משנת ארץ ישראל על משנה שבועות ד׳:י״א

11 עפ”י כתב יד קופמן

12 אמר לשנים משביע אני עליכם איש פלוני ופלוני אם יודעין אתם לי עדות שתבואו ותעידוני והם שיודעים לי – בדפוס נוסף "שבועה שאין אנו יודעין לך עדות והם יודעין לו עדות", עד מפי עד או שהיה אחד מהן קרוב או פסול הרי אלו פטורין – הוא משביע אותם בביטחון שהם עדים, אבל למעשה אין הם עדים כשרים. משנה א כבר קבעה את העיקרון ששבועת שווא חלה רק על עד הראוי להעיד ולהוציא ממון, משנה ד הדגימה את ההלכה על מצב של עד אחד, ומשנתנו מדגימה את ההלכה על מקרים אחרים. "קרוב" ו"פסול" הוסברו במשנה א. גם "עד מפי עד" פסול לעדות. עד מפי עד הוא מצב שבו העד לא ראה בעצמו את המעשה אלא שמע עליו עדות שמיעה. עדות כזאת אינה קבילה בדיני ממונות ובדיני נפשות משנה, סנהדרין פ"ד מ"ה, עם זאת במקרים מיוחדים, לדיני יוחסין ולדינים נוספים שבין אדם למקום, היו שנטו לקבל עדות כזאת, כמו עדות אישה.

13 כמו כן: " 'והוא עד', לא עד מפי עד, ולא מפי בת קול, ולא מקול הברא. 'והוא עד', בשני עדים הכתוב מדבר, אתה אומר בשני עדים הכתוב מדבר, או אינו אלא בעד אחד? תלמוד לומר 'לא יקום עד אחד', שאין תלמוד לומר 'אחד', אלא כל מקום שתפס הכתוב עד סתם הרי הוא בכלל שנים, עד שיפרוט לך הכתוב אחד – הוא עד הכשר לעדות" תוס', פ"ג ה"ח, עמ' 450.

14 וכן: "אמר לשנים 'משביעני עליכם איש פלוני ופלוני אם יודעין אתם לי עדות שתבואו ותעידוני' והן שיודעין לו עדות עד מפי עד, או שהיה אחד מהן קרוב או פסול, יכול יהו חייבין? תלמוד לומר 'ושמעה קול אלה והוא עד' בזמן שהן כשרין לעדות, לא בזמן שהן פסולים מן העדות" ספרא, ויקרא דבורא דחובה, פרשה ח ה"ה, כב ע"ג. הלכה זו חוזרת במקבילות אמוראיות ירו', לה ע"ב; בבלי, לה ע"א ועוד.