משנת ארץ ישראל על משנה פאה ז׳

1 כל זית שיש לו שם בשדה – המשנה להלן מגדירה את המונח "שם בשדה", והכוונה לזית מיוחד, "מסויים" בלשון הירושלמי כ ע"א, המוכר בשל תכונותיו המיוחדות הטובות.

2 כזיית הנטופה בשעתו– כנראה היה זיכרון היסטורי של אותו "זית נטופה". מן הסתם אין הכוונה לשם של זן, שאם כן כבר לא יהיה מיוחד, אלא לעץ אחד מוגדר. הירושלמי שם מסביר את השם "נוטף שמן", ברם אין הדבר מופיע כמסורת אלא כפרשנות מאוחרת. אפשרות נוספת נזכרת בירושלמי שם שיש בשדה שני עצי "נטופה", או שכל שדהו "נטופה", ברם אלו כבר שימושים מאוחרים באותו מונח. מאחר שהמשנה הגדירה את הזית המסוים כ"נטופה" – המילה משמשת כתחליף למונח "זית מסוים" או "זית יוצא דופן בטיבו". קרוב לוודאי ש"זית נטופה" הוא זית מסוים שהיה בבקעת בית נטופה או ביישוב נטופה. בקעת נטופה מוצפת כיום מים בחורף, ולכן כמעט כל שטחה אינו מתאים אלא לגידולי קיץ, ברם לא מן הנמנע שבעבר הייתה מנוקזת לפחות בחלקה, ובצדה המזרחי, מקום שבו הבקעה משתפלת מעט כלפי מעלה, ניתן לגדל עצי מטע, כשם שניתן לגדל עצים בשולי הבקעה. תל נטופה עצמו מצוי בחלק הצפון-מזרחי של הבקעה איור 46. מכל מקום, הבקעה הייתה פורייה מאוד וידועים לנו לפחות שמונה כפרים גדולים

3 ששכנו בשולי הבקעה. ריבוי היישובים מחזק את הטענה שבעבר הייתה הבקעה מנוקזת על מנת לספק שטחי קרקע לפרנסת תושבי הסביבה.

4 המילה "אפילו" לפני "כזיית הנטופה" אינה מופיעה בכתב יד קופמן ובעדי נוסח טובים נוספים. מילית זו היא מהתוספות הרגילות במשנה בכלל, ונוספה, או ירדה, במשניות רבות נוספות. במקרה שלנו המילה מיותרת לגמרי. לפי הנוסחה "אפילו זית הנטופה" זית הנטופה הוא זית שכמעט אין לו שם, ואפילו הוא אינו שכחה, והפירוש תמוה, שהרי זית הנטופה ודאי יש לו שם. לכן יש להעדיף כאן את הגרסה ללא "אפילו".

5 ושכחו אינו שכחה – אין זו שכחה משום שזית כה מיוחד אין שוכחים, אלא הבעל התכוון לקטוף אותו לחוד. המונח "ושכחו" בהקשר של המשנה אינו שכחה ממש אלא נראה ששכחו, שנותר בשדה ולא מסקו אותו.

6 במי דברים אמורים – כאן ברור ש"במה דברים אמורים" בא לפרש את הרישא, בשמו ובמעשיו ובמקומו – באחת משלוש הסיבות הללו, בשמו שהיה שפכוני או בשני – בתלמוד הירושלמי התחבטו בפירוש השמות, ולבסוף הציעו שאלו שמות סמליים המתארים את העץ. שפכוני הוא שופך שמן, ולבשני הציעו שתי משמעויות: או "בישני ממש", כלומר שהזית הוא זן הרווח בבית שאן או בבשן, או שהוא "מבעית לחבריה עד דיעביד ארבעה כיפליסין" מבהיל, או מבייש, את חברו עד שיעשה ארבעה כיפליסין, כלומר העץ מבייש עצים אחרים בכך שהוא מניב תנובה רבה.

7 המפרשים המסורתיים הפנו אל ההלכה לעיל הקובעת שעומר שגדול פי ארבעה מחברו נחשב למיוחד, ואינו שכחה. ברם אין בכך כדי להסביר את המילים "כפליסין". ליברמן הסביר שהכוונה ל- kupos, והיא לדעתו מידת נוזל. ראיה טובה לפירוש זה ניתן להביא מדבריו של אפיפניוס המתאר את מערכת המשקלות בארץ. אפיפניוס היה יליד אזור בית גוברין והכיר את תנאי הארץ, והוא קובע שב"קיפרוס" 20 קסטאי אלכסנדריים. ה"קיפרוס" הוא כנראה הכפליסים בחילוף ל/ר. במודיוס 22 קסטס ברבים קססטאי, xestai – xestes. אם כן, הקיפרוס אמור להיות קרוב מאוד למודיוס הרומי שהוא כ- 9.5 ליטר. אלא שהדברים אינם כה פשוטים. חיבורו של אפיפניוס מדגים את הגיוון במערכת המשקולות והמידות בארץ. בכל המקומות והאזורים השתמשו באותם מונחים, אלא שמשמעותם הייתה שונה. הוא עצמו מדבר על חמישה סוגי קססטס: האיטלקי, האלכסנדרוני, של המחנה castrensis, הניקומדי מניקומדיה שבאסיה הקטנה והפונטי מפונטוס שלחוף הים השחור. הקססטס הפונטי הוא פי ארבעה מהאלכסנדרוני. לדבריו הקססטס האלכסנדרוני מכיל שתי ליברות שמן, הליברה הרומית ליטרה ביוונית היא מידת משקל שמשקלה 300 או 360 גרם. הקססטס האחרים הם 22-20 אונקיות. בליטרה 12 אונקיות, ואם כן הקססטס במזרח הם פחות או יותר שתי ליבראות, חוץ מהקססטס מפונטוס שהוא כבד הרבה יותר. אם כן המודיה היא 44 ליבראות, כ- 13 ליטר או ק"ג. אם מדובר בשמן הרי 13 ליטר הם 11.7 ק"ג המשקל הסגולי של שמן הוא 0.9. ההבדלים בין המשקל והנפח אינם גדולים, ולענייננו אינם חשובים. אם כן, עץ הנודע במעשיו מניב ארבע מודיות כ- 50 ליטר בערך, או בחישוב אחר 80 קססטס אלכסנדריים שהם 160 ליטרות ליברות, והם 60-48 ליטר לפי חישוב שונה, ולהלן נחזור לכך.

8 שני ההסברים, שופך שמן ומבייש, נראים כדרשה של השם, ולפי פשוטו "בשני" נקרא על שם בית שאן, המקום שהוא נפוץ בו, והוא הדין בשפכן. איננו מכירים מקום בשם "שפכן", אם כי בשומרון ידוע על יישוב בשם "שפתן". יהיה מקור השם אשר יהיה, שני העצים מיוחדים כי הם מזן מיוחד, או עץ בעל צורת גידול מיוחדת שגדל בשני המקומות הללו. זית הנטופה היה ידוע "בשמו", כלומר הוא סיפור מן העבר על עץ אחד ידוע או מניב. השפכוני והבשני הם עצים מימיהם של חכמים, ומן הסתם היו בגליל שכן בו התרכזה הפעילות היהודית.

