֵיחָא. רָבָא אָמַר: עַל גַּבֵּי גַּחֶלֶת נָמֵי מוּתָּר, מִידֵּי דְּהָוֵה אַבִּשְׂרָא אַגּוּמְרֵי. דָּרֵשׁ רַב גְּבִיהָא מִבֵּי כְתִיל אַפִּתְחָא דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא: קִטּוּרָא שְׁרֵי. אֲמַר לֵיהּ אַמֵּימָר: מַאי ״קִטּוּרָא״? אִי קִטּוּרָא בִּידֵי — מַעֲשֵׂה אוּמָּן הוּא, וְאִי לְעַשֵּׁן — אָסוּר, דְּהָא קָא מְכַבֶּה! אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי: לְעוֹלָם לְעַשֵּׁן, מִידֵּי דְּהָוֵה אַבִּשְׂרָא אַגּוּמְרֵי. אִיכָּא דְאָמְרִי. אֲמַר לֵיהּ אַמֵּימָר: מַאי ״קִטּוּרָא״? אִי קִטּוּרָא בִּידֵי — מַעֲשֵׂה אוּמָּן הוּא. אִי לְעַשֵּׁן — אָסוּר דְּקָא מוֹלֵיד רֵיחָא! אָמַר רַב אָשֵׁי: אֲנָא אַמְרִיתַהּ נִהֲלֵיהּ, וּמִשְּׁמֵיהּ דְּגַבְרָא רַבָּה אַמְרִיתַהּ נִהֲלֵיהּ: לְעוֹלָם לְעַשֵּׁן, וּמִידֵּי דְּהָוֵה אַבִּשְׂרָא אַגּוּמְרֵי. וְעוֹשִׂין גְּדִי מְקוּלָּס. תַּנְיָא רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: תּוֹדוֹס אִישׁ רוֹמִי הִנְהִיג אֶת בְּנֵי רוֹמִי לֶאֱכוֹל גְּדִי מְקוּלָּס בְּלֵילֵי פְּסָחִים. שְׁלַחוּ לֵיהּ: אִלְמָלֵא תּוֹדוֹס אַתָּה, גּוֹזְרָנוּ עָלֶיךָ נִדּוּי, שֶׁאַתָּה מַאֲכִיל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קָדָשִׁים בַּחוּץ. קָדָשִׁים סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: כְּעֵין קָדָשִׁים. מַתְנִי׳ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִים: פָּרָתוֹ יוֹצְאָה בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ. וּמְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב. וְשׁוֹחֲקִין אֶת הַפִּלְפְּלִין בָּרֵחַיִם שֶׁלָּהֶן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה חַבּוּרָה, אֲבָל מְקַרְצְפִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מְקָרְדִין, אַף לֹא מְקַרְצְפִין. גְּמָ׳ לְמֵימְרָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה חֲדָא פָּרָה הַוְיָא לֵיהּ? וְהָאָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: תְּלֵיסַר אַלְפֵי עִגְלֵי הֲוָה מְעַשַּׂר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מֵעֶדְרֵיהּ כׇּל שַׁתָּא וְשַׁתָּא. תָּנָא: לֹא שֶׁלּוֹ הָיְתָה, אֶלָּא שֶׁל שְׁכֶנְתּוֹ הָיְתָה, וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא מִיחָה בָּהּ — נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ. וּמְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ קֵרוּד וְאֵיזֶהוּ קִרְצוּף? קֵרוּד — קְטַנִּים וְעוֹשִׂין חַבּוּרָה, קִרְצוּף — גְּדוֹלִים וְאֵין עוֹשִׂין חַבּוּרָה. וְשָׁלֹשׁ מַחְלוֹקוֹת בַּדָּבָר, רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין — אָסוּר. מִיהוּ: קֵרוּד — קְטַנִּים, וְעוֹשִׂין חַבּוּרָה. קִרְצוּף — גְּדוֹלִים, וְאֵין עוֹשִׂין חַבּוּרָה. וְלָא גָּזְרִינַן קִרְצוּף אַטּוּ קֵרוּד. וְרַבָּנַן סָבְרִי נָמֵי כְּרַבִּי יְהוּדָה, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין — אָסוּר, וְגָזְרִינַן קִרְצוּף אַטּוּ קֵרוּד. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין — מוּתָּר, וּבֵין קֵרוּד וּבֵין קִרְצוּף שְׁרֵי. אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב נַחְמָן לְחוֹדֵיהּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, שֶׁהֲרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מוֹדֶה לוֹ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: וְלֵימָא מָר, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁהֲרֵי חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לִי, וְעוֹד שֶׁהֲרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מוֹדֶה לוֹ. מַתְנִי׳ הָרֵחַיִם שֶׁל פִּלְפְּלִין, טְמֵאָה מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה כֵּלִים: מִשּׁוּם כְּלִי קִבּוּל, וּמִשּׁוּם כְּלִי מַתֶּכֶת, וּמִשּׁוּם כְּלִי כְּבָרָה. גְּמָ׳ תָּנָא: תַּחְתּוֹנָה — מִשּׁוּם כְּלִי קִבּוּל, אֶמְצָעִית — מִשּׁוּם כְּלִי כְּבָרָה, עֶלְיוֹנָה — מִשּׁוּם כְּלִי מַתֶּכֶת. מַתְנִי׳ עֲגָלָה שֶׁל קָטָן — טְמֵאָה מִדְרָס, וְנִטֶּלֶת בְּשַׁבָּת, וְאֵינָהּ נִגְרֶרֶת אֶלָּא עַל גַּבֵּי כֵלִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל הַכֵּלִים אֵין נִגְרָרִין, חוּץ מִן הָעֲגָלָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כּוֹבֶשֶׁת. גְּמָ׳ עֲגָלָה שֶׁל קָטָן — טְמֵאָה מִדְרָס, דְּהָא סָמֵיךְ עִלָּוַיהּ. וְנִטֶּלֶת בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא תּוֹרַת כְּלִי עֲלַהּ. וְאֵינָהּ נִגְרֶרֶת אֶלָּא עַל גַּבֵּי כֵלִים. עַל גַּבֵּי כֵלִים — אִין, עַל גַּבֵּי קַרְקַע — לָא. מַאי טַעְמָא, דְּקָא עָבֵיד חָרִיץ. מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין — אָסוּר. דְּאִי רַבִּי שִׁמְעוֹן, הָאָמַר: דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין — מוּתָּר. דִּתְנַן רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: גּוֹרֵר אָדָם מִטָּה כִּסֵּא וְסַפְסָל, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹת חָרִיץ. אֵימָא סֵיפָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין הַכֹּל נִגְרָרִין בְּשַׁבָּת, חוּץ מִן הָעֲגָלָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כּוֹבֶשֶׁת. מִפְּנֵי שֶׁכּוֹבֶשֶׁת — אִין, אֲבָל חָרִיץ — לָא עָבְדָא? תְּרֵי תַנָּאֵי, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה. הֲדַרַן עֲלָךְ יוֹם טוֹב

7 סנהדרין פתח ↗

אָמַר לָהּ: בִּתִּי, בְּשָׁעָה שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין בַּמֶּה יִתְעַסְּקוּ? אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם בַּעֲלֵי מִקְרָא הֵן – יַעַסְקוּ בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים. אִם בַּעֲלֵי מִשְׁנָה הֵן – יַעַסְקוּ בַּמִּשְׁנָה, בַּהֲלָכוֹת וּבְהַגָּדוֹת. וְאִם בַּעֲלֵי תַלְמוּד הֵן – יַעַסְקוּ בְּהִלְכוֹת פֶּסַח בַּפֶּסַח, בְּהִלְכוֹת עֲצֶרֶת בָּעֲצֶרֶת, בְּהִלְכוֹת חַג בֶּחָג. הֵעִיד רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲנַנְיָא: כׇּל הַקּוֹרֵא פָּסוּק בִּזְמַנּוֹ מֵבִיא טוֹבָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב״.

