משנת ארץ ישראל על משנה פאה ח׳

1 מאמתי כל אדם מותרין בלקט – לאחר סיום הקציר או הקטיף פֵרות השדה שייכים לעניים, וממילא אסורים לכל אדם. לאחר שהעניים סיימו ללקט כל אדם רשאי להיכנס לשדה וללקוט כאוות נפשו. על נוהג זה אנו לומדים גם ממקורות נוספים. כך, למשל, נדונה השאלה האם מותר להפריש תרומה מלקט כזה, שכן קיימת האפשרות שבעל הבית לא זו בלבד שלא יכעס אלא ימיר את התבואה שלוקטה בתבואה טובה עוד יותר, או שיוסיף על מה שלקטו תוס', פ"א ה"ה, וראו פירושנו לפ"א מ"א. לעתים גרם נוהג זה למבוכה, שכן לא תמיד ברור היה מתי סיימו העניים את שלהם. הבעיה החמורה ביותר הייתה בעצי התאנים. שם הקטיף היה סלקטיבי, גמר קטיף אחד הוא רק הפתיחה של קטיף הפרות הבאים. לתאנים אלו קראו "המסויפות", ומסופר על שני חכמים שקטפו מהן והשומר נזעק וגירש אותם ירו', דמאי פ"א ה"א, כא ע"ג. הנוהג המתואר אינו מעוגן בהלכה, אבל ההלכה דנה בתוצאותיו כאילו היה דבר מוסכם ומקובל.

2 משיהלכו הנמשות – הנמושות הם הזקנים המגיעים בסוף הקטיף ומלקטים את השארית. יש לזכור שהלקט היה תהליך זריז ותחרותי, על סף האלימות, שכן כל העניים התחרו והזריז אסף יותר. הזקנים לא השתתפו במירוץ זה, באו בסוף ואספו שאריות. לעיל ראינו כבר את הגישה האומרת שיש להניח פאה בערב כדי שיבואו הנמושות. בתלמודים מובאים שני הסברים למונח, והם בעצם הסבר אחד. בבבלי: "מאי נמושות? אמר רבי יוחנן: סבי דאזלי אתיגדא זקנים ההולכים על מקל, ריש לקיש אמר: לקוטי בתר לקוטי מלקטים אחרי מלקטים" בבלי, תענית ו ע"ב; בבא מציעא כא ע"ב, כלומר זקנים הנשענים על מקל או המלקטים אחרונים. בירושלמי יש שתי גרסאות למונח: "אמר רבי יוחנן למה נקראו שמן נמושות שהן באות בסוף. אבא שאול היה קורא אותן משושות. אית תניי תני 'נמושות' ואית תניי תני 'משושות', מאן דאמר נמושות שהן באין בסוף, ומאן דאמר משושות שהן ממשמשין ובאין" כ ע"ד. אם כן, משנתנו אינה כאבא שאול שגרס בה מעט אחרת. "משושות" הן מלשון משמש, שמשמעו בא לאט, וזהו "לקוטי בתר לקוטי" שבתלמוד הבבלי. לעומת זאת "נמושות" משמעו הבאים בסוף. אם כן, להסברו של רבי יוחנן בתלמוד הבבלי אין הד בירושלמי, ושני ההסברים של הירושלמי הם לשיטת ריש לקיש. עם זאת, המחלוקת אינה אלא במשמעות המילה.

3 אשר לצד הלשוני. בסורית לקיטת עומרים מכונה "משויא", ואלו המשושות, ו"נמושות" הוא על משקל בעל מקצוע, כמו "כרוז", משורש מו"ש שמשמעו גם לקיים משא ומתן.

4 נמושה מעין אלו היה רבי יוחנן בן נורי: "רבי חונא בשם מנחם רבי יוחנן בן נורי היה יוצא מן הנמושות ומביא פרנסתו שלכל השנה" ירו', כ ע"ד. לא ברור האם לפנינו תיאור מעשיו של זקן רגיל, או שמא מקובל היה להותיר בכוונה יבול רב לזקן שהיה גם חכם נכבד.

5 ובפרט ובעוללות משיהלכו העניים בכרם ויבואו – הלקט נעשה בסוף כל עבודת הקציר, אך הפרט והעוללות נקטפים במהלך הקציר הבציר עצמו. על כן נקבע הכלל שאחרי שהעניים הלכו הלוך וחזור והיו להם שתי הזדמנויות לאיסוף של השורה – אותה שורה מותרת, ובזיתים משתרד רביעה שנייה – אחרי הגשם השני המסיק מסתיים. המטע כבר בוצי ועניים רבים אינם נכנסים עוד לשדה. הירושלמי שואל מדוע לא נקטה הסיפא בסגנון של הרישא "משילכו הנמושות", ומתרץ שמידה זו אינה מעשית בענבים ובזיתים. בענבים הזקנים באים מוקדם משום שהם "חביבים", אך למסיק עוללות הזיתים אין הם באים בגלל "הצינה" כ ע"ד. התיאור הוא רֵאלי. את הגפנים בוצרים בקיץ, רובן היו מודלות והקטיף היה קל לביצוע. יתר על כן, הענבים יקרים, על כן גם הזקנים הגיעו מוקדם לבציר העוללות. לעומת זאת מסיק הזיתים מסתיים בשלהי הסתיו, הוא קשה ומחייב טיפוס, על כן זקנים אינם משתתפים בו.

6 אמר רבי יהודה והלא יש שאינן מוסקין זיתיהן – המילה נוספה בידי המעתיק בצד. מבחינת המשפט היא מיותרת, שהרי מסיק הוא תמיד בזיתים, אך המילה מופיעה בכל יתר עדי הנוסח בשינויי לשון וכתיב קלים.

7 אלא לאחר רביעה שנייה – רבי יהודה מבטא כנראה את המציאות בגליל. הגליל לח יותר וחם פחות, אי לכך זיתים מבשילים מעט מאוחר יותר. זה מקרה שבו סתם המשנה מבטא את המציאות ביהודה, ורבי יהודה מוסיף את תנאי הגליל משנה, כתובות פ"ה מ"ה; תוס', פ"ה ה"ד. כזאת היא גם המשנה המונה את חובת האישה לבעלה לעשות בצמר, ורבי יהודה מוסיף את חובתה או אי חובתה לעשות בפשתן, שכן הפשתן הוא גידול של הגליל וצמר מיוצר ביהודה: "כלי צמר ביהודה ופשתן בגליל" בבא קמא פ"י מ"ט ועוד. עם זאת, אין זה כלל קבוע שסתם המשנה משקף את המצב ביהודה ורבי יהודה מוסיף את תנאי הגליל. כך מסביר רבי יהושע שמשנת דמאי פ"א מ"א, המונה את החומץ הדרומי, היא מימי הבית, ו"עכשיו" הדין שונה. כן משמע מדוגמאות רבות נוספות שבהן המשנה משקפת את המצב ביהודה דור יבנה, ובתוספתא או במקבילות אחרות מתואר המצב בדורות אושא ורבי כאשר המרכז היהודי עבר לגליל. לעתים העדכון של דור אושא הוא במשנה עצמה, ופעמים רבות בשמו של רבי יהודה.

8 אלא כדי שיהא העני יוצא ולא – האות וי"ו נוספה בידי מעתיק מאוחר, יהא מביא אלא בארבעה אסרות – מותר להיכנס למטע כאשר המסיק נעשה בלתי רווחי לעני, כאשר הוא מצליח לאסוף פרי שערכו פחות מארבעה איסר. האיסר הוא מטבע קטן ערך, אחד חלקי שישה עשר של דינר. אמנם בעולם העתיק מטבעות משמשים על פי רוב מידות משקל ולא תמחיר, אך לא ניתן לפרש במשנתנו שהכוונה למשקל ארבעה איסרות שכן שניים-שלושה זיתים כבר שוקלים יותר מארבעה מטבעות קלים אלו.

