משנת ארץ ישראל על משנה שבועות ד׳:ט׳

9 עפ”י כתב יד קופמן

10 משביע אני עליכם כשתדעו לי עדות שתבואו ותעידוני הרי אלו פטורין מפני שקדמה שבועה לעדות – התובע מבקש שבועה עתידית: אם העדים ידעו בעתיד עדות כלשהי, הרי הם מושבעים לבוא ולהעיד. שבועה כזאת אינה תופסת משום שאינה חלה על ידע קיים. בזמן השבועה לא הייתה עדות, וממילא הייתה זו שבועת אמת. הלכה זו חוזרת במדרש ההלכה ספרא, ויקרא דבורא דחובה, פרשה ח ה"ז, כב ע"ג.

11 בתוספתא מובא מקרה אחר: "היה מחזר אחר עדים. מה אתה בא אחרינו? שבועה שאין אנו יודעין לך עדות, פטורין. עד שיטענו. אבל בפיקדון אינו כן. מה אתה בא אחריי? שבועה שאין לך בידי, חייב. זה חומר בשבועת הפיקדון מבשבועת העדים" פ"ב הי"א, עמ' 448. שבועת העדות צריכה לבוא על טענה משפטית ברורה, בניגוד לשבועת פיקדון. בהשוואה המלאה שבין שתי השבועות נעסוק בסוף הפרק החמישי.

12 המשנה אינה אומרת שהעדים אישרו את השבועה ואמרו "אמן". משניות ה-יא מתחילות כולן בכך שהתובע משביע את העדים. במשניות ה, יא מופיעה הנוסחה המלאה הכוללת את תשובת העדים "שבועה שאין אנו יודעים לך"; ביתר המשניות נמנע העורך מלחזור על נוסחה זו, היא מובנת מעצמה. לעתים בעד נוסח זה או אחר משובץ נוסח התשובה באחת המשניות שבאמצע, אך מבחינה סגנונית היא מיותרת. זו דוגמה לעבודתו הספרותית של העורך שידע להימנע מחזרות מיותרות, אף שהפרק כולו כולל חזרות רבות.