9 במעשיו שהוא עושה הרבה – מניב יבול רב מהממוצע, במקומו שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה – מקומו הוא מיקומו, במקום מיוחד בשדה. מעניין כאן אזכור הגת. הגת כמובן אינה משרתת את הזיתים אלא את כרם הענבים. הכרם עשוי להיות סמוך, או שבעבר גידלו באותה פינה ענבים, ושאר כל הזיתים שנים שכחה שלשה אינה שכחה – כנראה זו שיטת בית הלל, ששניים שנשארו הם שכחה ושלושה אינם שכחה, אבל בית שמאי קבעו שרק ארבעה אינם שכחה לעיל פ"ו מ"ו.

10 לעיל פ"ו מ"ב שנינו מחלוקת בית שמאי ובית הלל על "עומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש... בית שמיי אומרים אינו שכחה ובית הלל אומרים שכחה". אם כן, משנתנו היא כבית שמאי שזית שנודע במיקומו המיוחד אינו שכחה. הירושלמי מציע אבחנה זו, אך מוצא לה גם פִרכה דחוקה שיש הבדל בין תלוש לעיל שם לבין "מחובר" שבמשנתנו, כלומר בעץ נטוע כ ע"א. ניכר שהאמורא נדחק לבל תועמד משנה כבית שמאי, ברם ראינו שבמקרים רבים סתמה משנה כדעת בית שמאי, או כדעה הקרובה לבית שמאי. לפי פשוטה משנתנו מצטרפת לרשימה ארוכה זו של חריגים, ודעת בית שמאי לא נדחתה לחלוטין, אם כי עדיין ברוב ההלכות התנאים המאוחרים נוהגים ופוסקים כבית הלל.

11 רבי יוסה אומר אין שכחה לזיתים – רבי יוסי חי בציפורי בדור אושא, אחרי מרד בר כוכבא. לדעתו הזיתים חשובים ביותר ולכן אין אדם שוכח מהם, ועץ שלם אף פעם אינו שכחה. השאלה היא האם דעתו של רבי יוסי היא תקנה לשעתה, עקב המצב הקשה שלאחר מרד בר כוכבא, או שזו עמדה עקרונית המתאימה לכל תקופת המשנה והתלמוד. בירושלמי יש הד לשתי הפרשנויות הללו: "אמר רבי שמעון בר יקים לא אמר רבי יוסי אלא בראשונה שלא היו הזתים מצויין שבא אדרינוס הרשע והחריב את כל הארץ" ירו', כ ע"א. מימרה דומה של רבי יוסי המלמדת על צמצום חובת מתנות עניים בגלל המצב הכלכלי הקשה תידון להלן פ"ח מ"ה. מדברי רבי שמעון משמע ש"עכשיו", כלומר בימי האמורא, הדין כבר אינו תקף. בהמשך הסוגיה מצוטט רבי שמעון בר יקים כמי שהוסיף

12 במפורש "אבל עכשיו שהזיתים מצויין יש להן שכחה". כמו כן, מדבריו של רבי יוסי דומה שאינו חולק על חכמים אלא מעדכן את דבריהם ומתאים אותם למציאות זמנו. הדעה הסתמית היא משנה ראשונה, דברי רבי יוסי מבטאים שינוי שנגרם עקב המצב הכללי ו"עכשיו" חזרה ההלכה למקומה.

13 ימי רבי יוסי הם הדור שלאחר מרד בר כוכבא. להערכתנו היה אכן מרד בר כוכבא נקודת מפנה במשק הארץ, אם כי היקף הנזקים שגרמה המלחמה שנוי במחלוקת במחקר. עד שנות השמונים של המאה העשרים רווחה הערכה אחידה, פחות או יותר, בדבר היקף הנזק, ומקובל היה לתאר את המלחמה במונחים של שואה, או אסון לטווח ארוך. מאז התרבו החוקרים שפקפקו בדבר היקף החורבן והציעו להמעיט בערכו של המרד ובהיקפו, וממילא גם במשמעותו היישובית. הטענה העיקרית של המצמצמים הייתה הטענה שבהיעדר. לא היו עדויות לגל הרס ברור של היישובים בארץ ישראל בתקופה הנדונה. ריבוי החפירות בשנות התשעים של המאה העשרים שינה את התמונה, המידע לתיארוך כלי החרס השתכלל, והיכולת לדייק שיפרה במידה רבה את היכולת להסיק מסקנות היסטוריות. מתברר שאת אזור יהודה אכן פקדו שני גלי הרס. את האחד יש לתארך למרד החורבן, ואת השני למרד בר כוכבא. לעתים לא נמצאו באתר ממצאים שהיה בהם כדי לקבוע מתי ננטש היישוב או נפגע, ואי אפשר לקבוע איזה מבין גלי ההרס היה חמור יותר. מכל מקום, תמונת מצב זו חוזרת בכל אתרי הר יהודה. בהר יהודה כולל הרי בנימין נחפרו בעבר התלים הגדולים תל נסבה, היא מצפה המקראית, גבעון, שילה, רמת רחל, תל לכיש וכיוצא באלו. ממצא כלי החרס אינו בהיר, בגלל קשיי התיארוך שהיו בזמנם. אבל כמות המטבעות שנמצאו באתרים אלו ברורה. בכולם נמצאו מטבעות רבים עד למרד החורבן, שתיים-שלוש מטבעות עד מרד בר כוכבא, ולאחר מכן האתר ננטש עד למאה הרביעית. זו כנראה תמונת המצב בהר יהודה. בהתאמה לכך איננו מכירים אתרים בהר יהודה שבהם נתגלו שכבות פעילות מהתקופה שבין 135 ועד למאה הרביעית. תמונת מצב זו ברורה יותר באזור מדרום לירושלים, והמידע על האזור שמצפון לה פחוּת במידה ניכרת. במקביל, כמעט אין בידינו מכלולי מטבעות מתקופה זו. אחת הדוגמאות המבהירות את המצב היא קורפוס מטמוני המטבעות בארץ, שכמעט ואין בו מטמונים מתקופה זו איור 47.

14 אשר לגליל, המצב ברור פחות. ככלל, המאות הראשונה והשנייה הן תקופת שגשוג וגידול יישובי בגליל. במידה מסוימת זו תמונת מצב הפוכה למצב ביהודה. היישוב הגדול מהמאות השלישית והרביעית בגליל מאפיל על קודמיו. השרידים הקדומים נבלעו בבנייה המאוחרת, וקשה לאבחנם. מכל מקום, התהליך הוא של גידול. מקורות חז"ל מזכירים במיוחד את ההרס ביהודה, אך חלקם מדברים באופן כללי על הרס ומן הסתם הם מתייחסים לגליל, שהיה מקום פעילותם. אין ספק שהיישוב בגליל לאחר מרד בר כוכבא היה חזק ועירני הרבה יותר מזה שביהודה, אלא שאין להסיק מכאן שלא נפגע במרד. בשלב זה אין בידינו ממצא ארכאולוגי המאשר או מסתייג מקביעה זו. משנתנו, או לפחות הסברו של רבי שמעון בן יקים, טוען לפגיעה גם בגליל.

