משנת ארץ ישראל על משנה מקואות ד׳:ד׳

4 מים שאובין ומי גשמין שמיתערבין בחצר – בזמן הגשמים יש בחצר מים טהורים מי גשמים או זרימה שלהם תמציות, ומים שנשאבו עברו במרזב או בכלי אחר, והם מתערבים.

5 ובעוקה על מעלות המערה – מערת המים חצובה ויורדים אליה במדרגות. במקרה זה יש שקע קטן במדרגות המערה, אולי שוב כדי לאסוף את הלכלוך ולמנוע את כניסתו למערת המקווה. אנו נדון בהרחבת מה בעוקה להלן פ"ו מ"א.

6 אם רוב מן הכשר כשר אם רוב מן הפסול פסול – כאן מופעל הדין הרגיל של תערובת ולא הכללים של מקוואות. לא ברור האם לפנינו שינוי בגישה, שכן המים השאובים אף פעם לא עמדו בפני עצמם, או שמא זו רק דעתו של רבי אליעזר בן יעקב שכל המקוואות מוכשרים "לפי חשבון", כלומר לפי רוב המים ראו פירושנו לפ"ב מ"ד, ואכן בתוספתא ההלכה של משנתנו מיוחסת לרבי אליעזר בן יעקב. לפי ההמשך התנא סבור שדין מים שאובים הרגיל חל שלושה לוגים פוסלים את המקווה, אבל כאן אין המים השאובים עומדים בפני עצמם. בתוספתא שנינו: "רבי אליעזר בן יעקב אומר גג שיש בראשו עשרים ואחד סאה של מימי גשמים ממלא בכתף ונתן לתוכו תשעה עשרה סאה ופוחתו נתערבו בחצר" פ"ד ה"ג, עמ' 656. זו דוגמה למים שהתערבו בחצר, לפני כניסתם למקווה. התוספתא מוסיפה שמותר לבצע את העירוב בכוונה, ואינה נרתעת מהוספת מים שאובים כשם שמותר להוסיף מים שאובים למעיין פ"א מ"ז; פ"ה מ"ג, אבל בניגוד למעיין במי גשמים יש להקפיד שרוב המים יהיו "טבעיים".

7 מחצה למחצה פסול – ספקו לחומרה. אבל בתוספתא: "שני מקואות של עשרים עשרים סאה, אחד שאוב ואחד כשר, ירדו שנים והשיקום וטבלו בהן, אפילו אדומים והלבינום או לבנים והאדימום, הטבלין והטובלין כמות שהיו" פ"ג ה"ז, עמ' 655. אם כן במצב של חצי-חצי הכול נותר על חזקתו, ללא שינוי. המקווה אינו פסול, במובן זה שמימיו אינם מטמאים, אבל הטובלים נשארים כמות שהם, והמים אינם מטהרים. תפיסה זו של השארת המצב הקיים היא שיטת רבי יוסי לעיל פ"ב מ"ב, אם כי רבי יוסי אמר את דבריו לעניין אחר. אמתי בזמן שמיתערבין עד שלא יגיעו למקוה – אבל אם הגיעו למקווה לחוד, הרי שחל על כך דין מים שאובים רגילים. היו מקלחין לתוך המים – מטפטפים מים שאובים לתוך המקווה.אם ידוע שנפל לתוך ארבעים סאה מים כשרים – לתוך מקווה כשר, עד שלא ירדו לתוכו שלושה לוגים מים שאובים כשר – המקווה היה כשר והמים השאובים טפטפו לאט לאט, ובכל פעם הגיעו פחות משלושה לוגים ואלו בטלו. דין זה שנוי לעיל פ"ג מ"ג, והמשנה חוזרת על עצמה בלשון מדויקת פחות מזו שבמשנה לעיל. מן הסתם משנתנו והמשנה לעיל בפ"ג מ"ב נלקטו ממקורות עריכתיים שונים. ואם לאו פסול – כדין כל מים שאובים.