9 הירושלמי מסביר את ההבדל בין סתם שדה לבין זיתים: "ולא תנינן נמושות בזיתים לא נקטו בהגדרה של "משיהלכו הנמושות" מפני שהן צינה ואינן יוצאין אלא בחורים" כ ע"ד. ללקט הזיתים יוצאים רק הצעירים, משום שהמסיק נגמר בראשית החורף הקר. יתר על כן, עצי הזית גבוהים והמוסק צריך לטפס על העץ, לכן הנמושות אינם יוצאים כלל למסיק. ואכן, המשנה משתמשת בהגדרת זמן שונה מזו שבפרות אחרים. מעבר לכך, הזית עבות וזיתים מסתתרים בין העלים, על כן העניים ממשיכים לבוא ולחפש פרות פעם אחר פעם, עד שהקטיף נעשה בלתי רווחי לחלוטין. התלמוד אף מסביר שהעני יודע מראש שאין לו שום סיכוי למצוא משהו בעל ערך בשדה, ומוותר על זכותו לפרות שבה. הסבר זה אינו מבהיר את ההבדל בין שדה דגן לבין פרט ועוללות. היו שפירשו שההבדל הוא בין לקט, שעליו נאמר "משיהלכו הנמושות", לבין פרט ועוללות. דומה שגם הבדל זה מעוגן במציאות. פרט ועוללות נקטפים בזמן הבציר או המסיק עצמו, ואילו הלקט נעשה לאחר שהסתיימה העבודה. לעניים עצמם לא כדאי לאסוף עוללות במטע שכבר פשטו עליו עניים אחרים, שכן הסיכוי לאסוף פרות רבים קטן. הם מעדיפים ללכת לשדה חדש. אבל הלקט נעשה בסוף הקציר, ונקטו בו מידה שונה.

10 במסכת שביעית חוזר הדין של משנתנו משנה, שביעית פ"ט מ"ז, אלא ששם מודגש שהכוונה ל"פרדסאות", כלומר למטעים מושקים. הגדרת המונח "רביעה שנייה" תידון בפירושנו לאותה משנה. בתוספתא שם נוספו דברי רבי יוסי: "מאימתי פורשין משבילין שבשדות עד שתרד רביעה שנייה. אמר רבי יוסי במי דברים אמורים בזמן שהשנים כתקנן, עכשיו שנתקנסו שנים, אפילו לא ירד אלא גשם אחד בלבד צריך להלך" פ"ז הי"ח. דברי רבי יוסי משקפים את המצוקה הכלכלית של דור אושא לאחר מרד בר כוכבא. המצב הכלכלי הקשה החריף ביותר, והעוני הרב אילץ את חכמים לצמצם את חובות מתנות העניים. כך רבי יוסי קובע גם ש"אין שכחה לזיתים" לעיל פ"ז מ"א וראו פירושנו לה, כלומר דין שכחה אינו חל על מי ששוכח זית שלם, שכן לא ייתכן שאדם ישכח רכוש כה רב. האמורא מסביר את דבריו: "אמר רבי שמעון בר יקים לא אמר רבי יוסי אלא בראשונה שלא היו הזתים מצויין שבא אדרינוס הרשע והחריב את כל הארץ" ירו', פ"ז ה"א, כ ע"א.

11 הבבלי קושר את משנתנו לאיסור להלך בשבילי הרשות לאחר רביעה שנייה. שבילי הרשות הם שבילים ברשות היחיד שמותר להלך בהם ירו', בבא בתרא פ"ה ה"א, טו ע"א; בבלי, בבא קמא פא ע"א-ע"ב. ההלכה קרובה למשנתנו ונובעת מאותה סיבה, והיא השחתת הקרקע הפרטית עקב הליכה עליה לאחר ירידת הגשמים, אבל אין לשתי ההלכות קשר ענייני. שדה העומד לליקוט אינו "שביל רשות". מותר להיכנס אליו רק בגלל מצוות הלקט, ואין הוא פתוח לצרכים אחרים.

12 מכל מקום, משנתנו משקפת נוהג המאפשר לכל אדם להיכנס לשדה חברו וללקט שם ממעט הפרות שנותרו בסוף הקטיף. זכות זו היא מעין טובת הנאה שבעל הבית מוותר עליה לשכניו. על כן המודר הנאה מחברו אסור לו להיכנס וללקט בשדה משנה, נדרים פ"ד מ"ד.

1 נאמנים על הלקט ועל השכחה ועל הפיאה בשעתן – העניים נאמנים להצהיר שהפרי שבידם הוא לקט או שכחה או פאה, ובכך לפטור את הפרי מחובת מעשרות. סתם פרי של עם הארץ הוא בחזקת דמאי, כלומר ספק אם הפרישו ממנו מעשרות ותרומת מעשרות. אבל אין ספק שהפרישו ממנו תרומה גדולה, משום שגם עמי הארץ הפרישו תרומה. לעומת זאת הפאה, הלקט והשכחה פטורים ממעשרות. סתם עני הוא כמובן עם הארץ, משום שרוב הציבור היו בבחינת עמי הארץ. דומה שכלל זה תקף לגבי עניים ביתר שאת, שכן בסדרת מקורות משתמשים במונח "עניים" סתם כדי לדבר על עני שהוא עם הארץ. ועל מעשר עני – העני נאמן לומר "פרי זה הוא מעשר עני", ולכן פטור ממעשרות. הנאמנות חשובה כאשר העני רוצה למכור את מה שליקט, או שהוא מזמין את מי שמקפיד על מעשרות לסעוד עמו.

2 בכל שנתו – בכל השנה שמעשר עני ניתן בה. המשנה אינה מנמקת את האמון הניתן לעני, ברם דומה שמשתלבים בו שני גורמים: האחד הוא ההכרה שרוב מה שיש לעני בתקופת הקציר הוא לקט ופאה ואין לו פרי אחר, והאחר הוא שעם הארץ נחשב כמי שמקפיד ונאמן על הפרשת מעשר עני.

3 העני מצטייר כאדם ללא נחלה כלל, שאין לו פרות ממקור אחר, על כן כל הפרות שבידו באו לכאורה ממתנות העניים. דומה שזו הנחה מרחיקת לכת במקצת, שהרי ודאי שהיו עניים שהייתה להם נחלה קטנה, או שהרוויחו מעט בשכר עבודתם. כך עסקנו לעיל בעריס אריס שהוא עני משנה, פ"ה מ"ה; תוס', פ"ג ה"א, והדבר ברור עוד יותר לגבי מעשר עני. אמנם העני מקבל מעשר עני, אבל במשך השנה הוא עשוי לקבל גם פרות אחרים החייבים במעשרות במתנה, כצדקה, או אפילו בקנייה תמורת המעשר שקיבל. יש כאן, אפוא, שילוב של רצון להקל על העני עם סיכוי סביר שאכן הפרות שבידו פטורים ממעשר. בנוסף, כאמור גם עמי הארץ נחשבו כמקפידים ונאמנים על הפרשת מעשר עני. כידוע עם הארץ נאמן על תרומות משום שהוא חושש לאכול מאכלות שיש בהם קדושה. מעשר שני הוא בבחינת קודש, כמו תרומה, ועם הארץ נאמן על כך.

4 ובן לוי נאמן לעולם – בן לוי אמור לקבל מעשר לוי במשך כל השנים. על כן בכל שנה, ובכל השנה, הוא יכול לומר שהפרות ניתנו לו כמעשר. אנו מאמינים לו, אף שהוא עם הארץ ואף על פי שעם הארץ אינו נאמן על מעשרות, משום שחזקה שהפרות שבידיו הם מעשר. לפי דין תורה המעשרות מגיעים ללוי, אבל בימי בית שני הצליחו הכוהנים בכלל, וכוהני ירושלים בפרט, להשתלט על המשאב הכלכלי והחברתי הזה, הווה אומר שרוב המעשרות הגיעו לכוהנים. מבחינה הלכתית לא היה בכך כדי לעבור על דין תורה, שכן לפי ההלכה כוהנים הם גם לוויים. לאחר החורבן התאזן המצב במקצת. את המעשר נתנו גם ללוויים, אם כי עדיין היו כוהנים רבים שזכו במעשרות. משנתנו מניחה שמעשרות מגיעים ללוי, וזו דרכו של עולם. הנחה זו מן הסתם עקרונית ותאורטית, ואין היא משקפת בהכרח את המציאות.

