מפרשים:
4 ואם לאו, מונין בו כדרך שמונין במת.
5 סנדל של עריסה – העריסה היא מתקן הנזכר בחברת המיטה והדרגש. כלומר, זהו מלבן מתכת או עץ שעל גופו מסרגים חבלים ומניחים מצע. כן שנינו: "כלי עץ מאימתי מקבלין טומאה? המטה והעריסה משישופם בעור הדג. גמר שלא לשוף, טמאה" משנה, כלים פט"ז מ"א; תוס', כלים בבא מציעא פ"ה ה"ד, עמ' 587, ועוד. העריסה היא כלי עץ וגמר המלאכה הוא שיוף העץ, מלאכה שהיום מבצעים בעזרת "נייר זכוכית" ופעם השתמשו לשם כך ב"עור" הדג. במקביל נזכר גם עור של העריסה, מכאן שעל מסגרת העריסה היה מונח עור שנשען על חבלי העריסה. במקביל גם נזכרים הלווחים לוחות עץ של העריסה, וכנראה הניחו על המלבן מסגרת העץ לוח דק ועליו פרשו עור כדי לרכך לילד את השכיבה ירו', שבת פי"ב ה"א, יג ע"ג.
6 העריסה נועדה בדרך כלל לתינוק תוס', מכות פ"ב ה"ד, עמ' 439; פ"ב ה"ו, עמ' 440, וכך מתאר המדרש את המיילדות בבבל: "כשנולד הולד מגדלות אותו בעריסה ומשפשפות את ראשו..." אבות דרבי נתן, נו"א פט"ו; נו"ב פכ"ט, עמ' 60. כן משמע ממקורות רבים. אמנם נזכרת "עריסה של בנות" תוס', כלים בבא מציעא פ"ט ה"א, עמ' 587, אך נראה שהעריסה נועדה לתינוקות משני המינים, ואולי הייתה לעריסת הבנות צורה שונה במקצת. איור 35 לעתים קשרו על העריסה פעמון כדי לשעשע את הילד תוס', כלים בבא מציעא פ"א הי"ג, עמ' 579; ירו', שבת פ"ו ה"א, ז ע"ד ועוד, או חיברו לה עגלה כדי לשנע את התינוק עם העריסה תוס', כלים בבא מציעא פ"ה הי"ב, עמ' 584.
7 נראה שבלילה ישן התינוק במיטה, אולי עם הוריו, וביום היה מונח בעריסה והאם טלטלה את העריסה לכל מקום שהלכה או עבדה בו, כמו שאומר התלמוד: "ישב לו על גבי עריסה ביום ודרך התינוק לינתן על גבי עריסה ביום, אינו גולה. בלילה ואין דרך התינוק לינתן על גבי עריסה בלילה, גולה" ירו', מכות פ"ב ה"ד, לא ע"ג.
8 המונח "סנדל" של העריסה אינו חוזר במקורות אחרים. המפרשים הציעו שתי הצעות. האחת היא שאלו בסיסי מתכת חלולים שבהם הניחו את רגלי העריסה לנוי או לחיזוק, וכן הסבירו רמב"ם, ר"ש ומפרשים נוספים. הסבר זה משתלב במונח "סנדל" הידוע מהמקורות כמנעל. ברם הסבר זה קשה משלוש סיבות:
9 איור מס' 35א. עריסה, מתוך וילפרט, סרקופגים, עמ' 101 בתמונה משה בעריסה.
10 איור 35ב. עריסה דומה בכפר הערבי המסורתי. צילם ח' ראעד בשנות הארבעים, באדיבות אלי שילר ז"ל.
11 1.לא ברור למה עושים סנדל כזה, שכן המתכת הייתה חומר גלם יקר ביותר. הר"ש, למשל, מסביר שעושים כן כדי שהרגליים לא תירקבנה; אם כן למה אין מכינים סנדל דומה לכל כלי העץ?
12 2. לא ברור מדוע היה חשש מיוחד שהסנדל יפחת את רצפת העלייה יעשה בה חור, כפי שיבורר להלן.
13 3. מתקן כזה הוא חיבור לכל דבר, ודין הסנדל כדין רגל העריסה. בהמשך נרמז שיש להם דין שונה.
14 ההצעה השנייה המובאת במפרשים היא שהסנדל הוא מסגרת עץ שנועדה לאפשר נדנוד העריסה כדי להרגיע תינוק בוכה, וכן אומר המדרש: "אמר רבי לוי לא נדנדה עריסה תחילה אלא בבית אברהם אבינו" בראשית רבה, נג י, עמ' 566. אם כן העריסה הותקנה כך שניתן יהיה לנדנדה. כנראה התקינו בסיסים מעוקלים, מעין נדנדה, שעליהם ניתן היה לנדנד את העריסה. את הבסיסים עיגנו בקרקע. העריסה עצמה אינה מחוברת לסנדל אלא זו מונחת על הנדנדה, ויש לכך ביטוי בהמשך. אפשרות אחרת הייתה לתלות את העריסה בשרשרת לתקרה: "בקולב – הלך אחר מסמרותיו, בסולם – הלך אחר שליבותיו, בערסי – הלך אחר שלשלותיו. וחכמים אומרים: הכל הולך אחר המעמיד" בבלי, שבת ס ע"א.
