משנת ארץ ישראל על משנה מנחות 13 פרקים

משנת ארץ ישראל על משנה מנחות ט׳

« משנת ארץ ישראל על משנה מנחות ח׳:ז׳ משנת ארץ ישראל על משנה מנחות י׳:א׳ »

2 מנחות פתח ↗

הִין – תְּרֵיסַר לוּגֵּי הָוַיִין, דִּכְתִיב: ״שֶׁמֶן זַיִת הִין״, וּכְתִיב: ״שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם״, זֶה בְּגִימַטְרִיָּא תְּרֵיסַר הָוַיִין.

3 נדה פתח ↗

אִיכָּא דְמַתְנֵי לַהּ אַהָא, אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה לְרַבִּי עֲקִיבָא: אֲפִילּוּ אַתָּה מְרַבֶּה ״בַּשֶּׁמֶן״ ״בַּשֶּׁמֶן״ כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, אֵינִי שׁוֹמֵעַ לְךָ! אֶלָּא חֲצִי לוֹג שֶׁמֶן לַתּוֹדָה, וּרְבִיעִית יַיִן לַנָּזִיר, וְאַחַד עָשָׂר יוֹם שֶׁבֵּין נִדָּה לְנִדָּה — הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי.

3 בבא בתרא פתח ↗

וְעוּכְלָא. וְכַמָּה הִיא עוּכְלָא? אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה בִּרְבִיעַ. וּבְמִדַּת הַלַּח הוּא עוֹשֶׂה הִין, וַחֲצִי הִין, וּשְׁלִישִׁית הַהִין, וּרְבִיעִית הַהִין, וְלוֹג, וַחֲצִי לוֹג, וּרְבִיעִית, וּשְׁמִינִית, וְאֶחָד מִשְּׁמוֹנָה בִּשְׁמִינִית – וְזֶהוּ קוּרְטוֹב.

4 מנחות פתח ↗

בֶּן אַרְבָּעִים יוֹם, וְתָרֵי לַהּ בְּגַוַּויְיהוּ מֵאוּרְתָּא וְעַד לְצַפְרָא. אִיפְּרֵד חֲזוּתַיהּ – פְּסוּלָה, לָא אִיפְּרֵד חֲזוּתַיהּ – כְּשֵׁרָה. וְרַב אַדָּא קַמֵּיהּ דְּרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב עַוִּירָא אָמַר: מַיְיתֵי חֲמִירָא אַרְכְּסָא דִּשְׂעָרֵי וְאָפְיָא לַהּ בְּגַוֵּויהּ, אִישְׁתַּנַּאי לִמְעַלְּיוּתָא – כְּשֵׁרָה, לִגְרִיעוּתָא – פְּסוּלָה, וְסִימָנָיךְ: שִׁינּוּי שֶׁקֶר, שִׁינּוּי אֱמֶת. מַאי ״אֵין לָהּ בְּדִיקָה״ נָמֵי דְּקָאָמַר? אַטְּעִימָה. מָר מִמִּשְׁכִּי אַיְיתִי תְּכֵלְתָּא בִּשְׁנֵי רַב אַחַאי, בַּדְקוּהָ בִּדְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, וְאִיפְּרֵד חֲזוּתַיהּ, בִּדְרַב אַדָּא, וְאִישְׁתַּנַּאי לִמְעַלְּיוּתָא. סְבַר לְמִיפְסְלַהּ, אֲמַר לְהוּ רַב אַחַאי: אֶלָּא הָא לָא תְּכֵילְתָּא הִיא, וְלָא קָלָא אִילָן הִיא, אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ שְׁמוּעָתָא אַהֲדָדֵי אִיתְּמַר. הֵיכָא דִּבְדַקְנָא בִּדְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, לָא אִיפְּרֵד חֲזוּתַיהּ – כְּשֵׁרָה; אִיפְּרֵד חֲזוּתַיהּ – בָּדְקִינַן לַהּ בִּדְרַב אַדָּא בַּחֲמִירָא אַרְכְּסָא: אִישְׁתַּנַּי לִמְעַלְּיוּתָא – כְּשֵׁרָה, לִגְרִיעוּתָא – פְּסוּלָה. שְׁלַחוּ מִתָּם: שְׁמוּעָתָא אַהֲדָדֵי אִיתְּמַר. רַבִּי מָנִי דָּיֵיק וְזָבֵין כְּחוּמְרֵי מַתְנְיָתָא, אֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא: הָכִי עֲבוּד קַמָּאֵי דְקַמָּךְ, וְאַצְלַח עִיסְקַיְיהוּ. תָּנוּ רַבָּנַן: הַלּוֹקֵחַ טַלִּית מְצוּיֶּיצֶת מִן הַשּׁוּק, מִיִּשְׂרָאֵל – הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקָתָהּ, מִן הַגּוֹי, מִן הַתַּגָּר – כְּשֵׁרָה, מִן הַהֶדְיוֹט – פְּסוּלָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: אֵין אָדָם רַשַּׁאי לִמְכּוֹר טַלִּית מְצוּיֶּיצֶת לְגוֹי עַד שֶׁיַּתִּיר צִיצִיּוֹתֶיהָ. מַאי טַעְמָא? הָכָא תַּרְגִּימוּ מִשּׁוּם זוֹנָה, רַב יְהוּדָה אָמַר: שֶׁמָּא יִתְלַוֶּה עִמּוֹ בַּדֶּרֶךְ וְיַהַרְגֶנּוּ. רַב יְהוּדָה רָמֵי תְּכֵילְתָּא לְפַרְזוּמָא דְּאִינָשֵׁי בֵּיתֵיהּ, וּמְבָרֵךְ כֹּל צַפְרָא ״לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית״. מִדְּרָמֵי, קָסָבַר: מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא הוּא, אַמַּאי מְבָרֵךְ כֹּל צַפְרָא וְצַפְרָא? כְּרַבִּי, דְּתַנְיָא: תְּפִילִּין כׇּל זְמַן שֶׁמַּנִּיחָן מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי. אִי הָכִי, כֹּל שַׁעְתָּא נָמֵי! רַב יְהוּדָה אִינִישׁ צְנִיעָא הֲוָה, וְלָא שָׁרֵי לֵיהּ לִגְלִימֵיהּ כּוּלֵּיהּ יוֹמָא. וּמַאי שְׁנָא מִצַּפְרָא? כִּי מְשַׁנֵּי מִכְּסוּת לַיְלָה לִכְסוּת יוֹם. תָּנוּ רַבָּנַן: הַכֹּל חַיָּיבִין בְּצִיצִית, כֹּהֲנִים, לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים, גֵּרִים, נָשִׁים וַעֲבָדִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בְּנָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁמִּצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָאּ הוּא, וְכׇל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָאּ נָשִׁים פְּטוּרוֹת. אָמַר מָר: הַכֹּל חַיָּיבִין בְּצִיצִית, כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים. פְּשִׁיטָא, דְּאִי כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים פְּטִירִי, מַאן לִיחַיַּיב? כֹּהֲנִים אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו. גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה לָךְ״, מַאן דְּלָא אִישְׁתְּרִי כִּלְאַיִם לְגַבֵּיהּ בִּלְבִישָׁה הוּא דְּמִיחַיַּיב בְּצִיצִית, הָנֵי כֹּהֲנִים הוֹאִיל וְאִישְׁתְּרִי כִּלְאַיִם לְגַבַּיְיהוּ – לָא לִיחַיְּיבוּ. קָא מַשְׁמַע לַן: נְהִי דְּאִישְׁתְּרִי בְּעִידָּן עֲבוֹדָה, בְּלָא עִידָּן עֲבוֹדָה לָא אִישְׁתְּרִי. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בְּנָשִׁים. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? דְּתַנְיָא: ״וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ״ – פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה. אַתָּה אוֹמֵר: פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא פְּרָט לִכְסוּת סוֹמֵא? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״, הֲרֵי כְּסוּת סוֹמֵא אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ״? פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה. וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת כְּסוּת סוֹמֵא וּלְהוֹצִיא כְּסוּת לַיְלָה? מְרַבֶּה אֲנִי כְּסוּת סוֹמֵא שֶׁיֶּשְׁנָהּ בִּרְאִיָּה אֵצֶל אֲחֵרִים, וּמוֹצִיא אֲנִי כְּסוּת לַיְלָה שֶׁאֵינָהּ בִּרְאִיָּה אֵצֶל אֲחֵרִים. וְרַבָּנַן הַאי ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבְּעֵי לְהוּ לְכִדְתַנְיָא: ״עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ״ – אַרְבַּע וְלֹא שָׁלֹשׁ. אַתָּה אוֹמֵר אַרְבַּע וְלֹא שָׁלֹשׁ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אַרְבַּע וְלֹא חָמֵשׁ? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״, הֲרֵי בַּעֲלַת חָמֵשׁ אָמוּר, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים ״עַל אַרְבַּע״? אַרְבַּע וְלֹא שָׁלֹשׁ. וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת בַּעֲלַת חָמֵשׁ וּלְהוֹצִיא בַּעֲלַת שָׁלֹשׁ? מְרַבֶּה אֲנִי בַּעֲלַת חָמֵשׁ, שֶׁיֵּשׁ בִּכְלַל חָמֵשׁ אַרְבַּע, וּמוֹצִיא אֲנִי בַּעֲלַת שָׁלֹשׁ, שֶׁאֵין בִּכְלַל שָׁלֹשׁ אַרְבַּע. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, מֵ״אֲשֶׁר״ נָפְקָא. וְרַבָּנַן, ״אֲשֶׁר״ לָא מַשְׁמַע לְהוּ. וְרַבָּנַן, הַאי ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבְּעֵי לְהוּ לְכִדְתַנְיָא: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם״, רְאֵה מִצְוָה זוֹ וּזְכוֹר מִצְוָה אַחֶרֶת הַתְּלוּיָה בּוֹ בָּהּ, וְאֵיזוֹ זוֹ? זוֹ קְרִיַּת שְׁמַע, דִּתְנַן: מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית? מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. וְתַנְיָא אִידַּךְ: ״וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם״ – רְאֵה מִצְוָה זוֹ וּזְכוֹר מִצְוָה אַחֶרֶת הַסְּמוּכָה לָהּ, וְאֵיזוֹ זוֹ? זוֹ מִצְוַת כִּלְאַיִם, דִּכְתִיב: ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו. גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה לָךְ״. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כׇּל מִצְוֹת ה׳״, כֵּיוָן שֶׁנִּתְחַיֵּיב אָדָם בְּמִצְוָה זוֹ נִתְחַיֵּיב בְּכׇל מִצְוֹת כּוּלָּן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָאּ הִיא. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כׇּל מִצְוֹת ה׳״, שְׁקוּלָה מִצְוָה זוֹ כְּנֶגֶד כׇּל הַמִּצְוֹת כּוּלָּן. וְתַנְיָא אִידַּךְ: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם... וַעֲשִׂיתֶם״ – רְאִיָּה מְבִיאָה לִידֵי זְכִירָה, זְכִירָה מְבִיאָה לִידֵי עֲשִׂיָּה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי אוֹמֵר: כׇּל הַזָּרִיז בְּמִצְוָה זוֹ זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה. כְּתִיב הָכָא: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״, וּכְתִיב הָתָם: ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד״. תָּנוּ רַבָּנַן: חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁסִּיבְּבָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְוֹת, תְּפִילִּין בְּרָאשֵׁיהֶן וּתְפִילִּין בִּזְרוֹעוֹתֵיהֶן וְצִיצִית בְּבִגְדֵיהֶן וּמְזוּזָה לְפִתְחֵיהֶן, וַעֲלֵיהֶן אָמַר דָּוִד: ״שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ״. וּבְשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס דָּוִד לְבֵית הַמֶּרְחָץ וְרָאָה עַצְמוֹ עוֹמֵד עָרוֹם, אָמַר: אוֹי לִי שֶׁאֶעֱמוֹד עָרוֹם בְּלֹא מִצְוָה! וְכֵיוָן שֶׁנִּזְכַּר בַּמִּילָה שֶׁבִּבְשָׂרוֹ, נִתְיַישְּׁבָה דַּעְתּוֹ. לְאַחַר שֶׁיָּצָא, אָמַר עָלֶיהָ שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד״, עַל מִילָה שֶׁנִּיתְּנָה בַּשְּׁמִינִי. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּפִילִּין בְּרֹאשׁוֹ וּתְפִילִּין בִּזְרוֹעוֹ וְצִיצִית בְּבִגְדוֹ וּמְזוּזָה בְּפִתְחוֹ, הַכֹּל בְּחִיזּוּק שֶׁלֹּא יֶחֱטָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק״, וְאוֹמֵר: ״חֹנֶה מַלְאַךְ ה׳ סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם״. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מָה נִשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכׇּל מִינֵי צִבְעוֹנִין? מִפְּנֵי שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לַיָּם, וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְרָקִיעַ לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר״, וּכְתִיב: ״כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא״. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גָּדוֹל עוֹנְשׁוֹ שֶׁל לָבָן יוֹתֵר מֵעוֹנְשׁוֹ שֶׁל תְּכֵלֶת, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁנֵי עֲבָדָיו, לְאֶחָד אָמַר: ״הָבֵא לִי חוֹתָם שֶׁל טִיט״, וּלְאֶחָד אָמַר: ״הָבֵא לִי חוֹתָם שֶׁל זָהָב״, וּפָשְׁעוּ שְׁנֵיהֶם וְלֹא הֵבִיאוּ, אֵיזֶה מֵהֶן עוֹנְשׁוֹ מְרוּבֶּה? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה שֶׁאָמַר לוֹ ״הָבֵא לִי חוֹתָם שֶׁל טִיט״ וְלֹא הֵבִיא. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חַיָּיב אָדָם לְבָרֵךְ מֵאָה בְּרָכוֹת בְּכׇל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ״. רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא, בְּשַׁבְּתָא וּבְיוֹמֵי טָבֵי, טָרַח וּמְמַלֵּי לְהוּ בְּאִיסְפַּרְמָקֵי וּמַגְדֵי. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חַיָּיב אָדָם לְבָרֵךְ שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת בְּכׇל יוֹם, אֵלוּ הֵן: ״שֶׁלֹּא עֲשָׂאַנִי גּוֹי״, ״שֶׁלֹּא עֲשָׂאַנִי אִשָּׁה״, ״שֶׁלֹּא עֲשָׂאַנִי בּוּר״. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב שַׁמְעֵיהּ לִבְרֵיהּ דַּהֲוָה קָא מְבָרֵךְ ״שֶׁלֹּא עֲשָׂאַנִי בּוּר״, אֲמַר לֵיהּ: כּוּלֵּי הַאי נָמֵי? אֲמַר לֵיהּ: וְאֶלָּא מַאי מְבָרֵךְ? ״שֶׁלֹּא עֲשָׂאַנִי עֶבֶד״? הַיְינוּ אִשָּׁה! עֶבֶד