7 סוכה פתח ↗

הִגִּיעַ חַמָּה לַחֲצִי הַסּוּכָּה, אָמַר לוֹ: מַהוּ שֶׁאֶפְרוֹשׂ עָלֶיהָ סָדִין? אָמַר לוֹ: אֵין לְךָ כׇּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יָצְאוּ מִמֶּנּוּ נְבִיאִים. שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין הֶעֱמִידוּ מְלָכִים עַל פִּי נְבִיאִים. הִגִּיעַ חַמָּה לְמַרְגְּלוֹתָיו שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, נָטַל יוֹחָנָן סָדִין וּפֵירַשׂ עָלֶיהָ, הִפְשִׁיל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר טַלִּיתוֹ לַאֲחוֹרָיו וְיָצָא. לֹא מִפְּנֵי שֶׁהִפְלִיגוֹ בִּדְבָרִים, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא אָמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע מִפִּי רַבּוֹ לְעוֹלָם.

7 מגילה פתח ↗

מַאי אִרְיָא פּוּרִים? אֲפִילּוּ יוֹם טוֹב נָמֵי! דְּתַנְיָא: מֹשֶׁה תִּיקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ שׁוֹאֲלִין וְדוֹרְשִׁין בְּעִנְיָנוֹ שֶׁל יוֹם: הִלְכוֹת פֶּסַח בַּפֶּסַח, הִלְכוֹת עֲצֶרֶת בָּעֲצֶרֶת, וְהִלְכוֹת חַג בֶּחָג!

8 שבת פתח ↗

בַּעֲוֹן עִינּוּי הַדִּין, וְעִיוּוּת הַדִּין, וְקִלְקוּל הַדִּין, וּבִיטּוּל תּוֹרָה — חֶרֶב וּבִיזָּה רָבָה, וְדֶבֶר וּבַצּוֹרֶת בָּא, וּבְנֵי אָדָם אוֹכְלִין וְאֵינָן שְׂבֵעִין, וְאוֹכְלִין לַחְמָם בְּמִשְׁקָל. דִּכְתִיב: ״וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְגוֹ׳״. וְאֵין ״בְּרִית״ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ״.

8 בראשית רבה פתח ↗

וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָּאָדָם בראשית ו, ג, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אֵינִי נוֹתֵן רוּחִי בָּהֶם בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי נוֹתֵן מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר יחזקאל לו, כז: וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. רַבִּי יַנַּאי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, תַּרְוֵיהוֹן אָמְרִין אֵין גֵּיהִנֹּם לֶעָתִיד לָבוֹא אֶלָּא יוֹם הוּא שֶׁמְלַהֵט אֶת הָרְשָׁעִים, מַה טַּעַם מלאכי ג, יט: כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא. וְרַבָּנָן אָמְרֵי יֵשׁ גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה לא, ט: נְאֻם ה' אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן וְתַנּוּר לוֹ בִּיְרוּשָׁלָיִם. רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי אִלְעָי אָמַר לֹא יוֹם וְלֹא גֵּיהִנֹּם אֶלָּא אֵשׁ הִיא שֶׁתִּהְיֶה יוֹצֵאת מִגּוּפוֹ שֶׁל רָשָׁע וּמְלַהַטְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה לג, יא: תַּהֲרוּ חֲשַׁשׁ תֵּלְדוּ קַשׁ רוּחֲכֶם אֵשׁ תֹּאכַלְכֶם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעָי מַהוּ לֹא יָדוֹן רוּחִי עוֹד אֵין הָרוּחוֹת הַלָּלוּ נִדּוֹנוֹת לְפָנַי לְעוֹלָם. רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַב אֲחָא אָמַר בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מַחֲזִיר הָרוּחַ לִנְדָנָה אֵינִי מַחֲזִיר רוּחָן לְנִדְנֵיהֶן. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אֵינִי מְמַלֵּא רוּחִי בָּהֶן בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מְמַלֵּא רוּחִי בָּאָדָם, לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הָרוּחַ הִיא נִבְזֶקֶת בְּאֶחָד מֵאֵבָרָיו, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא הִיא נִבְזֶקֶת בְּכָל הַגּוּף, הֲדָא הוּא דִכְתִיב יחזקאל לו, כז: וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. אָמַר רַבִּי יוּדָן בֶּן בְּתֵירָא עוֹד אֵינִי דָּן אֶת הַדִּין הַזֶּה לְעוֹלָם. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵף אָמַר בראשית ח, כא: לֹא אֹסִף, וְלֹא אֹסִף, לִסְגֵּי לִסְגֵּי. רַבָּנָן אָמְרֵי לֹא אֹסִף לִבְנֵי נֹחַ, לֹא אֹסִף לְדוֹרוֹת, אֲנִי אָמַרְתִּי שֶׁתְּהֵא רוּחִי דָּנָה בָּהֶן וְהֵן לֹא בִּקְּשׁוּ, הֲרֵי אֲנִי מְשַׁגְּמָן בְּיִסּוּרִין. אֲנִי אָמַרְתִּי שֶׁתְּהֵא רוּחִי דָנָה בָּהֶן וְהֵן לֹא כִּחֲשׁוּ, הֲרֵינִי מְשַׁגְּמָן אֵלּוּ בְּאֵלּוּ, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֵין לְךָ שֶׁהוּא מִתְחַיֵּב בָּאָדָם הַזֶּה אֶלָּא אָדָם כַּיּוֹצֵא בּוֹ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר אֲפִלּוּ זְאֵב וְכֶלֶב. רַבִּי הוּנָא בַּר גּוּרְיוֹן אָמַר אֲפִלּוּ מַקֵּל אֲפִלּוּ רְצוּעָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ישעיה ט, ג: כִּי אֶת עֹל סֻבֳּלוֹ וְאֵת מַטֵּה שִׁכְמוֹ שֵׁבֶט הַנֹּגֵשׂ בּוֹ הַחִתֹּתָ כְּיוֹם מִדְיָן, כְּיוֹם הַדִּין. אָמַר רַבִּי אַחָא אַף אִילָנֵי סְרַק עֲתִידִין לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. רַבָּנָן אָמְרֵי מֵהָכָא דברים כ, יט: כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, מָה הָאָדָם נוֹתֵן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, אַף עֵצִים נוֹתְנִין דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה אֵינִי דָן רוּחָן בְּעַצְמָן, שֶׁבָּשָׂר וָדָם הֵן, אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם מִעוּט שָׁנִים שֶׁקָּצַבְתִּי עֲלֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאַחַר כָּךְ אֲנִי מְשַׁגְּמָן בְּיִסּוּרִין. אָמַר רַבִּי אַיְבוּ מִי גָרַם לָהֶם שֶׁיִּמְרְדוּ בִּי לֹא עַל יְדֵי שֶׁלֹא שִׁגַּמְתִּי אוֹתָם בְּיִסּוּרִין, הַדֶּלֶת הַזּוֹ מִי מַעֲמִידוֹ שְׁגָמָיו. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֵין דִּין יֵשׁ דִּין. רַבִּי בֵּיבֵי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי בְּשִׁיטַת רַבִּי אֶלְעָזָר בראשית ו, ג: לֹא יָדוֹן רוּחִי. אָמַר רַבִּי מֵאִיר הֵן לֹא עָשׂוּ מִדַּת הַדִּין לְמַטָּה, אַף אֲנִי אֵינִי עוֹשֶׂה מִדַּת הַדִּין לְמַעְלָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב איוב ד, כא: הֲלֹא נִסַּע יִתְרָם בָּם יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה, בְּלֹא חָכְמַת הַתּוֹרָה. איוב ד, כ: מִבֹּקֶר לָעֶרֶב יֻכַּתּוּ מִבְּלִי מֵשִׂים לָנֶצַח יֹאבֵדוּ, וְאֵין מֵשִׂים אֶלָּא דִּין, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר שמות כא, א: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי עוֹד אֵינִי דָן מִדַּת הַדִּין כְּנֶגֶד מִדַּת רַחֲמִים. רַבִּי אוֹמֵר וְיֹאמַר דּוֹר הַמַּבּוּל לַה' לֹא יָדוֹן. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא תהלים י, יג: עַל מֶה נִאֵץ רָשָׁע אֱלֹהִים אָמַר בְּלִבּוֹ לֹא תִדְרשׁ, לֵית דִּין וְלֵית דַּיָּן, אֲבָל אִית דִּין וְאִית דַּיָּן. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אֲפִלּוּ נֹחַ שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר מֵהֶם לֹא שֶׁהָיָה כְּדַי, אֶלָּא שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁמּשֶׁה עָתִיד לַעֲמֹד מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר בְּשַׁגָּם, זֶה משֶׁה, דְּחוּשְׁבְּנֵיהּ דְּדֵין הוּא חוּשְׁבְּנֵיהּ דְּדֵין. רַבָּנָן מַיְיתוּ לָהּ מֵהָכָא, וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וּמשֶׁה חַי מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.