5 לכוהנים וללוויים היו גם נחלות פרטיות, כמה מהם היו עשירים גדולים שנהנו מאדמות בהיקף גדול, כמו רבי טרפון ורבי אליעזר בן הורקנוס שהיו כמובן חברים, והמשנה איננה עוסקת בהם ובדומיהם. המשנה מדברת על לוויים וכוהנים עמי הארץ, ונראה שאשראי הנאמנות שניתן להם מופרז, שהרי ייתכן שהפרות באו מנחלתם. אמנם המשך המשנה מסייג את נאמנותם, אך עדיין ההחלטה להעניק להם אשראי של נאמנות נראית גורפת מדי. ייתכן שאכן בני לוי בכלל, והכוהנים בפרט, היו נאמנים יותר. חלק גדול מהכוהנים הקפידו על שמירת טהרה. הם היו מחויבים לה מדין תורה והדבר השתלם להם מבחינה כלכלית, שהרי אחרת לא היו יכולים ליהנות מתרומות ומחלה. במשנתנו מדובר בבן לוי שלא קיבל עליו חברות במובן הפורמלי, ועדיין נהנה מאשראי נאמנות גדול יותר מסתם אדם רגיל. הירושלמי אומר שהוא נאמן גם על השביעית, לומר שפרות אלו אינם של שנת שביעית ומותר למכרם, או שהם של שנת שביעית ופטורים ממעשרות ומתרומות כ ע"ד. שוב זו נאמנות הנגזרת מטיבו האישי כשומר דברי חכמים בקפדנות. בנספח למסכת שקלים הרחבנו בנושא זה וראינו שאכן החברה היהודית ציפתה מהכוהנים להקפיד על מצוות, גם אלו שאין להן קשר ישיר לדיני כהונה.

6 לפי פשוטו בא המונח "לעולם" בניגוד ל"שנתו", כלומר בכל השנים. אבל ייתכן גם שבן לוי נאמן גם במה שאחרים אינם נאמנים. רשימה של מקרים כאלו מובאת במשנה הבאה, ואולי בן לוי נאמן לעולם כשם שהוא נאמן על השביעית.

7 אינן נאמנין אלא על דבר שדרך בני אדן נוהגין כן – זו הגדרה מסייגת. כל הנמנים לעיל נאמנים רק על פרות שנהוג לתת מהם פאה או מעשר עני. להלן במשניות ג-ד תגדיר המשנה את הכלל. אם כן, בסיס הנאמנות הוא החזקה שמצויים ביד הלוי פרות מעשר או מעשר שני.

1 נאמנין על החיטים – העני נאמן לומר שקיבל פאה או מעשר עני חיטים, ואינן נאמנין לא על הקמח ולא על הפת – אין הוא נאמן לומר שקיבל פאה לחם אפוי או שקיבל לקט של קמח. כמקובל בעל הבית נותן שיבולים ולא קמח או פת, ובהמשך מתברר שהדבר תלוי במנהג האזור. כבר ראינו כי לעתים התירו לבעל הבית לחלק לעניים במקום לאפשר להם "לבוז" פ"ד מ"א, ואם נהוג לתת פאה או מעשר בצורה אחרת תותאם ההלכה כאן לאותה שיטה מקובלת. התוספתא מוסיפה שהעני נאמן לומר שאת היבול קטף עם קרוביו ובכך להצדיק את העובדה שבידו פרי רב, כדברי הירושלמי כ ע"ד: "מיכא ציבחד ומיכא ציבחד כורה סלק" מפה מעט ומפה מעט עולה כור – 300 ק"ג, ושלוש מאות משמעו בלשון חכמים הרבה מאוד, קריא יותר מלקט רגיל. עם זאת אין הוא נאמן לומר שקנה את הפרי מגוי תוס', פ"ד ה"א.

2 נאמנין על השעורה שלאורז – בארץ גידלו אורז בכמות משמעותית. לגרגיר האורז המשנה קוראת "שעורה", וממנה מלקטים או נותנים פאה. "שעורה" היא כנראה הכינוי לגרעין של אורז עוד לפני הכתישה ירו', תרומות פ"א ה"ד, מ ע"ד. עם זאת, המונח עצמו קשה ומקורו אינו ברור.

3 ואינן נאמנין עליו – על גרגיר האורז, בין חי בין מבשל – גם בהלכה זו אם העני אומר "ליקטתי אותו חי ובישלתי אותו" נאמן, אך אינו נאמן לומר "קיבלתיו מבעל הבית מבושל".

4 נאמנין על הפול ואינן נאמנין על הגריסים בין חיים בין מבשלים – שכן פאה ומעשרות מחלקים כפול, ולא כפול גרוס או מבושל, נאמנין על השמן לומר שלמעשר עני הוא – את המעשר מפרישים לאחר עשיית השמן. לפי ההלכה חובת המעשר חלה באמצע תהליך הפיכתו לשמן, וחכמים נחלקו באיזה שלב בדיוק חלה החובה תוס', תרומות פ"ג הי"ג. אבל בפועל נתנו את התרומות והמעשרות בסוף תהליך עצירת השמן, שכן לא כדאי להפריש כשהזיתים עשויים למחצה ולהפסיק בכך את תהליך עצירת השמן, ואינן נאמנין עליו לומר של זיתי ניקוף הוא – אין העני או הלוי נאמן לומר "את השמן הזה קיבלתי מבעל הבית". "זיתי ניקוף" הם הזיתים שמנקפים אותם, כלומר חובטים במקל על הענף להשיר ממנו את הזיתים. בדרך זו הורידו העניים את הזיתים. ממשנת חלה משמע שזיתי ניקוף הם המקבילים לעוללות, ומכאן הפירוש שהצענו. גם במסכת גיטין מדובר על "עני המנקף בראש הזית" משנה, גיטין פ"ה מ"ח, וכן נזכרים זיתי ניקוף הפטורים ממעשר בניגוד לזיתי מסיק שהם זיתים רגילים משנה, חלה פ"ג מ"ט. כאמור לעתים ניקפו גם כפעולת מסיק רגילה, אך את זיתי העוללות הורידו רק בדרך זו, שהרי לא כדאי לטפס על עץ גבוה בשביל זית בודד.

5 הירושלמי מוסיף שבמקום שמקובל שבעל הבית נותן לעניים שמן במקום זיתים או ירק מבושל מהקדרה – נאמן העני לומר "קיבלתיו מבעל הבית" כ ע"ד. על כך נאמר במדרש מאוחר: "תני מניחין פאה ממעשה קדירה ולא צריך לומר מעשה אילפס. מעשה ברבי יהושע בן חנניה שנתארח אצל אלמנה, הכניסה לו תבשיל ראשון ואכל, ולא הניח פיאה. תבשיל שני ולא הניח פיאה, תבשיל שלישי מה עשתה, הקדיחה את הגריסין. וכיון שטעמן משך ידו מהן, והתחיל אוכל פיתו ריקה. אמרה לו מפני מה מיעטת בגריסין הללו? אמר לה כבר סעדתי מבעוד יום. אמרה לו ואם סעדת מבעוד יום מפני מה לא מיעטת בפת, כשם שמיעטת בגריסין? שמא פיאה הינחת על ב' תבשילים שאכלת?" איכה רבה, מהד' בובר, א א, עמ' 56. לפי נוסח זה מן הראוי להשאיר מעט מהאוכל המוגש לעניים מעין מצוות פאה ממעשה קדרה וממעשה אילפס היקר יותר. אמנם הדין בשניהם זהה, אבל ההדגשה מובנת לאור העובדה שמעשה אילפס יקר יותר. אבל בנוסח הדפוס שנינו: "תני מניחין פאה על מעשה קדרה ואין מניחין פאה על מעשה אלפס". אותו מעשה מסופר בתלמוד הבבלי, ושם: "אין משיירין פאה באילפס, אבל משיירין פאה בקערה" עירובין נג ע"ב ומקבילות. לפי נוסחה אחת משאירים פאה ממעשה אילפס, והדבר ברור עוד יותר מהשארת פאה ממעשה קדרה, ולפי הנוסחה האחרת מעשה אילפס פטור. לענייננו, המעשה משקף נוהגי הפרשת פאה מתבשיל מוכן, והכול תלוי כאמור במנהג המקום.