15 מפתה מאוד לראות בדברי רבי יוסי עדות למצב בארץ ותגובה לו. ברם, בתלמוד מצויים רמזים לכך שדעתו של רבי יוסי אינה נובעת רק ממצוקות השעה. בירושלמי מובאים גם דברי רבי יוסי האמורא שרק רבי עקיבא מחייב שכחה לזיתים; משמע מדבריו שליתר התנאים אין דין שכחה בזיתים כלל, ללא קשר למצוקות השעה.

16 לא מן הנמנע ששני ההסברים חד הם; רבי יוסי אמר את דבריו כהלכה, אך זו לא התקבלה בזמנו כהלכה קבועה, ורק בשעות המצוקה שלאחר המרד נתקבלו דבריו להלכה.

1 זית שנימצא עומד בין שלוש שורות של שני מלבנים ושכחו אינו שכחה – המשפט במשנה אינו ברור, אך כוונתו נהירה למדי. מדובר בזית המוצנע בשדה, שאין רואים אותו ואין מוסקים אותו יחד על כל הזיתים כרגיל. הרקע הרֵאלי הוא שדה הררי וטרשי, ובין הסלעים מוצנע עץ אחד. על כן אין לו שכחה, שהרי הוא אמור להימסק בפני עצמו. אלא שפירוש המילים קשה, וסוגיית הגמרא באה להבהיר ומותירה את הלומד עם שאלות נוספות. המשפט מופיע במדרשי התנאים כפתיחה להלכות פאה: "הראשונים היו חובטים זיתיהם והיו נוהגים בעין יפה מיכן אמרו הזית שהוא עומד על שלש שורות של שני מלבנים ושכחו אינו שכחה" ספרי דברים, רפד, עמ' 301; מדרש תנאים לדברים, כד יט, עמ' 161. המשפט חסר משמעות, הרי "אינו שכחה" משמעו שאין מפרישים ממנו לקט ושכחה, אם כן אין זו דוגמה לעין יפה. דומה, אפוא, שיש להבין את המשפט באופן כללי הרבה יותר. ראשונים היו נוהגים בעין יפה, והדרשן מצטט את כל הפרק כדוגמה לכך. המשנה המצוטטת אינה מוכיחה דבר על העין היפה, והיא בסך הכול רמז המפנה את הקורא לכל הפרק.

2 בירושלמי מתנהל דיון ארוך על המשנה; נביא אותו ובסוגריים את פירושנו, בעקבות פירושו של אפשטיין: "אמר רבי לעזר כיני מתניתה – 'שלשני מלבנים ושכחו' ולא נאמר בה גם 'של שלוש שורות'. מה נן קיימין אם משם דבר מסויים אין כאן זתים אם כן אין זה זית מסוים, שהרי יש שם זיתים אחרים? אם משום שורה הוא עצמו נידון בשורה אם אינו משתלב בשורות הקיימות הרי שהוא שורה לעצמו, ויחול עליו דין שכחה רק כשייגמר המסיק באותה שורה! אלא על ידי שורה על ידי שורות". לכאורה אם סיים המוסק למסוק את השורות שסביבו לאורך ולרוחב היה צריך לחול עליו דין שכחה, והמשנה מחדשת שאינו שכחה. עד כאן פירוש אחד. "אמר רבי יוחנן בזית נודיין היא מתניתא לפי הסבר זה, לפנינו פירוש שני שמשנתנו בזית מיוחד, 'נודיין'. כל המפרשים תמימי דעים שזהו שם של מקום, בלתי מזוהה לחלוטין, והמדובר בזית מיוחד, כמו זית נטופה, ורק זית כזה אין לו שכחה. אמר רבי יוסי לא סוף דבר נודיין אלא אפילו שאר כל הזתים, מכיון שדרכן ליבחן כנודיין, אפילו שאר כל הזתים אין להן שכחה" אם כן משנתנו לא רק בזית מיוחד זה אלא בזית רגיל שנבחן או נבדק כנודיין. הפירוש המדויק של המשפט האחרון אינו ברור.

3 "אית תנאי תני 'שנמצא' בלי עומד, אית תנאי תני 'שנמצא עומד'. מאן דאמר שנמצא כלומר שהתבקש ונמצא מסייע לרבי יוחנן. מאן דאמר 'שנמצא עומד' כלומר שעומד לעצמו מסייע לרבי אלעזר" ירו', כ ע"א.

4 הרש"ס פירש שמדובר בזית שענפיו מסתעפים לשני צדדים, האחד משתלב בגוש המטע שבצדו האחד והאחר בגוש המטע שבצדו השני. הרש"ס מוסיף כאן עובדה ביוגרפית מעניינית שבהיותו בחלב שבסוריה ראה עצים כאלה. העדות מעניינת בעיקר משום שהוא חי בצפת, שהיא אזור מובהק של גידול זיתים. זית שיש לו שני ענפים מתפצלים הוא תופעה רגילה, בעיקר באזורים שבהם אין טיפול מסודר בעיצוב העץ. מכל מקום, לדעתו במקום ששמו נודיין היו עצים כאלה, וזה פירוש משנתנו לרבי יוסי.

5 לדעת אפשטיין במקום נודיין יש לגרוס "גוריין", וזהו הזית האגורי הנזכר כזית טוב במיוחד. ברם לצורך הבנת הקטע שם הזית פחות חשוב; יותר חשוב טיב הפירוש. לפי רבי יוחנן עדיין קשה לשם מה יש צורך להדגיש שהזית עומד בין שתי שורות, בין שלוש שורות או בין שני מלבנים, ועדיין הדבר קשה. פירושו של אפשטיין עדיין מותיר אותנו עם תמיהות שאיננו יכולים ליישבן.

6 המונח "מלבן" מופיע בהקשרים חקלאיים שונים. כאן מדובר בוודאי בשטח נטוע עצים, ו"מלבן" הוא המינוח לצורת השטח, כמו בשפה העברית בת זמננו. הרא"ש מציע פירוש זה ומוסיף פירוש נוסף שמלבן הוא אורך ידוע שהיה מקובל בתקופה, וכן מפרש הר"ש, ברם אין לפירוש זה ראיות. פירוש זה, שמפרשים אחרים חוזרים עליו, יש בו הצעה מדוע צריך את גורם שני המלבנים. זאת בניגוד ליתר הפירושים שלפיהם די בכך שהזית עומד בין שלוש שורות איור 48, ועדיין הדברים קשים.

7 זית שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה – לפי פשוטם של דברים, זית כזה שיש לו כל כך הרבה פרי אין לו שכחה, וההמשך הוא בבחינת משנה-תוספתא כפירוש למשפט הקודם: במי דברים אמורים בזמן שלא התחילו בו אבל אם התחיל בו אפילו כזית הנטיפה בשעתו ושכחו יש לו שכחה – אם כן זית נטופה, או כל זית אשר מניב כמות גדולה במיוחד, כלומר סאתיים לפחות, אין לו שכחה, אך אם התחיל למוסקו ועזב אותו אין לך שכחה מובהקת מזו. כאן "במה דברים אמורים" הוא פירוש למשפט הקודם איור 49.