10 כתובות פתח ↗

אָמַר רַבִּי אִילְעָא, בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ: הַמְבַזְבֵּז — אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַמְבַזְבֵּז — אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ, שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁבִּקֵּשׁ לְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ, וְלֹא הִנִּיחַ לוֹ חֲבֵירוֹ. וּמַנּוּ — רַבִּי יְשֵׁבָב. וְאָמְרִי לַהּ: רַבִּי יְשֵׁבָב, וְלֹא הִנִּיחוֹ חֲבֵירוֹ, וּמַנּוּ — רַבִּי עֲקִיבָא.

10 בבא קמא פתח ↗

הָא אִיתְהֲנִית! אֲמַר לֵיהּ: מַתְנִיתִין הִיא. הֵי מַתְנִיתִין? אֲמַר לֵיהּ: לְכִי תְּשַׁמֵּשׁ לִי. שְׁקַל סוּדָרֵיהּ כְּרַךְ לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִם נֶהֱנֵית – מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית. אָמַר רָבָא: כַּמָּה לָא חָלֵי וְלָא מַרְגֵּישׁ גַּבְרָא דְּמָרֵיהּ סַיְּיעֵיהּ – דְּאַף עַל גַּב דְּלָא דָּמֵי לְמַתְנִיתִין, קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ. הַאי זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה חָסֵר, וְהַאי זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה לֹא חָסֵר הוּא! וְרָמֵי בַּר חָמָא – סְתַם פֵּירוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אַפְקוֹרֵי מַפְקַר לְהוּ. תְּנַן: הַמַּקִּיף חֲבֵירוֹ מִשָּׁלֹשׁ רוּחוֹתָיו, וְגָדַר אֶת הָרִאשׁוֹנָה וְאֶת הַשְּׁנִיָּה וְאֶת הַשְּׁלִישִׁית – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ. הָא רְבִיעִית – מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ; שְׁמַע מִינַּהּ: זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה לֹא חָסֵר – חַיָּיב! שָׁאנֵי הָתָם, דַּאֲמַר לֵיהּ: אַתְּ גְּרַמְתְּ לִי הֶקֵּיפָא יַתִּירָא. תָּא שְׁמַע, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אִם עָמַד נִיקָּף וְגָדַר אֶת הָרְבִיעִית – מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל. טַעְמָא דְּגָדַר נִיקָּף, הָא מַקִּיף – פָּטוּר; שְׁמַע מִינַּהּ, זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה לֹא חָסֵר – פָּטוּר! שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר לֵיהּ: לְדִידִי סַגִּי לִי בִּנְטִירָא בַּר זוּזָא. תָּא שְׁמַע: הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּיה שֶׁל שְׁנַיִם, שֶׁנָּפְלוּ; אָמַר בַּעַל הָעֲלִיָּיה לְבַעַל הַבַּיִת לִבְנוֹת, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה – הֲרֵי בַּעַל הָעֲלִיָּיה בּוֹנֶה בַּיִת וְיוֹשֵׁב בָּהּ, עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ יְצִיאוֹתָיו. יְצִיאוֹתָיו הוּא דִּמְחַיֵּיב לֵיהּ בַּעַל הַבַּיִת, הָא שְׂכָרוֹ – לָא; שְׁמַע מִינַּהּ, זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה לֹא חָסֵר – פָּטוּר! שָׁאנֵי הָתָם, דְּבֵיתָא לַעֲלִיָּיה מִשְׁתַּעְבַּד. תָּא שְׁמַע, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף זֶה הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ – צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. שְׁמַע מִינַּהּ: זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה לֹא חָסֵר – חַיָּיב! שָׁאנֵי הָתָם, מִשּׁוּם שַׁחְרוּרִיתָא דְאַשְׁיָיתָא. שַׁלְּחוּהָ בֵּי רַבִּי אַמֵּי, אָמַר: וְכִי מָה עָשָׂה לוֹ, וּמָה חִסְּרוֹ, וּמָה הִזִּיקוֹ? רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר: נִתְיַישֵּׁב בַּדָּבָר. הֲדַר שַׁלְּחוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר: כּוּלֵּיהּ הַאי שָׁלְחוּ לִי וְאָזְלִי! אִילּוּ אַשְׁכַּחִי בַּהּ טַעְמָא, לָא שָׁלַחְנָא לְהוּ?! אִתְּמַר, רַב כָּהֲנָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. אָמַר רַב פָּפָּא: הָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ – לָאו בְּפֵירוּשׁ אִתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִתְּמַר. דִּתְנַן: נָטַל אֶבֶן אוֹ קוֹרָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ – הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל. נְתָנָהּ לַחֲבֵירוֹ – הוּא מָעַל, וַחֲבֵירוֹ לֹא מָעַל. בְּנָאָהּ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ – הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל, עַד שֶׁיָּדוּר תַּחְתֶּיהָ שָׁוֶה פְּרוּטָה. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁהִנִּיחָהּ עַל פִּי אֲרוּבָּה. וְיָתֵיב רַבִּי אֲבָהוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: זֹאת אוֹמֶרֶת, הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ – צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר; וּשְׁתֵק לֵיהּ. אִיהוּ סָבַר – מִדִּשְׁתֵיק, מוֹדֶה לֵיהּ. וְלָא הִיא, אַשְׁגּוֹחֵי לָא אַשְׁגַּח בֵּיהּ. כִּדְרַבָּה, דְּאָמַר רַבָּה: הֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא מִדַּעַת –

11 שבת פתח ↗

אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה בִּמְתַקֵּן, בִּמְקַלְקֵל מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? אָמַר רַבִּי אָבִין: הַאי נָמֵי מְתַקַּן הוּא, דְּקָעָבֵיד נַחַת רוּחַ לְיִצְרוֹ. וּכְהַאי גַּוְונָא מִי שְׁרֵי? וְהָתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם חִילְפָא בַּר אַגְרָא שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: הַמְקָרֵע בְּגָדָיו בַּחֲמָתוֹ, וְהַמְשַׁבֵּר כֵּלָיו בַּחֲמָתוֹ, וְהַמְפַזֵּר מְעוֹתָיו בַּחֲמָתוֹ, יְהֵא בְּעֵינֶיךָ כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. שֶׁכָּךְ אוּמָּנוּתוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרָע: הַיּוֹם אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה כָּךְ, וּלְמָחָר אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה כָּךְ, עַד שֶׁאוֹמֵר לוֹ עֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה וְהוֹלֵךְ וְעוֹבֵד. אָמַר רַבִּי אָבִין: מַאי קְרָאָה — ״לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר״, אֵיזֶהוּ אֵל זָר שֶׁיֵּשׁ בְּגוּפוֹ שֶׁל אָדָם? הֱוֵי אוֹמֵר, זֶה יֵצֶר הָרָע.

11 פסחים פתח ↗

רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כׇּל אָדָם שֶׁכּוֹעֵס, אִם חָכָם הוּא — חׇכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, אִם נָבִיא הוּא — נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. אִם חָכָם הוּא חׇכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ — מִמֹּשֶׁה, דִּכְתִיב: ״וַיִּקְצוֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה וְגוֹ׳״, מִכְּלָל דְּמֹשֶׁה אִיעֲלַם מִינֵּיהּ.

12 ברכות פתח ↗

אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁחֲסִידִים הֵם — תּוֹרָתָם מִשְׁתַּמֶּרֶת, וּמְלַאכְתָּן מִתְבָּרֶכֶת.