5 מנחות פתח ↗

שֶׁל יוֹם בְּשֶׁל אֶמֶשׁ. אֲבָל אֵין מְעָרְבִין נִסְכֵי כְבָשִׂים בְּנִסְכֵי פָרִים וְאֵילִים, וְאִם בְּלָלָן אֵלּוּ בִּפְנֵי עַצְמָן וְאֵלּוּ בִּפְנֵי עַצְמָן וְנִתְעָרְבוּ – כְּשֵׁרִים, אִם עַד שֶׁלֹּא בָּלַל – פָּסוּל. הַכֶּבֶשׂ הַבָּא עִם הָעוֹמֶר, אַף עַל פִּי שֶׁמִּנְחָתוֹ כְּפוּלָה – לֹא הָיוּ נְסָכָיו כְּפוּלִים. גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: ״וְהִקְטִירוֹ״, שֶׁלֹּא יְעָרֵב חֲלָבִים בַּחֲלָבִים. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״אִם נִתְעָרְבוּ״ קָא אָמַר. אִי הָכִי, וְאֵין מְעָרְבִין נִסְכֵי כְבָשִׂים בְּנִסְכֵי פָרִים וְאֵילִים, וַאֲפִילּוּ נִתְעָרְבוּ נָמֵי לָא? וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: בְּלָלָן אֵלּוּ בִּפְנֵי עַצְמָן וְאֵלּוּ בִּפְנֵי עַצְמָן וְנִתְעָרְבוּ כְּשֵׁרִין, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לְכַתְּחִלָּה קָא אָמַר! אָמַר אַבָּיֵי: הָכִי קָאָמַר, מְעָרְבִין יֵינָן, אִם נִתְעָרֵב סׇלְתָּן וְשַׁמְנָן. וְיֵינָן לְכִתְחִלָּה לָא? וְהָתַנְיָא: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּסֹלֶת וָשֶׁמֶן, אֲבָל יַיִן מְעָרְבִין. אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: הָכִי קָאָמַר – הֵיכָא דְּהוּקְטַר סׇלְתָּן וְשַׁמְנָן, מְעָרְבִין יַיִן לְכַתְּחִלָּה. הֵיכָא דְּלָא הוּקְטַר – אִם נִתְעָרֵב סׇלְתָּן וְשַׁמְנָן, מְעָרְבִין נָמֵי יֵינָן, וְאִם לָאו – אֵין מְעָרְבִין, דִּלְמָא אָתֵי לְאִיעָרוֹבֵי סֹלֶת וְשֶׁמֶן לְכַתְּחִלָּה. כֶּבֶשׂ הַבָּא עִם הָעוֹמֶר, תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים״, לִימֵּד עַל כֶּבֶשׂ הַבָּא עִם הָעוֹמֶר שֶׁמִּנְחָתוֹ כְּפוּלָה. יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁמִּנְחָתוֹ כְּפוּלָה, כָּךְ יֵינוֹ כָּפוּל? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְנִסְכּוֹ יַיִן רְבִיעִית הַהִין״. יָכוֹל לֹא יְהֵא יֵינוֹ כָּפוּל שֶׁאֵינוֹ נִבְלָל עִם מִנְחָתוֹ, אֲבָל יְהֵא שַׁמְנוֹ כָּפוּל שֶׁנִּבְלָל עִם מִנְחָתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְנִסְכּוֹ״ – כׇּל נְסָכָיו לֹא יְהוּ אֶלָּא רְבִיעִית. מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּתִיב ״וְנִסְכָּהּ״, וְקָרֵינַן ״וְנִסְכּוֹ״. כֵּיצַד? ״נִסְכָּהּ״ דְּמִנְחָה כְּ״נִסְכּוֹ״ דְּיַיִן – מָה יַיִן רְבִיעִית, אַף שֶׁמֶן נָמֵי רְבִיעִית. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲשַׁם מְצוֹרָע שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, טָעוּן נְסָכִים, שֶׁאִם אִי אַתָּה אוֹמֵר כֵּן – פְּסַלְתּוֹ. מַתְקֵיף לַהּ רַב מְנַשְּׁיָא בַּר גַּדָּא: אֶלָּא מֵעַתָּה, כֶּבֶשׂ הַבָּא עִם הָעוֹמֶר שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, תְּהֵא מִנְחָתוֹ כְּפוּלָה, שֶׁאִם אִי אַתָּה אוֹמֵר כֵּן – פְּסַלְתּוֹ. וְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, יְהֵא טָעוּן שְׁנֵי גְזִירִין בְּכֹהֵן אֶחָד, שֶׁאִם אִי אַתָּה אוֹמֵר כֵּן – פְּסַלְתּוֹ. וְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, יְהֵא טָעוּן שְׁנֵי גְזִירִין בִּשְׁנֵי כֹהֲנִים, שֶׁאִם אִי אַתָּה אוֹמֵר כֵּן – פְּסַלְתּוֹ. אִין הָכִי נָמֵי, אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: חֲדָא מִינַּיְיהוּ נְקַט. רַבִּי אַבָּא אָמַר: בִּשְׁלָמָא הָנָךְ, עוֹלוֹת נִינְהוּ,

7 תמורה פתח ↗

דִּתְנַן: יוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ, יוֹרֵשׁ מֵמִיר — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יוֹרֵשׁ אֵינוֹ סוֹמֵךְ, וְיוֹרֵשׁ אֵינוֹ מֵמִיר.

7 בבא מציעא פתח ↗

דְּאִי כְּרַבִּי יְהוּדָה, הָאָמַר: יוֹרֵשׁ אֵינוֹ מֵמִיר, יוֹרֵשׁ אֵינוֹ סוֹמֵךְ! הַאי תַּנָּא סָבַר לַהּ כְּווֹתֵיהּ בַּחֲדָא, וּפָלֵיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא.

7 מנחות פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ אֶיפְכַאּי? אֲמַר לֵיהּ: לָא, מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּתַנְיָא: יוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ, יוֹרֵשׁ מֵימֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יוֹרֵשׁ אֵינוֹ סוֹמֵךְ, יוֹרֵשׁ אֵינוֹ מֵימֵר.

