משנת ארץ ישראל על משנה שבועות ד׳:י׳

11 עמד בבית הכנסת – בית הכנסת התנאי וכמובן גם בית הכנסת המאוחר יותר היה המקום הציבורי. התובע עומד בבית הכנסת ומשביע את הציבור. נראה שהיה זה מעמד ציבורי של תובע מתוסכל מהיעדר עדים, ותשובה ציבורית שאין הם יודעים עדות, או "אמן". ייתכן גם שבית הכנסת נבחר משום שנהגו להשביע בבית הכנסת, על ספר תורה שהיה שם. ואמר משביע אני עליכם אם יודעין אתם לי עדות שתבואו ותעידוני הרי אלו פטורין – השבועה הזו אינה חלה, שכן אין היא מכוונת לעדים ספציפיים. הנימוק מופיע בחלק מעדי הנוסח המאוחרים, בדפוסים ובמעט כתבי יד. ב-ר2, פל: "מפני שלא ייחד". בירושלמי מובאים שני נימוקים חילופיים: "מפני שאינו יודע בהן" או "משום שאין מתכוין להן" לה ע"ד. מבחינת הנוסח ברור שהירושלמי לא הכיר את ההנמקה שבדפוסים. ההנמקות עצמן קרובות זו לזו, והתלמוד מוצא הבדל קל ביניהן: אם "משכן שנים שנים" ואז הוא ייחד עדים, אך עדיין איננו "יודע בהן", מכאן שבכל המקרים האחרים, במשניות הקודמות, התובע ביקש סיוע כשידע שהעדים יודעים, אלא שסירבו להעיד. הבבלי מדגיש את הנימוק שלא ייחד את עדיו לה ע"א, ומדרש התנאים מדגיש את הכוונה: "עמד בבית הכנסת ואמר משביע אני עליכם אם יודעים אתם לי עדות שתבואו ותעידוני יכול יהו חייבין? תלמוד לומר 'ושמעה קול אלה והוא עד' עד שיהא מתכוין להן" ספרא, ויקרא דבורא דחובה, פרשה ח ה"ו, כב ע"ג. מעניין שנוסחאות הדפוס השלימו את המשנה לא על פי הבבלי אלא על פי המדרש, או על פי הירושלמי.

12 לכאורה, אם השבועה אינה מועילה, לשם מה לקיים את המעמד? המשנה מתארת כנראה מעמד מקובל ורגיל, אך כזה שחכמים מתנגדים לו. אלא שההתנגדות היא רק במישור הפורמלי. באופן מעשי ברור שיש במעמד לחץ על העדים הרוצים להתחמק מלהיות מעורבים. אנשים בקהילה לוחצים עליהם למלא את חלקם, ואף הם נלחצים על ידי החשש משבועת שקר, גם אם אינה תקפה פורמלית. מכל מקום משנתנו מדגימה את השניות שבין הדיון הפורמלי למעמד החברתי של השבועה.