משנת ארץ ישראל על משנה מנחות ו׳:ג׳

3 לפי כתב-יד קופמן

4 כל המנחות נעשות בכלי – בדפוס מנ ואחרים: "הנעשות בכלי", כלומר שיש מנחות שאינן נעשות בכלי ואז אינן טעונות שלוש מתנות. קשה להניח שלכך התכוונה המשנה, וכי לא כל מנחה צריכה בלילה? או שמן? כלי כאן הוא כלי השרת המקדש את המנחה. הגרסה "הנעשות" מעוררת שאלות קשות, שכן אין מנחה שאיננה בכלי. וכי כיצד תיעשה? יתר על כן, מבחינה סגנונית משניות ג-ה הן גוש אחד שכל משנה בו מתחילה במילים "כל המנחות נעשות/הנעשות...", וסביר שבכולן הפתיחה אחידה. במשנה ה כולם גורסים "נעשות", אבל במשניות ג-ד נוסחאות שונות; בכתב יד מפ במשנה ג "נעשות", ובמשנה ד "הנעשות". במשנה הבאה הגרסה "נעשות" מחוזקת, כפי שנראה.

5 אבל הבבלי גרס כנראה "הנעשות" ושואל "למעוטי מאי?", ורב פפא משיב "למעוטי מנחת מאפה" עד ע"ב. בהמשך מביאה הסוגיה ברייתא שגם מנחת מאפה טעונה שמן, וכן במשנה הבאה הוא גורס "הנעשות" ושואל "למעוטי מאי", ומתרץ "למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים", והפעם מביא ברייתא שאכן יש למעט את שלושתם עה ע"א. אין כל ביטחון בכך שהשאלה "למעוטי מאי"? נובעת מן הגרסה "הנעשות"; ייתכן שהיא איננה שאלה כלל אלא קביעה. המשנה אומרת "כל המנחות נעשות..." והבבלי מגיב וקובע שלא כולן אלא למיעוטי מנחה זו או אחרת. כך או כך, ברור שנוסחת הדפוסים הושפעה מנוסח הבבלי.

6 וטעונות שלשה מתנות שמן יציקה ובלילה – שלושת המרכיבים הללו נזכרים במקרא, אלא שבכל מנחה מופיעות פעולות אלו בצורה שונה במקצת:

7 מנחת סולת – "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סלת יהיה קרבנו ויצק עליה שמן ונתן עליה לבנה. והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם מלא קמצו מסלתה ומשמנה על כל לבנתה והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה" ויקרא ב א-ב. אפשר להבין שהשמן ניתן על הסולת ואינו מעורבב, שהרי אחרת לא יוכל הכוהן לקמוץ מהשמן. אבל אפשר גם לפרש שהמשפט "מסלתה ומשמנה" משמעו שיש לקמוץ מהסולת במקום שנספג בו שמן רב יחסית. הוא הדין לביטוי "והרים ממנו בקמצו מסלת המנחה ומשמנה" ויקרא ו ח.

8 מנחת מחבת – עליה נאמר במפורש "סלת בלולה בשמן" ויקרא ב ה, ואחר כך "פתות אתה פתים ויצקת עליה שמן מנחה הוא" שם ו.

9 מנחת מרחשת – "סלת בשמן" שם ז.

10 מנחת חוטא – "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה" ויקרא ז י.

11 ביכורים – "ונתת עליה שמן ושמת עליה לבנה מנחה הוא" ויקרא ב טו.

12 מנחת חטאת – "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבנה כי חטאת היא" ויקרא ה יא.

13 מנחת כוהן משיח – "על מחבת בשמן" ויקרא ו יד.

14 מנחת כוהנים – אין פרטים.

15 מנחת מצורע – "...סלת מנחה בלולה בשמן ולג אחד שמן" ויקרא יד י – כאן נדרשת גם סולת בלולה, וגם תוספת שמן.

16 מנחת קנאות – ללא שמן. אין בתורה פרטים ומכאן הסיקו חכמים שאין בה שמן.

17 מנחת נדבה – "סלת עשרון בלול ברבעית ההין שמן" במדבר טו ד. לאיל – "תעשה מנחה סלת שני עשרנים בלולה בשמן שלשית ההין" שם ו. לפר – "סלת שלשה עשרנים בלול בשמן חצי ההין" שם ט.

18 מנחות התמיד והמועדים במדבר כח-כט – "ועשירית האיפה סלת למנחה בלולה בשמן.." שם כח ה; יב ועוד.