8 זבחים פתח ↗

מֵיתִיבִי: רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: שְׁיָרֵי הַדָּם שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ – חַיָּיב. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: וַהֲלֹא שְׁיָרֵי הַדָּם שְׁיָרֵי מִצְוָה הֵם! אָמַר לוֹ: אֵיבָרִין וּפְדָרִין יוֹכִיחוּ – שֶׁהֵן שְׁיָרֵי מִצְוָה, וְהַמַּקְרִיבָן בַּחוּץ חַיָּיב! אָמַר לוֹ: לֹא; אִם אָמַרְתָּ בְּאֵיבָרִים וּפְדָרִים – שֶׁהֵן תְּחִלַּת עֲבוֹדָה, תֹּאמַר בִּשְׁיָרֵי הַדָּם שֶׁאֵינָן תְּחִלַּת עֲבוֹדָה?!

8 ברכות פתח ↗

אָמַר רַב: הָרָגִיל בְּשֶׁמֶן — שֶׁמֶן מְעַכְּבוֹ. אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי הָוֵינַן בֵּי רַב כָּהֲנָא, אָמַר לַן: כְּגוֹן אֲנַן דִּרְגִילִינַן בְּמִשְׁחָא — מִשְׁחָא מְעַכְּבָא לַן. וְלֵית הִלְכְתָא כְּכׇל הָנֵי שְׁמַעְתָּתָא, אֶלָּא כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: שָׁלֹשׁ תְּכִיפוֹת הֵן: תֵּכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה, תֵּכֶף לִגְאוּלָּה תְּפִלָּה, תֵּכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם בְּרָכָה.

1 שתי מדות שליבש היו במקדש – שבהן היו מודדים את המנחות. המשנה מניחה שאת המנחות היו מכינים במקדש. כפי שראינו דבר זה נכון לגבי מנחות הציבור, אבל מנחות היחיד הוכנו לעתים קרובות בבית, או אף נמכרו בשוק לעיל פ"ז מ"ג ועוד. לאור המסקנות מהפרק הקודם יש מקום להשערה שגם כאן לפנינו תפיסה ספרותית הבאה לחזק ולתחזק את זיכרון הדייקנות. ברם סביר שאכן במקדש נשמרו מידות הקודש שהיו דגם לחיקוי בכל הארץ. במשנת כלים שנינו: "ושתי אמות היה בשושן הבירה, אחת על קרן מזרחית צפונית ואחת על קרן מזרחית דרומית, שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה חצי אצבע. שעל קרן מזרחית דרומית היתה יתירה עליה חצי אצבע. נמצאת יתירה על שלמשה אצבע" פי"ז מ"ט. קשה לדעת אם דברי המשנה הם אגדה עממית או זיכרון היסטורי מימי השלטון הפרסי. מכל מקום, הנוהג של הצבת מידה או משקל ממלכתיים במקום ציבורי היה רגיל בעולם הקדום, ונדרש בגלל הבדלי השיעורים המקומיים. על שער שושן, בצפון הר הבית, היו משורטטות האמות המדויקות. המידות במקדש היו אפוא המידות החוקיות, ולאו דווקא מידות ששימשו בפועל להכנת כל המנחות. ברם להלן נראה שאכן השתמשו בהן להכנה בפועל, אולי דבר יום ביומו, ואולי במנחות מיוחדות מנחות הציבור. עישרון וחצי עישרון – בעזרת שתי מידות אלו ניתן למדוד את כמות הסולת לכל אחת מהמנחות, כפי שנראה להלן. רבי מאיר אומר עישרון – בעדי נוסח טובים מפ, מל, מנ ובדפוס וילנא נוסף "עשרון", וחצי עישרון – לפי נוסח כתב היד דברי רבי מאיר זהים לדברי תנא קמא, וכל שהוא מוסיף הוא ההמשך. מצאנו משניות המנוסחות כמחלוקת ואשר בהן התנא השני אינו חולק על ההלכה אלא מנסחה בדרך שונה. אך כאן הניסוח אינו שונה, וייתכן שדברי רבי מאיר נלקטו ממקור אחר שבו היה ההמשך של המשנה. לפי פירוש רוב עדי הנוסח רבי מאיר חולק על המשפט "שתי מדות" וסבור שהיו שלושה כלי מדידה, שניים של עישרון ואחד של חצי עישרון. ממילא עולה השאלה לשם מה היו שתי מידות של עישרון. הבבלי מסביר: "מלמד ששתי עשרונות היו במקדש, אחד גדוש ואחד מחוק, גדוש – שבו היה מודד לכל המנחות, מחוק – שבו היה מודד לחביתי כהן גדול" פז ע"א-ע"ב. הסבר זה מקורו בתוספתא פ"י ה"א, עמ' 527, אלא שבחרנו לצטט את הבבלי הבהיר יותר. אם כן התוספתא והבבלי גרסו כדפוסים, ומפרשים שהיו אלו עשרונות שונים. אלא שההסבר קשה; למה צריך להביא לחביתי כוהן גדול מכלי "מחוק", כלומר שאין בו אפשרות לגדוש? מעבר לכך, מה בין כלי מחוק לגדוש? הכלי הרי הוא אותו דבר, והגדישה היא הנחת קמח מעל לשפת הכלי. לדעתנו ההסבר מצוי במישור הרֵאלי, והשאלה היא משפטית בלבד. במציאות ברור שהיה צורך בשתי מידות לכל המנחות הרבות שהובאו למקדש.

2 עישרון מה היה משמש שבו היה מודד כל המנחות – בכל המנחות חוזר מרכיב זה: עישרון, שני עשרונות או שלושה עשרונות. לא היה מודד לא בשלשה לפר ולא בשל שנים לאיל אלא מודדן עשרונות – לא היה כלי של שני עשרונות אלא מודדים לפר שלוש פעמים, ובכל פעם עישרון. חצי עישרון מה היה משמש שבו היה חולק מינחת כהן גדול – בדפוס כבר ב-מנ "מודד חביתי כהן גדול", וכן ב-מל. מחצה בבקר ומחצה בין הערבים – מנחת כוהן גדול המכונה בלשון חכמים "חביתי כוהן גדול" לעיל פ"ד מ"ח מחולקת לשתיים, חצייה בבוקר וחצייה בערב, ולשם כך יש צורך במידה של חצי עישרון. את פירושנו בדבר ההבדל האפשרי שבין שני מונחים אלו "מנחת כהן" או "חביתי כהן" הצענו לעיל פ"ד מ"ה.

3 במשנה קודמת פ"ד מ"ה נאמר במפורש שחביתי הכוהן הגדול "לא היו באות חציים אלא מביא עישרון שלם וחוצה ומקריב מחצה בבקר ומחצה בין הערבים". אם כן, ודאי שאין לגרוס "מודד". אבל יתר על כן, אם מביא עישרון אחד ומחלק – אין צורך במידה. אדרבה, כפשוטו, היה מכין את כל העישרון, מכינו כהלכה בולל בשמן וכו' ואז מחלקו לשניים ללא מידה. נראה, אפוא, ששתי המשניות חולקות. כבר הבבלי שאל את השאלה וכנראה גרס "מודד", ופירש שמודד היינו מחלק. לפי נוסח כתב יד קופמן זו הגרסה המקורית, אבל עדיין הסתירה בולטת, וכנראה לפנינו משניות חולקות. כאמור העישרון הוא עשירית האיפה, והוא מידה מקראית, והאיפה היא שלוש סאים 18 קב, לעיל פ"ז מ"א, אם כן העישרון הוא 1.8 קב. בימי הבית נהגו כבר בפועל מידות אחרות, והבסיס הוא הסאה, אך בהחלט סביר שהכלים למדידה היו במידה המקראית. נשוב לשאלה זו במשנה הבאה.

1 לפי כתב-יד קופמן

2 שבע מדות שללח היו במקדש – מידות לנוזלים, הין וחצי ההין ושלישית ההין ורביעית ההין לוג וחצי לוג ורביעית – ההין וחלקיו נזכרים בתנ"ך. רביעית ההין לכבש, שליש ההין לאיל וחצי ההין לבן הבקר במדבר כח יד ועוד. על הצורך במידת ההין נדון להלן. ההין הוא מידה מקראית, לעומת לוג, חצי לוג ורביעית הלוג שנהגו בימי חכמים. על מידת השימוש במידת ההין בשלהי ימי הבית השני אפשר ללמוד ממשנת עדיות: "הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין המקוה, אלא שאדם חייב לומר בלשון רבו, ושמאי אומר תשעה קבין, וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה. אלא עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון, שלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה, וקיימו חכמים את דבריהם" פ"א מ"ג. המידה בימי חכמים היא לוג וקב, שהם חלקי הסאה. המשנה כבר נערכה תוך שימוש במונחים אלו. אבל את דברי הלל מוסרים בנוסח הקדום, ומסבירים שיש לשמור על "לשון רבו". לא ברור האם הלל הוא ששומר על לשון שבימיו כבר איננה מהלכת, או שמא בימי הלל עדיין משתמשים במידות המקראיות ועורך המשנה הקפיד לשמר את הלשון הארכאית רק בדברי הלל ולא בדברי החולקים עליו.

3 בתוספתא שנינו: "הילל אומר מלא הין מים שאובין של שנים עשר לוג פוסלין את המקוה. שמאי אומר מלא הין מים שאובין של שלשים וששה לוג פוסלין את המקוה. וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא שלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה" עדיות פ"א ה"ג, עמ' 455-454. העורך מייחס גם לשמאי וגם להלל שימוש בלשון הארכאית, ואגב כך אנו שומעים שיש מחלוקת על שיעור ההין: 12 לוג לפי הלל ו-36 לוג לפי שמאי. מי שתרגם את ההין למידת הלוג כבר מכיר את הלוג כשפת היום-יום. מכל מקום, 9 קבים הם 36 לוג. סביר להניח שמי שניסח את דברי שמאי תרגם אותם למידה של הין, וההין עצמו כבר לא היה בשימוש בפועל ולא ידעו כמה הוא.

4 יוספוס גם הוא משתמש במילה "הין" ומסביר שהיא שתי כאות אתיות, כלומר שתי κóας. מה שחשוב יותר מהמידה המדויקת הוא שהוא מגדיר את המילה כעתיקה ארכאית, וכנראה לא נהגה בפועל בימיו אלא במקדש. בתרגום השבעים אין המילה מתורגמת ומופיעה בצורתה ιν, כנראה משום שכבר לא זוהתה.

