נחלת אבות על אבות ד׳:ב׳

מהדורה: נחלת אבות, אשקלון תשע"ג

« נחלת אבות על אבות ד׳:א׳ נחלת אבות על אבות ד׳:ד׳ »

2 נחלת אבות על אבות פתח ↗

ואמנם מה שאמר להלן פרק ד': "ששכר מצוה מצוה" – הוא להגיד שהמצוות האלהיות אינם עבודה אליו יתברך יצטרך אליהם ולפעולתם, כי "צדקת מה תתן לו... ומה15בכתוב: "מה". מידך יקח" איוב לה, ז. אבל הם בתורת חסד ורחמים להיישיר בני אדם במעשים מעולים בהם יפיקו רצונו יתברך, כדי לזכותם בתועלת שני מיני החיים הגופיים והנפשיים, לא בדרך תמורה וחליפין ממה שקבל בעבודתם. כי העבודה אליו יתברך אינה רק מה שייטיב כל אחד לעצמו, ולא היה ראוי שתקרא עבודה בערכו כי אם חסד ואהבה שרצה לזכות את ישראל ולפיכך הרבה להם תורה ומצות. אבל נקרא כן בערך העובד ועושה אותה. והענין בזה דומה אל האב הרחמן שיקבל מבנו בתורת עבודה לשמוע מוסר השכל וללכת בדרך טובים למען ייטב לו ויתן לו שכר, כן הענין פניו יתברך. ועל כן אמר השלם: "שכר מצוה מצוה", שכאשר האדם יעשה מצוה אחת יביא הקב"ה לידו מצוה אחרת, כי שכר גדול זה לו, לפי שהכל לתועלתו. וכבר נלמוד זה מדברי אדוננו משה שאמר דברים י, יב: "ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את יי' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את יי' אלהיך בכל לבך ובכל נפשך לשמור את מצות יי' "16בשינויי כתיב בודדים. וגו', והיה סוף הדברים לטוב לך. הנה התבאר מזה שלא הזהיר אנטיגנוס שלא יעבוד האדם לבוראו לתקות השכר הנפשי שיקבל בעולם הבא, אבל היתה בלבד כוונתו שלא ישים תכלית עבודתו הפרס והוא הטוב הגשמי הכלה ונפסד ושתהיה עבודתו מבלתי הבטה אליו.

4 נחלת אבות על אבות פתח ↗

השלושים ושבעה – "נושא בעול עם חבירו". וענינו שראש הישיבה ויחיד הדור, עם היות שהוא למעלתו ראוי שיהיה בן חורין מעולות הצבור. וגם כפי הדין כל תלמיד חכם אין ראוי שיוטל עליו דבר מחוקי הגוים מן הגרנות, ואכסניות החיל, וכסף גולגולתא56תשלומי מיסים ., ובנין החומות וכיוצא בהם והקהל יפרע בעדו, וכמו שזכר הרמב"ם. הנה עם כל זה האדם העולה במעלת החכמה, ראוי שלא יפרוש מן הצבור ושיהיה – "נושא בעול עם חבירו", כי בזה ממנו ילמדו הכל ויהיה מזכה את הרבים. וכבר זכרו בפרקא קמא דראש השנה דף יז, ע"א, שהפורש מן הצבור הוא אותם שאין להם חלק לעולם הבא. ובפרקא קמא דתעניות דף יא, ע"א אמר שאינו רואה בנחמת הצבור. ובכלל זה בהיות הצבור בתענית ובצרה, הנשיא וראש ישיבה לא יהיה אוכל ושותה בחדרי חדרים, ולא יחשוב שבהיות תורתו אומנותו פטור מזה. ועליו נאמר ישעיה כב, יד: "ונגלה באזני יי' צבאות אם יכופר57בכתוב: "יכפר". העון הזה לכם תמותון58בכתוב: "תמתון".". ועליו אמרו במשנה "המחלל שם שמים בסתר" לעיל פרק ד'. הנה על זה אמר: "נושא בעול עם חבירו".

5 נחלת אבות על אבות פתח ↗

ה-ו ר' צדוק וכו' ר' יוסי וכו'

7 שבועות פתח ↗

מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, שִׁמְעוֹן בֶּן טַרְפוֹן אוֹמֵר: ״שְׁבֻעַת ה׳ תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם״ – מְלַמֵּד שֶׁהַשְּׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁנֵיהֶם.

7 בבא מציעא פתח ↗

״לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ כְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ״. אָמַר רַב הוּנָא: צַדִּיק מִמֶּנּוּ – בּוֹלֵעַ, צַדִּיק גָּמוּר – אֵינוֹ בּוֹלֵעַ.

9 יומא פתח ↗

אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁבְּכׇל יוֹם וָיוֹם הָיָה עוֹשֶׂה וּמִשְׂתַּכֵּר בִּטְרַפָּעִיק, חֶצְיוֹ הָיָה נוֹתֵן לְשׁוֹמֵר בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְחֶצְיוֹ לְפַרְנָסָתוֹ וּלְפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פַּעַם אַחַת לֹא מָצָא לְהִשְׂתַּכֵּר, וְלֹא הִנִּיחוֹ שׁוֹמֵר בֵּית הַמִּדְרָשׁ לְהִכָּנֵס. עָלָה וְנִתְלָה וְיָשַׁב עַל פִּי אֲרוּבָּה כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן.

9 עירובין פתח ↗

וְהַיְינוּ דְּאָמַר אַבְדִּימִי בַּר חָמָא בַּר דּוֹסָא, מַאי דִּכְתִיב: ״לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא״. ״לָא בַּשָּׁמַיִם הִיא״, שֶׁאִם בַּשָּׁמַיִם הִיא — אַתָּה צָרִיךְ לַעֲלוֹת אַחֲרֶיהָ, וְאִם מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא — אַתָּה צָרִיךְ לַעֲבוֹר אַחֲרֶיהָ.

11 סנהדרין פתח ↗

אָמְרָה תּוֹרָה: יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּיב, שֶׁמִּיתָתָן שֶׁל רְשָׁעִים – הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים – רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם. שֵׁינָה וְיַיִן לָרְשָׁעִים – הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, לַצַּדִּיקִים – רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם. שֶׁקֶט לָרְשָׁעִים – רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים – הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. פִּיזּוּר לָרְשָׁעִים – הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים – רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם.

11 ראש השנה פתח ↗

אֶלָּא: תַּרְתֵּי קָלֵי מֵחַד גַּבְרָא — לָא מִשְׁתַּמְעִי, מִתְּרֵי גַבְרֵי — מִשְׁתַּמְעִי.