15 פסחים פתח ↗

אַשְׁכְּחֵיהּ רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף לְרַבִּי אֲבָהוּ דַּהֲוָה קָאֵי בְּאוּכְלוּסָא דְאִינָשֵׁי, אֲמַר לֵיהּ: מַתְנִיתִין מַאי? אֲמַר לֵיהּ: רֵישָׁא בְּעוֹקֵר וְסֵיפָא בְּטוֹעֶה. תְּנָא מִינֵּיהּ אַרְבְּעִין זִימְנִין וְדָמֵי לֵיהּ כְּמַאן דְּמַנְּחָא בְּכִיסֵיהּ.

15 בבא מציעא פתח ↗

רַב יוֹסֵף יְתֵיב אַרְבְּעִין תַּעֲנִיָּתָא, וְאַקְרְיוּהּ ״לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ״. יְתֵיב אַרְבָּעִים תַּעֲנִיָּתָא אַחֲרִינֵי, וְאַקְרְיוּהוּ ״לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ״. יְתֵיב מְאָה אַרְבְּעִין תַּעֲנִיָּתָא אַחְרָינְיָאתָא, וְאַקְרְיוּהּ ״לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ״. אָמַר: מִכָּאן וְאֵילָךְ לָא צְרִיכְנָא – תּוֹרָה מְחַזֶּרֶת עַל אַכְסַנְיָא שֶׁלָּהּ.

15 חגיגה פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ בַּר הֵי הֵי לְהִלֵּל, מַאי דִּכְתִיב: ״וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עוֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ״, הַיְינוּ ״צַדִּיק״ — הַיְינוּ ״עוֹבֵד אֱלֹהִים״, הַיְינוּ ״רָשָׁע״ — הַיְינוּ ״אֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ״! אֲמַר לֵיהּ: ״עֲבָדוֹ״ וְ״לֹא עֲבָדוֹ״ — תַּרְוַיְיהוּ צַדִּיקֵי גְּמוּרֵי נִינְהוּ, וְאֵינוֹ דּוֹמֶה שׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה פְּעָמִים, לְשׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה וְאֶחָד.

16 קידושין פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: לְאַחַר פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר אָמַר לָהֶם רַבִּי יְהוּדָה לְתַלְמִידָיו: אַל יִכָּנְסוּ תַּלְמִידֵי רַבִּי מֵאִיר לְכָאן, מִפְּנֵי שֶׁקַּנְתְּרָנִים הֵם, וְלֹא לִלְמוֹד תּוֹרָה הֵם בָּאִים אֶלָּא לְקַפְּחֵנִי בַּהֲלָכוֹת הֵם בָּאִים. דָּחַק סוֹמְכוֹס וְנִכְנַס. אָמַר לָהֶם: כָּךְ שָׁנָה לִי רַבִּי מֵאִיר: הַמְקַדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ, בֵּין קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים וּבֵין קֳדָשִׁים קַלִּים – לֹא קִידֵּשׁ.