5 אפיפניוס בספרו על המידות ועל המשקלות סעיף 42 קובע שהין גדול הוא 18 קססטאי χεσται והקטן 12 קססטאי. הקססטאי עצמו הוא 2 ליברות של שמן באלכסנדריה, 8 בפונטוס ושיעורים אחרים נוספים בארצות אחרות סעיף 39. במקום אחר הוא אומר שבמודיה 24-17 קססטאי, תלוי במקומות השונים סעיף 21. המודיה היא כ-9 ליטר, ומזוהה אצלו לעתים עם מידה הקרובה לסאה. בסאה כמידת נוזלים 50 קססטאי סעיף 32, ובעומר 7.2 קססטאי סעיף 30. אם בסאה חמישים קססטאי הרי שהיא כחצי לוג. העומר הוא עשירית האיפה שמות טז לא והאיפה שלוש סאין משנה, פ"ז מ"א, אם כן העומר הוא 0.3 של סאה. אם בעומר 7.2 קססטאי, הרי שקססטס יחיד הוא אחד חלקי 21.6 של סאה, כלומר קצת פחות מלוג. הפער בין שני השיעורים הוא בערך פי שניים. המידות סותרות אפוא זו את זו. גודל הקססטס ומיקומו במערכת המידות משתנה ממקום למקום. יש שני סוגי הין, ולפחות שני סוגי קססטאי כחלק של סאה. כאמור, בתרגום יונתן הקסטא הוא הין שלם, כלומר 12 לוג, וגם מידה זו סותרת את דברי אפיפניוס, והיא כדברי הלל במשנה.

6 המידה של 12 לוג חוזרת בספרות התנאית ספרא, צו פרשה א ה"ט, מא ע"ב והאמוראית: "שמן זית הין שהן שנים עשר לוג" ירו', שקלים פ"ו ה"א, מט ע"ג, והבבלי פט ע"א דורש את הגימטריה "יהיה זה לי" זה – כמניין 12, וכן במדרש החוזר על הספרא ויקרא רבה, י ח, עמ' ריד. בתרגום יונתן "הין" מתורגם "מלא קסטא דסכומיה תריסר לוגין" שמות ל כד ועוד. קסטא היא מידה אחרת, ולפי התרגום היא 12 לוג.

7 אנו נשתמש להלן בחישוב זה של הין = 12 לוג, אך כאמור בשמו של שמאי נמסרת מידה אחרת, גדולה פי שלושה. אם כן המידות היו 12 לוג, 6 לוג, 4 לוג, 3 לוג, 1 לוג, 1/2 לוג ו-1/4 לוג. דומה שבשלהי בית שני כבר לא השתמשו בהין כמידה. בשפת ההלכה הוא היה נדיר, ורק במקדש המשיכו לשמור על המינוחים הקדומים.

8 רבי אליעזר בר צדוק אומר שנתות היו להין עד כן לפר עד כן לאיל עד כן לכבש – רק כלי מדידה אחד היה, ובו היו מסומנות המידות השונות. רבי שמעון אומר לא היה שם הין – בדפוס נוסף: "וכי מה היה ההין משמש". ההין עצמו אינו נדרש לנסכים, ועל כך מבסס רבי שמעון את טיעונו להלן. אמנם הוא מופיע ככמות השמן הנדרשת בקטורת שמות ל כד, אלא שבקטורת היו מוצרים רבים נוספים שאין להם כלי מידה מיוחדים. בפועל אין כמובן שום בעיה למדוד הין פעמיים בכלי של חצי הין. אלא מדה יתירה של לוג ומחצה – רבי שמעון מקבל את המסורת שהיו שבעה כלי מדידה ללח, אבל מציע הרכב אחר לרשימה, שהיה גם כלי של לוג ומחצה, היתה שבו היה מודד למינחת כהן גדול לוג ומחצה בבקר ולוג ומחצה בין הערבים – לא נקבע בתורה כמה שמן צריך להביא למנחת הכוהן הגדול. המשנה מבינה שככל כבש הוא זוקק רביעית ההין, כלומר שלושה לוגים, ואם מביאים חצי בבוקר וחצי בערב נדרשת מידה של לוג וחצי. כפי שראינו במשנה הקודמת הייתה גם דעה שיש להכין את מלוא מנת המנחה ואז לחלקה לשתיים, וכנראה זו דעת חכמים שאין צורך במידה של לוג וחצי.

9 בתוספתא שנינו: "שבע מדות של לח היו במקדש, רביעית, חצי לוג ולוג, רביע הין ושליש הין והין, רבי יהודה אומר הין וחצי הין ושלישית הין ורביעית הין, לוג וחצי לוג ורביעית" פ"י ה"ב, עמ' 527. שני התנאים מסכימים על הרכב הרשימה וחולקים על כמות הכלים: רבי יהודה מוסיף את חצי ההין ותנא קמא מסתפק בשתי מדידות בכלי של רביעית ההין בבלי, פח ע"א. נראה, אפוא, שבמשנתנו שני רבדים. הרובד הקדום כלל רק את המשפט "שבע מידות של לח", ועליו חולק רבי אלעזר ברבי צדוק, והרובד השני כלל פירוט. לפנינו שני ניסוחים תנא קמא ורבי יהודה, ורשימה שונה במקצת של רבי שמעון. הרובד הראשון הוא מדור יבנה והשני מדור אושא, ומשנתנו היא עריכה מאוחרת המערבת את שני הרבדים.

1 לפי כתב-יד קופמן

2 רביעית מה היתה משמשת – רביעית הלוג, רביעית מים שלמצורע – במקרא ויקרא יד ה לא נאמר מה כמות המים הנדרשת. רביעית שמן לנזיר – במקרא במדבר ו טו לא נאמר כמה שמן עליו להביא, וזו מסורת חז"ל. חצי לוג מה היה משמש חצי לוג מים לסוטה – זו כמות המים שמכינים לסוטה משנה, סוטה פ"ב מ"ב, חצי לוג שמן לתודה – וכן בתוספתא פ"ח ה"י, עמ' 523. בבבלי מציע רבי עקיבא דרשה מפולפלת להצדקת הלכה זו, ורבי אלעזר בן עזריה חולק עליה: "אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא! אם אתה מרבה כל היום כולו בשמן בשמן איני שומע לך, אלא, חצי לוג שמן לתודה ורביעית שמן לנזיר ואחד עשר יום שבין נדה לנדה – הלכה למשה מסיני" בבלי, פט ע"א; נידה עב ע"ב; ספרא, צו, פרק יא ה"ו, לד ע"ד.

3 הביטוי "הלכה למשה מסיני" מופיע בכמה מקורות תנאיים ראו למשל משנה, פאה פ"ב מ"ו. אין זו הכרזה היסטורית אלא דתית. כל מה שהחכם רוצה לומר הוא שההלכה היא איתנה ואמִתית כדברי תורה. פירוש זה יוצא מן המקבילות התנאיות למשפט זה, אם כי חלק מהמקורות האמוראיים הטעינו על מושג זה תובנות מעין "היסטוריות". אם כן ההלכה הייתה מוכרת, רבי עקיבא ניסה למצוא לה דרשה, ורבי אלעזר טוען שהדרשה איננה משמעותית אבל ההלכה ידועה ואמִתית.

4 ובלוג היה מודד לכל המנחות אפילו מנחה שלששים עישרון נותן לה ששים לוג – אם המנחה גדולה כמות השמן עולה בהתאם, אך המדידה נעשית לכל מנה בנפרד. רבי אליעזר בן יעקב אומר אפילו מנחה של ששים עישרון אין לה אלא לוגה – הכמות של לוג שמן היא לכל המנחות, ואין זה משנה מה גודל המנחה, שנאמר למנחה ולוג שמן ששה לפר ארבעה לאיל שלשה לכבש – ויקרא יד כא, שלשה ומחצה למנורה מחצי לוג לכל נר – המידה של חצי לוג, שכבר הוסברה לעיל, שימשה לנרות. כל אחד הוזן בחצי לוג בדיוק. כמובן אפשר היה גם להסביר לעיל שחצי לוג נועד לנרות. כמו כן בתוספתא: "רביעית מה היתה משמשת? בה היה מודד לחביתי כהן משיח. חצי לוג מה היה משמש בו? היה מודד שלשת לוגין ומחצה למנורה, וחצי לוג לכל נר. לוג בו היה מודד לכל המנחות. רביע הין מה היה משמש? כל מין צאן גדולים וקטנים זכרים ונקיבות, מפני שכולן שוין בנסכים נבללים זה מזה" פ"י ה"ג, עמ' 527. חצי הלוג לנרות מוצג על ידי הבבלי ככמות המספיקה ליום שלם פט ע"א, וכשיעור שחכמים קבעו. מן הראוי להעיר שכמות השמן הנדרשת תלויה בכלי ובמידת האוורור שבו הקובעת את גודל הלהבה, ובעיקר בעובי הפתילה. אם אכן מסורת לפנינו, הרי שזו הייתה הכמות שהספיקה לנרות המנורה ולפתילה המקובלת.

5 לעיל שנינו "ריבה שמנה חיסר שמנה... פסולה" פ"א מ"ג, ומשנתנו קובעת את כמויות השמן והמנחה שאין לסור מהן. יוספוס קד', ג 234 מזכיר רק את רביעית ההין, אך גם ממנו משתמע שהכמויות קבועות ואין להוסיף עליהן או לגרוע מהן.

6 רשימת המידות של הלח חוזרת בהקשר אחר: "לא יעשה אדם מדה חסירה או מדה יתירה בתוך ביתו, מפני שמרמא בה אחרים. בכל מקום עושין תרקב וחצי תרקב, קב וחצי קב, רובע, תומן וחצי תומן, ועוכלא. ובלח: הין וחצי הין ושלישית הין ורביעית הין, ולוג וחצי לוג, ורביעית, ושמינית, וחצי שמינית, ואחד משמנה בשמינית, וזהו קורטוב" תוס', בבא בתרא פ"ה ה"י. רשימת היבש היא רֵאלית לחלוטין, וננקבים מונחים מחיי היום-יום, אבל רשימת מידות הלח כוללת את ההין שבימי חז"ל כבר לא שימש. לפיכך יש להניח שהרשימה בתוספתא מבוססת על משנתנו, אבל מוסיפה גם מידות שאינן במקדש.