11 יומא פתח ↗

חוּץ מִ״לֹּא תִשָּׂא״! ״לֹא תִשָּׂא״ וְכֹל דְּדָמֵי לֵיהּ. תָּא שְׁמַע, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁהוּא מִ״לֹּא תִשָּׂא״ וּלְמַטָּה — תְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת, מִ״לֹּא תִשָּׂא״ וּלְמַעְלָה — תְּשׁוּבָה תּוֹלָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. ״לֹא תִשָּׂא״ וְכׇל דְּדָמֵי לֵיהּ. תָּא שְׁמַע: לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּחוֹרֵב תְּשׁוּבָה ״וְנַקֵּה״, יָכוֹל אַף ״לֹא תִשָּׂא״ עִמָּהֶן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יְנַקֶּה״. יָכוֹל אַף שְׁאָר חַיָּיבֵי לָאוִין כֵּן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶת שְׁמוֹ״, שְׁמוֹ הוּא דְּאֵינוֹ מְנַקֶּה, אֲבָל מְנַקֶּה שְׁאָר חַיָּיבֵי לָאוִין. תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: עַל מָה תְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת — עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנִּיתַּק לַעֲשֵׂה, וְעַל מָה תְּשׁוּבָה תּוֹלָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר — עַל כָּרֵיתוֹת וְעַל מִיתוֹת בֵּית דִּין, וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה גָּמוּר. אָמַר מָר: לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּחוֹרֵב ״וְנַקֵּה״. מְנָא לַן? דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״נַקֵּה״, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא יְנַקֶּה״, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״לֹא יְנַקֶּה״, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״נַקֵּה״. הָא כֵּיצַד? מְנַקֶּה הוּא לְשָׁבִין, וְאֵינוֹ מְנַקֶּה לְשֶׁאֵינָן שָׁבִין. שָׁאַל רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בְּרוֹמִי: שָׁמַעְתָּ אַרְבָּעָה חִלּוּקֵי כַפָּרָה שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דּוֹרֵשׁ? אָמַר: שְׁלֹשָׁה הֵן, וּתְשׁוּבָה עִם כׇּל אֶחָד וְאֶחָד. עָבַר עַל עֲשֵׂה וְשָׁב — אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים״. עָבַר עַל לֹא תַעֲשֶׂה וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה — תְּשׁוּבָה תּוֹלָה, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם״. עָבַר עַל כָּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה — תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין, וְיִסּוּרִין מְמָרְקִין. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם״. אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ חִילּוּל הַשֵּׁם בְּיָדוֹ — אֵין לוֹ כֹּחַ בִּתְשׁוּבָה לִתְלוֹת וְלֹא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים לְכַפֵּר וְלֹא בְּיִסּוּרִין לְמָרֵק, אֶלָּא כּוּלָּן תּוֹלִין, וּמִיתָה מְמָרֶקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִגְלָה בְאׇזְנָי ה׳ צְבָאוֹת אִם יְכוּפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמוּתוּן״. הֵיכִי דָּמֵי חִילּוּל הַשֵּׁם? אָמַר רַב: כְּגוֹן אֲנָא, אִי שָׁקֵילְנָא בִּישְׂרָא מִטַּבָּחָא וְלָא יָהֵיבְנָא דְּמֵי לְאַלְתַּר. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּאַתְרָא דְּלָא תָּבְעִי, אֲבָל בְּאַתְרָא דְּתָבְעִי — לֵית לַן בַּהּ. אָמַר רָבִינָא: וּמָתָא מַחְסֵיָא אַתְרָא דְּתָבְעִי הוּא. אַבָּיֵי כִּדְשָׁקֵיל בִּישְׂרָא מִתְּרֵי שׁוּתָּפֵי, יָהֵיב זוּזָא לְהַאי וְזוּזָא לְהַאי, וַהֲדַר מְקָרֵב לְהוּ גַּבֵּי הֲדָדֵי וְעָבֵיד חוּשְׁבָּנָא. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּגוֹן אֲנָא דִּמְסַגֵּינָא אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלָא תּוֹרָה וּבְלָא תְּפִילִּין. יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמַר: כׇּל שֶׁחֲבֵירָיו מִתְבַּיְּישִׁין מֵחֲמַת שְׁמוּעָתוֹ הַיְינוּ חִילּוּל הַשֵּׁם. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: כְּגוֹן דְּקָא אָמְרִי אִינָשֵׁי: שְׁרָא לֵיהּ מָרֵיהּ לִפְלָנְיָא. אַבָּיֵי אָמַר, כִּדְתַנְיָא: ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, שֶׁיְּהֵא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְאַהֵב עַל יָדְךָ. שֶׁיְּהֵא קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּמְשַׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וִיהֵא מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת, מָה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלָיו — אַשְׁרֵי אָבִיו שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה, אַשְׁרֵי רַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה. אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת שֶׁלֹּא לָמְדוּ תּוֹרָה, פְּלוֹנִי שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה — רְאוּ כַּמָּה נָאִים דְּרָכָיו, כַּמָּה מְתוּקָּנִים מַעֲשָׂיו. עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר״. אֲבָל מִי שֶׁקּוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּמְשַׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וְאֵין מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בֶּאֱמוּנָה, וְאֵין דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת, מָה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלָיו — אוֹי לוֹ לִפְלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה. אוֹי לוֹ לְאָבִיו שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה, אוֹי לוֹ לְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה. פְּלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה — רְאוּ כַּמָּה מְקוּלְקָלִין מַעֲשָׂיו וְכַמָּה מְכוֹעָרִין דְּרָכָיו, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״בֶּאֱמוֹר לָהֶם עַם ה׳ אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ״. אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּבִיאָה רִפְאוּת לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אוֹהֲבֵם נְדָבָה״. רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא רָמֵי, כְּתִיב: ״שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים״, דְּמֵעִיקָּרָא שׁוֹבָבִים אַתֶּם, וּכְתִיב: ״אֶרְפָּא מְשׁוּבוֹתֵיכֶם״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן מֵאַהֲבָה, כָּאן מִיִּרְאָה. רַב יְהוּדָה רָמֵי, כְּתִיב: ״שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּא מְשׁוּבוֹתֵיכֶם״, וּכְתִיב: ״הִנֵּה אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָכֶם וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן מֵאַהֲבָה אוֹ מִיִּרְאָה, כָּאן עַל יְדֵי יִסּוּרִין. אָמַר רַבִּי לֵוִי: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמַּגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ״.

12 רש"י על שמות פתח ↗

בחר לנו. לִי וּלְךָ – הִשְׁוָהוּ לוֹ; מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ; וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבָּךְ מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר "וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי", וַהֲלֹא אַהֲרֹן גָּדוֹל מֵאָחִיו הָיָה וְעוֹשֶׂה אֶת חֲבֵרוֹ כְּרַבּוֹ. וּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמַיִם מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר "אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם" – כַּלֵּם מִן הָעוֹלָם, חַיָּבִין הֵם כְּלָיָה, הַמּוֹרְדִים בְּךָ כְּאִלּוּ מָרְדוּ בְּהַקָּבָּ"ה:

13 נחלת אבות על אבות פתח ↗

אלו הן שלושים מעלות המלכות. ואתה רואה שהם כוללין כפי עניניהם להרבה פרטים יש בהם. ולכן הוא יותר מחוור ממה שאמרו המפרשים. וכנגד מלכות בית דוד – דברו חכמים כל זה שהם בישראל המלכים האמתיים בשם וגדר, לא על שאר המלכים שלא מנו על פי התורה.