1 משנה זו היא המשך ישיר של המשנה הקודמת ומוסיפה עליה דוגמאות.

2 נאמנין על הירק חי – לומר "קיבלנו ירק חי כמעשר עני", ואינן נאמנין עליו מבושל – לומר "בעל הבית נתן לנו מעשר ירק כשהוא כבר מבושל", אלא אם כן היה דבר ממועט שכן דרך בעל הבית להיות מוציא מלפסו – כאן בא לידי ביטוי הנוהג המקומי לבשל ירק ולתת את המעשרות כבר כירק מבושל. הירק לא נלקט בכמויות גדולות, אלא מעט מעט לכל ארוחה, על כן קשה היה להפריש ממנו מעשר. לשם הפרשת מעשר היה צריך לחתוך מהירק ולתת לכוהן וללוי, אבל בעל הבית לא רצה לחתוך את הירק אלא ממש לפני הבישול. זאת ועוד, בעלי הבתים הידרו במצווה ונתנו לעני את הירק מבושל. אם מדובר במעט ירק, סביר שהוא קיבלו מבעל הבית כמעשר. אבל אין זה רגיל לתת כך כמויות ירק גדולות. אם כן, טענת הנאמנות צריכה להיות "הגיונית" בתנאי התקופה.

1 אין פוחתין לעניים בגורן – התוספתא מוסיפה "בשנת מעשר עני" תוס', פ"ד ה"ב. משפט הקדמה זה משקף מציאות של חלוקת המעשרות. את התרומות והמעשרות חילקו "על הגורן", כלומר בזמן איסוף הגרעינים של התבואה לאחר הדיש. החלוקה בגורן נעשתה לטובת העניים, הכוהנים והלוויים. בהזדמנות זאת הם הפעילו על בעל הבית מעין לחץ חברתי להפריש את המעשרות כתִקנם. אמנם הפרות עדיין אינם טמאים והם עתידים להיטמא רק מאוחר יותר, לאחר שיישטפו או יירטבו במים. בעל הבית רשאי להשהות את מעשרותיו עד לאכילה, ואכן במקורות רבים מסופר על מתן מעשרות או תרומות סמוך לאכילה, או אפילו בזמן הבישול, אך במקורות רבים, כבמשנתנו, מדובר על עניים או כוהנים ה"מחזרין בגרנות". כפי שנראה להלן ניצבו סביב הגורן עניים רבים, ולא תמיד היה לבעל הבית די כדי מחסור כולם. ההלכה קובעת שאסור לתת לעני פחות ממינימום קבוע. כפי שנראה להלן העיקרון הוא "כדי שתי סעודות", כלומר מזון שיספיק לשתי סעודות, או "כדי שימכרם ויקח בהן מזון שתי סעודות", כלומר כלכלת יום. מידה זו מוגדרת בירושלמי "כדי שובעו" ירו', כ ע"ד.

2 המשנה אינה מתחשבת בכך שלעני יש משפחה שהוא צריך לפרנס, כל זאת למרות ההנחה שלגורן מגיע העני בלבד. אשר לנשים, התוספתא קובעת: "נשים ועבדים אין חולקין להם על הגורן, אבל נותנין להם מתנות כהונה ולויה לשם טובה" תוס', פ"ד ה"ד. המונח "לשם

3 טובה" אינו ברור דיו, ואולי משמעו הכרת תודה בלבד. מכל מקום, האישה אינה אמורה לחלוק עם הגברים. התוספתא אינה מנמקת את דבריה, אבל דומה שהטעם העיקרי הוא שהנשים לא תתבזנה ושלא תיפגע צניעותן. במקביל הדבר מכביד עליהן, כמובן, מבחינה כלכלית בעת ה"תחרות" עם הגברים על הגורן. אבל בתלמוד הבבלי: "תנו רבנן: העבד והאשה – אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות, ובמקום שחולקין – נותנין לאשה תחלה ופוטרין אותה מיד" יבמות ק ע"א. אם כן, היו מקומות שנהגו לתת בהם לנשים להשתתף בחלוקה על הגורן, וחכמים מתקנים לטובת צניעות האישה שהיא תקבל את מנתה ראשונה. מכאן גם אישור להצעתנו שהאיסור נובע מטעמי צניעות. ממקורות אחרים אנו שומעים שבפועל גם עבדים השתתפו בחלוקה בגורן. לדעת רבי יוסי אין נותנים לעבד אלא אם כן רבו עמו תוס', יבמות פי"ב ה"ו, אך לדעת חכמים העבד רשאי להשתתף בחלוקה ברשות רבו, ודי אם העבד טוען כך כדי לאפשר לו להשתתף בחלוקה.

4 לפנינו, אפוא, תקנה משום צניעות שיש בה קיפוח האישה ובעיקר פגיעה במשפחתה. המימרה מופיעה בתלמוד הבבלי ואין לה מקבילה ארץ-ישראלית; היא מובאת בשם "ברייתא", וקשה לדעת אם היא אכן ארץ-ישראלית או רק לימוד של אמוראי בבל.

5 לפי פשוטה משנתנו עוסקת באדם המחלק מעשר עני, והרש"ש פירש שמדובר בגבאי צדקה. לא פירשנו שמשנתנו עוסקת בגבאי צדקה משום שבמשנה הבאה מדובר באותם גבאי צדקה, על כן נוח יותר לפרש את משנתנו באדם פרטי.

6 מחצי קב חיטין – חצי קב חיטין מופיע כמזון שתי סעודות. הקב הוא שישית הסאה, והסאה היא בערך 10 ליטר. חצי קב הוא אפוא 0.8 ליטר, כ- 600 גרם חיטים. 600 גרם לחם מספקים 2350 קלוריות 387 קלוריות ל- 100 גרם, וזו מכסה האמורה לספק אנרגיה לאדם בשפע מינימום נדרש של 1200 קלוריות לאדם שאינו עובד עבודה פיזית. עם זאת, אין זה אוכל בשפע. במסכת עירובין מוקצבת כמות זאת לאדם רגיל, ועל כן נקבע שלהנחת עירוב יש צורך בכמות זאת. נראה שזה גם הבסיס לחישוב כמות המזון לאישה שבעלה מקציב לה למזונות משנה, כתובות פ"ה מ"ח. העובדה שמופיעה אותה הקצבה היא חלק מהתמונה הכלכלית שמציגים מקורות חז"ל. סתם אדם מישראל וסתם עני אכלו אותו דבר. לפי תפיסה זו עני ראוי לאוכל "נורמלי", אך גם סתם אדם הוא כעני.

7 וקב שעורין – גם מידה זו חוזרת במקבילות. הערך הכלכלי של שעורים הוא חצי משל חיטים, וגם קביעה זו תדירה במקורותינו.

8 רבי מאיר אומר חצי קב – רבי מאיר אינו מבדיל בין השניים. מבחינה קלורית ההבדל בין חיטים לשעורים אינו גדול, אך ההפרש במחיר מגיע לכדי מאה אחוזים. עמדה זו מיוחסת במדרש התנאים ספרי דברים, שג, עמ' 123 לרבי, והתנא קמא של משנתנו הוא רבי יהודה. אם אכן נוסחה זו אינה שיבוש הרי שרבי לא ביטא את דעתו במשנה.

9 קב וחצי כוסמין – הכוסמת היא אחד ממיני הקטניות. במערך המזון תפסו הקטניות מקום חשוב בעיקר בסעודת הערב, כתוספת מהותית ללחם. כמובן אין אדם מתפרנס רק מקיטניות, אלא שבמחיר קב וחצי ניתן לקנות מזון רגיל ליום כלומר לחם ותוספות.

10 קב גרוגרות – גרוגרת היא תמר מיובש, או מנא – בכל יתר עדי הנוסח וכמקובל במקורותינו: "מנה", דבילה – תאנים מיובשות.