7 עמדות אחרות מוצגות בתוספתא למשנתנו: "1. שליש הין, הוא היה עני שבכולן, לא היה משמש אלא בנכסי אילים בין שתים. ומהן למעלה חצי הין. מה היה משמש? כל מין בקר גדולים וקטנים זכרים ונקבות מפני שכולן שוין בנסכים ונבללין זה מזה. 2. רבי שמעון אומר לא היתה מדת שבעה במקדש הין, שאין נותנין מדה אחת לשני פרים, מדה אחת לשני אילים. מה היה מביא תחתיהם לוג ומחצה. 3. אמר רבי יהודה וכי היה שם חצי לוג ולוג? אמר לו רבי שמעון אם כן יכול לפרנס כולן ברביעית, אלא שאין מדה במקדש משמשת תחת חברתה" פ"י ה"ד, עמ' 527. העמדה הראשונה היא שלא הייתה מידה של רביעית ההין אלא של שליש ההין. רביעית ההין היא שלושה לוג, והיו מודדים שלוש פעמים בכלי של הלוג. רבי יהודה חולק וטוען שלא הייתה מידה של לוג ושל חצי לוג. כנראה הוא חולק על הצורך במידה כזאת, ואת חצי הלוג מודדים היו פעמיים בכלי של רבע לוג. מהברייתא עולה שחכמים קבעו את העיקרון ש"אין מדה במקדש משמשת תחת חברתה", כלומר שלכל צורך היה כלי מיוחד, ומעבר לכך רשימת הכלים היא שחזור מלומד ולא מסורת.

8 בהמשך התוספתא חוזר רבי אלעזר ברבי צדוק על שיטתו שהיה כלי אחד ובו שנתות לסימון הכמות. אבל היו ארבע מידות לח: "רביעית וחצי לוג ולוג והין היו שם, ושנתות היו בהין" פ"י ה"ה, עמ' 527. לא ברור לשם מה הכלים הנוספים, ובכלל עמדתו נראית כעמדת פשרה בין דעתו הקודמת לבין תנא קמא של משנתנו.

1 לפי כתב-יד קופמן

2 מערבין ניסכי – הנסך כאן איננו רק נסך היין אלא בעיקר המנחה, שכן בהמשך נזכרת בלילת הנסך, פרים בניסכי אלים – בעדי נוסח אחרים מנ סדר הדוגמאות שונה, וזו תופעה רווחת במשנה. ניסכי אלים בניסכי כבשים שליחיד בשלציבור – שכן כולם זהים ואין צורך שהנסך יובא לשם קרבן מסוים, של יום בשל אמש – שכן מותר לאכלם לשני לילות. מן הסתם במקרה כזה אסור לאכלם ביום השלישי. אבל אין מערבין נסכי כבשין בנסכי פרים ואילים – שכן הכמות שונה, וממילא גם טיב הבלילה משתנה בגלל השינוי ביחס שבין כמות הסולת לכמות השמן לדעת חכמים במשנה ג. אם בללן אלו בפני עצמן ואילו בפני עצמן – כל מנחה נבללה כהלכה, ונתערבו כשירין אם עד שלא בלל פסל – כל מנחה בלולה כהלכה, ומותר לערב מנחות.

3 משנתנו עומדת בניגוד מה למשנה לעיל פ"א מ"א, שם נקבע שאם הקמיצה לא הייתה לשם אותו קרבן הקמיצה פסולה. במשנתנו מדובר על עירוב ובלבול עוד לפני הבלילה, כלומר לפני הקמיצה להלן פ"י מ"ד, ועירוב כזה כשר, בניגוד למשנה לעיל. יתר על כן, חלק מהמנחות מצריכות תנופה וחלקן לא; משנתנו מייצגת אפוא פן חופשי בעבודת המקדש שאיננו עולה במשניות אחרות. ואכן בתוספתא מסבירים שמשנתנו עוסקת רק במנחות שלא קדשו בכלי פ"י ה"ו, עמ' 527, אבל סתם מנחות קדשו בכלי ואסור לערבבן. לדעתנו זה תירוץ תנאי הרמוניסטי הבא לתרץ את הסתירה בין שתי המגמות, זו הדורשת דיוק וזו החופשית יותר. עם זאת אי אפשר להוכיח את טיעוננו, וייתכן שלפנינו הסבר אותנטי לחלוקה שבין המשניות.

4 הכבש הבא עם העומר – שמנחתו שני עשרונים ויקרא כג יג, אף על פי שמינחתו כפולה לא היו נסכיו כפולין – כאמור לעיל מ"ג חלקו חכמים האם למנחה גדולה ניתן יותר שמן. כאן המשנה קובעת עמדה ביחס לכבש הבא עם העומר, ובכך היא מסבירה מדוע אין צורך במקדש במידה של שני עשרונים. קשה לדעת האם זו דעת הכול, או שזו דעת אחד התנאים לעיל.

1 לפי כתב-יד קופמן

2 כל מידות שהיו במקדש היו נגדשות חוץ משל כהן גדול שהיה גודשה בתוכה – הגדישה נועדה להראות רוחב יד ושפע. הגדישה היא תוספת חומר מעבר לשפת הכלי בחומר מוצק בלבד. כך גם מצויר כלי הסולת בפסיפס בציפורי. איור 16 את מנחת הכוהן הגדול גדשו בפנים, כלומר דחסו היטב כך שלכלי נכנס עוד חומר. כאמור הבבלי הסביר לעיל ראו פירושנו למ"ג שלמנחת הכוהן השתמשו בכלי אחר, וממשנתנו נראה שהיה זה אותו כלי. מדות הלח בירוציהן קודש – "מבורץ" משמעו גדוש יתר על המידה, שקצת מהחומר מצוי מחוץ לכלי או מחוץ ליד הסגורה לעיל פ"א מ"ב. מדות היבש בירוציהן חול רבי עקיבה אומר – מנמק את ההלכה. הבבלי פט ע"ב הניח שרבי עקיבא חולק על תנא קמא, מידות הלח קודש לפיכך בירוציהן קודש – ברגע שהיין נמזג לכלי הוא התקדש. מידת היבש חול לפיכך בירוציהן חול – המנחה מתקדשת רק לאחר הכנתה בקמיצה, וממילא עד אז היא חול, רבי יוסה אומר לא משום זה אלא שהלח נעבר והיבש אינו נעבר – בכתב היד קשה לקרוא האם כתוב "נעכר" כמו בדפוסים או "נעבר" כמו במפ, מל, מנ. בלח הגודש נופל בתנועת הכלי, וביבש הוא נותר. הרמב"ם מציע פירוש זה על בסיס נוסחה הנמצאת ב"ספרים": "נעקר". איננו מכירים נוסחה כזאת, וגם ב-מנ, שהוא משנת הרמב"ם עצמו, הנוסחה היא "נעכר". מעבר לבעיית הנוסח, לפי טיעון זה דווקא בירוצי הלח הם חול, שהרי הם נשפכים מהכלי.

3 בתוספתא מובא הסבר שונה: "כל בירוצי מדות הלח בלח קודש וביבש חול. מפני מה בלח קודש מפני שנמשחות מבפנים, מפני מה ביבש חול מפני שאין נמשחות" פ"י ה"ז, עמ' 527. נראה לנו לפרש שהלח הוא שמן והגודש מתערב בנוזלים שבתוך הכלי, אם כן גם ה"גודש" התקדש בכלי. אבל ביבש לא נבלל העודף ולא נכלל בכלי מעולם. לפנינו אותה הלכה מסיבות שונות. נראה, אפוא, שבבית המדרש ידעו מה ההלכה, אולי הכירו את הנוהג ששרר במקדש, אך כל תנא נימק את הנוהג בדרך שונה – מדעתו.

4 במקרא עכירה היא פגיעה בשם טוב, או קלקול בראשית לד ל; יהושע ו ב, וכן בדרך כלל בלשון חכמים למשל תוס', תרומות פ"ו ה"י ועוד, ועכור הוא ניגודו של צלול. אבל ייתכן שבלשון חכמים "נעכר" פירושו גם נפסק. כך, למשל, "שאין החלב נעכר אלא לאחר שלשה חדשים" תוס', נידה פ"ב ה"ב, עמ' 642, כלומר רק לאחר שלושה חודשי היריון נפסק חלב האם, ואם כך הרי ש"נעכר" כאן הוא שהגודש נפסק ונשפך.

5 אחרי כל ההצעות, עדיין המשנה קשה.

6 הבבלי פח ע"א מניח שיש מחלוקת תנאים על בירוצי המידות, ושרבי עקיבא חולק על חכמים.

1 לפי כתב-יד קופמן

2 כל קרבנות הציבור והיחיד טעונים נסכים חוץ מן הבכור והמעשר והפסח – שלא נזכרה בהם מנחה, ושלושתם שלמים, קודשים קלים, והחטאת – עליה נאמר במפורש "לא ישים עליה שמן" ויקרא ה יא, והאשם – עליו נאמר "כחטאת כאשם תורה אחת להם" ויקרא ז ז, אלא שחטאתו שלמצורע ואשמו טעונים סמיכה נסכים – משום שבתורה נזכר במפורש הנסך של המצורע ויקרא יד י. המילה "סמיכה" איננה ביתר עדי הנוסח, ואכן הסמיכה נדונה רק במשנה הבאה.

1 לפי כתב-יד קופמן

2 כל קורבנות הצבור אין בהם סמיכה – היחיד סומך על קרבנו, אך בציבור אין מי שיסמוך על הקרבן. זה כמובן הסבר טכני בלבד, ניתן היה להטיל תפקיד זה על הכוהן, אלא שלסמיכה תפקיד חברתי ודתי חשוב. הוא מהווה מעין טקס של שליחות או איחוד בין אדם לקרבנו. האדם נפרד מקרבנו לאחר השחיטה, ואת המלאכה מבצעים הכוהנים. הסמיכה היא, אפוא, מעין תחליף לטיפול בקרבן, ואין טעם לסמיכה בציבור, שהרי הכוהן שהוא השליח מבצע את כל העבודות. חוץ מן הפר הבא על כל המצות – כאן נזכרת סמיכה על ידי זקני הציבור ויקרא ד טו, ושעיר המשתלח – סמיכת הכוהן הגדול נזכרת אף היא במפורש ויקרא טז כא. בשני מקרים אלו הקרבן מבצע שליחות של כל עם ישראל, לכפרה, ואילו קרבנות הציבור הרגילים תמידים ומוספים וכיוצא באלו אין בהם מרכיב של אשמה. זה מקרה מעניין שבו קשה להחליט האם ההלכה נקבעת מתוך ניתוח הפסוקים או מתוך התפיסה הדתית תאולוגית של מהות הקרבן.