2 ב-ג הנה בן עזאי ראה לחלוק עם בן זומא במה שאמר: "אי זהו חכם הלמד מכל אדם", שעשה התלמוד עיקר, ולכן הזהיר עליו ראשית מאמריו, ושאר הדברים כולם הביאם לצורכו ולענין הלמוד. ולכן לא זכר דבר מהמצוות, ואמר בן עזאי שאין עיקר השלמות בלמוד כי אם במעשה. ולמה שאמר בן זומא: "אי זהו גבור הכובש את יצרו", חלק עמו גם כן באומרו שאין ראוי לאדם שיכבוש את יצרו במלחמה ערוכה, כי אם שירגיל עצמו תמיד לברוח מן העבירה, כי מזה ימשך שיהיה יצרו נכבש. ולמה שאמר בן זומא: "אי זהו מכובד המכבד את הבריות" השיבו בן עזאי, שאין ראוי לכבד לכל הבריות, כי הכבוד אין ראוי שינתן כי אם לאנשי המעלה, אבל ראוי שלא יהיה מבזה לשום אדם, והוא אומרו במאמר השני – "אל תהי בז לכל אדם" וכו'. זהו קישור המאמרים והתיחסותם.

3 והכונה בפירושם, שההרגל בענינים בין טוב ובין רע – מחזיק כוח הפועל לפעול בהם בחוזק. ולזה ראוי לאדם להזהר ולהשמר מאד אצל התחלות הדברים, לפי שהמעשים הראשונים מקנים לאדם כוח ואומץ לשניים והשניים לשלישיים. וכן יתחזקו התכונות בנפשות, וצדק מי שאמר שההתחלה הוא יותר מחצי הכל.

4 אמרו במדרש תנחומא: שנו רבותינו 'מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה' דכתיב: "וראית בשביה אשת יפה תואר וחשקת בה" דברים כא, יא. מה כתיב אחריו: "כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה ואחת שנואה" שם טו. ומה כתיב אחריו: "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" שם יח. ומה כתיב אחריו: "כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת" שם כב. מכאן למדנו שעבירה גוררת עבירה, ומצוה גוררת מצוה ממנין דכתיב: "כי יקרא קו צפור" דברים כב, ו. ואחריו מה כתיב: "כי תבנה בית חדש" תזכה בה "ועשית מעקה" שם ח. מה כתיב אחריו: "לא תזרע... כלאים" שם ט. מה כתיב אחריו: לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו שם י. מה כתיב אחריו: "לא תלבש שעטנז" שם יא. מה כתיב אחריו "גדילים תעשה לך". מה כתיב אחריו: "כי יקח איש אשה" שם יג שתזכה לאשה ובנים וכך נסמכו פרשיות הללו שמצוה גוררת מצוה.

5 וזהו אומרו: "הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה". כי הנה המרוצה תאמר בבחינת מה שאליו יתנועע, והבריחה תאמר בערך מה שממנו יתנועע. ולכן יאמר שבהשתדלות גדול ירוץ לעשות המצוה אפילו שתהיה קלה. וכן יברח בתנועה מהירה, מאי זו עבירה שתהיה, לפי שכל דבר נמשך אל הרגלו, והתכונות נקנות מהמעשים. ולכן המעשה הקל יביא אל החמור. ואם תרוץ לעשות המצוה קלה, שאין בה טורח תבוא לעשות אחרת חמורה ממנה, או תרוץ לעשות המצוה קלה שאין בה טורח, תבוא לעשות אחרת חמורה ממנה, או שיש בה חסרון כיס. וכן בענין העבירה, כי בברחו מהקלה יבא להתרחק מהחמורה. ועם היות שהתנא לא אמר כאן 'קלה' בעבירה כמו שאמרו במצוה, הנה ממה שאמר: "ובורח מן העבירה" בה"א הידיעה מורה ששב אל הקלה, שזכר אם שתהיה עבירה קלה בעיניו, או שהיא קלה שניתק לעשה, עד שאין לוקין עליה, אין ספק שעם כל קלותה בהרגלה תביא האדם אל החמורה, והוא אומרו: "שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה".

6 אמרו חכמנו זכרונם לברכה בפרק האורג שבת קה, ע"ב: הקורע כלים בחמתו יהיה בעיניך כאילו עובד עבודה זרה, שכך הוא אומנותו של יצר הרע – היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עבוד עבודה זרה. ובפרק החליל סוכה נב, ע"ב כתיב: "רוח זנונים התעה" הושע ד, יב, וכתיב "רוח זנונים בקרבם" שם ה, ד בתחלה התעה ולבסוף בקרבם. רוצה לומר, שבתחלה מתעה יצר הרע את האדם בדבר קטון, ולבסוף הוא בקרב שכבר כבש את העיר ונכנס בתוכה. ואמרו: "ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה" – יש מפרשים שאין ראוי לבקש טעם למצוות כי אם לעשותם, מפני שציוה בהם השם יתברך. כי המעשה הטוב הוא התכלית אשר יכספוהו הכל, ואין ראוי לשער בו שכר אחר כמאמר אנטיגנוס. וכן המעשה הרע אין ראוי לבקש טעם להתרחק ממנו. ואמר בעבירה לשון 'שכר' ושכר עבירה עבירה, לפי שהשכר יאמר על התגמול אם לטוב אם לרע, כי כולו כדמות שכר שכיר ולכן אמר: "רב מחולל כל ושוכר כסיל ושוכר עוברים" משלי כו, י.

7 ויותר נכון לפרש, שבעבור שלזכות ישראל "הרבה להם תורה ומצות" מכות כג, ע"ב, לכן היו המצוות עצמם – שכר עבודת האדם. כי בהיותו ירא את יי' במצותיו חפץ מאד, הנה שכרו שיזמן הקב"ה לידו מצוות רבות, כי בזה יתן כלבבו וכל עצתו ימלא. וברבות המצוות יתדבק באלהותיו במדרגה עליונה, שאותו הדבוק הוא תכלית התכליות, והוא אומרו: "ששכר מצוה מצוה", כלומר שיקיים מצוה קלה, ויהיה שכרו שתבא לידו מצוה אחרת, שהוא שכר רב. וכן בהפך ש"שכר עבירה עבירה". רוצה לומר, שהאדם החפץ בעבירה יהיה שכרו, שיתמלא תאוותו ממנה ויוסיף לעשות כהנה וכהנה. כי בדרך שהאדם הולך בה מוליכין אותו מכות י, ע"ב והוא אומרם זכרונם לברכה מנחות כט, ע"ב: "בא לטהר מסייעין אותו בא לטמא פותחין לו".