15 שפחתו בתוך הבית – הסנדל תקוע היה ברצפת העלייה, ונעשה חור ברצפה כדי לקבע את הסנדל שיתנדנד ללא תנועה. משנתנו חוזרת לתחילת פרק י העוסקת בארובה חור בתקרת הבית שהיא רצפת העלייה. חור כזה איננו חלק מהאוהל, ואם הטומאה מתחתיו הבית טהור והעלייה טמאה. שם נידונה גם האפשרות של סתימת הארובה בכלי פ"י מ"ה; פ"ה מ"ב. שאלה זו נידונת גם כאן. אם יש בו פותח טפח הכל טמא – אם החור הוא פותח טפח הבית טמא והעלייה טמאה, שכן הטומאה בוקעת דרך החור לעלייה, ואם לאו מונים בו כדרך שמונים במת – העלייה טהורה. הסנדל נתפס כסתימה, ועתה יש לקבוע מה מעמדו ההלכתי של הסנדל עצמו, והכלל הוא "כדרך שמונים במת". מינוח כזה נזכר בסדרת מקורות, והוא רומז למשניות הראשונות במסכת הדנות בכלים שנגעו במת או האהילו עליו, ובכלים שניים שנגעו בכלים ראשונים. הסנדל הוא כלי ראשון, והעריסה מחוברת אליו. אבל חבלי העריסה והעור שעליהם הם לעתים כלי שני, כפי שתסביר התוספתא להלן.
16 בתוספתא יש ניסוח משלים של ההלכה: "1. סנדל של עריסה שפחות ממעזיבה, שיעורו בפותח טפח. 2. נפתח הבית מאליו, שיעורו מלא האגרוף. 3. היה טיט צף תחתיו כל שהוא ומחצי מעזיבה ולמעלה, בין שיש בו כשיעור, בין שאין בו כשיעור, הבית טהור. 4. מחצי מעזיבה ולמטה, אם יש בו כשיעור הבית טמא, ואם לאו מונין בו כדרך שמונין במת" פי"ג ה"ד, עמ' 610. ההלכה הראשונה היא הכלל שבמשנה, בפירוט. מה שנפחת הוא המעזיבה, הלוא היא רצפת הטיח שעל הקורות שבין הבית לעלייה. אם נוצר חור בכוונה לאו דווקא כתוצאה מגומות העיגון של הנדנדה שיעורו כמלוא אגרוף, כמו כל חלון להלן פי"ג מ"א; תוס', פ"ז ה"ה, עמ' 604. ההלכה השלישית קובעת שאם החור עדיין אינו שלם, אם הטומאה בחצי העליון של המעזיבה היא כאילו בעלייה, ואם היא בחצי התחתון 4, אם החור גדול מפותח טפח והטומאה בעלייה – הבית טמא, ואם החור קטן והטומאה בבית חוזרת ההלכה שבמשנה ומתייחסים לסנדל ככלי שמאהיל על המת.
17 פרטי העניין, כיצד מתייחסים בפועל לסנדל, ולעריסה ככלי ראשון או שני, נזכרים בתוספתא: "1. מלבין שהוא מלביש בפיקות, תינוק טמא טומאת שבעה. 2. מסורג בחבלים, תינוק טמא טומאת ערב..." פי"ג ה"ה, עמ' 610. במקרה הראשון קירות המלבן מחוברות ב"פיקות"; הפיקה היא עיגול, כנראה עיגול עץ, וזה חיבור לכל דבר. הסנדל נחשב ככלי מחובר לעריסה, והוא כלי שנגע במת או האהיל עליו וטמא טומאת שבעה, פ"א מ"ב. התינוק הוא אדם שנגע בכלים וטמא טומאת שבעה פ"א מ"ג. אבל אם העריסה מסורגת בחבלים אין זה חיבור, ואזי הסנדל והמלבן טמאים טומאת שבעה, והחבלים והעור הם כלי שני שגם הוא טמא טומאת שבעה פ"א מ"ב. התינוק הוא כאדם שנגע בכלים שניים וטמא טומאת ערב, כפי שאמרה המשנה שם. שאלה זו של חיבור עולה גם במשנת פרה: "עור של עריסה שהוא מחובר לפיקות חבור, המלבן אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה" פי"ב מ"ח. ה"פיקות" הן כנראה העיגולים שבראש רגלי העריסה, או בחיבורים של מסגרת המלבן שאליהם חיברו את העור חיבור קבע. אבל המלבן לא היה מחובר לעור אלא חיבור זמני.
18 המשנה מנוסחת בצורה שאינה מאוזנת. אם בחור גדול "הכל טמא" הרי שבחור קטן צריך היה להדגיש שהבית טמא והעלייה טהורה, ורק הסנדל טמא. יתר על כן, היה מקום לצפות לסדרת אבחנות משנה: מה קורה כאשר טומאה בבית, טומאה כנגד החור, או כאשר הטומאה בעלייה. המשנה מתמקדת בבירור דין הסנדל, וכאילו אינה רואה את הבעיות האחרות. אלו נדונו במקום אחר, והמשנה אינה מפרטת בהן.