3 רבי שמעון אומר אף שעירי עבודה זרה – בדברי הימים ב כט ז מתוארת חנוכת המזבח בימי חזקיהו, ושם נזכרת במפורש הסמיכה על החטאת. ייתכן שרבי שמעון פירש שחטאת זו באה על עבודה זרה בימי אחז. פרשת שעירי עבודה זרה אמורה בבמדבר טו כד-כו; נזכרים שם פר ושעיר ללא סמיכה. אבל במקבילה בויקרא מדובר בהעלם דבר של ציבור, ונזכרת שם העלאת פר לעולה וסמיכה עליו ויקרא ד טו ולעיל. ייתכן שרבי שמעון סבור שדין השעיר כדין הפר, ומבחינת התפקיד של הקרבן שני הקרבנות פר ושעיר באים לאותה מטרה.

4 כל קורבנות היחיד טעונים סמיכה – הניגוד לקרבן יחיד, חוץ מן הבכור והמעשר והפסח – שהם כאמור קבוצה בפני עצמה, והיורש סומך ומביא נסכים וממיר – אמנם אין זה קרבנו אלא קרבן אביו, אך הוא ממלא את מקומו לכל דבר.

5 לעיל פ"ה מ"ו מנתה המשנה שני קרבנות יחיד הזקוקים לסמיכה אשם מצורע וזבחי שלמי יחיד, בניגוד לשלמי ציבור שאינם זקוקים לסמיכה. ברם במדרש נאמר: " 'ויסמך אהרן ובניו את ידיהם על ראש פר החטאת', וכי אהרן ובניו סומכים על כל הקרבנות? אלא מפני שהן קרבנותיהם סמכו עליו. מקיש קרבנות צבור לקרבנותיהם, מה קרבנותיהם טעונים סמיכה, אף קרבנות צבור טעונים סמיכה. מה הוא סומך על קרבנותיו, אף הוא סומך על קרבנות צבור, אבל יחיד כל אחד ואחד סומך על קרבנו, שנאמר 'וסמך ידו על ראש קרבנו' " ספרא, מסכתא דמילואים, פרשה א הי"ג, מא ע"ג. אם כן, יחיד סומך על קרבנו והכוהן סומך על קרבן הציבור.

6 סמיכת הכוהן יש לה משמעות חברתית עמוקה. הכוהן הוא נציג העם ומהווה מעין ביטוי לציבור כולו. בכך מודגש מעמדם הבכיר, והם נציגים של כלל האומה ומבטאים את רוחה ואת ערכיה.

7 בתוספתא מופיעה סדרת הלכות: "כל קרבנות צבור אין בהן סמיכה, חוץ מפר הבא על כל המצות ושעירי עבודה זרה שהן טעונין סמיכה, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר, שעירי עבודה זרה אין טעונין סמיכה. מה היה מביא תחתיהן, שעיר המשתלח. אמר לו רבי שמעון והלא אין סמיכה אלא בבעלים, שעיר המשתלח סומכין עליו אהרון ובניו כאחד. אמר לו רבי יהודה אף הן מתכפרין בו" פ"י ה"ט, עמ' 527.

8 העמדות מופיעות במשנה, אך מוחלפות. דברי תנא קמא במשנה מיוחסים בתוספתא לרבי שמעון, ודברי רבי שמעון מיוחסים בתוספתא לרבי יהודה. מעבר לכך, רבי יהודה מוסיף נימוק להלכה שסמיכה נדרשת בכל מקום שיש כפרה. הסבר זה נותן הצדקה דתית מחשבתית לסמיכה, אך איננו מלא, שהרי גם על קרבן תודה סומכים, ואין הוא מכפר על עברה ידועה. ייתכן שרבי שמעון סבור שעל קרבנות ציבור סומכים, כפי שראינו דעה זו לעיל. עוד נוסיף שגם על קרבנות יום הכיפורים הכוהן הגדול סומך.

9 לרבי שמעון התוספתא מייחסת כלל אחר: "כלל אמר רבי שמעון כל הבא על עברות מצוה ידועה, ודמו נכנס לפנים, טעון סמיכה. כל שאין בא על עבירות מצוה ידועה, ואין דמו נכנס לפנים, אין טעון סמיכה" פ"י ה"י, עמ' 527. שני תנאים לסמיכה: שהקרבן בא על עברה ידועה וספציפית בניגוד לשעיר המשתלח שבא על עברות כלליות של כלל הציבור, ושדמו נזרק בפנים. לפי זה גם חטאת יחיד אין סומכים עליה, שכן דמה נזרק בחוץ זבחים פ"ה מ"א, ואולי הכלל חל רק על קרבנות ציבור.

10 התוספתא ממשיכה: "היורש, ואחד עשר שבמעשר, הרי אלו ממירין, טעונין סמיכה ונסכים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר היורש אינו ממיר, ואחד עשר שבמעשר אינו ממיר, מפני שהיא תמורה ואין תמורה עושה תמורה. אמר לו רבי יהודה, אלו היה תמורה היה קרב, אלא זבח היה ונסכים היו לו בפני עצמן" שם הי"א; בבלי, צג ע"א ועוד. שאלת ההמרה של הכבש האחד עשר היא דוגמה בלבד. הכבש העשירי חייב להיות קרבן – מעשר בהמה, והבעל רשאי להמירו בכבש אחר, כגון הכבש האחד עשר, או כל כבש אחר. אבל הרישא חשובה לדיוננו, ומשמע שמשנתנו כרבי מאיר ורבי יהודה כאחד. ברם הבבלי צג ע"א; בבא מציעא צא ע"א; ערכין ב ע"א; תמורה ב ע"א הבין שלדעת רבי יהודה יורש גם אינו סומך. עמדה זו אינה משתמעת מהתוספתא, אבל שנויה במפורש בספרא ויקרא, דבורא דנדבה, פרק יז ה"ג, יג ע"ג.

11 התוספתא גם מתארת את הסמיכה עצמה: "כיצד סומך? זבח עומד בצפון, ופניו במערב. סומך במערב ופניו במערב, מניח שתי ידיו על גבי קרניו של זבח, ולא היה מניח ידיו על גבי זבח, ולא היה מניח ידיו זו על גבי זו, ולא היה דבר חוצץ בין ידים לקרנות. מתודה עליו..." פ"י הי"ב, עמ' 528-527; בבלי, יומא לו ע"א. כלומר הזובח ניצב לקרבן ועומד ליד ראשו, וסומך אך ורק על הקרניים.

1 לפי כתב-יד קופמן

2 הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן – חרש, שוטה וקטן מופיעים תדיר כקבוצה אחת שאינה במצוות, אם משום שאין להם דעת ואם משום שאין זה נאה שיובילו טקסים ציבוריים. פרשה זו נדונה פעמים אחדות במהלך פירושנו למשנה, וראינו שעל כל אחד ממרכיבי הרשימה יש מחלוקת. יש המחייבים קטן במצוות, או לכל הפחות שיעשה את המצווה כשאביו לידו. לדעת רבי יוחנן בן גודגדא חרש חייב במצוות, ואף השוטה חייב במצוות בשעות שהוא פיקח. סומא – מעמדו של הסומא בהלכה ובחברה נדון בעשרות סוגיות. בחנו את הדברים בפירושנו לתרומות פ"א מ"ו ולמגילה פ"ד מ"ו, וסיכמנו שכבר בספרות התנאים פגשנו שתי מגמות, האחת מנסה לצמצם את פטור העיוור למקרים מיוחדים והאחרת מרחיבה יותר. שתי המגמות מתחזקות בספרות האמוראים, ורק בה מוצעת שיטה משפטית אחידה שסומא פטור מכל המצוות. מעבר לשאלות ההלכתיות, היחס ההלכתי לסומא מבטא הכרה בכך שהוא נכה ומוגבל, דמות שאינה ראויה להוביל את הציבור, אזרח שאינו בעל חובות וזכויות שוות, ולעתים גם נתפס כמי שאינו חלק מהציבור.

3 ונכרי – הגוי אינו סומך שהרי אינו יכול להיכנס למקדש בגלל טומאתו, ובגלל מהותו כמי שאיננו חלק מהעם היהודי. והעבד – אינו חייב במצוות, והשליח – כפי שראינו סמיכה מהווה קשר אינטימי בין המביא לקרבן, ולשליח אין קשר כזה, והאשה – מנחת נשים אינה טעונה תנופה לעיל פ"ה מ"ה, וכאמור במשנתנו גם לא סמיכה. כמו כן בתוספתא: "סמיכה נוהגת בכהנים, לוים, וישראל, וגרים, ועבדים משוחררין, חללין, נתינין, וממזרין... אין נוהג לא בגוים, ולא בנשים, ולא בעבדים, ולא בקטנים" פ"י הי"ג, עמ' 528, וכן: "תנופה נוהגת בכהנים, בלוים, וישראלים... אין נוהגת לא בגוים, ולא בנשים, ולא בעבדים, ולא בקטנים" שם הי"ז. תנופה דינה אפוא כסמיכה. אבל במשנה אחרת שנינו שקרבנות נשים חייבים תנופה לעיל פ"ה מ"ו, ודחינו את הפרשנות שמדובר בקרבן שאישה שלחה, והגבר או הכוהן יניף. ההלכה עצמה נדונה לעיל פ"ה מ"ו, וראינו בדבר שתי גישות, והסבר של הספרא והבבלי המנסים להציג את המחלוקת כהתפתחות שינוי שנבע מהרצון לעשות נחת רוח לנשים. לא הצלחנו לברר האם אחת הדעות משקפת את נוהגי המקדש והאחרת את ההלכה התנאית המאוחרת יותר, או ששתיהן קדומות, או ששתיהן מאוחרות. כל שאנו יכולים לומר הוא שאנו משערים שמי שמשקף הלכה מפתיעה, שאינה מתלכדת עם נוהגי הצניעות הרגילים משנת פ"ה מ"ו, היא מקור המשקף נוהג קדום. כך גם ריקודי הנשים בט"ו באב, ריקודי קודש שאינם לפי כללי הצניעות של חז"ל, אך הם ללא ספק נוהג קדום משנה, תענית פ"ד מ"ח, וראו פירושנו לה.