8 גם נוכל לפרש שבן עזאי ציוה על שני דברים: האחד – על קיום המצוות והרחקת העבירות. והב' – על הזהירות והשתדלות גדול בעשיית המצוה, אף על פי שתהיה קלה ובהרחקה מהעבירה. ונתן טעם לראשון באומרו: "שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה". רוצה לומר, שיעשה מצוה אחת כדי שיבא לעשות אחרת, ויתרחק מעבירה אחת כדי שירגיל עצמו להתרחק מכולם, וכמו שפירשתי. ואחר זה ראה לתת סיבה לענין הזהירות וההשתדלות שאמר "רץ.. ובורח". כי בהיות המצוה קלה למה ירוץ לעשותה, ויהיה זה השתדלות גדול לתכלית מועט, והוא מפעל חסרי השכל, והיה די שילך לקיים המצוה אבל לא במרוצה. וכן בענין העבירות די לאדם שיתרחק מהם, ולמה יברח מהעבירה כאילו שחל בדרך ארי ברחובות, הנה להשיב לזה אמר: "ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה". רוצה לומר, שאם היה ענין המצוות והעבירות כשאר המעשים האינושיים, שהם נבחרים ומגונים מפאת עצמם, אין ספק שלא היה ראוי שירוץ אדם בהשתדלות נמרץ בעבור מעשה קל וקטן הערך, ולא יברח מיתוש קטן שהיזקו מועט, אין כן המצוות והעבירות, כי השכר והגמול המיועד בהם אינו מפאת המעשים בעצמם כי אם במה שהם מצוות שציוה בהם השם יתברך, או עבירות שהזהיר וציוה שלא יעברו על דברו. וכפי הבחינה הזאת קלות המצוה או העבירה, לא ימעיט השכר והגמול כיון שהוא במה שהם דברים מצויים לעשותם, או שלא לעבור עליהם. וזהו אומרו: "ששכר מצוה מצוה", רוצה לומר הגמול הניתן בעבור עבירה הוא בעבור, שהעושה אותה עובר על דברי השם יתברך, ומפני זה ראוי לאדם רץ למצוה קלה ויברח מן העבירה.

9 וכבר הוכיחו חכמינו זכרונם לברכה מכות י, ע"א הזרוז על המצות מ"אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן" דברים ד, מא, שעם היותו יודע שלא יהיו קולטות עד שיובדלו שלוש האחרות בארץ ישראל, שנאמר במדבר לה, יג: "שש ערי מקלט תהיינה", הנה נזדרז להבדיל שלוש אלה לומר הואיל ובאה מצוה לידי אקיימנה.

10 ואמנם המאמר השני שהוא: "אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר", כבר אמרתי בקישורו שבא להשיב על דברי בן זומא – "אי זהו מכובד המכבד את הבריות", כאילו אמר הכבוד הוא מיוחד לשלמים ולבעלי המעלה, ואין ראוי אם כן לאדם שיכבד את כל הבריות. אבל מה שראוי הוא שלא יבזה את שום אדם, ואל יהיה מפליג ומרחיק ממנו כל דבר מפני – "שאין לך אדם שאין לו שעה" – תצטרך לו. "ואין... דבר שאין לו מקום" ימצא בו תועלתו, ומפני זה התועלת המקווה מכל אדם ומכל דבר באי זה זמן מהזמנים, אין ראוי לבזותם. כי הנה האדם כפי עת ההריון או הלידה, הכינוהו למעלה לחכמה, או עושר, או אחת משאר המעלות לעת מהעתים ימשך ממנו תועלת לזולתו כאומרו בראשית ל, כז: "נחשתי ויברכני יי' בגללך", או להפך, או שעצתו מתקיימת או שיש לו הצלחה במה שמדבר ומשתדל ושאר ההכנות הטבעיות. ולכן אין ראוי שתהיה "בז לכל אדם" ולא "מפליג לכל דבר".

11 וכבר ציותה תורה על אהבת הרעים מ"ואהבת לרעך כמוך" ויקרא יט, יח; "וחי אחיך עמך" ויקרא כה, לו. ובכלל זה המוסר שלא יבזה שנאת אי זה אדם, בחשבו שאין לו יכולת להזיקו, כי – "אין אדם שאין לו שעה". וכן לא יהיה מפליג ומרחיק כל דבר שיאמרו לו בהזקו, ולא יאמר שאי איפשר להיות כי – "אין לך דבר שאין לו מקום".

12 ואיפשר לומר שהיה מאמר השני הזה לבן עזאי, תשלום והוכחה למאמרו הראשון. כי לפי שאמר שיש שכר ועונש סגוליי במצוות, אף על פי שלא נשיגהו אנחנו כמו שאמר רבי: "שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות", אמר עתה שיש בדברים הטבעיים סגולות נעלמות, אם באנשים ואם בשאר הדברים ההווים בטבעם, עד שמפני זה אין ראוי לבזות שום דבר ושום אדם, לפי שיש להם שעה ומקום. ואם אלו הדברים נעלמים שיש כמה אמצעיים ביניהם לבין העליונים, כל שכן המצוות והעבירות שנצטוינו מפי השם יתעלה, שאין ספק שלא נוכל לדעת סגולה והנמשך מהם. ולכן ראוי שלא נבזה אפילו הקלה מהם, ולא נפליג, ולא נרחיק ענינם שאין לך דבר מהם – "שאין לו שעה" ו"שאין לו מקום".

13 גם נוכל לומר בזה, כי למה שהזהיר בראשונה על מעשה המצוות והרחקת העבירות. ולפי שהיו סוגיהם שנים במה שבין אדם לחבירו ובין אדם למקום. לכן בזה המאמר השני ביאר כל סוג מהם בפני עצמו, אם במה שבינו לחבירו אמר שלא יהיה "בז לכל אדם", כי אין אדם עם היותו שפל במדרגה שלא יהיה לו שעה, מה ימשך ממנו אי זה היזק או אי זה תועלת. ועל מה שבינו למקום אמר: "ואל תהי מפליג לכל דבר", רוצה לומר שלא ירחיק בשכלו שום מצוה מן המצוות עשה או לא תעשה, לפי שלא ידע אדם טעמה, כי זהו לקיצור דעתו. אבל המצוה ההיא אי איפשר שלא יהיה לה מקום לשכר או לעונש, והמקום הוא אם בעולם הזה ואם בעולם הבא. וכבר רמז גם לזה משה אדוננו באומרו דברים לב, מו: "שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את ביניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם" וגו'.

7 סנהדרין פתח ↗

וְאִם הָיָה מוּמְחֶה לְרַבִּים, דָּן אֲפִילּוּ יְחִידִי. אָמַר רַב נַחְמָן: כְּגוֹן אֲנָא דָּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּיחִידִי. וְכֵן אָמַר רַבִּי חִיָּיא: כְּגוֹן אֲנָא דָּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּיחִידִי.

