משנת ארץ ישראל על משנה מקואות ד׳:ה׳

5 משנתנו שנויה במסכת פרה, והצגנו את שתי המשניות זו מול זו:

6 דין מי חטאת בהשוואה לדין מי טהרה מקווה

7 השוקת שבסלע – שהיא מחוברת לסלע, והיא כקרקע ואיננה כלי,אין ממלין בה – להתקנת מי חטאת, שכן אלו צריכים להיות מים חיים ראו המבוא למסכת פרה, ואין מקדשין בה – זורים בתוכה אפר כדי שעם המים יהיו אלו מי חטאת, שכן מי חטאת צריך להתקין בכלי, ואין מזין ממנה – אם זרה בתוכה אפר אין המים מי חטאת, ואינה צריכה צמיד פתיל – רק כלי ניצול מטומאה בצמיד פתיל. כלומר, אם הכלי סגור ובתוכו מזון או כלי והטומאה נגעה בכלי מבחוץ אין תוכן הכלי טמא. במקרה שלנו אם מים טמאים נגעו בשוקת מבחוץ אין תוכן השוקת נטמא גם אם השוקת פתוחה, שכן היא איננה כלי. ואינה פוסל ת את המקוה – המים שבה אינם מים שאובים, ואם תימצא דרך להזרימם למקווה יהיו אלו מים כשרים לטבילה. כאמור בפירושנו לפרה פ"ה מ"ז. זו רשימת הלכות ספרותית שיש ביניהן קשר הגיוני הלכתי. ההלכה האחרונה איננה בקבוצה שבמשנה ה והיא הלכה ידועה שמים שנשפכו מכלי למקווה, אם הם בכמות של שלושה לוגים או בכמות אחרת מאלו שמוזכרות במשנה פ"ג מ"א, וראו פירושנו לה הם פוסלים את המקווה. היתה כלי – שוקת אבן ניידת, וחיברה בסיד – אמנם היא מחוברת לקרקע, אך אין זה חיבור קבע והיא בבחינת כלי אבן, ממלין בה ומקדשין בה ומזין ממנה וצריכה צמיד פתיל ופוסלת את המקוה – שהיא ככלי לכל דבר.

8 נקבה מלמטן או מן הצד ואם אינה יכולה לקבל מים כל שהן כשירה – במשנת פרה יש למשפט זה המשך שהוא הנמקה: "מפני שאינן עגולין כלי. מן הצד ופקקה בסמרטוט המים שבתוכה כשירים, מפני שהן עגולין כלי" פ"ה מ"ז. משפט זה קשה בעיקר משום שהביטוי "עגולין כלי" הוא בלתי מובן. שתי אפשרויות עקרוניות יש לפירוש המשנה. האפשרות הראשונה היא שעשה לשוקת החצובה בסלע נקב לניקוז והמים פסולים, מפני שהנקב הסתום הופך את השוקת לכלי. הסמרטוט אינו הסדר קבע ואינו מחזיר את השוקת להיות מחוברת לקרקע. "כשרה" היא אפוא השוקת. האפשרות השנייה היא על פי כתב יד קופמן שבו כתוב "ופקקה בסמרטוט המים שבתוכה פסולין", כלומר המים פסולים למקווה כמים שאובים מפני שהנקב הסתום הופך את השוקת לכלי. אמנם הסמרטוט איננו הסדר קבע ואין הוא מחזיר את השוקת להיות מחוברת לקרקע, אך די בו כדי להפוך את השוקת לכלי. בכתב יד קופמן וברוב עדי הנוסח כתוב "פסולין", ואפשר לפרש פסולים מלקדש בהם, או פסולים כמים שאובים; אבל בדפוסים מאוחרים כתוב "פוסלין", וניסוח זה מתאים יותר למים שאובים הפוסלים את המקווה, אבל הוא דחוי נוכח עדות עדי הנוסח הטובים. אם כן, "פסולים" הם המים.