8 הזית מכיל מים ושמן, ובתהליך הבדידה מוציאים ממנו את כל הנוזלים. לאחר מכן הבעל צריך לזקק את הנוזל ולהפריד בין השמן למים מוהל. עץ ללא השקיה מגיע כיום לכדי 20%-25% שמן, ועצים דשנים מגיעים עד 30% שמן. יש להניח שהיבול של ארבעה קיפרוס הוא יבול השמן, ויבול הזיתים היה אפוא פי ארבעה או חמישה. לעומת זאת במשנתנו דובר על סאתיים זיתים, כלומר נפח היבול כולל המים והזגים. עם זאת ניתן לפרש את המשנה הקודמת מ"א גם ביבול ברוטו של העץ, ואז יבול שמן של עץ טוב היה 15-10 ליטר ושל עץ רגיל פחות מזה.

9 אם כן, עץ טוב במיוחד מניב ארבעה קיפרוס 60-40 ליטר נטו או ברוטו, ועץ רגיל יותר מסאתיים 20 ליטר ברוטו, שהם 5-4 ליטר שמן נקי, אבל אם החל המסיק ונותרו סאתיים, אין זו שכחה.

10 סאתיים, אם כן, הן יבול זיתים ממוצע שהן כ- 20 ליטר המניבים 4 ליטר שמן, וזה יבול נמוך למדי. לעיל הוגדר יבול של ארבעה כפליסין כזית טוב שאין לו שכחה, ופירוש זה של משנתנו אינו עולה בקנה אחד עם הגדרת הגמרא למשנה הקודמת. מכל מקום, לפי פירוש זה זית המניב סאתיים הוא זית טוב, ולפי הירושלמי לעיל זית טוב מניב פי שניים מזית רגיל.

11 בתוספתא הדין מופיע בהקשר שונה: "כל הזית שיש לו שם בשדה, כזית הנטופה בשעתו, שכחו אין שכחה. במה דברים אמורים בזמן שלא התחיל בו, אבל אם התחיל בו ושכחו הרי זו שכחה, עד שיהא בו סאתים" פ"ג ה"ט. אם כן המידה של סאתיים היא של עץ שהתחיל בו, שאם נותרו בו סאתיים אין זו שכחה. הכמות של סאתיים בהקשר זה זהה לעומר שיש בו סאתיים וקמה של סאתיים שאינה שכחה. כלומר, סאתיים היא מידה סכֵמתית שיותר ממנה אינו שכחה. אפשר בהחלט להסביר גם את משנתנו כאילו המשפט "במה דברים אמורים" חוזר אל הרישא, וכן פירש הרמב"ם.

12 בירושלמי מופיע: "הא אם יש בו סאתים ושכחו אינו שכחה – לא על הדא איתאמרת אלא על הדא קדמייתא על זו הקודמת – כל זית שיש לו שם בשדה כזית נטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה – עליה, הא אם יש בו סאתים ושכחו..." ירו', כ ע"א. לדברי הירושלמי נאמר המשפט על התחלת המשנה, כמו בתוספתא. פירשנו שהתוספתא מסבירה את המשנה, אך ניתן גם להעמידה כחולקת עליה כך פירש הרא"ש בתור אחת משתי האפשרויות.

13 כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו – דברים אלו באו להבהיר מהי המידה של "התחיל", אך בעיקר בא המשפט להסביר ממתי נחשב מה שנותר בעץ כשכחה. כל זמן שנותרו זיתים בתחתית העץ ודאי שנותרו גם זיתים בראש העץ, והבעל יודע על כך ומתכוון לאספם ולכן אין זו שכחה. ראשונים נחלקו במשמעות המשפט מתוך שחלקו גם במשמעות המשפטים הקודמים, וגם מתוך שלא הכירו את הסבר התוספתא והירושלמי למשפט הקודם. מכל מקום, הפירוש המוצע כאן מהווה המשך לפירושנו למשפט הקודם.

14 לפני ההמשך יש להבהיר כיצד התבצע המסיק הקדום. עץ הזית הוא עץ ענף וגרגירי הזיתים פזורים לאורך הענפים בכל רובדי העץ. שתי שיטות המסיק העיקריות הן חבטה ו"חליבה". החבטה מתבצעת בעזרת מוטות שמכים בהם את הענפים ומשירים את הזיתים. שיטה זו מכונה להלן פ"ח מ"ג גם "ניקוף". לפני שמתחילים לחבוט את העץ פורשים אריג סביבו כדי לקלוט את הזיתים הנושרים. הגרגרים הנופלים נפגעים ומתאימים לתעשיית השמן. שיטה שנייה היא "לחלוב" את הענפים ולקטוף את הגרגרים. בשיטה זו הגרגרים אינם נפגעים ומתאימים גם לאכילה כפרי טרי או משומר כבוש במלח או בחומץ. שיטה זו אטית הרבה יותר, ודורשת כוח אדם רב למסיק.

15 הירושלמי למשנה קשה ויש לתקנו, וכך כתוב בנוסחתנו בירושלמי: "כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו – פתר לה תרין פיתרין שני פתרונות, הסברים: 1. כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו. קודם לכן אף על פי שאין לו תחתיו יש לו בראשו. 2. פתר חורן הסבר שני, כל זמן שיש לו תחתיו אין לו בראשו, הילכא המחבא אף על פי שאין לו בראשו יש לו תחתיו" כ ע"א. לפי התיקון המוצע, שהוא הכרחי כשלעצמו, צריך להיות: "כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו – פתר לה תרין פיתרין: 1. כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו, אחר כך אף על פי שאין לו תחתיו יש לו בראשו", כלומר לאחר שהחל במסיק גם אם הענפים התחתונים ריקים, או שהזיתים מהניקוף נגמרו, אם נותרו זיתים בראש העץ אינם שכחה, זאת לפי הכלל שאם התחיל בו ושכחו אינו שכחה, ובתנאי שהכמות מספקת יותר מסאתיים. ההסבר השני בירושלמי: "פתר חורן הסבר שני, כל זמן שיש לו תחתיו אין לו בראשו הילכא הלכה המחבא יפורש להלן אף על פי שאין לו בראשו יש לו תחתיו". אם נותרו זיתים למטה – תמיד אין שכחה לעץ, אבל אם למעלה לא נותרו זיתים, אף שהחלק העליון ריק – אין שכחה לענפי העץ התחתונים, אלא אם כן לא נותרה בהם הכמות המספקת, ורבי מאיר חולק ואומר שבכל מצב, אם הילכה המחבא, יש דין שכחה על הענפים התחתונים. "תחתיו" שבמשנה עשוי להתפרש כזיתים בענפים תחתונים, או

16 כזיתים שנותרו על האריג וטרם נאספו. דומה שקל יותר להבין את המשנה לפי שיטת החבטה. אז המונח "תחתיו" הוא מדויק, שהרי משמע מתחת לעץ ולא בענפים הנמוכים.