7 מגילה פתח ↗

מוֹרֵד בַּמַּלְכוּת הוּא, וְלָא צְרִיךְ לְמֵידַּיְינֵיהּ. אָמְרָה לוֹ: עֲדַיִין שָׁאוּל קַיָּים וְלֹא יָצָא טִבְעֲךָ בָּעוֹלָם. אָמַר לָהּ: ״בָּרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִיתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבֹּא בְדָמִים״. ״דָּמִים״ — תַּרְתֵּי מַשְׁמַע! אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁגִּילְּתָה אֶת שׁוֹקָהּ וְהָלַךְ לְאוֹרָהּ שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת, אָמַר לַהּ: הִשָּׁמְעִי לִי! אָמְרָה לוֹ: ״לֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה״. ״זֹאת״ — מִכְּלָל דְּאִיכָּא אַחֲרִיתִי, וּמַאי נִיהוּ? מַעֲשֶׂה דְּבַת שֶׁבַע. וּמַסְּקָנָא הָכִי הֲוַאי. ״וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדוֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים״, כִּי הֲווֹת מִיפַּטְרָא מִינֵּיהּ אָמְרָה לֵיהּ: ״וְהֵטִיב ה׳ לַאדוֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ״. אָמַר רַב נַחְמָן, הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: אִיתְּתָא בַּהֲדֵי שׁוּתָא פִּילְכָּא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: שָׁפֵיל וְאָזֵיל בַּר אֲווֹזָא וְעֵינוֹהִי מִיטַּיְיפִי. חוּלְדָּה, דִּכְתִיב: ״וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן וַאֲחִיקָם וְעַכְבּוֹר וְגוֹ׳״. וּבְמָקוֹם דְּקָאֵי יִרְמְיָה הֵיכִי מִתְנַבְּיָא אִיהִי? אָמְרִי בֵּי רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: חוּלְדָּה קְרוֹבַת יִרְמְיָה הָיְתָה, וְלֹא הֲוָה מַקְפִּיד עָלֶיהָ. וְיֹאשִׁיָּה גּוּפֵיהּ הֵיכִי שָׁבֵיק יִרְמְיָה וּמְשַׁדַּר לְגַבַּהּ? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא: מִפְּנֵי שֶׁהַנָּשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת הֵן. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: יִרְמְיָה לָא הֲוָה הָתָם, שֶׁהָלַךְ לְהַחֲזִיר עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים. וּמְנָלַן דְּאִהֲדוּר? דִּכְתִיב: ״כִּי הַמּוֹכֵר אֶל הַמִּמְכָּר לֹא יָשׁוּב״, אֶפְשָׁר יוֹבֵל בָּטֵל, וְנָבִיא מִתְנַבֵּא עָלָיו שֶׁיִּבָּטֵל? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁיִּרְמְיָה הֶחְזִירָן, וְיֹאשִׁיָּהוּ בֶּן אָמוֹן מָלַךְ עֲלֵיהֶן, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רוֹאֶה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר הַקֶּבֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה וַיִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עַל הַמִּזְבַּח בְּבֵית אֵל״, וְכִי מָה טִיבוֹ שֶׁל יֹאשִׁיָּהוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵית אֵל? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁיֹּאשִׁיָּהוּ מָלַךְ עֲלֵיהֶן. רַב נַחְמָן אָמַר, מֵהָכָא: ״גַּם יְהוּדָה שָׁת קָצִיר לָךְ בְּשׁוּבִי שְׁבוּת עַמִּי״. אֶסְתֵּר — דִּכְתִיב: ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת״, בִּגְדֵי מַלְכוּת מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא שֶׁלְּבָשַׁתָּה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, כְּתִיב הָכָא: ״וַתִּלְבַּשׁ״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְרוּחַ לָבְשָׁה אֶת עֲמָשַׂי וְגוֹ׳״. אָמַר רַב נַחְמָן: לָא יָאָה יְהִירוּתָא לִנְשֵׁי. תַּרְתֵּי נְשֵׁי יְהִירָן הָוְיָין, וְסַנְיִין שְׁמַיְיהוּ: חֲדָא שְׁמַהּ זִיבּוּרְתָּא, וַחֲדָא שְׁמָהּ כַּרְכּוּשְׁתָּא. זִיבּוּרְתָּא כְּתִיב בַּהּ: ״וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק״, וְאִילּוּ אִיהִי לָא אֲזַלָה לְגַבֵּיהּ. כַּרְכּוּשְׁתָּא כְּתִיב בַּהּ: ״אִמְרוּ לָאִישׁ״, וְלָא אָמְרָה ״אִמְרוּ לַמֶּלֶךְ״. אָמַר רַב נַחְמָן: חוּלְדָּה מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ הָיְתָה — כְּתִיב הָכָא: ״בֶּן חַרְחַס״, וּכְתִיב הָתָם: ״בְּתִמְנַת חֶרֶס״. אֵיתִיבֵיהּ רַב עֵינָא סָבָא לְרַב נַחְמָן: שְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְהֵם כֹּהֲנִים יָצְאוּ מֵרָחָב הַזּוֹנָה, וְאֵלּוּ הֵן: נֵרִיָּה, בָּרוּךְ, וּשְׂרָיָה, מַחְסֵיָה, יִרְמְיָה, חִלְקִיָּה, חֲנַמְאֵל, וְשַׁלּוּם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף חוּלְדָּה הַנְּבִיאָה מִבְּנֵי בָנֶיהָ שֶׁל רָחָב הַזּוֹנָה הָיְתָה. כְּתִיב הָכָא: ״בֶּן תִּקְוָה״, וּכְתִיב הָתָם: ״אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי״. אֲמַר לֵיהּ: עֵינָא סָבָא, וְאָמְרִי לַהּ: פַּתְיָא אוּכָּמָא, מִינִּי וּמִינָּךְ תִּסְתַּיֵּים שְׁמַעְתָּא: דְּאִיגַּיַּירָא וְנַסְבַהּ יְהוֹשֻׁעַ. וּמִי הֲווֹ לֵיהּ זַרְעָא לִיהוֹשֻׁעַ? וְהָכְתִיב: ״נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ״! בְּנֵי לָא הֲווֹ לֵיהּ, בְּנָתָא הֲווֹ לֵיהּ.

9 ברכות פתח ↗

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעַאי: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּדוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים. דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים עָשׂוּ תּוֹרָתָן קֶבַע וּמְלַאכְתָּן עֲרַאי, זוֹ וָזוֹ נִתְקַיְּימָה בְּיָדָן. דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים שֶׁעָשׂוּ מְלַאכְתָּן קֶבַע וְתוֹרָתָן עֲרַאי, זוֹ וָזוֹ לֹא נִתְקַיְּימָה בְּיָדָן.