4 וסמיכה שירי מצוה – "שיירי מצווה" הם פרטים קטנים של קיום המצווה שאינם חלק ישיר ממנה, ובדרך כלל אינם פוסלים ואינם מעכבים. אמנם לדעת רבי נחמיה השיריים מעכבים משנה, זבחים פי"ג מ"ו ושם לא נאמר שיש החולק עליו, אבל בתוספתא נאמר: "אמר רבי יעקב והלא שירי מצוה הן האיך חייבין על שירי מצוה? אמר רבי נחמיה הקטר חלבים יוכיחו שהן שירי מצוה וחייבין עליהן בחוץ. אמר לו רבי יעקב אף על פי שהן שירי מצוה תחילת עבודה הן" זבחים פי"ב ה"ז, עמ' 497. אם כן שיירי המצווה של שפיכת הדם שנויים במחלוקת, וכן מבין הבבלי זבחים קיא ע"א, ושם החולק על רבי נחמיה הוא רבו, רבי עקיבא. בהמשך משנת זבחים פי"ג מ"ח תִשנה המשנה את דעתו של רבי עקיבא יעקב בסתם.

5 על הראש בשתי הידיים – כמו שציטטנו בשם התוספתא לעיל, ובמקום שסומוסין – צריך לתקן "שסומכין" כבשאר עדי הנוסח, ושוחטין ותכף לסמיכה שחיטה – שלא יתמהמה, וכן בתוספתא: "כשם שהסמיכה בטהורין, כך שחיטה בטהורין. תכף לסמיכה שחיטה, במקום שסומכין שוחטין" פ"י הט"ז, עמ' 528. כמו כן: "כל הסמיכות שבמקדש תכף שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער ניקנור" תוס', נגעים פ"ח ה"ג, עמ' 629-628; בבלי, זבחים לג ע"א, וחוזרים על ההלכה בתלמודים: "שלש תכיפות הן, תכף לסמיכה שחיטה..." ירו', ברכות פ"א ה"א, ב ע"ד; בבלי, ברכות מב ע"א; דברים רבה, ב י.

6 אבל בבבלי מובאת גם מסורת אחרת. כידוע קיימת במשנה מחלוקת בין תנאים שונים על סמיכה ביום טוב חגיגה פ"ב מ"ב, ועל כך נאמר בתלמוד בשמו של רבי יוסי: "והתניא, אמר רבי יוסי: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הסמיכה עצמה שצריך, על מה נחלקו – על תכף לסמיכה שחיטה. שבית שמאי אומרים: אינו צריך, ובית הלל אומרים: צריך. הוא דאמר כי האי תנא, דתניא, אמר רבי יוסי ברבי יהודה: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על תכף לסמיכה שחיטה שצריך, על מה נחלקו – על הסמיכה עצמה, שבית שמאי אומרים: אינו צריך, ובית הלל אומרים: צריך" בבלי, ביצה כ ע"א. שתי מסורות לפנינו על מחלוקתם של קדמונים, לפי האחת משנתנו כבית הלל, ולפי האחרת היא דעת הכול.

1 לפי כתב-יד קופמן

2 חומר בסמיכה מבתנופה ובתנופה מבסמיכה – "זה חומר..." או "חומר ב-" היא שיטת עריכה של משניות רבות. ייתכן שאחד משוני המשניות הקדומות ערך את משנתנו בשיטתיות על בסיס סגנון זה. אין צריך לומר ששיטה זו מסייעת לזיכרון ומשקפת תרבות של לימוד בעל פה. כך גם משנת זבחים פי"ג מ"ג פותחת ב"חומר בשחיטה מבעלייה...". במקרה זה ניתן לזהות חלקים נוספים מהקובץ שהבריח המשרשר אותו היה המשפט "חומר בשחיטה מב...". בתוספתא למשנתנו פ"א ה"ב-ה"ד, עמ' 512 מצויות שלוש חוליות נוספות באותה שרשרת: "חומר בשחיטה שאין בקמיצה", "חומר בשחיטה שאין במליקה" ו"חומר בקמיצה שאין במליקה". שיטת עריכה זו מופיעה בכל המסכתות, אך היא תדירה במיוחד בסדר קודשים וטהרות. שאחד מניף לכל החוברין ואין אחד סומך לכל החוברין – חמישה שהביאו קרבן במשותף צריכים כולם לסמוך על הקרבן, אך את ההנפה מבצע אחד, כדברי התוספתא: "חמשה שהביאו זבח אחד, אחד מניף על ידי כולן. המשלח זבחו ביד אחר, כהן מניף על ידו, והאשה כהן מניף על ידיה" פ"י הי"ח, עמ' 528, וכן שם הי"ד, וכן שם: "סמיכה בשלשה, סמיכת זקנים בשלשה, רבי יהודה אומר בחמשה, לא כולן כאחד סומכין עליו אלא כל אחד ואחד סומך ומסתלק, איל המילואים אהרון ובניו כאחד" פ"י הט"ו, עמ' 528. הבאנו את הברייתא במלואה אף על פי שחלקה הראשון אינו שייך לענייננו. אמנם איננו עוסקים בתוספתא, אך במקרה זה אי אפשר שלא להעיר על כך שהסמיכה שברישא איננה סמיכת קרבן אלא סמיכת זקנים, כלומר המינוי. זו תופעה מיוחדת שבה התוספתא מביאה הלכה אחרת מתוך אסוציאציה לשונית בלבד. ההלכה עצמה מצויה בתוספתא סנהדרין פ"א ה"א, עמ' 414, ושם היא במקומה.

3 ההלכה במשנתנו מבליטה את התפיסה שאין שליחות לסמיכה, וזו מחווה אינטימית שבין אדם לקרבנו. חמישה החוברים לקרבן אחד הם תופעה רגילה בקרבן שלמים. החמישה רוצים לאכול יחד בחבורה; כבש אחד גדול מדי ליחיד ואף יקר, והחמישה נמנים כאחד. "חמישה" הוא מספר המסמל לעתים קבוצה משמעותית, אך כמובן זו ההלכה גם בעשרה או בארבעה מנויים. חומר בתנופה שהתנופה נוהגת בקרבנות היחיד ובקרבונות הציבור – סמיכה אינה נוהגת בקרבנות ציבור, כאמור לעיל במשנה ז. בחיים ובשחוטין – סמיכה היא על בעל חיים חי בלבד ותנופה על "חיים ושחוטים", כאמור לעיל פ"ה מ"ז, בדבר שיש בו רוח חיים – בהמה או כבש, ובדבר שאין בו רוח חיים – גם במנחה, מה שאין כן בסמיכה – שהיא על בעל חיים חי בלבד.

3 מנחות פתח ↗

אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: עֲקִיבָא, אִם אַתָּה מְרַבֶּה כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ ״בַּשֶּׁמֶן״ ״בַּשֶּׁמֶן״ – אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָךְ, אֶלָּא חֲצִי לוֹג שֶׁמֶן לְתוֹדָה, וּרְבִיעִית שֶׁמֶן לְנָזִיר, וְאַחַד עָשָׂר יוֹם שֶׁבֵּין נִדָּה לְנִדָּה – הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי.

7 יומא פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד סוֹמֵךְ הַזֶּבַח? עוֹמֵד בַּצָּפוֹן וּפָנָיו לַמַּעֲרָב, וְהַסּוֹמֵךְ עוֹמֵד בַּמִּזְרָח וּפָנָיו לַמַּעֲרָב, וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי יָדָיו בֵּין שְׁתֵּי קְרָנוֹת שֶׁל זֶבַח, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין הַזֶּבַח, וּמִתְוַדֶּה. עַל חַטָּאת — עֲוֹן חַטָּאת, וְעַל אָשָׁם — עֲוֹן אָשָׁם, וְעַל עוֹלָה — עֲוֹן לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.

7 ערכין פתח ↗

דְּתַנְיָא: יוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ, יוֹרֵשׁ מֵימֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יוֹרֵשׁ אֵינוֹ סוֹמֵךְ, יוֹרֵשׁ אֵינוֹ מֵימֵר.