17 רבי מאיר אומר משתתהלך המחבא – הראשונים התחבטו בפירוש המילה. ברור שהיא מלשון "חבוי", אבל במשמעות המדויקת נחלקו. הסבר הירושלמי פותר את השאלה: "תני משום בית שמאי: משיניח את הכרכר וגמרו, הרי זה יש לו בראשו. רבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש בר כדה, אמר רבי אבהו שהוא משייר את המחבויין, 'ודעו וראו מכל המחבואים אשר יתחבא שם'" כ ע"א. בנוסח כתב יד רומי: "רבי אבהו בשם ריש לקיש 'כרכרא', 'משתיהלך המחבוא', אמר רבי אבהו שהוא משיר את המחבואים". אם כן, המחבוא מחבא הוא מקל שמורידים בו את הזיתים שהתחבאו, ובניסוח של בית שמאי הוא נקרא כדכד. כדכד או כרכר כרכד הוא מקל שיש לו חוד בקצהו. "נוטל אדם קורנס לפצע בו את האגוזים... את הכוש ואת הכרכר לתחוב בו, מחט של יד ליטול בו את הקוץ" משנה, שבת פי"ז מ"ב. הכוש הוא המקל של הפלך, יש לו חוד בקצהו ומשתמשים בו בשבת בשימוש בלתי רגיל לתחוב בו משהו. הכדכד הוא מקל ארוך יותר; בספר הערוך מבואר: "יש לאורגים עץ או עצם שראשו חד ונקרא כרכר ודומה למחט של שקאין וכך שמו בלשון יון כרכית κερκίς – kerkis מעבירו על השתי כשהוא מתוח לפניו ושובט "מיישר" בו החוטין, ומקרב המבדילין בין שני חוטין העליונים והתחתונים, ומיד נוחים להתפרק העליונים מן התחתונים, ונפתחת נפש המסכת לירות בתוכה חוט הערב" איור 50-51 אריגה.

18 אם כן, המחבוא הוא מקל ארוך שמחפשים בו זיתים בענפים הגבוהים, ולאחר מכן מורידים אותם באחת משתי השיטות. רבי מאיר טוען שלאחר שהילך המחבוא או המחבואה הזיתים הנשארים למעלה הם שכחה, ולחכמים שכחה היא רק אם גם למטה לא נותרו זיתים.

19 המשנה מגדירה כאן מהי שכחה, ושייכת בעצם למשנה הבאה הדנה בהגדרות השונות.

1 אי זה הוא פרט הנושר בשעת הבצירה – ההגדרה הרגילה ל"פרט", במקביל ללקט, היא שהוא הנפל בשעת קצירה. הגדרת הפרט אינה קשורה ישירות למשנתנו, היא נאמרה בהקשר רחב הרבה יותר. העורך הכיר משנה זו מאחד ממקורותיו וצירפה לפרק שלנו. זו אפוא העברה ממקור אחר, אלא שההעברה מתאימה למשנה לחלוטין. התופעה מוכרת ממשניות אחרות, ולעתים ההעברה מושלמת פחות ויש סתירות הלכתיות או סגנוניות בין המשנה הקודמת ליחידה שהועתקה.

2 היה בוצר עקץ את האשכול או הסבך בבעלים נפל לארץ ונפרד הרי הוא שלבעל הבית – היה בוצר, וקצץ את האשכול, והאשכול הסתבך בעלים ונפל לארץ ונפרדו ממנו כמה גרגירי ענבים, אין זה פרט. המשפט דומה דמיון חיצוני למשפט המגדיר את הלקט: "היה קוצר: קצר מלוא ידו, תלש מלא קמצו, הכהו קוץ, נפל מידו על הארץ, הרי זה של בעל הבית". שני המשפטים יצאו מידי אותו עורך, ו"עקץ את האשכול" הוא משחק מילים המקביל ל"הכהו קוץ". מכל מקום, עקץ כאן משמעו חתך.

3 המניח כלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר – כדי שהגרגירים הנפרדים מהאשכול ייאספו, הרי זה גוזל את העניים על זה נאמר אל תשג גבול עולים – דרשה זו מתפרשת יפה כפי שפירשנוה לעיל. "עולים" הוא הכינוי בסגי נהור ליורדים ממעמדם או לירודים במעמדם, כלומר לעניים.

1 בכתב יד קופמן זו המשנה שאחרי המשנה הבאה, ברם לפי סגנון המשנה מתאים שהיא תופיע כהמשך למשנה הקודמת. כמו בנוסח הדפוס, אחרי "איזהו לקט" מן הראוי שתסביר המשנה "איזו היא עוללת".

2 איזו היא עוללת – שנאמר עליה "וכרמך לא תעולל... לעני ולגר תעזֹב אֹתם" ויקרא יט י כל שאין לה לא כתף ולא נטף – גרגיר ענבים בודד. המונחים מוסברים בתוספתא ובירושלמי: "אי זו היא כתף? פסיגין זו על גבי זו, אי זו היא נטף? תלויות בשיזרה ויורדות" תוס', פאה פ"ג הי"א; ירו', כ ע"א. אם כן פסיגין-כתף הם גבעולי משנה היוצאים מהגבעול המרכזי, ונטף הם גבעולי משנה בתחתית האשכול. כמו כן בתוספתא: "כתף – פסיגין המחוברות בשזרה שזֵרה – שדֵרה זו על גבי זו, נטף – ענבים המחוברות בשזרה ויורדות" פ"ג הי"א. התוספתא והירושלמי קובעים שאשכול קטן שיש לו אחד הסימנים הללו שייך לעני תוס', פ"ג הי"א; ירו', כ ע"א. לפי הנוסח שבידינו רק ענבים שאין להם שני סימנים אלו הם עוללות, וכן משמע מהירושלמי. בכמה עדי נוסח משניים נוסף במפורש: "אם יש לה כתף או נטף, של בעל הבית".

3 אם ספק לעניים – לפי ההלכה הקבועה שספק פאה לעניים וספק שכחה לעניים הרי גם ספק עוללת לעניים, עוללת שבארכובה – עוללת, כלומר אשכול קטן שתואר לעיל, הנמצא על ארכובת הגפן. הארכובה היא הענף הדק של הגפן, כמו ששנינו במסכת כלאים: "המבריך את הגפן בארץ, אם אין עפר על גבה שלשה טפחים לא יביא זרע עליה. אפילו הבריכה בדלעת, או בסילון. הבריכה בסלע, אף על פי שאין עפר על גבה אלא שלש אצבעות, מותר להביא זרע עליה. הארכובה שבגפן אין מודדין לה אלא מן העיקר השני" פ"ז מ"א. בגוף האדם או הבהמה הארכובה היא העצם הארוכה של הרגל מהברך ולמטה, וכן שנינו: "מאתים וארבעים ושמונה אברים באדם שלשים בפיסת הרגל ששה בכל אצבע עשרה בקורסל שנים בשוק חמשה בארכובה אחד בירך..." משנה, אהלות פ"א מ"ח.