9 תלמוד ירושלמי ברכות פתח ↗

אָמַר רִבִּי יְהוּשֻׁעַ דְּרוֹמָיָא שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים גָּזְרוּ בֵּית דִּין שֶׁלְּמַטָּן וְהִסְכִּים בֵּית דִּין שֶׁלְּמַעֲלָן עִמָּהֶן. וְאֵילּוּ הֵן חֶרְמָהּ שֶׁל יְרִיחוֹ. וּמְגִילַּת אֶסְתֵּר. וּשְׁאֵילַת שָׁלוֹם בְּשֵׁם. חֶרְמָהּ שֶׁל יְרִיחוֹ. חָטָא יִשְׂרָאֵל. וְלֹא יְהוּשֻׁעַ גָּזַר. אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהִסְכִּימוּ בֵּית דִּין שֶׁלְּמַעֲלָה עִמָּהֶן. מְגִילַּת אֶסְתֵּר. קִיְימוּ וְקִיבְּלוּ וְגוֹמֵר. רַב אָמַר וְקִבֵּל כְּתִיב מְלַמֵּד שֶׁהִסְכִּימוּ. וּשְׁאֵילַת שָׁלוֹם בְּשֵׁם. וְהִנֵּה בוֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם. וּמְנַיִן שֶׁהִסְכִּימוּ בֵּית דִּין שֶׁלְּמַעֲלָה עִמָּהֶן. תַּלְמוּד לוֹמַר וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יי וַיֹּאמֶר אֵלָיו יי עִמְּךָ גִּבּוֹר הַחַיִל. רִבִּי אָבוּן בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אַף הַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁנֶּאֱמַר הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר וגו׳. מַהוּ עַד בְּלִי דַּיי. רִבִּי יוֹסֵי בַּר שִׁמְעוֹן בַּר בָּא בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשַׁר לוֹ לוֹמַר דַּיי הוּא בְּרָכָה. רִבִּי בְּרֶכְיָה וְרִבִּי חֶלְבּוֹ וְרַב אַבָּא בַּר עִילָאִי בְּשֵׁם רַב עַד שֶׁיִּיבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמֶר דַּיֵינוּ בְּרָכוֹת דַּיֵינוּ בְּרָכוֹת. אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בַּר בּוּן אִם נִתְיַישְּׁנוּ דִּבְרֵי תוֹרָה בְּפִיךָ אַל תְּבַזֶּה עֲלֵיהֶן. מַה טַעֲמָא וְאַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ. אָמַר רִבִּי זְעִירָא אִם נִזְדַּקְנָה אוּמָתֶךָ עֲמוֹד וְגוֹדְרָהּ כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂה אֶלְקָנָה שֶׁהָיָה מַדְרִיךְ אֶת יִשְׂרָאֵל לְפַעֲמֵי רְגָלִים. הֲדָא הִיא דִכְתִיב וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ וְגוֹמֵר. עֵת לַעֲשׂוֹת לַיי הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ. רִבִּי נָתָן מְסָרֵס קְרָאֵי הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ עֵת לַעֲשׂוֹת לַיי. רִבִּי חִלְקִיָּה בְשֵׁם רִבִּי סִימוֹן הָעוֹשֶׂה תוֹרָתוֹ עִתִּים הֲרֵי זֶה מֵיפֵר בְּרִית. מַה טַעֲמָא הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ עֵת לַעֲשׂוֹת לַיי. תַּנִּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָי אוֹמֵר אִם רָאִיתָ אֶת הַבִּרְיוֹת שֶׁנִּתְיַיאֲשׁוּ יְדֵיהֶן מִן הַתּוֹרָה עֲמוֹד וְהִתְחַזֵּק בָּהּ וְאַתָּה מְקַבֵּל שְׂכַר כּוּלָּם. מַה טַעֲמָא הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ עֵת לַעֲשׂוֹת לַיי. הִלֵּל הַזָּקֵן הָיָה אוֹמֵר בְּשָׁעָה דִּמְכַנְּשִׁין בְּדַר. וּבְשָׁעָה דִּמְבַדְּרִין כְּנוֹשׁ. וְכֵן הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר אִם רָאִיתָ אֶת הַתּוֹרָה שֶׁהִיא חָבִיבָה עַל יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּל שְׂמֵיחִין בָּהּ בְּדַר. וְאִם לָאו כְּנוֹשׁ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר מַה הַתִּינּוֹק הַזֶּה צָרִיךְ לֵינֵק בְּכָל שָׁעָה שֶׁבְּיוֹם. כָּךְ כָּל אָדָם שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לְיַגֵּעַ בַּתּוֹרָה בְּכָל שָׁעוֹת שֶׁבְּיוֹם. רִבִּי יוֹנָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֶּן גְּזִירָה כָּל פִּיטָטָיָא בִּישִׁין וּפִיטָטָיָא דְּאוֹרַיתָא טָבִין. כָּל כְּדָבָיָיא טָבִין וּכְדָבָיָיא דְּאוֹרַיתָא בִּישִׁין. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בִּמְגִילַּת חֲסִידִים מָצְאוּ כָתוּב יוֹם תַּעַזְבֵינִי יוֹמָיִם אֶעֱזָבְךָ. לִשְׁנַיִם שֶׁיָּצְאוּ אֶחָד מִטִּיבֵּרִיָּא וְאֶחָד מִצִּיפּוֹרִין וּפָגְעוּ זֶה בָזֶה בְּחָדָא מִשְׁכְּנָא. לֹא הִסְפִּיקוּ לִפְרוֹשׁ זֶה מִזֶּה עַד שֶׁהָלַךְ זֶה מִיל וְזֶה מִיל נִמְצְאוּ רְחוֹקִין זֶה מִזֶּה שְנֵי מִילִין. וְאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת וּמַמְתֶּנֶת לְאִישׁ. כָּל זְמַן שֶׁהָיְתָה בְּדַעְתּוֹ לְהִינָּשֵׂא לָהּ הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת וּמַמְתֶּנֶת לוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִפְלִיג דַּעְתּוֹ מִמֶּנָּהּ הִיא הָיְתָה הוֹלֶכֶת וְנִישְׂאֵת לְאַחֵר. תַּנִּי בְשֵׁם רִבִּי מֵאִיר אֵין לְךָ אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מֵאָה מִצְוֹת בְּכָל יוֹם. קוֹרֵא אֶת שְׁמַע וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ וְאוֹכֵל אֶת פִּתּוֹ וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ וּמִתְפַּלֵּל שְׁלֹשָׁה פְעָמִים שֶׁל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה וְחוֹזֵר וְעוֹשֶׂה שְׁאָר מִצְוֹת וּמְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן. וְכֵן הָיָה רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אֵין לְךָ אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאֵין הַמִּצְוֹת מַקִּיפוֹת אוֹתוֹ תְּפִילִּין בְּרֹאשׁוֹ וּתְפִילִּין בִּזְרוֹעוֹ וּמְזוּזָּה בְּפִתְחוֹ מִילָה בִבְשָׂרוֹ אַרְבַּע צִיצִיּוֹת בְּטַלִּיתוֹ מַקִּיפִין אוֹתוֹ. הוּא שֶׁדָּוִד אָמַר שֶׁבַע בַּיּוֹם הִילַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר חוֹנֶה מַלְאַךְ יי סָבִיב לִירֵיאָיו וַיְחַלְּצֵם. נִכְנַס לְמֶרְחָץ רָאָה אֶת עַצְמוֹ עָרוּם. אָמַר אוֹי לִי שֶׁאֲנִי עָרוּם מִן הַמִּצְוֹת. כֵּיוָן שֶׁהִבִּיט בְּמִילָה שֶׁלּוֹ. הִתְחִיל לְקַלֵּס לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רִבִּי חֲנִינָא תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָָׁלוֹם בָּעוֹלָם. מַה טַעַם וְכָל בָּנַיִיךְ לִמּוּדֵי יי וְרַב שָׁלוֹם בָּנָיִיךְ.