11 רבי עקיבה אומר פרס – חצי מכמות זאת. זו כנראה שיטתו של רבי מאיר לעיל הממעיט במידות. ליתר דיוק, רבי מאיר מהלך בשיטת רבי עקיבא רבו. יש להניח שההבדלים משקפים שינויים מקומיים במחיר מוצרים.

12 חצי לוג יין – בקב ארבעה לוגים, כלומר מדובר באחד חלקי עשרים וארבעה של סאה, כ- 0.4 ליטר, וחצי לוג הוא 0.2 ליטר. היין כבר אינו שייך למינימום האוכל, אלא שוב הוא מופיע כמזון שערכו שתי סעודות רגילות, רבי עקיבה אומר רביעית – חצי מכמות זאת, כרביעית הלוג, רביעית שמן רבי עקיבה אומר שמינית ושאר כל הפירות אבה שאול אומר כדי שימכרם ויקח בהן מזון שתי סעודות – מבנה המשפט חריג, וכרגיל צריך היה להיות כתוב אבה אבא שאול אומר שאר פרות וכו'. בירושלמי מובאת רשימה של פרות ומוצרים אחרים, כולל תבלינים שערכם מזון שתי סעודות: "תני רובע אורז, כולה תבלין, ליטרא ירק, שלשת קבין חרובין, חצי לוג יין, רביעית שמן, עשרה אגוזין, חמשה אפרסקין, שני רימונין ואתרוג אחד. מה טעמא? 'ואכלו בשעריך ושבעו' – תן לו כדי שובעו" כ ע"ד. במדרש ספרי זוטא יש הרחבה אחרת השינויים באות נטויה :"חצי קב חטין או קב שעורין. רבע קטניות – רביעית שמן, רבי חלבו אומר כנגדן שתי ליטרין שלירק. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף חצי קב פשתן וחצי קב אורז כתוש ולהלן הוא אומר ושבעו כצריכין הן לשבוע את חייב" ספרי זוטא לדברים, יד כט, עמ' 208. הוספת הקטנית אינה מפתיעה שכן הקטנית הייתה מאכל רגיל, ובתוספתא בנוסח כללי: "שבת, נותנין לו מזון שלש סעודות, שמן וקטנית דג וירק" פ"ד ה"ח. גם במשנת כתובות, שיש בה מזון לשבוע שלם כולל "חצי קב קטנית" פ"ה מ"ח, עולה שקטנית היא ממאכלי השבת, אבל אפשר גם שתיאכל במהלך השבוע. אלא שלא שמענו על כמות של רבע קטניות. גם המידה של שני ליטרים ירק חריגה, שהרי בירושלמי שנינו ליטרה ירק. תמוהים עוד יותר דברי רבן שמעון בן גמליאל: וכי אוכלים חצי קב פשתן, שאינו מזון כלל ועיקר?! אמנם אכלו בשעת הדחק זרעי פשתן, אבל ודאי שלא כמזון רגיל. לכאורה ניתן לפרש שאין מדובר באכילת זרע אלא במכירתו, ועדיין קשה, שהרי מחיר הפשתן גבוה בהרבה מחיטה ובמשנתנו מחירו כחיטה. בירושלמי נזכר רובע אורז, ואילו במדרש נדרשת כמות גדולה יותר של חצי קב אורז, ונוסף שהאורז כתוש, כלומר כמות מזון גדולה יותר. הרושם הכללי הוא שתוספת זו אינה מבטאת ערכי מזון רֵאליים. יתר על כן, רבי חלבו היה אמורא, ומקומו במדרש תנאי קשה. חכם זה אינו נזכר עוד במדרש. על כן יש מקום לחשוד בה כתוספת, שמא שיבושי מעתיק נפלו בה, או שמא המדרש כולו הוא יותר ספרותי ופחות רֵאלי.

13 הגבלה של הלכה זו מוצגת בתוספתא: "במה דברים אמורים על הגורן, אבל מתוך ביתו נותן כל שהוא ואינו חושש" פ"ד ה"ב. התוספתא ממשיכה וקובעת שהוא הדין שנותן כל שהוא ביתר מתנות הכהונה. החלוקה על הגורן נתפסת כחלוקה פומבית וזו צריכה להיות שוויונית, אך אם בעל הבית בחר לחלק מתוך ביתו – זו חלוקה פרטית ויעשה כרצונו.

1 מידה זו אמורה בכהנים ובלוים ובישראל – כוהנים המקבלים מעשרות או תרומות, לוויים המקבלים מעשר וישראל עני המקבל מעשר עני, כולם שותפים לקביעה של המשנה לעיל.

2 היה מציל – בעל בית השומר חלק מהמעשר ברשותו כדי לחלקו בהמשך לידידים או לקרובים, נוטל ומחצה ונותן מחצה – עליו לחלק בגורן לפחות חצי מהכמות שברשותו. כך לפי ההקשר. מבחינה מילולית ניתן גם לפרש שהוא נותן חצי מהכמות היומית. בתוספתא פ"ד ה"ב חולק אבה יוסי בן דוסתאי ואומר, משום רבי אליעזר, שעליו לחלק שליש ומניח שתי ידות לחלק למקורביו. דומה שעדותו מוכיחה שניסוח המשנה קדם לו, והוא לכל המאוחר מראשית דור יבנה.

3 חכמים מחייבים, אפוא, לתת לפחות חלק מהמעשר על הגורן בצורה שוויונית. בדיוננו לעיל ראינו שחכמים שאפו שחלוקת הפאה תהיה בלתי מושפעת מרצונו של בעל הבית. הם העדיפו חלוקה "פראית" על פני הסדר שבעל הבית מחלק את הפאה, כל זאת מחשש שמא יעדיף בעל הבית את מקורביו. יכולת השפעתם על חלוקת המעשרות הייתה קטנה בהרבה, והא ראיה שלא הצליחו לאכוף את ההלכה בדבר הפרשת מעשרות. מהדברים ניכר שחכמים היו מעדיפים שהחלוקה תהיה כולה "על הגורן", אך בפועל בחר כל בעל בית את המקום ואת הזמן שבו יחלק את המעשרות, ובאופן טבעי גם עשוי היה להעדיף את מקורביו. ההלכה במשנתנו היא מעין "קו נסיגה" של חכמים, וספק אם נשמר במדויק. מכל מקום בספרותנו מופיעות שתי צורות החלוקה, בבית ועל הגורן.

4 היה לו דבר ממועט נותן לפניהם והן מחלקין ביניהן – אם יש לו רק מעשר מועט ואין בו כדי חלוקה בהיקף של מנה יומית לכל המבקשים – אין הוא נותן את הכמות הנדרשת אלא מאפשר לעניים לחלק ביניהם בשווה את הכמות שבידו.

5 הלכה זו סותרת למעשה את ראשית המשנה. אם לבעלים יש די כדי מנה יומית לכל העניים, אזי ניתן ליישם בפועל חלוקה שווה. אבל אם אין לו די, וסביר להניח שזה המצב הרגיל, אזי למעשה המשנה מוותרת על דרישתה למנה יומית. לפי הרישא על בעל הבית לחלק מנות יומיות ככל שבידו, אף אם יהיו עניים שלא יקבלו כלום, ולפי הסיפא יקבלו כולם בשווה. בירושלמי נאמר: "רבי יונה פתר מתניתין ביותר מכשיעור, היה מציל נוטל מחצה ונותן מחצה. אבל בכשיעור הוא נותן לפניהם והן מחלקים ביניהן" כא ע"א. כלומר, מותר לו לחלק בביתו רק אם כבר נתן כשיעור ונותר לו עודף. אבל אם אין לו כשיעור, נותן להם והם מחלקים. הרישא היא, אפוא, בשיש לו בדיוק כשיעור. רבי חזקיה מציע פתרון אחר. יש לו כשיעור, אך הוא רוצה "להציל מחצה", כלומר לחלק בביתו, ואז נותר לו דבר מועט, והוא נותן להם והם מחלקים ביניהם את הנותר שם, שם. הפתרון הראשון נראה מלאכותי, וקשה להניח שבעל הבית היה מקבל את המגבלה שאסור לו לחלק בביתו אלא את מה שנותר אחרי החלוקה "כשיעור". הפתרון של חזקיה מעשי ביותר, אך מותיר את הקביעה של "כשיעור" כמידה תאורטית התלויה רק ברצונו של בעל הבית.