4 אם ניקרצת עם האשכול – קרץ משמעו בלשון המשנה חתך חיתוך זהיר, ובמקרא משמעותו שונה. בתיאור עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים שנינו: "הביאו לו לכוהן הגדול את התמיד קרצו ומרק אחר שחיטה על ידו" שחטו וסיים אחר את השחיטה בשמו או לידו – משנה, יומא פ"ג מ"ד. קרץ הוא החיתוך הראשון של השחיטה, ובמשנתנו הוא חיתוך עדין בגפן, שכן האשכול מחובר לענף בגבעול דקיק איורים 52-53 לעיל איור 2א.

5 הרי היא שלבעל הבית – עוללת הסמוכה לאשכול נחשבת לחלק ממנו. בעל הבית אמור לבצור לתומו, ואינו צריך לעשות מאמץ להותיר את העוללות. אבל אסור לו לבצור עוללת קטנה בפני עצמה, ואם לאו הרי היא שלעניים.

6 גרגר יחיד רבי יהודה אומר אשכול – מן הסתם אין מדובר על גרגיר יחיד ממש, שאם כן ודאי יש לו דין של עוללת, לא יהא דינו פחות משל עוללת שהיא אשכול קטן ובו גרגירים מספר, אלא לגרגיר ליד אשכול ונקרץ עמו. רבי יהודה אומר שגרגיר בודד כזה נחשב כחלק מהאשכול, וחכמים אומרים עוללת – דינו תמיד כעוללת ושייך לעניים, אף אם נקרץ עם האשכול איור 2א. יש מהמפרשים שפירשו

7 שהמשפט נסמך על זה שלפניו, כלומר מדובר באשכול שעל כל אחד מגבעוליו נמצא ענב יחיד ולא אשכול רע"ב, ואנו פירשנו קרוב לפירושם של הר"ש ור' יהוסף אשכנזי מובא במלאכת שלמה.

1 בכתב יד קופמן זו משנה ד.

2 המדל בגפנים – למילה "מידל" או "מדל" עשויים להיות שלושה פירושים מילוליים. דלה משמעו השקה, מהשורש דל"י; דלל משמעו הוריד ענפים מהעץ, ופעולה זו נעשית בדרך כלל לאחר הבציר כדי להכין את השיח לעונה הבאה. ברם, לעתים יש טעם גם בדילול בתחילת ההנצה. בעל הבית רוצה לעצב את השיח כך שהענפים יהיו רחוקים זה מזה, והאשכולות יזכו למרב האור והאוויר. הוא רואה אילו ענפים הם דלי פרי, כורת אותם ומותיר את הענפים העמוסים ביבול. מידל משמעו גם מדלה את הגפנים. מעתה עלינו לברר באיזו פעולה חקלאית משנתנו דנה.

3 התלמוד הבבלי מסביר שאין מדובר בהשקאה אלא בדילול "שלופי", והוא פוסל את ההשוואה לביטוי "המדלין לירקות" מועד קטן ד ע"ב. הברייתא נמצאת בבבלי בלבד ועוסקת בתופעה בבלית מובהקת של השקאה, וכאמור הבבלי עצמו דוחה אפשרות זו ממשנתנו ומעדיף דילול. להערכתנו השקיה והדליה של הגפנים הן פעולות המתבצעות בראשית העונה לפני שיש פרי על העצים, וקודם שיש לעניים תביעה על עוללות. יתרה מזאת, אין בהן נזק לעניים. אדרבה, הן טובות להם כמו לבעל הבית. לעומת זאת, הבבלי צודק בפירושו למשנתנו שבדילול טמונה בעיה. בדרכו של עולם בעל הבית קוצץ בדילול את הענפים המניבים פחות, ודווקא עליהם יש עוללות.

4 כשם שהוא מדל בתוך שלו כך הוא מדל בשלעניים דברי רבי יהודה – מותר לו לבצע את עבודות השדה כתקנן. הירושלמי מסביר שהזכות לפגוע בחלק של העניים נובעת מכך שבטווח הארוך גם הם מרוויחים מהדילול, שכן הגזע נעשה עבה יותר והיבול רב יותר כ ע"א. ייתכן שכוונת התלמוד לומר שכבר באותה שנה העניים מרוויחים מהעבודה.

5 רבי מאיר אומר בשלו הוא רשיי אינו רשיי בשלעניים – נראה שלדעתו אסור לבעל לדלל בשלב זה, שכן הוא מדלל את רכוש העניים. הוא רשאי לקצץ ענפים טובים בלבד. זו גזרה חמורה, וקשה להאמין שחכמים דרשו מבעל הבית להפסיד את כרמו באופן ניכר. סביר יותר שהכוונה שעליו לפצות את העניים ולתת להם מנה נוספת על חשבון הענפים שדוללו. יתר על כן, לעיל שנינו שהמידל בכרם נותן פאה "מן המשואר על מה ששייר" לעיל פ"ג מ"ג, וזו דעתו של רבי יהודה. במשנה שם מדובר בדילול ובקטיף חלקי של היבול, וברור שמדובר בדילול בעת שהפרי כבר קיים וניכר לעין.

6 משנתנו משדרת מסר מוסרי במקביל למערך ההלכתי. הלקט אינו טובה לעניים התלויה ברצונו של בעל הבית. זו חובה משפטית והלקט שייך מבחינה משפטית לעניים, כזכות ממונית לכל דבר. יתר על כן, הלקט שייך לעניים עוד לפני הבציר. לפי פשט משנתנו כל התנאים שותפים לגישה זו, וגם רבי יהודה מסכים לכך אלא שלדעתו העניים מרוויחים מהדילול ולכן הותר לבעל הבית לפגוע ברכושם כביכול.

1 בכתב יד קופמן היא משנה ז ובאה אחרי המשנה הבאה, וכן תיקן או גרס ר' יהוסף אשכנזי, ובעל מלאכת שלמה מקבל כנראה את הנוסח של כתב היד שלנו.

2 כרם רבעי – פריו של הכרם בשנתו הרביעית אסור באכילה במקומו ויש להביאו לירושלים ולאכלו שם. תושבי יישובים רחוקים מירושלים רשאים היו לפדות את היבול ולאכלו כרגיל, ואת כסף הפדיון להעלות לירושלים. פדיון רגיל של מעשר שני או פדיונות אחרים הם בערך הרֵאלי בתוספת חמישית מהערך מעשר שני פ"ה מ"ב. בפסוקים העוסקים בכרם רבעי בתורה ויקרא יט כג-כה לא נאמר דבר על חילול פרות כרם רבעי, אבל נאמר שם "יהיה כל פריו קֹדש הִלולים". פסוק זה התפרש בספרות חז"ל כהיתר לחלל את הפרות כדי להעלות לירושלים מעות. לעומת זאת חילול מעשר שני נאמר בתורה במפורש; החובה להוסיף את החומש אינה נזכרת גם שם, אבל חכמים למדו חובה זו מדין גאולת קרקע ויקרא כז יג או אכילת קודש בשגגה שם ה טז; כ יב. בימי חז"ל לא הייתה כל השאלה בעלת חשיבות רבה. בפועל נקבע שרק מי שפודה לעצמו חייב בחומש, ולא מי שקנה מאחר. כלומר, נמצאה דרך "להערים" על מעשר שני, וכנראה רק בודדים שילמו את החומש של מעשר שני.