18 אסתר רבה פתח ↗

אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם אסתר ג, ט, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הָמָן הָרָשָׁע לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בּוֹא וּנְאַבֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם, אָמַר לוֹ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, לָא יָכֹלְתָּ לְהוֹן, בְּדִיל דֶּאֱלָהֲהוֹן לָא שָׁבֵיק לוֹן כָּל עִקָּר, תָּא חֲזֵי מָה עֲבֵיד לוֹן לְמַלְכִין קַמָּאֵי דַּהֲווֹן קוֹמֵינָן דַּהֲווֹן פָּשְׁטִין יְדֵיהוֹן עֲלֵיהוֹן, דַּהֲווֹן מַלְכַיָא רַבְרְבַיָא וְגוּבְרַיָא טְפֵי מִינָּן, וְכָל מַאן דְּאָתֵי עֲלֵיהוֹן לְמֵבְדִּינְהוּ מִן עָלְמָא וּדְיָעַץ עֲלֵיהוֹן, מִיבַּטֵּל מִן עָלְמָא וַהֲוֵי לִמְתָל לְכָל דָּרֵי עָלְמָא, וַאֲנַן דְּלָא מַעֲלֵינַן כְּוָתַיְהוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שְׁבֵיק לָךְ מִלְמַלָּלָא, תּוּב בְּפִתְגָּמָא דְּנָא. וְאַף עַל פִּי כֵן הָיָה הָמָן הָרָשָׁע מְטָרֵד עַל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל פִּתְגָּמָא דְּנָא כָּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא וּמְיָעֲצוֹ עֵצוֹת רָעוֹת עַל יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוֹאִיל וְכָךְ נִמָּלֵךְ בַּחֲכָמִים וּבַחַרְטֻמִּים. מִיָּד שָׁלַח וְקִבֵּץ אֶת כָּל חַכְמֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, בָּאוּ כֻלָּן לְפָנָיו, אָמַר לָהֶם אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, רְצוֹנְכֶם שֶׁנְּאַבֵּד אֻמָּה זוֹ מִן הָעוֹלָם, אָמְרוּ לוֹ כֻּלָּן בְּבַת אַחַת מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן וְרוֹצֶה לְהַשְׁלִיךְ בְּדָבָר זֶה, שֶׁאִם אַתָּה מְאַבֵּד יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ירמיה לג, כה: אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹבְדֵי גִּלּוּלִים נִקְרְאוּ נָכְרִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וישראל נקראים קרובים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מלכים א ח, מא: וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְךָ יִשְׂרָאֵל הוּא. וְיִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ קְרוֹבִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תהלים קמח, יד: לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב שמות ד, כב: בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל, דברים יד, א: בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא קָרוֹב לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תהלים קמה, יח: קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת. וְאֵין אֻמָּה קְרוֹבָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר דברים ד, ז: כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו, וְאָדָם שֶׁרוֹצֶה לִשְׁלֹחַ יָד בִּקְרוֹבָיו וּבְבָנָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵיךְ יִמָּלֵט, לְפִי שֶׁהוּא שַׁלִּיט בָּעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְנֶפֶשׁ כָּל חַי, בְּיָדוֹ לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַשְׁפִּיל, לְהָמִית וּלְהַחֲיּוֹת. לֵךְ הִתְבּוֹנֵן בַּמְלָכִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁעָבְרוּ עַל שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, מָה עָלְתָה בָּהֶם, כְּמוֹ פַּרְעֹה וְסַנְחֵרִיב. מִיָּד אָמַר לוֹן הָמָן, אֱלוֹהַּ שֶׁטִּבַּע פַּרְעֹה בַּיָּם וְעָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל נִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁשְּׁמַעְתֶּם, כְּבָר הוּא זָקֵן וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּלוּם, שֶׁכְּבָר עָלָה נְבוּכַדְנֶצַּר וְהֶחֱרִיב בֵּיתוֹ, וְשָׂרַף אֶת הֵיכָלוֹ, וְהִגְלָה אֶת יִשְׂרָאֵל וּפִזְרָן בֵּין הָאֻמּוֹת, וְהֵיכָן כֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ שֶׁכְּבָר הִזְקִין, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים צד, ז: וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לָהֶם כֵּן כָּעִנְיָן הַזֶּה, מִיָּד קִבְּלוּ דְבָרָיו וְהִסְכִּימָה דַעְתָּם לְכַלּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, וְכָתְבוּ אִגְרוֹת וְחָתְמוּ. וְכֵן כָּתְבוּ בְּאוֹתָן אִגְרוֹת, שָׁלוֹם לָכֶם עַד אֵין חֵקֶר, יִוָּדַע לָכֶם שֶׁאָדָם יֵשׁ בֵּינֵינוּ, וְלֹא מִמְקוֹמֵנוּ הוּא אֶלָּא מִזֶּרַע הַמְלוּכָה הוּא, וּמִזַּרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק וּמִגְּדוֹלֵי הַדּוֹר הוּא, וְהָמָן שְׁמוֹ, וְשָׁאַל מִמֶּנּוּ שְׁאֵלָה קְטַנָּה וְקַלָּה עַל עַם אֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ בֵּינֵינוּ, נִבְזֶה מִכָּל הָעַמִּים, וְדַעְתָּם גַּסָּה עֲלֵיהֶם, חֲפֵצִים בְּרָעָתֵנוּ וְקִלְּלַת הַמֶּלֶךְ שְׁגוּרָה בְּפִיהֶם, וּמַהוּ קְלָלָה שֶׁמְקַלְּלִין אוֹתָנוּ תהלים י, טז: ה' מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ. וְעוֹד אוֹמְרִים תהלים קמט, ז: לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים. וְכוֹפְרִים בְּמִי שֶׁעָשָׂה לָהֶם טוֹבָה, בּוֹאוּ וּרְאוּ מֵאוֹתוֹ עָנִי פַּרְעֹה מֶה עָשׂוּ, כְּשֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם קִבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, וְהוֹשִׁיבָם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ, וְזָן אוֹתָן בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, וְהֶאֱכִילָם כָּל טוּב שֶׁבְּאַרְצוֹ, פַּלְטֵרִים הָיוּ לוֹ לִבְנוֹת וְהָיוּ בּוֹנִין שָׁם, בְּכָל זֹאת לֹא הָיָה יָכוֹל לָהֶם, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁבָּאוּ בַּעֲלִילָה וְאָמְרוּ לוֹ שמות ה, ג: לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹהֵינוּ נֵלֵךְ דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים, אַחַר כָּךְ נָשׁוּב, אִם רְצוֹנְךָ הַשְׁאִילֵנוּ כְּלֵי כֶסֶף וכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלוֹת, וְהִשְׁאִילוּם כַּסְפָּם וּזְהָבָם וְכָל הַבְּגָדִים הַטּוֹבִים שֶׁלָּהֶם, וְטָעֲנוּ כָּל אֶחָד כַּמָּה חֲמוֹרִים שֶׁלָּהֶם לְאֵין מִסְפָּר, עַד שֶׁנִּצְּלוּ אֶת מִצְרַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב שמות יב, לו: וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם, וּבָרְחוּ לָהֶם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע פַּרְעֹה שֶׁהָיוּ בּוֹרְחִים, הָלַךְ אַחֲרֵיהֶם לְהָשִׁיב אֶת מָמוֹנוֹ, מֶה עָשׂוּ לוֹ, הָיָה עִמָּהֶם אָדָם אֶחָד וּשְׁמוֹ משֶׁה בֶּן עַמְרָם, וּבִכְשָׁפָיו נָטַל מַקֵּל אֶחָד וְלָחַשׁ עָלָיו וְהִכָּה בּוֹ אֶת הַיָּם עַד שֶׁנֶּחֱרַב, וְנִכְנְסוּ כֻּלָּם בַּיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְעָבְרוּ כֻלָּם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה עָבְרוּ, וּבַמֶּה יִבְּשׁוּ הַמַּיִם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה פַּרְעֹה נִכְנַס אַחֲרֵיהֶם לְהַחֲזִיר אֶת מָמוֹנוֹ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה דְּחָפוּהוּ בְּתוֹךְ הַיָּם, וְנִטְבַּע הוּא וְכָל חֵילוֹ בַּיָּם, וְלֹא זָכְרוּ הַטּוֹבָה שֶׁעָשָׂה לָהֶם, הֲלֹא תִשְׁמְעוּ שֶׁהֵם כְּפוּיֵי טוֹבָה. וְעוֹד מֶה עָשׂוּ לַעֲמָלֵק אֲבִי אַבָּא, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם לַמִּלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר שמות יז, ח: וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים, וּמֵהֵיכָן בָּא עֲמָלֵק, אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפְּדָאי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁבָּא מֵאֵצֶל בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁבָּא לִטֹּל עֵצָה מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁבַּעַל עֵצָה אַתָּה וְגַם בַּעַל מַחְשָׁבוֹת רָעוֹת, וְכָל הַנּוֹטֵל עֵצָה מִמְךָ אֵינוֹ נִכְשָׁל. אָמַר לוֹ רְאֵה מֶה עָשׂוּ אֻמָּה זוֹ לְמִצְרַיִם, שֶׁעָשׂוּ לָהֶם כַּמָּה טוֹבוֹת, וּמַה לְּמִצְרַיִם שֶׁעָשׂוּ לָהֶם כַּמָּה טוֹבוֹת עָשׂוּ לָהֶם כָּךְ, לִשְׁאָר אֻמּוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, הֵיאַךְ אַתָּה יוֹעֲצֵנִי, אָמַר לוֹ בִּלְעָם, לֵךְ וַעֲשֵׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה, וְאִם אֵין אַתָּה עוֹשֶׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה אֵין אַתָּה יָכוֹל לָהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵן תְּלוּיִין בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אֲבִיהֶם, וְאַף אַתָּה שֶׁהוּא בֶּן בְּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, תָּלוּי בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. מִיָּד בָּא עֲלֵיהֶם לַמִּלְחָמָה. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ משֶׁה פַּרְנָס שֶׁלָּהֶם, הָיָה לוֹ תַּלְמִיד אֶחָד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן שְׁמוֹ, וְהָיָה אַכְזָרִי עַד מְאֹד וְלֹא הָיָה לוֹ רַחֲמִים, אָמַר לוֹ אוֹתוֹ משֶׁה שמות יז, ט: בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, אֵינִי יוֹדֵעַ אוֹתָן אֲנָשִׁים שֶׁבָּחַר אִם בַּעֲלֵי כְשָׁפִים הֵם, אוֹ אִם גִּבּוֹרֵי מִלְחָמָה, מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ משֶׁה נָטַל מַקֵּל בְּיָדוֹ וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה עָשָׂה בוֹ, וְכֵיוָן שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם אֵינִי יוֹדֵעַ מַה לָּחַשׁ עֲלֵיהֶם וְרָפוּ יְדֵיהֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב שמות יז, יג: וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. בָּאוּ עַל סִיחוֹן וְעוֹג גִּבּוֹרֵי אַרְצֵנוּ, שֶׁאֵין כָּל בְּרִיָּה הָיְתָה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּפְנֵיהֶם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוּם. בָּאוּ עֲלֵיהֶם מַלְכֵי מִדְיָן, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגָן. וְעוֹד מֶה עָשָׂה תַּלְמִיד שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ משֶׁה, הִכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ כְּנַעַן, וְלֹא דַי שֶׁנָּטַל אֶת אַרְצָם, אֶלָּא שֶׁהָרַג מֵהֶם שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים, וְחִלֵּק אֶת אַרְצָם לְיִשְׂרָאֵל, וְלֹא חָמַל עֲלֵיהֶן, וְאוֹתָן שֶׁלֹא בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג הָיוּ לוֹ לַעֲבָדִים. בָּאוּ עֲלֵיהֶם סִיסְרָא וַהֲמוֹנוֹ וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה עָשׂוּ לוֹ לְנַחַל קִישׁוֹן שֶׁגְּרָפָם וּשְׁטָפָם וְהִשְׁלִיכָם לַיָּם הַגָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר שופטים ה, כא: נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם. וְהָיָה לָהֶם מֶלֶךְ רִאשׁוֹן שָׁאוּל שְׁמוֹ, וְהָלַךְ וְנִלְחַם בְּאֶרֶץ אֲבִי אַבָּא עֲמָלֵק, וְהָרַג מֵהֶם מֵאָה אֲלָפִים פָּרָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וְגַם לֹא חָמַל עַל אִישׁ וְעַל אִשָּׁה וְלֹא עַל עוֹלֵל וְיוֹנֵק, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגָם. וְעוֹד מֶה עָשָׂה לַאֲגַג זְקֵנִי שֶׁחָמְלוּ עָלָיו תְּחִלָּה, לַסּוֹף בָּא אָדָם מֵהֶם וּשְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, חֲתָכוֹ וְנָתַן בְּשָׂרוֹ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם, כְּדִכְתִיב שמואל א טו, לג: וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוֹ מִיתָה מְשֻׁנָּה כָּזֹאת שֶׁשְּׁמַעְתֶּם. וְאַחַר זֹאת הָיָה לָהֶם מֶלֶךְ אֶחָד דָּוִד בֶּן יִשַּׁי שְׁמוֹ, וְהָיָה מַשְׁחִית וּמְכַלֶּה אֶת כָּל הַמַּמְלָכוֹת וְלֹא הָיָה חוֹמֵל עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר שמואל א כז, יא: אִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָּוִד. וְעָמַד אַחֲרָיו שְׁלֹמֹה בְּנוֹ וּבָנָה לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל בַּיִת אֶחָד וְקָרָא לוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה הָיָה לָהֶם בְּתוֹכוֹ, כְּשֶׁבָּאִין לְמִלְחָמָה נִכְנָסִין בְּתוֹכוֹ וּמְכַשְׁפִים בְּתוֹכוֹ, וּכְשֶׁהֵן יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ הוֹרְגִים וּמַחֲרִיבִים אֶת הָעוֹלָם. וּמֵרֹב טוֹבָה שֶׁהָיָה לָהֶם מָרְדוּ בֵּאלֹהֵיהֶם, וְעוֹד שֶׁהִזְקִין אוֹתוֹ אֱלוֹהַּ שֶׁלָּהֶם, וּבָא נְבוּכַדְנֶצַּר וְשָׂרַף אוֹתוֹ בַּיִת שֶׁלָּהֶם, וְהִגְלָם מֵעַל אַדְמָתָם וְהֵבִיאָם בֵּינֵינוּ, וַעֲדַיִּן לֹא שִׁנּוּ מַעֲשֵׂיהֶם הַמְכֹעָרִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם בַּגָּלוּת בֵּינֵינוּ, מַלְעִיגִין אוֹתָנוּ וְאֶת אֱמוּנַת אֱלֹהֵינוּ, וְעַכְשָׁיו הִסְכַּמְנוּ כֻּלָּנוּ לְדֵעָה אַחַת, וְהִפַּלְנוּ גוֹרָלוֹת לְאַבְּדָן מִן הָעוֹלָם, וּבְאֵיזֶה זְמַן יִתָּכֵן לָנוּ לְכַלּוֹתָם, וְנָפַל עֲלֵיהֶם הַגּוֹרָל בְּחֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר בּוֹ. וְעַכְשָׁו כְּשֶׁיַּגִּיעוּ אֲלֵיכֶם הָאִגְּרוֹת הַלָּלוּ תִּהְיוּ מְזֻמָּנִים לְאוֹתוֹ הַיּוֹם, לְהַשְּׁמִיד לַהֲרֹג אֶת כָּל הַיְּהוּדִים שֶׁבֵּינֵיכֶם, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וְלֹא תַשְׁאִירוּ מֵהֶם שָׂרִיד וּפָלִיט. וּבְשָׁעָה שֶׁנֶּחְתְּמוּ אוֹתָן הָאִגְּרוֹת וְנִתְּנוּ בְּיַד הָמָן, וַיָּבוֹא שָׂמֵחַ הוּא וְכָל בְּנֵי חֲבוּרָתוֹ, וּפָגְעוּ בְּמָרְדֳּכַי שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְרָאָה מָרְדֳּכַי שְׁלשָׁה תִּינוֹקוֹת שֶׁהָיוּ בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר, וְרָץ מָרְדֳּכַי אַחֲרֵיהֶם, וּכְשֶׁרָאָה הָמָן וְכָל חֲבוּרָתוֹ שֶׁהָיָה רָץ מָרְדֳּכַי אַחֲרֵי הַתִּינוֹקוֹת, הָלְכוּ אַחֲרֵי מָרְדֳּכַי לָדַעַת מַה יִּשְׁאַל מָרְדֳּכַי מֵהֶם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ מָרְדֳּכַי אֵצֶל הַתִּינוֹקוֹת שָׁאַל לְאֶחָד מֵהֶם פְּסֹק לִי פְּסוּקֶיךָ, אָמַר לוֹ משלי ג, כה: אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא. פָּתַח הַשֵּׁנִי וְאָמַר, אֲנִי קָרִיתִי הַיּוֹם וּבָזֶה הַפָּסוּק עָמַדְתִּי מִבֵּית הַסֵּפֶר ישעיה ח, י: עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל. פָּתַח הַשְּׁלִישִׁי וְאָמַר ישעיה מו, ד: וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָֹּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע מָרְדֳּכַי כָּךְ שָׂחַק וְהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְדוֹלָה. אָמַר לוֹ הָמָן מָה הִיא זֹאת הַשִֹּׂמְחָה שֶׁשָֹּׂמַחְתָּ לְדִבְרֵי הַתִּינוֹקוֹת הַלָּלוּ, אָמַר עַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת שֶׁבִּשְׂרוּנִי שֶׁלֹא אֶפְחַד מִן הָעֵצָה הָרָעָה שֶׁיָּעַצְתָּ עָלֵינוּ. מִיָּד כָּעַס הָמָן הָרָשָׁע וְאָמַר אֵין אֲנִי שׁוֹלֵחַ יָדַי תְּחִלָּה אֶלָּא בְּאֵלּוּ הַתִּינוֹקוֹת. אָמַר רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא, הָמָן הָרָשָׁע בַּעֲלִילָה גְדוֹלָה בָּא עַל יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אסתר א, ה: וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וגו', וְאֵין הָעָם הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב דברים לג, כט: אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' וגו', אָמַר הָמָן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה, הַעֲמֵד לָהֶם זוֹנוֹת, וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְגָזַר עֲלֵיהֶם שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיַעֲשׂוּ כִּרְצוֹנָם, שֶׁנֶּאֱמַר אסתר א, ח: לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה מָרְדֳּכַי כָּךְ עָמַד וְהִכְרִיז עֲלֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם לֹא תֵלְכוּ לֶאֱכֹל בִּסְעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שֶׁלֹא הִזְמִין אֶתְכֶם כִּי אִם לְלַמֵּד עֲלֵיכֶם קָטֵיגוֹרְיָא, כְּדֵי שֶׁיְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה עִם מִדַּת הַדִּין לְקַטְרֵג עֲלֵיכֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא שָׁמְעוּ לְדִבְרֵי מָרְדֳּכַי וְהָלְכוּ כֻּלָּם לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת הָלְכוּ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְנִשְׁתַּכְּרוּ וְנִתְקַלְקְלוּ. מִיָּד עָמַד שָׂטָן וְהִלְשִׁין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עַד מָתַי תִּדְבַּק בְּאֻמָּה זוֹ שֶׁהֵם מַפְרִישִׁין לְבָבָם וֶאֱמוּנָתָם מִמְךָ, אִם רְצוֹנְךָ אַבֵּד אֻמָּה זוֹ מִן הָעוֹלָם, כִּי אֵינָם בָּאִים בִּתְשׁוּבָה לְפָנֶיךָ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם תִּסְתַּפֵּק בָּעֶלְיוֹנִים, וְגַם הִשְׁוָה דַעְתּוֹ לִמְחוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָמָּה לִי אֻמָּה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ הִרְבֵּיתִי אוֹתוֹתַי וּמוֹפְתַי לְכָל הַקָּמִים עֲלֵיהֶם לְרָעָה דברים לב, כו: אַשְׁבִּיתָה מֶאֱנוֹשׁ זִכְרָם. מִיָּד אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשָֹּׂטָן הָבֵא לִי מְגִלָּה וְאֶכְתֹּב עָלֶיהָ כְּלָיָה. בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה הָלַךְ הַשָֹּׂטָן וְהֵבִיא לוֹ מְגִלָּה וְכָתַב עָלֶיהָ. מִיָּד יָצְתָה הַתּוֹרָה בְּבִגְדֵּי אַלְמְנוּת וְנָתְנָה קוֹלָהּ בִּבְכִי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְגַם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת צָעֲקוּ לְקוֹל בְּכִיָּתָהּ, וְאָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם יִשְׂרָאֵל בְּטֵלִים מִן הָעוֹלָם אָנוּ לְמָה אָנוּ צְרִיכִין בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה לג, ז: הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ חַמָּה וּלְבָנָה כָּךְ, אָסְפוּ נָגְהָם, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה נ, ג: אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה רָץ אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בְּבֶהָלָה אֵצֶל אֲבוֹת הָעוֹלָם וְאֵצֶל משֶׁה בֶּן עַמְרָם, וְאָמַר לָהֶם עַד מָתַי אֲבוֹת הָעוֹלָם רְדוּמִים בְּשֵׁנָה וְאִי אַתֶּם מַשְׁגִּיחִים עַל הַצָּרָה שֶׁבְּנֵיכֶם שְׁרוּיִין בָּהּ, כִּי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְחַמָּה וּלְבָנָה וְכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְשָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל צְבָא הַמָּרוֹם בּוֹכִים בְּמֶרֶר, וְאַתֶּם עוֹמְדִים מִנֶּגֶד וְאֵינְכֶם מַשְׁגִּיחִים. אָמְרוּ לוֹ מִפְּנֵי מָה, אָמַר לָהֶם מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וּבַעֲבוּר זֹאת נִגְזְרָה עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה לְכַלּוֹתָם מִן הָעוֹלָם וּלְאַבֵּד אֶת זִכְרָם. אָמְרוּ לוֹ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב אִם הֵם עָבְרוּ עַל דָּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנֶחְתְּמָה גְּזֵרָתָם, מָה אָנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת. חָזַר אֵלִיָּהוּ וְאָמַר לוֹ לְמשֶׁה אִי רוֹעֶה נֶאֱמָן כַּמָּה פְּעָמִים עָמַדְתָּ עַל הַפֶּרֶץ לְיִשְׂרָאֵל וּבִטַּלְתָּ גְּזֵרָתָם לְבִלְתִּי הַשְׁחִית, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים קו, כג: לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית, מַה תַּעֲנֶה עַל הַצָּרָה הַזֹּאת ישעיה לז, ג: כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וגו'. אָמַר לוֹ משֶׁה כְּלוּם יֵשׁ אָדָם כָּשֵׁר בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, אָמַר לוֹ יֵשׁ, וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי. אָמַר לוֹ לֵךְ וְהוֹדִיעוֹ כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד הוּא מִשָּׁם בִּתְפִלָּה, וַאֲנִי מִכָּאן, וּנְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ, רוֹעֶה נֶאֱמָן, כְּבָר נִכְתְּבָה אִגֶּרֶת כְּלָיָה עַל יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ משֶׁה אִם בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה תְּפִלָּתֵנוּ נִשְׁמַעַת, וְאִם בְּדָם נֶחְתְּמָה מַה שֶּׁהָיָה הוּא, אָמַר לוֹ בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה. אָמַר לוֹ משֶׁה רַבֵּנוּ לֵךְ וְהוֹדִיעַ לְמָרְדֳּכַי, מִיָּד הָלַךְ וְהוֹדִיעַ לְמָרְדֳּכַי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו, כֵּיוָן שֶׁהִגִּידוּ לְאֶסְתֵּר, מִיָּד וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד. מַהוּ וַתִּתְחַלְחַל, מְלַמֵּד שֶׁפֵּרְסָה נִדָּה.