19 מנחת הביכורים ללא הקרבן – אין פרטים.

20 מנחת נזיר – "חלת בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן" במדבר ו טו.

21 מתן – ברוב עדי הנוסח "ומתן", שמן בכלי – כיצד מתן השמן? קודם לעשייתם – השמן ניתן פעמיים. פעם ראשונה "קודם לעשייתם", כלומר מניחים בכלי שמן ועליו את חומר הגלם של המנחה קמח סולת, והשלב השני שונה ממנחה למנחה. התוספתא חוזרת על ההלכה ומסבירה: "כיצד הוא עושה? נותן שמן בכלי ומטגנו. שמן בסולת ובלולה ופותתה, ויצק עליה שמן כדרך שיצק על הגריסין" פ"ח ה"ה, עמ' 523. את המחבת מושחים בשמן, לטיגון העיסה. את הסולת בוללים בשמן, ובסוף התהליך יוצקים עוד שמן. למעשה יש כאן שלוש נתינות של שמן, ולא שתיים כמו במשנה. חלות בוללן דברי רבי – מכינים מסולת חלות גושי בצק, ואז בוללים כל גוש בתוספת שמן. רבי עצמו כמעט אינו משתתף במשנה, הוא מופיע מספר קטן של פעמים, וברובם חלו חילופי נוסח והשם "רבי" איננו מובטח. במקרה זה אין חילופי נוסח, ואולי זה ביטוי לנוסף לכך שמשנת מנחות נערכה בשלב מאוחר של עריכת המשנה, ודנו בכך במבוא. וחכמים אומרים סולת החלות טעונות בלילה – די בבלילה הראשונה, כלומר מניחים שמן בכלי, מוסיפים סולת ושוב שמן ובוללים ומגבשים לחלות. והרקיקין משיחה – לאחר שמעצב את הרקיק, מושח עליו שמן. בתוספתא הדברים מנוסחים ביתר בהירות: "חלות טעונות בלילה, ורקיקה משיחה. נמצאת אומר כשר בחלות פסול ברקיקין, כשר ברקיקין פסול בחלות" פ"ח ה"ו, עמ' 523. החלה היא לחם רך והרקיק נוקשה, לכן אין טעם לבללו בשמן אלא מושחים שמן על הרקיק המוכן. הסגנון "כשר בזה פסול בזה" הוא מסגנונות העריכה של ספרות תנאים. במקרה זה זו חזרה שאינה מוסיפה הרבה.

22 פעמים מספר נזכר בתנ"ך המונח "רקיק". בתרגומים הארמיים הוא מתורגם "אספוג" אספוגין, ספוגין, סופגן וכו' או "עריך". הרקיק דומה למצה, שהרי המינוח המקראי "רקיקי מצות" חוזר, וגם הוא אינו מחמיץ, שכן משתמשים בו בפסח אם אינו שרוי או מבושל – משנה, פסחים פ"ב מ"ה. אם כן הזיהוי המוחלט בין סופגן ורקיק הוא בעייתי, אף על פי שיש לו עדות בתרגומים. מכל מקום הרקיק הוא לחם שלא החמיץ, שהרי הוא כשר למצה בבלי, פסחים לה ע"ב, ובתורה "רקיקי מצות". הרקיקים היו מלבניים להלן פי"א מ"ה, כלומר דומים למצות שלנו.

23 הרקיקים נמכרו בשוק גם כמאכל חולין משנה, חלה פ"א מ"ו; בבלי, פסחים לה ע"ב והוכנו בשתי צורות: אפויים בתנור או מטוגנים במחבת או במרחשת. תרגום השבעים מתרגם רקיקים כ"לגאנה" λαγάνα, וכך תרגם גם יוספוס. הלגאנה מוכרת בספרות היוונית.

24 מילונו של היסיכיוס Hesychius מגדיר Laganon כסוג של עוגה קטנה, יבשה, שנעשית מן הקמח הטוב ביותר ומטוגנת במחבת בשמן זית. כפי שראינו, אחת השיטות להכנת הרקיקים הייתה טיגונם במחבת. אתינאיוס מגדיר את ה"לגנון" כלחם דק וקל. ישנם שני סוגים, האחד רך יותר, ושניהם נאפים ככל הנראה על גחלים. הוא הציע מתכון ללגאנה מתובלת, שלא נרחיב בו, ולדבריו הוא קרוב למה שהרומאים קוראים לה "טרקטה". צלסיוס Celsus הרופא המליץ על lagana כמזון מוצק ראשון לאחר הבראה מלסת שבורה. סביר להניח שהוא לא התכוון למזון קשה ויבש, אלא למאכל רך ועדין.

