משנת ארץ ישראל על משנה מקואות ד׳:ג׳

3 החוטט בצינור – עושה בצינור שקע כדי שהפסולת הזורמת עם המים עפר, אבנים וכיוצא באלו תשקע. לקבל צרורות – אבנים קטנות, בשל עץ כל שהוא – כל שקע קטן הופך את הצינור לכלי, והמים העוברים דרכו הם מים שאובים כמו הכלים שתחת הצינור. בשל חרש רביעית – כלי הקיבול שנוצר צריך להכיל רביעית, כנראה משום שכלי שאינו מכיל רביעית אינו מקבל טומאה. כלי חרס טמא רק אם יש לו כלי קיבול בגודל מסוים שנעסוק בו להלן, אבל כלי עץ מקבל טומאה אם הוא כלי, ללא קשר לכלי קיבול. רבי יוסה אומר אף בשל חרש כל שהוא – כל כלי קיבול קטן הופך את הצינור לכלי. לא אמרו רביעית – הביטוי "לא אמרו" הוא הפניה להלכה קדומה אחרת. במקרה זה קל לשער שההלכה הקודמת היא הרישא של משנתנו שכלי חרס נחשב לכלי אם יש לו רביעית. אם כן, הניסוח של המשנה שלנו כבר מערב שני רובדים כרונולוגיים. אלא בשברי כלי חרס – כלי שנשבר והשבר אינו מכיל רביעית אינו נחשב לכלי קיבול ואינו מקבל טומאה. בסוף המשנה נחזור להשוות הלכה זו עם הלכות מקוואות והלכות טהרת כלים. הלכה דומה שנינו לגבי מי חטאת: "החוקק באמת המים בין בית הקבלה, אף על פי שתלשוהו המים וחברוהו, אין ממלאין בה, ואין מקדשין בה, ואין מזין ממנה, ואינה צריכה צמיד פתיל, ואין פוסלת את המקוה. תלשה וחיברה וחישב עליה אחר תלישתה, ממלאין בה ומקדשין בה ומזין הימנה וצריכה צמיד פתיל ופוסלת את המקוה" תוס', פרה פ"ה ה"ח, עמ' 635. חקיקה באמת מים אינה פוסלת את אמת המים לצורך מילוי מקווה, אבל פוסלת את הצינור ככתוב אצלנו, משום שהצינור הוא כלי ואמת המים מלכתחילה איננה כלי היא בניין, ומחוברת לקרקע. אבל אם תלש את בית הקבלה וחשב עליו ככלי, הרי הוא כלי, ואזי מקדשים בו מי חטאת, כי מי חטאת מקדשים בכלי. אבל הוא נחשב למים שאובים.

4 היו צרורות מתחלחלים לתוכו – השקע התמלא עפר, או שלא היה בצינור שקע, וגושי עפר ואבנים מתנדנדים בצינור, פוסלין את המקוה – הרמב"ם מפרש שהשקע התמלא עפר, והסימן הוא שצרורות האבן מתגלגלים בצינור. ברם "מתחלחל" פירושו משהו קבוע שאינו מהודק. המשנה באהלות פ"ט מ"א ואילך מדברת על כוורת המחולחלת בקיר; "מחולחלת" היא בניגוד ל"אפוצה". אפוצה היא מהודקת לפתח, כלומר שאין בין הכוורת לפתח רווח העולה על טפח. ואכן התוספתא מסבירה במפורש: "ואיזו היא מחולחלת כל שיש לה טפח מארבע רוחותיה ומשלש רוחותיה ומשתי רוחותיה זו כנגד זו" אהלות פ"י ה"ה, עמ' 607. אם כן, פירוש המשנה הוא שאם הצרורות סותמים חלקית את הצינור הצינור הופך לכלי, והמים שנחלצו ממנו הם מים שאובים. אם הצרורות אפוצים הצינור סתום, ואין כלל מים. המשפט במשנה אינו קשור לקודמו העוסק בשקע המסייע להזרמה תקינה של המים בצינור. בניגוד לכך: ירד לתוכו עפר ונגבם – ביתר עדי הנוסח הטובים "ונכבש" או ניכבש הצרורות שקעו והתקשו, עתה חלל הצינור קטן יותר, אבל הזרימה חופשית. כשר – הצינור אינו כלי קבלה. סילון – סילון הוא צינור מים איור 32. בדרך כלל שימש בתוך השטח העירוני, או להעברת מים ממרחקים על מוביל מים – אקוודוקט איור 33 – במקום שיש הבדלי גבהים, ואלו אינם כלי קיבול, שהרי המים זורמים בהם אפילו אם הם כפופים. שהוא צר מיכן ומיכן ורחב באמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה – המים זורמים בו, גם אם נעצרים לזמן קצר, בניגוד לצינור שסתום בעפר "מחולחל".

5 מעתה עלינו לבחון את ההלכה במשקפי הלכות מקוואות והלכות טהרת כלים.

6 איור 32ב. חוליות אבן בעיר קוס. צילם ע' ספראי.

7 איור 33א. אמת המים לציפורי. צילם י' פיקסלר.

8 איור 33ב. אמת המים לטבריה. צילם י' סטפנסקי, באדיבותו.