19 סנהדרין פתח ↗

״הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם״, אָמַר רַב: שֶׁקִּיְּימוּ בּוֹ אַרְבַּע מִיתוֹת – סְקִילָה, וּשְׂרֵיפָה, הֶרֶג, וָחֶנֶק. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא לְרַבִּי חֲנִינָא: מִי שְׁמִיעַ לָךְ בִּלְעָם בַּר כַּמָּה הֲוָה? אֲמַר לֵיהּ: מִיכְתָּב לָא כְּתִיב, אֶלָּא מִדִּכְתִיב ״אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם״, בַּר תְּלָתִין וּתְלָת שְׁנִין אוֹ בַּר תְּלָתִין וְאַרְבַּע. אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר קָאָמְרַתְּ, לְדִידִי חֲזֵי לִי פִּנְקָסֵיהּ דְּבִלְעָם, וַהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ: בַּר תְּלָתִין וּתְלָת שְׁנִין בִּלְעָם חֲגִירָא כַּד קָטֵיל יָתֵיהּ פִּנְחָס לִיסְטָאָה. אֲמַר לֵיהּ מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא לִבְרֵיהּ: בְּכוּלְּהוּ לָא תַּפֵּישׁ לְמִדְרַשׁ, לְבַר מִבִּלְעָם הָרָשָׁע, דְּכַמָּה דְּמַשְׁכַּחַתְּ בֵּיהּ דְּרוֹשׁ בֵּיהּ. כְּתִיב ״דּוֹאֵג״, וּכְתִיב ״דּוֹיֵיג״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּתְּחִילָּה יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְדוֹאֵג, שֶׁמָּא יֵצֵא זֶה לְתַרְבּוּת רָעָה. לְאַחַר שֶׁיָּצָא, אָמַר: וַוי שֶׁיָּצָא זֶה! סִימָן: גִּבּוֹר, רָשָׁע, וְצַדִּיק, חַיִל, וְסוֹפֵר. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַאי דִּכְתִיב: ״מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה הַגִּבּוֹר חֶסֶד אֵל כׇּל הַיּוֹם״? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדוֹאֵג: לֹא גִּבּוֹר בַּתּוֹרָה אַתָּה? מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה? לֹא חֶסֶד אֵל נָטוּי עָלֶיךָ כׇּל הַיּוֹם? וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב ״וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי״? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדוֹאֵג הָרָשָׁע: מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי? כְּשֶׁאַתָּה מַגִּיעַ לְפָרָשַׁת מְרַצְּחִים וּפָרָשַׁת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע, מָה אַתָּה דּוֹרֵשׁ בָּהֶם? ״וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ״. אָמַר רַבִּי אַמֵּי: אֵין תּוֹרָתוֹ שֶׁל דּוֹאֵג אֶלָּא מִשָּׂפָה וְלַחוּץ. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב ״וְיִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִירָאוּ וְעָלָיו יִשְׂחָקוּ״? בַּתְּחִילָּה יִירָאוּ, וּלְבַסּוֹף יִשְׂחָקוּ. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב ״חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ מִבִּטְנוֹ יוֹרִישֶׁנּוּ אֵל״? אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יָמוּת דּוֹאֵג! אָמַר לוֹ: ״חַיִל בָּלַע וַיְקִיאֶנּוּ״. אָמַר לְפָנָיו: ״מִבִּטְנוֹ יוֹרִישֶׁנּוּ אֵל״! וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב ״גַּם אֵל יִתׇּצְךָ לָנֶצַח״? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד: נֵיתֵי דּוֹאֵג לְעָלְמָא דְּאָתֵי. אָמַר לְפָנָיו: ״גַּם אֵל יִתׇּצְךָ לָנֶצַח״. מַאי דִּכְתִיב ״יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל וְשֵׁרֶשְׁךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים סֶלָה״? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֵימְרוּ שְׁמַעְתָּא בֵּי מִדְרְשָׁא מִשְּׁמֵיהּ. אָמַר לְפָנָיו: ״יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל״. לֶיהֱוֵי לֵיהּ בְּנִין רַבָּנַן: ״וְשֵׁרֶשְׁךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים סֶלָה״. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַאי דִּכְתִיב: ״אַיֵּה סֹפֵר אַיֵּה שֹׁקֵל אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים״? ״אַיֵּה סֹפֵר״ – כׇּל אוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, ״אַיֵּה שֹׁקֵל״ – שֶׁשּׁוֹקֵל כָּל קַלִּים וַחֲמוּרִים שֶׁבַּתּוֹרָה, ״אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים״ – שֶׁהָיָה סוֹפֵר שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת בְּמִגְדָּל הַפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר. אָמַר רַבִּי: אַרְבַּע מְאָה בַּעְיֵי בְּעוֹ דּוֹאֵג וַאֲחִיתוֹפֶל בְּמִגְדָּל הַפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר, וְלָא אִיפְּשַׁט לְהוּ חַד. אָמַר רָבָא: רְבוּתָא לְמִבְעֵי בַּעְיֵי? בִּשְׁנֵי דְּרַב יְהוּדָה כּוּלֵּי תַּנּוֹיֵי בִּנְזִיקִין, וַאֲנַן קָא מַתְנֵינַן טוּבָא בְּעוּקְצִין! וְכִי הֲוָה מָטֵי רַב יְהוּדָה ״אִשָּׁה שֶׁכּוֹבֶשֶׁת יָרָק בִּקְדֵירָה״, וְאָמְרִי לַהּ ״זֵיתִים שֶׁכְּבָשָׁן בְּטַרְפֵיהֶן טְהוֹרִים״, אָמַר: הֲוָיוֹת דְּרַב וּשְׁמוּאֵל קָא חָזֵינָא הָכָא, וַאֲנַן קָא מַתְנֵינַן בְּעוּקְצִין תְּלָת סְרֵי מְתִיבָתָא! וְרַב יְהוּדָה שָׁלֵיף מְסָאנֵי וְאָתֵי מִטְרָא, וַאֲנַן צָוְחִינַן וְלֵיכָּא דְּמַשְׁגַּח בַּן. אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיבָּא בָּעֵי, דִּכְתִיב: ״וַה׳ יִרְאֶה לַלֵּבָב״. אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: דּוֹאֵג וַאֲחִיתוֹפֶל לָא הֲווֹ סָבְרִי שְׁמַעְתָּא. מַתְקֵיף לַהּ מָר זוּטְרָא: מַאן דִּכְתִיב בֵּיהּ ״אַיֵּה סֹפֵר אַיֵּה שֹׁקֵל אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ לָא הֲווֹ סָבְרִי שְׁמַעְתָּא?! אֶלָּא דְּלָא הֲוָה סָלְקָא לְהוּ שְׁמַעְתָּא אַלִּיבָּא דְהִלְכְתָא, דִּכְתִיב: ״סוֹד ה׳ לִירֵאָיו״. אָמַר רַבִּי אַמֵּי: לֹא מֵת דּוֹאֵג עַד שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוּא יָמוּת בְּאֵין מוּסָר וּבְרֹב אִוַּלְתּוֹ יִשְׁגֶּה״. רַב אָשֵׁי אָמַר: נִצְטָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִצְמַתָּה כׇּל זוֹנֶה מִמֶּךָּ״. כְּתִיב הָתָם: ״לַצְּמִתֻת״, וּמְתַרְגְּמִינַן: ״לַחֲלוּטִין״. וּתְנַן: אֵין בֵּין מוּסְגָּר וּמוּחְלָט אֶלָּא פְּרִיעָה וּפְרִימָה. סִימָן: שְׁלֹשָׁה, רָאוּ, וְחָצוּ, וְקָרְאוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה נִזְדַּמְּנוּ לוֹ לְדוֹאֵג, אֶחָד שֶׁשִּׁכַּח תַּלְמוּדוֹ, וְאֶחָד שֶׁשָּׂרַף נִשְׁמָתוֹ, וְאֶחָד שֶׁפִּיזֵּר עֲפָרוֹ בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דּוֹאֵג וַאֲחִיתוֹפֶל לֹא רָאוּ זֶה אֶת זֶה. דּוֹאֵג בִּימֵי שָׁאוּל, וַאֲחִיתוֹפֶל בִּימֵי דָּוִד. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דּוֹאֵג וַאֲחִיתוֹפֶל לֹא חָצוּ יְמֵיהֶם. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם״. כׇּל שְׁנוֹתָיו שֶׁל דּוֹאֵג לֹא הָיוּ אֶלָּא שְׁלֹשִׁים וְאַרְבַּע, וְשֶׁל אֲחִיתוֹפֶל אֵינָן אֶלָּא שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּתְּחִלָּה קָרָא דָּוִד לַאֲחִיתוֹפֶל רַבּוֹ, וּלְבַסּוֹף קְרָאוֹ חֲבֵירוֹ, וּלְבַסּוֹף קְרָאוֹ תַּלְמִידוֹ. בַּתְּחִלָּה קְרָאוֹ רַבּוֹ – ״וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי״. וּלְבַסּוֹף קְרָאוֹ חֲבֵרוֹ – ״אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ״. וּלְבַסּוֹף קְרָאוֹ תַּלְמִידוֹ – ״גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ

19 מדרש תנחומא פתח ↗

וַיַּרְא בָּלָק. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט דברים לב, ד. כִּי לֹא הֵנִיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם פִּתְחוֹן פֶּה לֶעָתִיד לָבֹא לוֹמַר, שֶׁאַתָּה רִחַקְתָּנוּ וְלֹא נָתַתָּ לָנוּ כְּמוֹ שֶׁנָּתַתָּ לְיִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כְּשֵׁם שֶׁהֶעֱמִיד מְלָכִים חֲכָמִים וּנְבִיאִים לְיִשְׂרָאֵל, כָּךְ הֶעֱמִיד לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְנִבְדְּקוּ מַלְכֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם וְחַכְמֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עִם מַלְכֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם וְחַכְמֵיהֶם שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם. הֶעֱמִיד שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ. וְכֵן עָשָׂה לִנְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ ירמיה כז, ו. זֶה בָּנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְאָמַר כַּמָּה רְנָנוֹת וְתַחֲנוּנִים, וְזֶה הֶחְרִיבוּ וְחֵרֵף וְגִדֵּף, וְאָמַר, אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לָעֶלְיוֹן ישעיה יד, יד. נָתַן לְדָוִד עֹשֶׁר, לָקַח הַבַּיִת לִשְׁמוֹ. נָתַן לְהָמָן עֹשֶׁר, לָקַח אֻמָּה שְׁלֵמָה לְטָבְחָהּ. וְכָל גְּדֻלָּה שֶׁנָּטְלוּ יִשְׂרָאֵל, אַתְּ מוֹצֵא שֶׁנָּטְלוּ הָאֻמּוֹת כַּיּוֹצֵא בָּהּ. הֶעֱמִיד מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה. הֶעֱמִיד לָהֶם בִּלְעָם, מְדַבֵּר עִמּוֹ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה. רְאֵה מַה בֵּין נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל לִנְבִיאֵי הָאֻמּוֹת. נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל מַזְהִירִין אֶת הָאֻמּוֹת עַל הָעֲבֵרוֹת. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ. וּנְבִיאִים שֶׁהֶעֱמִיד מִן הָאֻמּוֹת, נוֹתְנִים פִּרְצָה לְאַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת מִן הָעוֹלָם הַבָּא. וְלֹא עוֹד אֶלָּא כָּל הַנְּבִיאִים הָיוּ בְּמִדַּת רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁכֵּן יְשַׁעְיָה אוֹמֵר, עַל כֵּן מֵעַי לְמוֹאָב כְּכִנּוֹר יֶהֱמוּ וְגוֹ' ישעיה טז, יא. וְכֵן יְחֶזְקֵאל אוֹמֵר, בֶּן אָדָם שָׂא עַל צוֹר קִינָה יחזקאל כז, ב. וּנְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, הָיוּ בְּמִדַּת אַכְזְרִיּוּת, שֶׁזֶּה עָמַד לַעֲקֹר אֻמָּה שְׁלֵמָה חִנָּם עַל לֹא דָּבָר. לְכָךְ נִכְתְּבָה פָּרָשַׁת בִּלְעָם, לְהוֹדִיעַ לָמָּה סִלֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁזֶּה עָמַד מֵהֶם, וּרְאֵה מֶה עָשָׂה.

21 שבת פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: לְעוֹלָם אַל יִמְנַע אָדָם אֶת עַצְמוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ וּמִדִּבְרֵי תוֹרָה וַאֲפִילּוּ בִּשְׁעַת מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל״ — אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת מִיתָה תְּהֵא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל״. אָמַר רָבָא

21 עירובין פתח ↗

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵין עִמּוֹ לְוָיָיה — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לִוְיַת חֵן הֵם״.

« נחלת אבות על אבות ד׳:כ״א נחלת אבות על אבות ו׳:א׳ »