6 דומה שהתיאור שבתוספתא מציע פתרון שבמציאות: "כהנים ולוים שהיו עומדים על הגרן ובאו כהנים אחרים ועמדו אינן יכולין להוציא מידן. אמר רבן שמעון בן גמליאל: נהגו כהנים עין יפה שלא להוציא את אחיהם ריקנין, אבל מקמצין ונותנין להם. רבי שמעון בן לעזר אומר: אם באו עד שלא תחזור חלילה עומדין על העקוב ונוטלין" פ"ד ה"ג. אם כן, הכוהנים או הלוויים עומדים במעגל ומקבלים כל אחד מנה יומית, "כשיעור", ומבצעים סבב זה פעמים מספר "חוזר חלילה", עד שהמעשר נגמר. כוהנים חדשים המגיעים מצטרפים למעגל "על העקוב", כלומר בסוף המעגל, אבל אינם מוציאים מאחיהם את מה שכבר קיבלו. אם החלוקה נגמרה והגיעו חדשים מקובל היה שכל מי שקיבל מפריש מעט לחדש שבא, כדי לא להוציאו ריקם. האווירה המשתקפת רגועה יותר, שהרי חלוקת המעשרות אינה חלוקה לעניים ואינה חלוקת אוכל נפש. עם זאת ניתן להבין את החובה לחלק את המעשר במאורגן ובצורה קבועה כניסיון של חכמים ליצור מסגרת טקסית בסופו של יום עבודה על מנת להשתלט על לחצם של הכוהנים ולהעניק לחלוקת המעשרות אווירה תרבותית ומהוגנת. מכלול המקורות משקף גם לחצים חברתיים וגם מיסוד וטקס, וקשה להכריע מי משקף יותר את העולם המציאותי. מן הסתם כולם יחד מהווים תמונת פסיפס מורכבת.

7 בתנאים של חלוקה כמתואר כאן משמעותה של קביעת המנה היומית מעטה. קביעה זו מנחה את המחלק כמה לתת בכל סבב, ותו לא. על כן נראה שקביעת המנה היומית באה בעיקר להנחות את גבאי קופת הצדקה, כמו במשנה הבאה, ואת אותה קביעה העבירו לגורן. על הגורן משמעותה של הקביעה הייתה שולית, באופן טבעי היא הייתה יותר המלצה מהנחיה, שהרי הדברים נשארו תלויים בכמות לחלוקה ובמספר המתחלקים, כמו גם ברצונו של בעל הבית לחלק או להשהות את החלוקה. המנה היומית, אפוא, אינה הנחיה מחייבת אלא מבטאת שאיפה ותביעה מוסרית לחלוקה מהוגנת.

1 המשנה כאן מנחה את גבאי קופת הצדקה. כפי שאמרנו במבוא פעלה בעיר היהודית מערכת מסודרת של חלוקת צדקה. משנתנו מדברת על שני מוסדות: הקופה שמחלקים ממנה כסף לשבוע שלם, ותמחוי שמחלקים ממנו מזון שתי סעודות לכל עני. גם כאן אין התייחסות למשפחתו של העני, ומן הסתם כל אחד מבני המשפחה הוא עני בפני עצמו. גבאי התמחוי אספו מזון וחילקו אותו לנצרכים.

2 אין פוחתין – העני מקבל מהגבאים מנת מזון שתספיק ליום, וזאת מתוך ההנחה שאדם סועד ביום שתי סעודות, לעני העובר ממקום למקום – הכוונה לעובר אורח הנצרך למזון. אבל עני שהוא בן המקום מקבל מן ה"קופה" תמיכה כספית, כפי שנראה להלן, מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע – בכתב יד קופמן נשמטה המילה "סאין" והוספה בידי המעתיק מעל השורה. המחיר של ארבע סאין לסלע מופיע לעתים קרובות מאוד בספרות חז"ל. מחיר זה הוא הסמל למחיר סביר ולתנאים נוחים. המדרש אומר: "תהו רואים אותה את התורה כאילו היא בזול אחד משלש וארבע סאים בסלע" ספרי דברים, שו, עמ' 338. אם כן, מחיר זול הוא שלוש סאין לסלע. כמו כן נקבע שאם מחיר החיטה משתנה מארבע סאין לסלע זה סימן למהומה ושואה כלכלית, ואף נימוק להיתר ירידה

3 מהארץ. המחיר מסמל גם מעבר לחיים מתוקנים, וחוזר בכל ספרות המזרח. הווה אומר שהמחיר כבר אינו בהכרח רֵאלי, אלא הוא יותר מטבע לשון ספרותי, או שהוא גם מטבע לשון ספרותי.

4 בסאה שישה קבים, לפיכך ארבע סאין הן 24 קבים. בסלע 48 פונדיון. אם כן, כאשר מחיר השוק הוא ארבע סאין בסלע ניתן לקנות 24 קבים ארבע סאין ב- 48 פונדיון סלע, ובפונדיון ניתן לקנות חצי קב. הכיכר הוא אפוא חצי קב, והוא משמש ומספיק למזון שתי סעודות.

5 הסאה היא כ- 10 ליטר. אם כן חצי קב הוא קצת יותר מ- 0.8 ליטר, כ- 600 גרם קמח. כיכר בפונדיון נזכר גם במקבילות, וכאמור לעיל מידה זו זהה לחצי קב, שהיא פרנסת עני ליום. שני הניסוחים, "חצי קב" ו"ככר בפונדיון", מכוונים לאותה כמות, ואין ביניהם אלא שינוי סגנון ועריכה, ומן הסתם יצאו שני המשפטים מידי עורכים שונים. במסכת עירובין פ"ח מ"ב הניסוח הזה הוא דברי רבי יוחנן בן ברוקה, בניגוד לדברי רבי שמעון בר יוחאי. הוא היה מציע גם כאן מידות קטנות יותר איור 55. בדומה לזה מובא בירושלמי סיפור על אמוראי ארץ ישראל שהנהיגו הלכה למעשה חלוקה של לחם לפי השיעור שבמשנה כא ע"א. בפועל הם שיערו מעט פחות.

6 אדם העובר ממקום למקום הוא דוגמה רגילה לעני, שכן הולכי הדרך התקשו לקחת עמם מזון ולא היה להם די כסף להתארח באכסניות מסודרות. דוגמה לאירוח מעין זה יש בירושלמי מגילה הנותן הנחיות לסופר מורה התינוקות הנמצא בבית הכנסת כיצד לקבל אורח שבא לעיר ולן בבית הכנסת איור 56.

7 לן נותנין לו פרנסת לינה – סידורי לינה, מיטה וכדומה, ואולי גם מעט טיפול נוסף כפי שעולה ממקורות מעטים, כגון הסיפור על הלל ששכר לעני מיוחס סוס ועבד לרוץ לפניו תוס', פ"ד ה"י.

8 שבת – נשאר לשבת, נותנין לו מזון שלוש סעודות – בשבת אדם סועד שלוש סעודות, והן סעודת ליל שבת ושתי הסעודות של יום השבת עצמו. למעשה השבת אינה מוסיפה סעודה, אלא שסעודת יום שישי בערב נמנית עם השבת.

9 מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי – אם יש לו מזון לאותו יום אין הוא זכאי לקבל מקופת הציבור. המזון הוא לאותו יום, וממילא באותו יום אין הוא נצרך. מתוך משנה זו נושבת אווירה של אמון שגם ביום המחר תהיה חלוקה מסודרת של מזון לעניים.