9 איור 33ג. אמות מים גדולות היו תופעה רגילה באימפריה. לאאוסטה שבצפון איטליה, למשל, הובילו שתי אמות מים עליונה ותחתונה, שתיהן צריכות היו לחצות גיא עמוק ונבנה לשם כך גשר מרשים ששימש תשתית לשתי אמות המים. בתמונה הגשר. צילמה ד' ספראי.

10 מבחינת הלכות מקוואות שקע בצינור הוא כמו אמת מים העוברת על בור פ"ג מ"ג, ובמקרה שם האמה נחשבת למים שאובים עד שברור שמי הבור המקוריים נעלמו. הלכה זו שונה במקצת מההלכה במשנתנו העוסקת בצינור. אין התנאה כזאת שמי הבור המקוריים יצאו מהמקווה, ולו הייתה היה הצינור כשר תמיד, שהרי המים בצינור רבים בהרבה מהמים שנאגרו בשקע. במקרה זה האמה אינה דומה לצינור משום שהאמה היא מעשה טבע היא כקרקע בין אם היא חצובה ובין אם היא בנויה, והצינור מעשה אדם. כנגד זה המקרה בצינור דומה למניח כלים מתחת לצינור לעיל משנה א, שכן השקע הוא כלי במגבלות שנברר להלן. במשנה א נקבע שהכלי פוסל תמיד את המקווה, וזו ההלכה הקדומה. אך בפירושנו למשנה ראינו שהלכה זו שונתה בדור יבנה, והתפיסה שכל כלי מעשה ידי אדם הופך את המים לשאובים סויגה. על רקע ההלכה הקדומה יש להבין שאם השקע נחשב לכלי המים נחשבים לשאובים, גם אם רק חלק קטן מהם עבר דרך הכלי.

11 השאלה האם השקע נחשב לכלי נבחנת במשנה לפי הלכות טהרת כלים. כלי שלם נחשב לכלי אם יש בו כלי קיבול. לא נקבע שיעור מינימלי לכלי הקיבול, והוא תלוי בטיב השימוש בכלי. כך, למשל, לנר כלי קיבול קטן ולחבית כלי קיבול גדול יותר. משנתנו תנא קמא מניחה שבכלי עץ כלי קיבול הוא כלשהו, ובכלי חרס רביעית. להלכה זו אין מקבילה במסכת כלים. השאלה המתעוררת היא האם "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר", כלומר מסכת מקוואות משלימה את החסר במסכת כלים, או שמא יש לתנא קמא של משנתנו הלכות טומאת כלים אחרות. גם במשנה ב ראינו שלמסכת הלכות אחרות מאלו של משנת כלים.

12 רבי יוסי אומר שהמידה של רביעית היא רק בכלי חרס. אם השבר מחזיק רביעית הוא נחשב לכלי. על כך יש הלכות מפורטות במסכת כלים. במשנת כלים פ"ב מ"ב שנינו עניין זה. שם גודל השבר המשמש עדיין ככלי תלוי בגודל המקורי של הכד או כלי חרס אחר. הדעות השונות במשנה מוצגות בטבלה:

13 המידות במשנה

14 רביעית היא אפוא רק אחד הגדלים, ולאו דווקא הגודל הקובע. אפשר שרבי יוסי מדבר בהכללה, אך דומה שלעניין מקוואות הגדרת הכלי שונה. אשר לצינור, במשנה שנינו: "הטהורין שבכלי חרס טבלה שאין לה לזביז, ומחתה פרוצה ואבוב של קלאין, וסילונות אף על פי כפופין אף על פי מקבלין" כלים פ"ב מ"ג. אם כן הסילון אינו מקבל טומאה, וכפשוטו, גם אם יש בו בית קבלה קטן. אבל בתוספתא שנינו: "הסילונות והקרמודין שעשה בהן בית קבול מים או צרורות, טמאין. רבי יוסי אומר אף הספינה, ומגופת היוצרין, ורבי נחמיה אומר חילוף הדברים" כלים בבא קמא פ"ב ה"ג, עמ' 570. לפי התנא של משנת כלים הסילונות מקבלים, אך זה כלי קיבול זמני, ולכן הסילון איננו כלי, ואילו לפי התוספתא זה כלי קיבול לכל דבר. גם משנתנו סבורה שהסילון איננו כלי לעניין הגדרת מים שאובים. ייתכן שהמשנה בכלים חופפת למשנתנו ואז משנתנו היא גם כרבי יוסי, ואפשר שההגדרה לצורך קבלת טומאה ולצורך מים שאובים היא הגדרה שונה. מכל מקום, רבי יוסי של משנתנו רומז ששתי המערכות שוות, "לא אמרו רביעית אלא.", אבל בפרטי ההלכות יש שינויים.

15 לפי המשנה נעשה הצינור מחרס או מעץ. זה כמובן צינור פרימיטיבי. הצינורות הרומיים היו ממתכת או מאבן, אבל נמצאו גם צינורות חרס רבים איור 34.

16 איור 34א. צינורות בבית מגורים באפסוס.

17 איור 34ב. צינורות חרס בבית המרחץ בטבריה. צילמה ד' ספראי.

18 איור 34ב. צינורות חרס בבית המרחץ בבית שאן. צילם ד' הדר.