3 בית שמי אומרים אין לו חומש – הפדיון הוא בערך הרֵאלי ללא תוספת של חומש, אין לו ביעור – ביעור מעשרות הוא הציווי לסיים ולהפריש את כל החובות בגין מעשרות בתאריך מסוים. המשנה קובעת שביעור מעשרות הוא בערב יום טוב האחרון של פסח בשנה הרביעית והשביעית מעשר שני פ"ה מ"ו. התוספתא והירושלמי אומרים שמשנתנו כרבן שמעון בן גמליאל, אבל לדעת רבי מדובר רק בשנת שביעית, כלומר בכרם שהגיע לשנתו הרביעית בשנת שביעית. בשנה זו כל הפרות הפקר, וכל אדם רשאי לבצור אותם. על כן מי שאסף את הפרות, או בעל הבית שאסף מפרות ההפקר של שדהו, אין לו חומש. אשר לביעור, אם מדובר בשנת שביעית ייתכן שמדובר בביעור אחר, הוא ביעור שביעית. כידוע, בשנה השביעית כל הפרות הפקר ומותר לכל אדם לאספם, אך אסור לאוסף לאגור את הפרות. כאשר כלו כל הפרות מאותו המין בשדות הוא חייב להפקירם לכל אדם. דין ביעור שביעית יידון בפירושנו למשנת שביעית פ"ט מ"ב. טעמיהם של בית שמאי ובית הלל יבוררו בדיוננו במשנת מעשר שני. ובית הילל אומרים יש לו – יש לו ביעור ואולי גם חומש, ולהלן נראה שלדעת בית הלל אכן יש לו גם חומש.

4 המשנה חוזרת כלשונה גם במסכת מעשר שני פ"ה מ"ג בפרק העוסק בכרם רבעי. מבחינה מבנית נראה שמשנתנו נלקטה ממסכת מעשר שני, שכן טבעי להניח שהמשנה תביא את ההלכה הקשורה לעניינה ברישא, ובסיפא את המקרים הנגררים. מסכת מעשר שני עוסקת בכרם רבעי ומביאה את המחלוקת על כרם רבעי ברישא, ומשנתנו הפותחת גם היא בכרם רבעי נלקטה ממנה. סביר להניח שמשנת כרם רבעי עצמה נלקטה ממשנה קדומה כלשהי שבה היו מסודרות מחלוקות בית שמאי ובית הלל בנושאים חקלאיים שונים, כשם שמצינו שרשור מחלוקות בנושאים אחרים כמו שבת משנה, שבת פ"א מ"ד ואילך, סעודה משנה, ברכות פ"ח ואחרים.

5 במסכת מעשר שני מובאת מחלוקת בית שמאי ובית הלל, אחריה מוסבר כיצד פודים נטע רבעי ואחריה "ובשביעית פודהו בשויו... הפודה נטע רבעי משלו מוסיף עליו חמישיתו..." משנה, מעשר שני פ"ה מ"ה. משנה ג מחלוקת בית שמאי ובית הלל מדברת לפי פשוטה על שנה רגילה, ומשנה ה "ובשביעית..." עוסקת בפודה כרם רבעי בשנת שביעית. אם כן, במשנת מעשר שני משנה ג מנוסחת בסתם ומשנה ה כחלה על שנת שביעית בלבד. כלומר, משנה ג היא כדעת רבן שמעון בן גמליאל החולק על בנו ומשנה ה אינה מזכירה את החומש ואינה תלויה אפוא במחלוקת הבתים או במחלוקת רבי ורבן שמעון בן גמליאל. משנת פאה קטועה ומאפשרת להבינה כאחת משתי הדעות הללו. לא מן הנמנע שהציטוט הקטוע הוא דרכו של רבי, שהיה עורך המשנה, לבטא את דעתו. כידוע הכליל רבי לעתים קרובות במשנה דעות המנוגדות לדעתו, ולא זו בלבד אלא שהציג את הדעה החולקת עליו כסתם, ולא כלל את דעתו האישית במשנה. תופעה זו משמשת כהוכחה שרבי לא ראה במשנה ספר פסקי הלכה אלא לקט האמור לשמש מצע משותף ואחיד להמשך הלימוד. עם זאת, לעתים נראה שיש במשנה פסק הלכה, או לפחות הכוונה של הדעות. במקרה שלנו ערך רבי במשנת מעשר שני את המשנה בניגוד לדעתו, ומשנתנו אולי מהווה דוגמה למקרים שבהם הביע רבי את עמדתו אך לא אמר אותה בפירוש, אך קטע את הדברים כך שאפשר יהיה לעייל את דעתו לתוך המשנה. ברם אפשר גם שהציטוט קטוע מסיבות אחרות, ורבי לא ניצל את תפקיד העריכה להפצת דעתו.

6 בית שמי אומרים יש לו פרט יש לו עוללות והעניים פודין לעצמן– המדובר כמובן בשאר שני שבוע, שהרי בשנת שביעית אין לשדה בעל בית, ואין חובת פרט ולקט כלל. לדעת בית שמאי כרם רבעי אינו פטור ממצוות התלויות בארץ ועל כן העניים רשאים ללקוט פרט ועוללות, ואם לקטו ורצו לפדות את פרותיהם פודים אותם בעצמם. הבעל אינו רשאי לאסוף את הפרט לעצמו ולתת לעניים את דמי פדיונו.

7 בית הלל אומרים כלו לגת – כלומר כל הפרי של בעל הבית, והוא עושה בו כרצונו. כאמור המשנה חוזרת במסכת מעשר שני ובעדויות, וכן בספרא קדושים, פרשתא ג ה"ז, צ ע"ב.

1 כרם שכולו עוללת – היבול דל, ואין בו אשכולות שלמים. קרוב לוודאי שזהו מצב קיצוני ביותר. ייתכן שהיבול דל, ואז האשכולות מלאים ענבים אלא שהגרגירים דלים ומצומקים. מצב שבו לא התפתחו אשכולות מפותחים הוא נדיר, ולמעשה תאורטי.

2 רבי אליעזר אומר לבעל הבית רבי עקיבה אומר לעניים – רבי עקיבא שומר על ההלכה היבשה, עוללות לעניים. בדרך כלל זה קו אופייני לפסיקתו של רבי אליעזר שפירש הלכות בצורתן המקורית והתרחק מחידושים ואבחנות משפטיות. ברם במקרה זה דווקא רבי עקיבא נוקט בדרך זו, ואולי מתבטאת כאן מדיניות כללית של סיוע לעניים, מדיניות האופיינית לרבי עקיבא שהיה פרנס של עניים. רבי אליעזר ער יותר למצוקתו של בעל הכרם, וטוען שעוללות נותנים מתוך בציר של היבול, ולא ייתכן שאין יבול אך קיימת חובת עוללות. המשנה להלן מביאה את הטיעונים של שני הצדדים. הטיעונים הם דרשניים, מתוך עיון מוקפד ומדוקדק של הפסוק המקראי.