10 מזון ארבע עשרה – לכל השבוע, לא יטול מן הקופה – מכאן שהקופה מחלקת כסף לכל השבוע; ארבע עשרה סעודות הוא מספר הארוחות בשבוע שלם. על החלוקה בין תמחוי, שהוא מזון, לבין קופה, שהיא כסף, ניתן ללמוד גם ממקורות נוספים, כגון "עני שנתן פרוטה לקופה ופרוסה לתמחוי" תוס', פ"ד ה"י. בתוספתא מפורש: "תמחוי כל היום, קופה מערב שבת לערב שבת. תמחוי לכל אדם, קופה לעניי אותה העיר" שם ה"ט; ירו', כא ע"א. תמחוי ניתן לעני העובר ממקום למקום, והקופה לעניי העיר. יש להניח כי זו חלוקה סכֵמטית. בפועל מן הסתם היו מקומות שחילקו לעניים רק תמחוי לאותו היום. המשנה נותנת מסגרת רעיונית, וברור שלא תמיד בוצעה בשלמותה.

11 התוספתא ממשיכה בהגדרת "תושב העיר". מהתוספתא והירושלמי למקום שם ושם, וכן בבלי, בבא בתרא ט ע"א משמע שלהגדרה זו שני היבטים מרכזיים. האחד: כמה זמן ישהה אדם בעיר ויהיה כאחד מאנשי העיר לצורך קבלת צדקה – אם שהה שלושים יום הרי הוא כאנשי העיר לקופה. השני: כמה זמן ישהה בעיר לצורך תשלום המסים העירוניים לקופת הצדקה. כאן נבנתה מערכת היררכית; מי ששהה שנה שלמה משלם את מלוא המסים ומי ששהה חלק מהשנה תושב חדש משלם חלק מהמסים, ולא נעסוק כאן בפרטים. מסי קהילה הם חידוש של הקהילה היהודית. בעולם ההלניסטי והרומי גבה השלטון המרכזי מסים בתקיפות רבה. לעומת זאת הפוליס היוונית מימנה את עצמה מתרומות של עשירים ומהכנסות מרכוש ומזכויות מסחריות, אך לא גבתה מסים. לקהילה היהודית לא היו מקורות הכנסה כאלה, ולעומת זאת הנהיגה תשלום מסים סדיר איור 57, והרחבנו בכך בנספח.

12 והקופה ניגבת בשנים – איסוף הקופה הוא איסוף של תרומות פרטיות, כמו גם המס העירוני. הצורך בשניים נובע מהחשש לשחיתות וגניבה. חז"ל מנמקים זאת בצורה חיובית יותר, רצון למנוע חשד שווא, בבחינת "והייתם נקיים מה' ומישראל" תוס', פ"ד הט"ו. הנמקה דומה מופיעה לגבי הכוהן השוקל שקלים מקופת המקדש, שעליו להפגין שאינו לוקח דבר מהקופה. הנמקה זו נאמרת גם על כמה ממנהגי המקדש, ועל כוהנים שנהגו להפגין קבל עם ועדה שאינם נהנים מהקודש תוס', יומא פ"ב ה"ה וה"ו; שקלים פ"ב ה"ב. מבחינה ספרותית והלכתית הנמקה זו משדרת מסר נוסף שקופת העיר היא כרכוש המקדש. רכוש המקדש הוא קודש, המשתמש בו "מעל" ועונשו חמור ביותר, בידי שמים ובידי אדם, וכן רכוש הקהילה. זיקה זו שבין רכוש הקהילה ורכוש הקודש נרמזת גם במקורות נוספים איור 58.

13 בירושלמי ההנמקה כללית יותר, שאין עושין שררה על הציבור בממון פחות משניים שקלים פ"ה ה"ב, מח ע"ג. הלכה זו נאמרה לעניין אחר, ומן הסתם השררה באה לידי ביטוי ברשות הנתונה לגבאי הקופה לגבות וללחוץ על התושבים, ואכן לא תמיד התנהלה גביית הצדקה למישרין ולעתים נדרש לחץ חברתי, והוא כוח השררה. הבבלי מנסח את הדברים בצורה משפטית: גבאי הקופה הם שררה על הציבור, והשררה היא הזכות העומדת להם "לפי שממשכנים על הצדקה" בבא בתרא ח ע"ב, כלומר הם אוכפים את גביית הכספים. התלמוד, ללא ספק, הבין שהגבאים אוספים מס ולא תרומות, שכן אי אפשר לגבות תרומה אלא ברצון התורם, ואכיפת תרומה איננה אלא מס בעל שם שונה. המשפט "אין עושין שררה על הציבור בממון פחות משנים" הוא משנה במסכת שקלים העוסקת במקדש פ"ה מ"ב, והבאתה כאן היא עדות נוספת לתפיסה שרכוש העיר הוא כרכוש המקדש. בירושלמי כא ע"א יש גם דעה שונה, שסתם פרנסות היא בשלושה, ובצדקה הקלו "עד דהוא מצמית לון הוא מסכן" עד שהוא אוסף אותם הוא מת. כלומר, עולה החשש שהביורקרטיה תגרום לעינוי העניים.

14 ומתחלקת בשלשה – החלוקה היא מעשה בית דין שיש בו מעין הכרעה משפטית, ובתלמודים נוסף שאת התמחוי אוספים בשלושה ומחלקים בשלושה, שגיבויה וחלוקתה "שוים", ואין שווה בלשון חכמים אלא מיד, שאוספים את המזון ומחלקים אותו מיד בטרם יתקרר האוכל בבלי, בבא בתרא ח ע"ב. על כן גם האיסוף נעשה בשלושה, כדי שהבירוקרטיה לא תעכב את חלוקת הצדקה.

15 בירושלמי למקום ובתלמוד הבבלי למסכת בבא בתרא יש פרטים מרתקים על סדרי הקהילה וחלוקת הצדקה ירו', כא ע"א-ע"ב; בבלי, בבא בתרא ח ע"ב - ט ע"א, ולא נרחיב בכך. מעט מהרקע הכללי נאסף ונדון בנספח למסכת.

1 המשנה עוסקת בהגדרת העני. ההגדרה קשורה למשנה הקודמת, והשיעורים הם אותם שיעורים.

2 מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופיאה ומעשר עני – מאתיים זוז הם הון בסיסי לאדם שאינו עשיר, אך יצא מגדר עניות. מן ההמשך יתברר שמאתיים אלו הם רכוש קבוע, בבחינת קרן, שמפרותיה הוא אמור להתפרנס במשך כל השנה. סכום של מאתיים זוז אמור גם להיכתב בכתובה, כלומר הוא אמור להבטיח לאישה קיום סביר כאדם בעל רכוש שאינו עני משנה, כתובות פ"א מ"ב; גיטין פ"ז מ"ה; קידושין פ"ג מ"ב.

3 הריבית הממוצעת בעולם הקדום נעה בסביבות 10% לשנה. מארץ ישראל בידינו שני נתונים מעניינים. בשטר אחד ממערות מדבר יהודה נזכרת הלוואה שנותן קצין רומי ליהודי בריבית של אחוז לחודש 12% לשנה. בשטר שני טוענת בבתא שהאפיטרופסים השקיעו את כספו של בנה היתום בריבית של 0.5% לחודש, והיא מציעה ריבית של 1.5% לחודש. מתברר שהריבית חושבה על בסיס חודשי, והריבית הרֵאלית הממוצעת הייתה כאחוז לחודש. איננו יודעים אם חכמים התכוונו שמאתיים הזוז יושקעו דווקא בהלוואה. כידוע התורה אסרה ריבית, וחכמים פירשו שמותר להלוות בריבית לגוי. עם זאת, קשה לתאר שחכמים דרשו שהכסף יושקע דווקא בריבית. מאידך גיסא יש להניח שהריבית הנזכרת הייתה רֵאלית, כלומר שהאלטרנטיבה בהשקעה במסלולים אחרים, בסחורה או בעסקים אחרים, הייתה באותה רמה לערך. הווה אומר שמסכום של כ- 2 זוז לחודש אמור אדם להתפרנס. לעיל דובר על כך שמי שיש לו מזון לשבוע אינו בבחינת עני. במסכת דמאי משמע אולי מן המשנה שסחורה נוזלית כלשהי במחיר דינר זהה לסחורה יבשה תבואה במשקל שלושה קבים. בפירושנו למשנה פקפקנו בפרשנות זו. ברם, מכל מקום, זוז הוא דינר ושלושה קבים תבואה הם מזון לשישה ימים, ובדוחק יספיק אף לשבוע. לפי הלוח של משנה ה מחיר היין הוא פי 4 מחיטה, ומחיר השמן פי 8 מחיטה. לפי זה, יין במחיר דינר שווה בערך לפרנסת ארבעה שבועות, כחודש בחיטים, אם כי המספרים מאולצים במקצת שכן רק בחודש ממוצע יש ארבעה שבועות.

