משנת ארץ ישראל על משנה שבת ב׳:ו׳

6 אגב הדיונים בהדלקת הנר עוברת המשנה לנושאים אחרים הקשורים לנר.

7 על שלוש עבירות הנשים מיתות בשעת לידתן – מוות של נשים בלידתן הייתה תופעה רווחת ותדירה. המוות נגרם מפני שקדמונינו לא היו ערים לבעיות הזיהום ולא נשמרו מפני חיידקים. חז"ל מנסים ללמוד מהאסון התדיר ולהופכו למנוף לתיקון החברה, לבער כמה עבירות שנתפשו בעיניהם כחמורות והרות אסון. במשנה נמנות מצוות האופייניות לנשים ומוטלות עליהן. אצלנו כתוב "נשים מיתות" או "נשים מתות", ובירושלמי "אית תניי תני ילדות אית תניי תני יולדות" ה ע"ב. כלומר, יש שונים כשהן צעירות, ויש שונים שהן מתות כשהן יולדות. לפי הפירוש הראשון לא בנשים מדובר, אלא בבנותיהן הקטנות או בולדות. זו גם המחלוקת בבבלי "נשים מתות יולדות" ל ע"א, כלומר מתות בלידתן או יולדות ילדים מתים. על שאינן זהירות בנידה – האישה היא זו שחייבת לטהר עצמה, ורק היא יודעת מתי היא טמאה. בכל הספרות התלמודית עסקי הנידה הן נחלתה של האישה, היא המקפידה, היא הרואה, והיא המדווחת לבעלה או לסביבתה על טומאתה.

8 ובחלה – מצוות חלה היא הפרשה של כמות מסוימת מהעיסה לפני אפייתה. האישה אפתה את המאכלים במשק הבית, וממילא היא שהפרישה הלכה למעשה את החלה. ההלכה מעידה שהאישה טיפלה גם במצוות הכרוכות בעבודתה במשק הבית. יש בכך הכרה בכושרה ובאמינותה של האישה. מעבר לכך ניתן כאן ביטוי לאופייה של ההלכה של חז"ל: קיום המצוות מוטל על מי שעושה את העבודה הקשורה להן, בניגוד לתפישות דתיות אחרות שבהן קיימת הפרדה בין המלאכה לבין המצווה הקשורה לה. כך ,למשל, בתפישת חז"ל השחיטה אינה פעולה דתית, שרק שליח ציבור רשאי לעשותה, אלא פעולה רגילה, שכל אדם רשאי לעשותה, והוא הוא המקיים את המצווה. גם את החלה מפריש מי שמכין את הבצק ולא ממונה "דתי" או הבעל. ברוח זו מעירים התלמודים שמצוות נוספות, חשובות ביותר, נמסרו לעמי הארץ ירו', פ"ב ה"ז, ה ע"ב; בבלי לב ע"א-ע"ב. ובתוספתא: "שלשה הן דבקי מיתה מסורין לנשים" שבת פ"ב ה"י, כלומר שלוש מצוות שעונשן מיתה נמסרו לנשים. קשה לדעת אם נשמע בדברים איום, או התפעלות ממתן אחריות וזכות לנשים.

9 ובהדלקת הנר – אין במקורות תשובה ברורה לשאלה, למה הופקדה הדלקת הנר בידי האישה. בתלמוד ניתן לכך טעם מדרשי: הנשמה קרויה נר, לכן מי שבידה הלידה היא צריכה להיות אחראית על מצוות הנר. בירושלמי ה ע"ב הדרשה אינה בזכות האישה, אלא בגנותה: נשמת אדם קרויה נר, והאישה גרמה לכיבוי הנר בכך שהחטיאה את האדם ביום השישי ושללה ממנו את חיי הנצח – לכן הדלקת נר של שבת היא בבחינת כפרה. הבבלי לב ע"א מפליג בכיוון זה: "היא קלקלה בחדרי בטנה, לפיכך תלקה בחדרי בטנה". לא ברור מתי היה קלקול זה, אבל בודאי שהגבר היה שותף לו. אופי זה של דרשות בגנות האישה מופיע בכמה מקורות ואין בספרות חז"ל גישה אחידה לנושא. ייתכן שהטעם פשוט יותר. האישה הכינה את כל צורכי הבית והשבת והתכבדה בסיום ההכנות ופתיחת החג. כל זאת לא מנע מאמוראים לנסות לנצל את הקביעה התנאית כמנוף לתיקון החברה, כמו שאמרנו לעיל.

10 כפי שפירשנו מסירת המצוות הללו לאישה יש בה ביטוי של הערכה מחד גיסא, והכרה בזיקתה של האישה להן מאידך גיסא. אולם במשנה מעניקים חז"ל הסבר דתי לתופעה מוכרת בכל רחבי העולם הקדום. תוחלת החיים של נשים הייתה נמוכה משל גברים, ואחת הסיבות הבולטות לכך הייתה התמותה בעת הלידה. ההסבר הרפואי הוא שקדמונינו לא הקפידו על הגיינה נדרשת, והסיכון לזיהום היה גדול ביותר; כל זאת בנוסף לעצם הסיכון שבלידה והאפשרות להסתבכויות. ההסבר של חז"ל אינו רפואי אלא מוסרי-דתי, וקרוב לוודאי שלא ידעו את סיבת המוות, אך גם לו ידעו אותה לא היה הדבר משנה את עמדתם.