9 כל זה למשנת פרה. אבל במשנתנו המשפט ברור. כל נקב פוסל את השוקת מלהיות כלי, וממילא המים שבה אינם מים שאובים אלא היא כצינור בסלע. האפשרות של פקיקה בסמרטוט אינה נזכרת, וכפשוטה, אם פקקה והפקק יעיל חזרה השוקת המנותקת מהסלע להיות כלי. משנת פרה מבחינה בין נקב מהצד לנקב בקרקעית, ואילו משנתנו מקוואות מבחינה רק בעיקרון ההלכתי, האם השוקת אוגרת מים. במשנת מקוואות התמונה פשוטה יחסית. שוקת מנותקת היא ככלי. אבל אם יש בכלי חור היא חדלה מלהוות כלי, והיא כעין צינור, והמים שבה אינם שאובים. משנת פרה עוסקת גם במקרה שסתם את הנקב בסמרטוט, נושא שאיננו במשנת מקוואות. עוד מוסיפה משנת מקוואות הגדרה לרוחב הנקב, הגדרה שבה נדון להלן, וכן סיפור מרתק על שוקת כזאת בירושלים. ההשוואה מציעה שלכל אחת מהמשניות תוספת ייחודית. הביטוי "עגולין כלי" איננו במשנת מקוואות והוא ביטוי ייחודי במשנה כולה. דומה אפוא שלשתי המשניות מקור משותף וכל אחת מהן התאימה אותו לעניינה.

10 מכיוון שלשתי המשניות תשתית ניסוחית משותפת, הרי שאחת תלויה בחברתה, אחת הוסיפה ואחת הורידה פרטים, או ששתי המשניות השתמשו במשנה קדומה, ושני העורכים עורך פרה ועורך מקוואות התאימו את ההלכה כל אחת לנושא שלו.

11 כמה יהיה בנקב כשפופרת הנוד – "שפופרת" היא כלי העשוי מחרס או מחומר אחר ויש לה צורת בקבוקון צר וארוך, מעין צינורית, דומה למבחנה בת זמננו. שפופרת הנוד מופיעה תדיר כגודל הנקב המשמעותי לעניין מקוואות להלן פ"ו מ"א; מ"ב מ"ו-מ"ז ועוד. אמר רבי יהודה בן בתירה מעשה בשוקת יהוא – יהוא היה מלך ישראל בתקופת המקרא. אפשר שהמתקן יוחס לו, ואפשר שיוחס ליהודי רגיל שנשא שם זה. שהיתה בירושלם והיתה נקובה כשפופרת הנוד והיו כל הטהרות שבירושלם נעשות על גבה ושלחו בית שמאי ופחת ו ה שבית שמי אומרים עד שיפחת רובה – לא ברור מהמשנה על מה מדובר. הר"ש פירש שהשוקת הייתה קטנה אך מחוברת למקווה סמוך בשפופרת הנוד להלן פ"ו מ"ב, ובית שמאי לא הסתפקו בחיבור זה ורצו לבטל את השוקת מתורת כלי בכלל. מבחינה הלכתית הפירוש אפשרי, אלא שהוא מעביר את הסיפור לעניין אחר לגמרי הנידון להלן בפרק ו.

12 אפשר שההלכה היא מדיני מי חטאת. את מי החטאת היזו מתוך השוקת לאחר שפקקוה בסמרטוט מן הצד. היה בכך הידור מצווה, שכן השוקת אמנם נחשבת לכלי אך אין היא מקבלת טומאה והיא כמעט כקרקע, ובית שמאי לא הסתפקו בנקב ובסתימה מן הצד אלא שברו את שוליה ופחתוה, כך שתצא מתורת כלי ותהיה כשרה לחלוטין.

13 עדיף יותר לפרש את המשנה בהקשר של משנת מקוואות שלפנינו. במשפט הקודם שנינו שאם הייתה שוקת מנותקת ונקובה היא כשרה; בית שמאי החמירו וסברו ששוקת כזאת עדיין נחשבת לכלי ולכן פחתו את רובה, כך שמצד אחד ודאי לא תהיה כלי, ומצד שני גם לא תהיה באמת אפשרות להשתמש בה ככלי. כל זה כהלכה הקדומה שמים העוברים דרך כלי נחשבים למים שאובים. כאמור פ"ב מ"ז בדור יבנה הקלו בנושא, ובית שמאי ובית הלל משקפים את ההלכה הקדומה.