4 ברם לפי המשנה חצי קב מחירו פונדיון, ולפי זה גם חצי לוג יין שווה פונדיון. בזוז דינר 12 פונדיון, ולפי לוח מחירים זה בדינר ניתן לקנות יין ששוויו פרנסת שנים עשר יום ולרבי עקיבא כדי פרנסת 24 יום. המספרים אינם הולמים זה את זה, וניתן ליישבם רק בדוחק. אין בידינו להציע תחשיב כלכלי סביר ומקיף ללוח מחירים אחד המשתקף מהמשנה, אבל יש להניח שהמשנה משקפת מצב כלכלי ועלויות ממוצעות שרווחו בעולמם של חכמים. ייתכן שבבסיס ההלכה שלפנינו לוחות שונים המשקפים את המצב במקומות שונים. כך גם פירשנו את משנת דמאי בדרך שונה, ושם כאמור אין לדינר ערך כספי השווה לשלושה קבין חיטים.

5 בנוסף לקושי בהצגת תחשיב כלכלי תנאי אין במשנה התייחסות לשאלה של גודל המשפחה, או האם הסכום נועד לכלכלת יחיד או משפחה.

6 במדרש ספרי זוטא יד כט, עמ' 208 שנינו: "מכן אמרו מי שיש לו מנה לא יטול מעשר עני מאתים לא יטול: לא פרט, ולא שכחה, ולא עוללות כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים הכל מאתים". הדעה המיוחסת לבית שמאי אינה "הגיונית", וקשה להבין את ההבדל בין מעשר עני ליתר מתנות עניים. דומה שיש לראותה כהיגד עקרוני מוסרי המיועד לעני הנהנה מן הצדקה, ותפקידו לצמצם ביותר את מעשר העני. ברוח זו גם מסתיימת מסכת פאה במשנה הבאה.

7 מכל מקום, לפי מסורת זו משנתנו היא כבית הלל.

8 היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת – מותר לתת לו תרומה גדולה, אף שבכך יהפוך בבת אחת לבעל רכוש המוציאו מכלל עניות.

9 הרי זה יטול – אין מתחשבים בכך שבאמצע התרומה הוא הופך לעשיר. המצב המתואר הוא כמובן תאורטי, ובא להראות שיש להתייחס לעני ביד רחבה ובהרבה רצון טוב. בירושלמי כ ע"ד מסופרים סיפורים אף על מי שהיו לו מעט יותר מ- 200 זוז ורבי הורה להזיק לו מעט על מנת שיהפוך לעני וניתן יהיה לצרפו למעגל מקבלי המתנות.

10 היו ממושכנים בכתובת אשתו או לבעל חובו הרי זה יטול – רכוש ממושכן אינו נחשב לרכוש זמין ובעליו נחשב לעני, אף שקרן של רכוש ממושכן עשויה להוות מקור הכנסה והאדם עשוי להפוך לעני רק אם ייאלץ לתת את המשכון.

11 אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו – בית וכלים נאים אינם רכוש המכניס ממון. ההנחה היא ש- 200 זוז אינם כוללים רכוש שאינו פעיל. אין מחייבין אותו למכור אותם ולהפוך את הרכוש הקבוע לנזיל ופעיל, ובזאת איששנו את פירושנו ש- 200 זוז הם קרן פעילה. לעומת זאת, מי שיש לו כסף מזומן והוא מצוי בעסקים הוא אזרח בעל רכוש ואין להגדירו כעני, וכך במשנה הבאה.

1 מי שיש לו חמשים זוז הוא נושא ונותן בהן הרי זה לא יטול – ההבדל בין משנה זו למשנה הקודמת הוא ששם היה מדובר בכסף לא פעיל המושקע ונושא פירות בלבד, בריבית או בשותפות, וכאן מדובר באדם בעל עסק זעיר שמצבו דחוק אך אין הוא עני.

2 וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לביריות – כמו במשניות אחרות גם משנת פאה נגמרת בדברי הגות ומדרש בנושא הצדקה. אחד החששות המלווים כל נותן צדקה ועוסק בה הוא שהנמען אינו ראוי לצדקה. הדבר אופייני כמובן בעיקר בעיר גדולה שאנשיה אינם מוכרים; בכפר קשה יותר להעמיד פני עני. מכל מקום, בירושלמי למקום מובאת סדרת סיפורים מארץ ישראל ומבבל על מעמידי פנים כ ע"ד.

3 וכל מי שהוא צריך ליטול ואינו נוטל – כלומר שהוא עני, אך נמנע מליטול צדקה, אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס לאחרים משלו על זה נאמר ברוך הגבר וגו' – באורך הציטוט חלו שינויים מפליגים; מעתיקים התירו לעצמם לקצר ולהאריך כרצונם, וכך בכל ציטוטי הפסוקים בכתבי היד הקדומים למשניות ולחיבורים אחרים. על כן לא הערנו על פרטי החילופים. בדברי חכמים נמצא עידוד רב למתן צדקה, והעני נתפס כמי שמעניק לאחרים את הזכות לפרנסו. ברם במשפט שבמשנה מבצבצת אמת מרה יותר. במציאות העני הוא נטל על הקהילה, ומי שמוצא כוח לא ליפול למעמסה על החברה ראוי לברכה, אף שבכך מנע כביכול מאחרים את הזכות לקיים את המצווה. כפי שראינו לעיל, מגמה זו באה לידי ביטוי בדברים המיוחסים לבית שמאי בספרי דברים זוטא. כלומר, לצד הדיון המשפטי-הלכתי המחייב דאגה לעניים קיימת גם מגמה הפוכה התובעת מאדם לעמוד ברשות עצמו ולא להיזקק לצדקה. מגמות אלו לכאורה מנוגדות, ורק אחת זוכה לטיפול משפטי מדוקדק. התביעה מן העני נותרה רק במישור הרעיוני-אגדי.

4 המשך המשנה הוא דברי סיום שיש בהם שילוב של מדרשים ודברי נחמה. זה סגנון מוכר במשנה, ומסכתות רבות מסתיימות כך. בכל המסכתות הללו מצאנו שינויים גדולים בכמות דברי האגדה, דבר המעלה את החשד שהם נוספו בידי מעתיקים. כך, למשל, "בעל מלאכת שלמה" קובע בפשטות: "ומה שכתוב בספרים וכן דיין וכו' אינו מסדר המשנה", והוא מביא עדויות של מי שלא מצאו את המשפט בנוסחאות. עם זאת חזק כוחו של הדפוס, ואף בעל מלאכת שלמה מפרש את המשפט "למלאות רצון הרוצה לשנותה". מכל מקום, הסגנון אינו של משנה אלא של מדרש, והדברים קשורים למשנה באופן רופף בלבד. במקרה שלפנינו הקשר הוא האיום שמי שאינו נוהג כהלכה אינו מת בשלום, אלא במחלות ובקשיים. כל ההמשך אינו בכתב יד קופמן. המשפט בסוגריים נוסף בידי מעתיק בכתב קטן יותר בסוף המסכת ומצוי בעדי נוסח אחרים: וכן דיין שלוקח שחד ומטה את הדין אינו מת מן הזיקנה עד שתכהין עיניו שנאמר ושחד לא תקח – ההוכחה היא מהמשך הפסוק: "כי השחד יעור עיני פקחים" וכו' שמות כג ח.

5 בדפוס שלנו נוסף לפני המשפט "וכן דיין": וכן דיין שדן דין אמת לאמתו וכל מי שאינו לא חגר ולא סומא ולא פסח ועושה עצמו כאחד מהם אינו מת מן הזקנה עד שיהא כאחד מהם שנאמר צדק צדק תרדוף – המשפט חסר גם ב- ב, ג5, ג9, ט, ן, ס.