8 מנחות פתח ↗

אֶלָּא גַּוָּיְיתָא לְבָרַיְיתָא וּבָרַיְיתָא לְגַוָּיְיתָא, אֲבָל גַּוָּיְיתָא לְגַוָּיְיתָא וּבָרַיְיתָא לְבָרַיְיתָא – לֵית לַן בַּהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מַאי שְׁנָא גַּוָּיְיתָא לְבָרַיְיתָא וּבָרַיְיתָא לְגַוָּיְיתָא דְּלָא, דְּהָךְ דְּבָעֵי לְמִיחְזֵי אַוֵּירָא לָא קָא חָזְיָיא, וְהָא דְּלָא קָא בָעֵי לְמִיחְזֵי אַוֵּירָא קָא חָזְיָיא? בָּרַיְיתָא לְבָרַיְיתָא וְגַוָּיְיתָא לְגַוָּיְיתָא נָמֵי – הָךְ דְּבָעֲיָא לְמִיחְזֵי אַוֵּירָא דְּיָמִין קָא חָזְיָא אַוֵּירָא דִּשְׂמֹאל, וְדִשְׂמֹאל קָא חָזְיָא אַוֵּירָא דְּיָמִין! אֶלָּא לָא שְׁנָא. וְאָמַר רַב חֲנַנְאֵל, אָמַר רַב: תִּיתּוּרָא דִּתְפִילִּין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. אָמַר אַבָּיֵי: מַעְבַּרְתָּא דִּתְפִילִּין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. וְאָמַר אַבָּיֵי: שִׁי״ן שֶׁל תְּפִילִּין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. וְצָרִיךְ שֶׁיַּגִּיעַ חָרִיץ לִמְקוֹם הַתֶּפֶר, רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר: כֵּיוָן דְּמִנְּכַר, לָא צְרִיךְ. וְאָמַר אַבָּיֵי: הַאי קִילְפָּא דִּתְפִילִּין צָרִיךְ לְמִיבְדְּקֵיהּ, דְּדִילְמָא אִית בַּהּ רֵיעוּתָא, וּבָעֵינָא כְּתִיבָה תַּמָּה וְלֵיכָּא. רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר: לָא צְרִיךְ, קוּלְמוֹסָא בָּדֵיק לַהּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: רְצוּעוֹת שְׁחוֹרוֹת הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. מֵיתִיבִי: תְּפִילִּין אֵין קוֹשְׁרִין אוֹתָן אֶלָּא בְּמִינָן, בֵּין יְרוּקּוֹת בֵּין שְׁחוֹרוֹת בֵּין לְבָנוֹת, אֲדוּמּוֹת לֹא יַעֲשֶׂה, מִפְּנֵי גְּנַאי וְדָבָר אַחֵר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיָה קוֹשֵׁר תְּפִילָּיו בִּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל תְּכֵלֶת, וְלָא אָמַר לוֹ דָּבָר. אִיפְשָׁר אוֹתוֹ צַדִּיק רָאָה תַּלְמִידוֹ וְלֹא מִיחָה בּוֹ? אָמַר לוֹ: הֵן, לֹא רָאָה אוֹתוֹ, וְאִם רָאָה אוֹתוֹ לֹא הָיָה מַנִּיחוֹ. מַעֲשֶׂה בְּהוּרְקָנוֹס בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוּרְקָנוֹס, שֶׁהָיָה קוֹשֵׁר תְּפִילָּיו בִּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן, וְלֹא אָמַר לוֹ דָּבָר. אִיפְשָׁר אוֹתוֹ צַדִּיק רָאָה בְּנוֹ וְלֹא מִיחָה בּוֹ? אָמְרוּ לוֹ: הֵן, לֹא רָאָה אוֹתוֹ, וְאִם רָאָה אוֹתוֹ לֹא הָיָה מַנִּיחוֹ. קָתָנֵי מִיהָא, בֵּין יְרוּקּוֹת בֵּין שְׁחוֹרוֹת וּבֵין לְבָנוֹת. לָא קַשְׁיָא: כָּאן – מִבִּפְנִים, כָּאן – מִבַּחוּץ. אִי מִבִּפְנִים, מַאי גְּנַאי וְדָבָר אַחֵר אִיכָּא? זִימְנִין דְּמִתְהַפְכִין לֵיהּ. תָּנָא: תְּפִילִּין מְרוּבָּעוֹת – הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. אָמַר רַב פָּפָּא: בְּתִפְרָן וּבַאֲלַכְסוֹנָן. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: הָעוֹשֶׂה תְּפִילָּתוֹ עֲגוּלָּה – סַכָּנָה וְאֵין בָּהּ מִצְוָה. אָמַר רַב פָּפָּא: מַתְנִיתִין דַּעֲבִידָא כִּי אַמְגּוּזָא. אָמַר רַב הוּנָא: תְּפִילִּין, כָּל זְמַן שֶׁפְּנֵי טַבְלָא קַיֶּימֶת – כְּשֵׁירוֹת. רַב חִסְדָּא אָמַר: נִפְסְקוּ שְׁתַּיִם – כְּשֵׁירוֹת, שָׁלֹשׁ – פְּסוּלוֹת. אָמַר רָבָא: הָא דְּאָמְרַתְּ שְׁתַּיִם כְּשֵׁירוֹת, לָא אֲמַרַן אֶלָּא זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה, אֲבָל זֶה כְּנֶגֶד זֶה – פְּסוּלוֹת. וְזֶה כְּנֶגֶד זֶה נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּחַדְתָּתָא, אֲבָל בְּעַתִּיקָתָא לֵית לַן בַּהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: הֵיכִי דָּמְיָין חַדְתָּתָא, וְהֵיכִי דָּמְיָין עַתִּיקָתָא? אֲמַר לֵיהּ: כֹּל הֵיכָא כִּי מִיתְּלֵי בֵּיהּ בְּשִׁלְחָא וַהֲדַר חָלֵים – עַתִּיקָתָא, וְאִידַּךְ – חַדְתָּתָא. וְאִי נָמֵי כֹּל הֵיכִי דְּכִי מִיתְּלֵי בֵּיהּ בְּמִתְנָא אַתְיֵיהּ אַבָּתְרֵיהּ – חַדְתָּתָא, וְאִידָּךְ – עַתִּיקָתָא. אַבָּיֵי הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אִיפְּסִיק לֵיהּ רְצוּעָה דִּתְפִילֵּי, אֲמַר לֵיהּ: מַהוּ לְמִיקְטְרֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: ״וּקְשַׁרְתָּם״ כְּתִיב, שֶׁתְּהֵא קְשִׁירָה תַּמָּה. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף לְרַב אָשֵׁי: מַהוּ לְמִיתְפְּרֵיהּ וְעַיֹּילֵיהּ לִתְפִירָה לְגָאו? אֲמַר: פּוֹק חֲזִי מָה עַמָּא דָּבַר. אָמַר רַב פָּפָּא: גַּרְדּוּמֵּי רְצוּעוֹת כְּשֵׁירוֹת, וְלָאו מִילְּתָא הִיא, מִדְּאָמְרִי בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא: גַּרְדּוּמֵּי תְכֵלֶת וְגַרְדּוּמֵּי אֵזוֹב כְּשֵׁירִין. הָתָם הוּא דְּתַשְׁמִישֵׁי מִצְוָה נִינְהוּ, אֲבָל הָכָא דְּתַשְׁמִישֵׁי קְדוּשָּׁה נִינְהוּ – לָא. מִכְּלָל דְּאִית לְהוּ שִׁיעוּרָא, וְכַמָּה שִׁיעוּרַיְיהוּ? אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: עַד אֶצְבַּע צְרֵדָה. רַב כָּהֲנָא מַחְוֵי כָּפוּף, רַב אָשֵׁי מַחְוֵי פָּשׁוּט. רַבָּה קָטַר לְהוּ וּפָשֵׁיט וְשָׁדֵי לְהוּ, רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב קָטַר לְהוּ וּמְתַלֵּית לְהוּ, מָר בְּרֵיהּ דְּרַבְנָא עָבֵיד כְּדִידַן. אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִילִּין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. אָמַר רַב נַחְמָן: וְנוֹיֵיהֶן לְבַר. רַב אָשֵׁי הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּמָר זוּטְרָא, אִיתְהַפְכָא לֵיהּ רְצוּעָה דִתְפִילִּין. אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר וְנוֹיֵיהֶן לְבַר? אֲמַר לֵיהּ: לָאו אַדַּעְתַּאי. ״וְרָאוּ כׇּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ״, תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִילִּין שֶׁבָּרֹאשׁ. ״וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי״, אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִילִּין. אָמַר רַב יְהוּדָה: קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִילִּין צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא לְמַעְלָה, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה, וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא כְּלַפֵּי פָּנִים, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפָנִים וְלֹא לְאָחוֹר. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר בֵּידָרֵי אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי אַחָא אֲרִיכָא אָמַר רַב הוּנָא, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב מְנַשְּׁיָא אָמַר שְׁמוּאֵל: תְּפִילִּין מֵאֵימָתַי מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן? מִשְּׁעַת הַנָּחָתָן. אִינִי? וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַמִּצְוֹת כּוּלָּן מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּיתָן! אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מִשְּׁעַת הַנָּחָה וְעַד שְׁעַת קְשִׁירָה.

8 דברים רבה פתח ↗

כִּי מִי גּוֹי גָדוֹל וגו' דברים ד, ז, הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה קוֹרֵא אֶת שְׁמַע מַהוּ שֶׁיְהֵא לוֹ מֻתָּר לְהַמְתִּין אַחַר קְרִיאַת שְׁמַע וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים, שְׁלשָׁה תְּכִיפוֹת הֵן, תֵּכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה, תֵּכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם בְּרָכָה, תֵּכֶף לִגְאֻלָּה תְּפִלָּה, וּמִי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כֵן מַהוּ מַתַּן שְׂכָרוֹ, אָמַר רַבָּה בַּר אַבָּהוּ, אִם סָמַךְ וְשָׁחַט יְהֵא מֻבְטָח שֶׁקָּרְבָּנוֹ נִתְקַבֵּל. וְאִם נָטַל יָדָיו וּבֵרַךְ מִיָּד, יְהֵא מֻבְטָח שֶׁלֹא יְהֵא שָׂטָן מְקַטְרֵג בִּסְעוּדָתוֹ. וְאִם קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע וְנִתְפַּלֵּל מִיָּד, יְהֵא מֻבְטָח שֶׁתְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אַתְּ מוֹצֵא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים קְרוֹבָה וּרְחוֹקָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָחוֹק וְקָרוֹב. כֵּיצַד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים קְרוֹבָה, עוֹבֵד כּוֹכָבִים עוֹשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַעֲמִידָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אֶצְלוֹ, הֲרֵי קָרוֹב. וּמִנַּיִן שֶׁהִיא רְחוֹקָה, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה מו, ז: אַף יִצְעַק אֵלָיו וְלֹא יַעֲנֶה וגו', הֲרֵי רְחוֹקָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָחוֹק וְקָרוֹב, כֵּיצַד, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר' סִימוֹן מִכָּאן וְעַד לָרָקִיעַ מַהֲלַךְ ת''ק שָׁנָה, הֲרֵי רָחוֹק, וְקָרוֹב מִנַּיִן, שֶׁאָדָם עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל וּמְהַרְהֵר בְּתוֹךְ לִבּוֹ וְקָרוֹב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁמֹעַ אֶת תְּפִלָּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים סה, ג: שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ, אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כְּשֶׁיִּהְיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם בָּאִים לְהִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ, אַל תַּעֲנֶה אוֹתָן, שֶׁאֵין בָּאִין אֶצְלְךָ בְּלֵב שָׁלֵם, אֶלָּא הוֹלְכִין אֵצֶל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּהֶן וְאֵינָהּ עוֹנָה אוֹתָן, וְהֵן רוֹאִין צָרָתָן צָרָה, וּבָאִין לָהֶן אֶצְלְךָ, אַף אַתָּה לֹא תַעֲנֶה אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים יח, מב: יְשַׁוְּעוּ וְאֵין מוֹשִׁיעַ עַל ה' וְלֹא עָנָם, מַהוּ יְשַׁוְּעוּ, יְשַׁוְּעוּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּהֶן, וְלִכְשֶׁיָּבוֹאוּ אֶצְלְךָ, עַל ה' וְלֹא עָנָם. אֲבָל כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל קוֹרְאִין אֶצְלְךָ, מִיָּד שְׁמַע תְּפִלָּתֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים ד, ב: בְּקָרְאִי עֲנֵנִי אֱלֹהֵי צִדְקִי, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה אָמַרְתָּ בְּקָרְאִי עֲנֵנִי, חַיֶּיךָ עַד שֶׁלֹא תִקְרָאֵנִי אֲנִי אֶעֱנֶה אֶתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה סה, כד: טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה, שֶׁאֵין לִי אֻמָּה אַחֶרֶת אֶלָּא אַתֶּם, מִנַיִן, מִמַּה שֶׁקָּרֵינַן בָּעִנְיָן כִּי מִי גּוֹי גָדוֹל.

« משנת ארץ ישראל על משנה מנחות ח׳:ז׳ משנת ארץ ישראל על משנה מנחות י׳:א׳ »