11 סוטה פתח ↗

זְכוּת דְּמִצְוָה מִי מַגְּנָא כּוּלֵּי הַאי? וְהָתַנְיָא: אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי מְנַחֵם בַּר יוֹסֵי: ״כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר״, תָּלָה הַכָּתוּב אֶת הַמִּצְוָה בְּנֵר, וְאֶת הַתּוֹרָה בְּאוֹר. אֶת הַמִּצְוָה בְּנֵר, לוֹמַר לָךְ: מָה נֵר אֵינָהּ מְגִינָּה אֶלָּא לְפִי שָׁעָה — אַף מִצְוָה אֵינָהּ מְגִינָּה אֶלָּא לְפִי שָׁעָה.

11 רות רבה פתח ↗

וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גּשִׁי הֲלֹם רות ב, יד, רַבִּי יוֹחָנָן נ"א רבי יונתן פָּתַר בָּהּ שִׁית שִׁטִּין מְדַבֵּר בְּדָוִד, גּשִׁי הֲלֹם, קְרוֹבִי לַמַּלְכוּת, וְאֵין הֲלֹם אֶלָּא מַלְכוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב שמואל ב ז, יח: כִּי הֲבִאֹתַנִי עַד הֲלֹם. וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, זוֹ לַחְמָהּ שֶׁל מַלְכוּת. וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ, אֵלּוּ הַיִּסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים ו, ב: ה' אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי. וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים, שֶׁנּוֹצְדָה מִמֶּנּוּ הַמַּלְכוּת לְשָׁעָה, דְּאָמַר רַב הוּנָא כָּל אוֹתָן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים שֶׁהָיָה דָּוִד בּוֹרֵחַ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא עָלוּ מִן הַמִּנְיָן, שֶׁהָיָה מִתְכַּפֵּר לוֹ בִּשְׂעִירָה כְּהֶדְיוֹט. וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, שֶׁחָזְרָה לוֹ מַלְכוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים כ, ז: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ ה' מְשִׁיחוֹ. וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר, אוֹכֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאוֹכֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, וְאוֹכֵל לֶעָתִיד לָבוֹא. דָּבָר אַחֵר, גּשִׁי הֲלֹם, מְדַבֵּר בִּשְׁלֹמֹה, גּשִׁי הֲלֹם, קְרוֹבִי לַמַּלְכוּת. וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, זוֹ לַחְמָהּ שֶׁל מַלְכוּת. שֶׁנֶּאֱמַר מלכים א ה, ב: וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד. שְׁלשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח. וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ, זֶה לִכְלוּךְ מַעֲשִׂים. וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים, שֶׁנּוֹצְדָה לוֹ מַלְכוּתוֹ לְשָׁעָה, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָאי בַּר חֲנִינָא מַלְאָךְ יָרַד בִּדְמוּת שְׁלֹמֹה וְיָשַׁב לוֹ עַל כִּסְאוֹ. וְהָיָה מְחַזֵּר שְׁלֹמֹה עַל פִּתְחֵי יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר קהלת א, יב: אֲנִי קֹהֶלֶת בן דוד הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלָיִם, מֶה הָיְתָה אַחַת מֵהֶן עוֹשָׂה, הָיְתָה נוֹתֶנֶת לְפָנָיו קְעָרָה שֶׁל גְּרִישִׂין וּמַכָּה אוֹתוֹ בְּקָנֶה עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמֶרֶת לוֹ וְלֹא שְׁלֹמֹה יוֹשֵׁב עַל כִּסְּאוֹ וְאַתָּה אוֹמֵר אֲנִי שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, שֶׁחָזְרָה לוֹ מַלְכוּתוֹ. וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר, אוֹכֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה, אוֹכֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אוֹכֵל בָּעוֹלָם הַבָּא. דָּבָר אַחֵר, גּשִׁי הֲלֹם, מְדַבֵּר בְּחִזְקִיָּהוּ, גּשִׁי הֲלֹם, קְרוֹבִי לַמַּלְכוּת. וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, זוֹ לַחְמָהּ שֶׁל מַלְכוּת. וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ, אֵלּוּ הַיִּסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה לח, כא: וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ יִשְׂאוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים. וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים, שֶׁנּוֹצְדָה לוֹ מַלְכוּתוֹ לְשָׁעָה, כְּמָה דְתֵימָא ישעיה לז, ג: וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה. וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, שֶׁחָזְרָה לוֹ מַלְכוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר דברי הימים ב לב, כג: וַיִּנַּשֵֹּׂא לְעֵינֵי כָל הַגּוֹיִם מֵאַחֲרֵי כֵן. וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר, אוֹכֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה, אוֹכֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אוֹכֵל לָעוֹלָם הַבָּא. דָּבָר אַחֵר, גּשִׁי הֲלֹם, מְדַבֵּר בִּמְנַשֶּׁה, גּשִׁי הֲלֹם, קְרוֹבִי לַמַּלְכוּת. וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, זוֹ לַחְמָהּ שֶׁל מַלְכוּת. וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ, שֶׁלִּכְלֵךְ מַעֲשָׂיו כַּחֹמֶץ מִמַּעֲשִׂים רָעִים. וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים, שֶׁנּוֹצְדָה לוֹ מַלְכוּתוֹ לְשָׁעָה, דִּכְתִיב דברי הימים ב לג, י: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מְנַשֶּׁה וְאֶל עַמּוֹ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ, וַיָּבֵא ה' עֲלֵיהֶם אֶת שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלְכְּדוּ אֶת מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר כִירוֹמָנִיקָאָה. אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חַיָּתָא עָשׂוּ לוֹ מוּלָה שֶׁל נְחשֶׁת, וְהָיוּ מַסִּיקִין הָאוּר מִתַּחְתָּיו, וְהָיָה צוֹוֵחַ צֶלֶם פְּלָן צֶלֶם פְּלָן שֵׁזֵבְנִי, כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁלֹא הוֹעִילוּהוּ כְּלוּם, אָמַר זָכוּר הָיִיתִי שֶׁהָיָה אַבָּא מַקְרֵא אוֹתִי דברים ד, ל: בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ וגו' כִּי אֵל רַחוּם ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲנָא צָוַוח לֵיהּ, אִין עָנֵי הָא טָב, וְאִין לָא עָנֵי הָא כֹּלָה חָדָא הִיא כָּל אַפַּיָא שָׁוִין. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָמְדוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְסָתְמוּ כָּל הַחֲלוֹנוֹת שֶׁל מַעְלָה, וְאָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָם, אָדָם שֶׁהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל אַתָּה מְקַבְּלוֹ בִּתְשׁוּבָה. אָמַר לָהֶם אִם אֵינִי מְקַבְּלוֹ בִּתְשׁוּבָה הֲרֵינִי נוֹעֵל פֶּתַח בִּפְנֵי כָּל בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָתַר לוֹ חֲתִירָה מִתַּחַת כִּסֵּא כְבוֹדוֹ מִמָּקוֹם שֶׁאֵין מַלְאָךְ יָכוֹל לִשְׁלֹט, הֲדָא הוּא דִכְתִיב דברי הימים ב לג, יג: וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ. אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּעֲרַבְיָא צָוְחִין לַחֲתִירָה עֲתִירָה. וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, שֶׁחָזְרָה לוֹ מַלְכוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר דברי הימים ב לג, יג: וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלָיִם לְמַלְכוּתוֹ, וּבַמֶּה הֵשִׁיבוֹ, רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא בָּרוּחַ הֱשִׁיבוֹ, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר מַשִּׁיב הָרוּחַ. וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר, אוֹכֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה, אוֹכֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אוֹכֵל לָעוֹלָם הַבָּא. דָּבָר אַחֵר, מְדַבֵּר בְּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, גּשִׁי הֲלֹם, קְרוֹבִי לַמַּלְכוּת. וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, זֶה לַחְמָהּ שֶׁל מַלְכוּת. וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ, אֵלּוּ הַיִּסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה נג, ה: וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵינוּ. וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים, שֶׁעֲתִידָה מַלְכוּתוֹ לִצּוֹד מִמֶּנּוּ לְשָׁעָה. שֶׁנֶּאֱמַר זכריה יד, ב: וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלָיִם לַמִּלְחָמָה וְנִלְכְּדָה הָעִיר. וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, שֶׁהִיא עֲתִידָה לַחֲזֹר לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה יא, ד: וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי כַּגּוֹאֵל הָרִאשׁוֹן כָּךְ גּוֹאֵל הָאַחֲרוֹן, מַה גּוֹאֵל הָרִאשׁוֹן נִגְלָה וְחָזַר וְנִכְסָה מֵהֶן, וְכַמָּה נִכְסָה מֵהֶן, שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר שמות ה, כ: וַיִּפְגְּעוּ אֶת משֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן, אַף גּוֹאֵל אַחֲרוֹן נִגְלֶה לָהֶם וְחוֹזֵר וְנִכְסֶה מֵהֶם, וְכַמָּה נִכְסֶה מֵהֶם, רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשֵׁם רַבָּנָן אַרְבָּעִין וַחֲמִשָּׁה יוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב דניאל יב, יא: וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וגו', וּכְתִיב דניאל יב, יא: אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וגו', אִילֵין יְתֵירַיָא מָה אִינּוּן, רַבִּי יִצְחָק בֶּן קְצַרְתָּה מִשּׁוּם רַבִּי יוֹנָה אֵלּוּ אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה יָמִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל קוֹטְפִים מַלּוּחַ וְאוֹכְלִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב איוב ל, ד: הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ. לְאֵיכָן הוּא מוֹלִיכָן מִן הָאָרֶץ לְמִדְבַּר יְהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר הושע ב, טז: הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר, מַאן דְּאָמַר לְמִדְבַּר סִיחוֹן וְעוֹג, שֶׁנֶּאֱמַר הושע יב, י: עוֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים כִּימֵי מוֹעֵד, וְכָל שֶׁהוּא מַאֲמִין לוֹ, וְחָיָה. וּמִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין לוֹ הוֹלֵךְ לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם וְהֵן מְמִיתִין אוֹתוֹ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר מַרְיוֹן בַּסּוֹף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלָה עֲלֵיהֶם וּמוֹרִיד לָהֶן מָן, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ. דָּבָר אַחֵר, גּשִׁי הֲלֹם, מְדַבֵּר בְּבֹעַז, קְרוֹבִי לְהָכָא, וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, זֶה לַחְמָן שֶׁל קוֹצְרִים. וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ, דֶּרֶךְ הַקּוֹצְרִים לִהְיוֹתָן טוֹבְלִין בַּחֹמֶץ פִּתָּן, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן מִכָּאן שֶׁמּוֹצִיאִין מִינֵי חֻמְצָנִין לַגְּרָנוֹת. וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים, בְּצַד הַקּוֹצְרִים וַדַּאי. וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, קַלִּיל זְעֵיר בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו. אָמַר רַבִּי יִצְחָק אַתְּ שָׁמַע מִינָהּ תַּרְתֵּי, אוֹ בְּרָכָה שָׁרְתָה בְּאֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק, אוֹ בְּרָכָה שָׁרְתָה בְּמֵעֶיהָ שֶׁל אוֹתָהּ צַדֶּקֶת, מִמַּה דִּכְתִיב: וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר, נִרְאִין הַדְּבָרִים שֶׁהַבְּרָכָה שָׁרְתָה בְּמֵעֶיהָ שֶׁל אוֹתָהּ צַדֶּקֶת. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר מַרְיוֹן בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ שֶׁאִם אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה יַעֲשֶׂנָּה בְּלֵבָב שָׁלֵם, שֶׁאִלּוּ הָיָה רְאוּבֵן יוֹדֵעַ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְתִּיב עָלָיו בראשית לז, כא: וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּילֵהוּ מִיָּדָם, בִּכְתֵפוֹ הָיָה מוֹלִיכוֹ אֵצֶל אָבִיו. וְאִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ אַהֲרֹן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְתִּיב עָלָיו שמות ד, יד: הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ בְּתֻפִּים וּבִמְחוֹלוֹת הָיָה יוֹצֵא לִקְרָאתוֹ. וְאִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ בֹּעַז שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְתִּיב עָלָיו: וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר, עֲגָלוֹת מְפֻטָּמוֹת הָיָה מַאֲכִילָהּ. רַבִּי כֹּהֵן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי לְשֶׁעָבַר הָיָה אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה וְהַנָּבִיא כּוֹתְבָהּ, וְעַכְשָׁיו כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה מִי כּוֹתְבָהּ, אֵלִיָּהוּ כּוֹתְבָהּ וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹתֵם עַל יְדֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מלאכי ג, טז: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וגו'.

11 עירובין פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: קַיְימָא לַן מִשְׁנַת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב קַב וְנָקִי, וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב.

« נחלת אבות על אבות ד׳:א׳ נחלת אבות על אבות ד׳:ד׳ »