25 לגאנה קיימת עד היום בשמה זה בפולחן הנוצרי-יווני, ואף בחנויות הלחם ביוון כיום. הלגאנה מעוצבת כמלבן בעל פינות מעוגלות, ולאחר שעוצבה מושחים אותה בשמן ומפזרים עליה סומסום. מקור השם הוא רצועות רחבות של אטריות. הלגנון שינה אפוא את אופיו, והרקיק הנזכר במשנה הוא מצה מלבנית נוקשה, אך המונחים של הלחמים השונים השתנו.

26 כיצד מושחן כמין כי – האות היוונית χ, כלומר שתי וערב באלכסון. בתוספתא שנינו: "כיצד מושחן מושח פני כל הרקיק רבי שמעון אומר מושח את הרקיקין כמין כי והשאר השמן נאכל לכהנים" פ"ח ה"ח, עמ' 523. אם כן בפרט זה משנתנו כרבי שמעון, אבל חכמים חולקים ותובעים מריחת השמן על כל פני הרקיק. ושאר השמן נאכל לכהנים – כדין שיירי מנות שנדון בשתי המשניות הקודמות. משפט זה נאמר בעיקר על הרקיקים שבהם אין צורך בשמן רב.

27 הסברנו את המשנה כך שהמשפט "קודם לעשייתם" הוא כדעת הכול. אבל אפשר גם ש"קודם לעשייתם" הם דברי חכמים בלבד, ורבי חולק וסובר שבחלות מוסיפים את השמן לאחר עיצוב החלות, ובוללים בכל חלה לחוד, וחכמים חוזרים לדברי הרישא. מבנה מעין זה אינו ייחודי למשנתנו. בכמה משניות נוספות פותחת המשנה בהכרזה הלכתית, ואחריה מחלוקת, תנא אחד חולק על הקביעה הסתמית ותנא שני חכמים מקבל אותה, וההכרזה היא כדעה השנייה באותה מחלוקת.

28 בתוספתא שנינו: "כיצד בוללין? חלות בוללין דברי רבי שנאמר 'חלות בלולות בשמן'. וחכמים אומרים סולת שנאמר סולת בלולה בשמן. אמר להן עד אין דבר שקול מי מכריע? אמרו לו נאמר כאן 'חלות' ונאמר בתודה 'חלות', מה חלות האמורות בתודה אי אפשר לבוללן בלא סולת, אף חלות האמורות כאן אי אפשר לבוללן בלא סולת. אמר רבי רואה אני את דבריהם מדברי" פ"ח ה"ז, עמ' 523. אם כן המחלוקת היא באיזה שלב בוללים את השמן, ורבי מודה לדברי חכמים.

29 עוד שנינו בתוספתא: "כיצד מחלק את השמן? מנחה של עשרון אחד, נותנין לה לוג. של שישים עשרון, נותנין לה שישים לוג. אבל קומץ לבונה, קומץ אזכרה, קומץ אחד לכולן. רבי נחמיה ורבי אלעזר אומר, כשם שהקומץ של לבונה ושל אזכרה קומץ אחד לכולן, כך מנחה של עשרון אחד ושל שישים עשרון לוג אחד לכולן, שנאמר למנחה ולוג שמן לכל המנחה לוג שמן" פ"ז הט"ז, עמ' 523-522. המחלוקת היא על כמות השמן, והאם זו משתנה בהתאם לכמות הסולת. עישרון איפה הוא שלוש סאים להלן מ"ו, כלומר 39-30 ליטר, שזו כמות קמח גדולה מאוד. הלוג הוא אחד חלקי 24 של סאה, הווה אומר שהיחס הכמותי של השמן לקמח הסולת היה אחד ל-72. כיום בספרות האפייה ממליצים על שלוש כפות שמן 20 מ"ג ל-5 כוסות קמח 1.25 ליטר, כלומר 1:65 בערך. יש להניח שחלת המקדש הייתה טובה מהרגיל, ולפי חישוב זה עדיין רמת ה"פינוק" המתבטאת בכמות השמן מעידה על כך שמאכלי המקדש היו משובחים פחות מהנורמה המקובלת כיום. כיום בעוגה, למשל, יחס השמן לקמח מגיע עד 1:8 ואף גבוה יותר.