3 אמר רבי אליעזר כי תבצור לא תעולל דברים כד יא אם אין בציר מנין עוללות – בציר הוא תנאי למצוות עוללות. בציר בהקשר זה מתפרש כהבאת יבול לביתו של בעל הכרם.

4 אמר לו רבי עקיבה וכרמך לא תעולל ויקרא יט י אפילו כלו עוללת – זו דרשה שלמעשה אינה יוצאת מהכתוב. הדרשה היא שאסור לעולל מכל מקום, אם כן למה נאמר כי תבצור לא תעולל אין לעניים בעוללות קודם לבציר – לפי פירושו של רבי עקיבא כי תבצור אינו תנאי לעצם המצווה אלא קובע את מועד המצווה, אין עוללות לפני הבציר עצמו.

1 המקדיש את כרמו עד שלא נודעו העוללות אין העוללות לענים – שדה של הקדש פטור מכל המצוות התלויות בארץ תוס', ערלה פ"א ה"ד; מנחות פ"י הכ"ח חוץ ממצוות שביעית תוס', פ"ג הט"ו. בירושלמי מנמקים את ייחודה של מצוות שביעית בדרשת הכתוב כ ע"ג; פסחים פ"ד ה"ט, לא ע"ב. אי אפשר לתלות את ההלכה ברצון לסייע לעניים, שהרי גם הפטור של שדה הקדש מחובת מעשרות פוגע בלוויים, עניים וכוהנים.

2 משנודעו העוללות העוללות לעניים – אם כבר הנצו האשכולות ורואים היכן יש עוללות, הרי שהן שייכות לעניים ובעל הכרם אינו רשאי להקדיש את רכושם של העניים. הווה אומר שהעוללות שייכות לעניים, אם כי מותר להם לקטוף אותן רק לאחר הבציר. דעה זו עומדת בניגוד מה לדרשתו של רבי עקיבא במשנה הקודמת: שם טען רבי עקיבא שהעוללות שייכות לעניים רק משעת הבציר, וכאן הם הופכים לבעלי העוללות ברגע שנודעו. על משמעותה העקרונית של קביעה זו עמדנו לעיל בפירושנו למשנה ו.

3 אמר רבי יוסה אם כן יתנו שכר גידולים להקדש – הרי הענבים גדלו בשדה הקדש, ולמעשה נוצר מצב שמי שאוכל את הפרות נהנה מרכוש הקדש. נראה שרבי יוסי מתנגד לתנא של המשנה וטוען שהעוללות שייכות לבעל הבית, ורק בשעת הבציר זכותם ללקט את העוללות וכדעתו של רבי עקיבא במשנה הקודמת.

4 איזו היא שכחה בעריס – העריס נזכר רבות בספרות חז"ל. היו שהסבירו ש"עריס" הוא כרם מודלה, ברם מן המקומות האחרים שהמונח נזכר בהם ברור שהמדובר בכרם הנוטה על טרסות מדרגות הרים. במדרונות ההרים נבנתה מערכת של מדרגות שהביאה ליצירת שטחי עיבוד קטנים אך מפולסים היטב. שיטה זו מקובלת בהיקף קטן גם בארצות אחרות במזרח התיכון, אך בארץ ישראל צפיפותה והיקפה גדולים הרבה יותר. דומה שבניית מדרגות היא שיטת עבודה אופיינית של החקלאות היהודית, שיטה שגלשה גם לחברות אתניות אחרות בארץ ישראל. כאמור, הטכנולוגיה עצמה מוכרת גם בארצות חוץ, אך בארץ הפכה להיות מרכיב חיוני בחקלאות ההררית איור 54.

5 כן שנינו: "איזהו עריס הנוטע שורה של חמש גפנים בצד הגדר שהוא גבוה עשרה טפחים או בצד חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה נותנין לו עבודתו ארבע אמות" משנה, כלאים פ"ו מ"א ומקבילות. עריס היא נטיעה לצד הגדר או המדרגה. לפי המשך המשנה שם הדיון הוא האם מותר לנטוע זרע אחר לצד העריס, זאת משום שהנטיעה האחרת אינה באותו מישור אלא במדרגה נמוכה יותר. כמו כן: "עריס שהוא יוצא מן המדרגה רבי אליעזר בן יעקב אומר אם עומד בארץ ובוצר את כולו הרי זה אוסר ארבע אמות בשדה ואם לאו אינו אוסר אלא כנגדו" שם מ"ב, וכמוהו: "עריס שהוא יוצא מן הכותל..." שם מ"ז, ובאותה משנה: "הפרח היוצא מן העריס רואין אותו כאילו מטוטלת תלויה בו כנגדו אסור וכן בדלית" כלאים פ"ו מ"ט. בכל המקורות הללו מדובר בצמח היוצא מדופן המדרגה, או שהוא גדל בשטח המדרגה, אבל נופו בולט מחוץ לשטחה. בירושלמי מדובר במפורש על "עריס" "ודלית", וברור שאלו מונחים שונים. כן יוצא מהתוספתא להלן הדנה בדין דלית ועריס כמונחים שונים.

6 הבעיה ההלכתית היא מתי חלה שכחה בעריס, הרי כאשר הוא עומד במדרגה הנמוכה הוא יכול לקטוף חלק או את רוב היבול במדרגה הגבוהה יותר, או הנמוכה, כך שלעתים הבעל מתכוון לסיים את הבציר או קטיף אחר במדרגה הגבוהה ולהותיר מעט פרי מאותה מדרגה ואותו יקטוף בהיותו במדרגה הנמוכה או הגבוהה יותר. על כן המשנה קובעת: כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה – שכחה היא רק כשעבר את השיח ואינו יכול עוד להגיע אליו, וברוגליות – גפנים שאינן מודלות שאי אפשר לקטפן מלמטה או מלמעלה, משיעבור המנה – או הימנה, רק כאשר עבר את העריס לחלוטין חל דין שכחה. בפרטי הדין נעסוק במשנה הבאה, הראשונה בפרק הבא.

7 התוספתא מסייגת את ההלכה שבמשנה: "אי זו היא שכחה בעריסין גדולים כל שאין יכול לפשוט את ידו וליטלה בעריסין קטנים משיעבר הימנו בדלית ובדקל משירד ממנו ושאר כל האילן משיפנה וילך לו. במה דברים אמורים בזמן שלא התחיל בו, אבל אם התחיל בו ושכחו אין שכחה עד שיבצור את כל סביביו" פ"ג הט"ז. כל שנאמר במשנה הוא בעריס גדול, אבל בעריס קטן, שגובה המדרגה בו נמוך, חל הכלל של שדה מישורי, וכמו ברוגליות שכחה היא רק במי שסיים אותה גזרה בשדה. הכללים בדבר דלית ודקל נידונו בתוספתא: "בדלית ובדקל משירד ממנו ושאר כל האילן משיפנה וילך לו" פ"ג הט"ז. הכללים הללו עלולים להיראות למתבונן בן זמננו כאילו אינם זהים, אך הדבר תלוי כנראה בטיב שיטות הקטיף התואמות לכל הצורות של המטעים.