משנת ארץ ישראל על משנה שבת ב׳:ז׳

7 שלושה דברים – המילה "דברים" חסרה בכתב היד, ונוספה על ידי המגיה מעל השורה. היא נמצאת בכל עדי הנוסח האחרים. צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה – כפי שאמרנו עבדו עד חשיכה, כל הכללים של תוספת שבת הם מאוחרים יותר לעיל פ"א מ"י. הרקע הריאלי להלכה זו היא המציאות הרווחת. אדם עבד בשדהו עד לפני שבת, וחזר לביתו ממש לפני שבת. בינתיים האישה הכינה את צורכי הבית, והבעל צריך לבדוק אם הכל מוכן כהלכה.

8 עשרתן – אסור לעשר בשבת, וכמובן אסור לאכול מזון לא מעושר. עירבתן – עירוב חצרות כדי שניתן יהא לטלטל בשבת בחצר. ואולי מדברת המשנה גם על עירוב תבשילים ביום טוב שחל בערב שבת, שצריך להתקינו ערב שבת עם חשיכה.

9 הדליקו את הנר – אם הכל מוכן, צריך להדליק את הנר. משנה זו אינה דנה בשאלה מי צריך להדליק את הנר או לעשר, ועיקרה בדיקה אם כל ההכנות נעשו. ספק חשיכה ספק לא חשיכה אין מעשרין את הוודיי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות – מכיוון שעבדו עד כניסת השבת נוצרו מצבים של ספק. כפי שאמרנו, בתקופה מאוחרת יותר תיקנו תוספת שבת, וקבעו שבין השמשות נחשב כבר לשבת. ראשיתה של תקנה זו במשנתנו, שכן נקבע בה שכל ספק לחומרה, אך עדיין לא נקבע שבין השמשות נחשב לשבת לכל דבר. אשר להטבלת כלים זו נאסרה בשבת ודנו בכך במשנה אחרת. הטבלת הכלים הנזכרת אינה מקרית, ולפי מספר עדויות נהגו להיטהר ערב שבת, ובאותה שעה סיימו לטהר את הכלים. המשנה מדגישה את האיסור שכן בעיני הציבור ההטבלה היא מצווה לצורך השבת ולהדגשת קדושתה, כמו הפרשת המעשר מהפרות האמורים להיאכל בשבת.

10 אבל מעשרין את הדמיי – הדמאי דמיי בכתיב הארץ ישראלי הוא פרי או ירק שספק אם הופרשו ממנו מעשרות. מכיוון שכך מותר להפריש ממנו מעשרות, שכן ספק אם מעשה זה מכשיר לאכילה, וספק אם חשיכה. ומערבין וטומנין את החמין – דומה שהסיבה העיקרית להקלה היא תחושתם של חכמים, שאם לא יותר הדבר, ייגרם נזק קשה לאווירת השבת. בתוספתא ניתנת הגדרה כללית: "דבר שחייבין על זדונו כרת, ועל שגגתו חטאת, אין עושין אותו בין השמשות, ודבר שאין חייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, עושין אותו בין השמשות" שבת פ"ב ה"ט. הווה אומר שבין השמשות התירו כל מה שאינו אסור מהתורה כמלאכה לכל דבר.

11 הבבלי רואה סתירה בין ההיתר לערב בין השמשות ובין האמירה "ערבתן...הדליקו את הנר". כי אם מותר לערב בין השמשות, יכול אותו אדם לאשר את הדלקת הנר, ורק אז לערב. ומתרץ, כאן בערובי תחומין, וכאן ערובי חצרות. ברם למעשה אין סתירה בין המימרות. ההוראות מה צריך אדם לומר בביתו הן בזמנים כתיקנם, ואילו משנתנו עוסקת במצב חירום שהתהווה כאשר לא הכל הוכן כראוי.

12 הביטוי "טומנין את החמין" חותם את הפרק, והוא מהווה גם את חוליית הקישור לפרק הבא. בפירושו המדויק נחלקו ראשונים, בהתאם לדעות השונות בדבר ההטמנה. משנתנו באה ללמד שאף שאסור לטמון בשבת, ומותר לטמון רק מבעוד יום, אפשר להקל במצב של ספק חשיכה. בפרק הבא נראה שקיימת מחלוקת אם מותר להטמין רק חמין מים חמים או גם תבשיל. משנתנו מדגישה "טומנין את החמין", ולכן היא איננה שונה כבית הלל, או על כל פנים כדעת הכול, שהרי בית הלל מתירים להטמין גם תבשיל – זאת שיטת רבי יהודה. לשיטת ר' מאיר משנתנו אינה לא כבית שמאי ולא כבית הלל. יתר על כן, אם מדובר בתנור שאינו מוסיף הבל, מותר לכאורה להטמין בו גם משחשיכה; ואם מדובר בדבר שמוסיף הבל, אסור להטמין בו גם מבעוד יום – אלא משנתנו אינה נכנסת לבירורי ההלכות שבפרק הבא, היא קובעת באופן כללי שבמצב של ספק מותר להטמין אף מה שאסור בשבת עצמה. את פרטי ההלכות היא מותירה לפרק הבא, דווקא לאור ריבוי המחלוקות והספקות כפי שנעלה בפרק הבא.

13 משנתנו "זכתה" להיות מצוטטת בספר הדרכה לכתיבת קמיעות שפרסמו נוה ושקד. "ואין מדליקין את הנרות אבל מערין צריך להיות מעשרין את הדמאי וטמנין בחמין…", ובהמשך מתוארת פעילות מגית כלשהי. הנוסח משובש: מערין במקום מעשרין, ובחמין במקום את החמין. איור 22 . ברם דומה שמעתיק בקמיע השתמש בדף ישן שעליו כתובה הייתה המשנה, ואין היא חלק מהקמיע.