משנת ארץ ישראל על משנה מנחות ו׳:ב׳

2 לפי כתב-יד קופמן

3 מנחת כהנים – מנחה שמביא כוהן פרטי מכל סיבה שהיא, כנדבה או כמנחת חוטא. התורה ציוותה על ייחודה של מנחת כוהנים: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" ויקרא ו טז. כאמור במשנה הקודמת הציע רבי שמעון שהקומץ יקרב לבד והשיריים לחוד. דבריו במשנה הקודמת שייכים בעצם לכאן. ומנחת כהן משיח – מנחת כוהן משיח היא המנחה שמביא הכוהן הגדול יום יום. היא נלמדת ממנחת המילואים שהוקרבה בשמונת הימים שבהם חנכו את המשכן ויקרא ו טו. על מנחת המילואים נאמר: "וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים קחו את המנחה הנותרת מאשי ה' ואכלוה מצות אצל המזבח כי קדש קדשים הוא" ויקרא י יב. פסוק זה הועבר למנחת כוהן משיח, וזו פרשנות פשוטה למקרא. גם יוספוס מדבר על מנחה זו שכולה למזבח קד', ג 257. ומנחת נסכים – על כך אין פירוט בתורה, וזה חידוש של תורה שבעל פה. למזבח – כולה למזבח ולא רק הקומץ, ואין בהם לכהנים – בניגוד למנחות שבמשנה הקודמת. בזה יפה כח המזבח מכוח הכהנים שתי הלחם ולחם הפנים לכהנים – כולם לכוהנים ואין בהם כלל קמיצה וכן קד', ג 256, וגם במגילת המקדש עמ' יט, ואין בהן למזבח בזה יפה כוח הכהנים מכוח המזבח – הביטוי "יפה כוח..." הוא למעשה סיכום הלכתי מקביל ונוסף. לאחר שאמרנו שכולה לכוהנים, הרי המסקנה ש"בזה יפה כוח הכהנים" היא מובנת מאליה, והיא חזרה על אותה הלכה.

4 למעשה המנחות נחלקות לשלושה סוגים:

5 1. אלו שנקמצות, ואז השיריים לכוהנים;

6 2. אלו שאינן נקמצות וכולן למזבח;

7 3. אלו שאינן נקמצות והכוהנים אוכלים את כולן. אלו אינן מנחות אלא לחם הפנים ושתי הלחם, והם נזכרים כאן רק להשלמת התמונה.

8 למעשה משנתנו חוזרת על הנאמר לעיל בפרק הקודם, שם דובר על מנחות שיש להגישן, וכבר רבי שמעון ניסח שבמקום שאין קמיצה אין הגשה. רשימת המנחות שאינן נקמצות היא הרשימה של משנה א שלנו. המנחות שבמשנתנו מופיעות שם בסוף משנה א, ושתי הלחם ולחם הפנים במשנה ו. עם זאת, במשנה בפרק הקודם הוזכרו עוד מנחות שאינן מוגשות, כלומר אינן נקמצות.

9 לשאלה זו של אכילה מתייחסים גם מקורות אחרים מהתקופה.

10 על הלכה זו חלקו הצדוקים. במגילת תענית אנו שומעים על מועד "בעשרים ושבעה ביה במר חשוון תבת סולתא למיסק במדבחא". הסכוליון הפירוש האמוראי למגילה מציע הסבר לתאריך ולמאורע סתום זה. אנו מציגים את שתי הנוסחאות זו מול זו. הדפוס מאמץ את הנוסחה הארוכה יותר, בפיתוח מה.

11 הוויכוח על מנחת בהמה

12 פסקה זו זכתה לדיון ארוך במחקר. היו שעסקו בה אף מבלי לקשרה למשנתנו, ולאחרונה דנו בכך רגב ונעם, ומן הראוי לדקדק במקורות אלו מעט יותר. מנחת בהמה היא מקבילה למנחת נסכים להלן פ"י מ"ו, ולפי שמה היא באה עם קרבן הבהמה. גם הנימוק בסכוליון הוא שניתנת לכהנים הזכות לאכול סולת עם הבשר, ולא רק סולת לבדה. תיאור הוויכוח הוא כמובן מאוחר, וחז"ל מעמידים את עמדת הצדוקים בצורה נלעגת. עם זאת, לפחות הטיעון הפרושי הוא שהצדוקים מפרשים את הכתוב לטובתם הכלכלית מתוך רצון לזכות בסולת, ולאפשר לכוהנים לאכול בשר עם מנת פחמימות. מה סברו הצדוקים לגבי מנחת סולת הבאה כנדר סולת בלבד? על כך אין תשובה בקטע, אבל מן הסתם איש לא ערער על הכתוב בתורה עצמה. משנתנו המייצגת את עמדת הפרושים מתירה את המנחה לאכילת כוהנים, ומן הסתם הכוהנים הצדוקים לא חלקו על הלכה זו המטיבה עמם. יש להניח שהצדוקים עצמם לא נימקו את עמדתם בטיעון כלכלי גס זה, אלא נאחזו בטיעון שמנחת נסכים היא כמנחת נדבה, אבל אין בכך כדי לקבוע מה היה המניע שמאחורי קביעת ההלכה. מכל מקום, הפרושים מאשימים את הצדוקים בפשטות בפרשנות מוטה לטובתם הכלכלית. גם אם לא זה הטיעון הצדוקי הרשמי, ההאשמה עומדת במקומה. אנו מתוך ראייתנו החברתית איננו רשאים להתעלם מפרשנות כלכלית זו, גם לו לא הייתה נזכרת במקורות.

13 מכל מקום, במגילת "מקצת מעשי תורה" מצוי משפט קטוע נוסף: "ואף שהמנ כלת על על החלבים והבשר ביום זיבחם?...". נראה לקבל את ההצעה של רגב שהפסוק מדבר על מנחה, הפעם עם מנחת בהמה העולה עם הבשר על המזבח. המדובר, אפוא, בקרבן שלמים או בקרבן עולָה של יחיד או של ציבור. אם כן, הרי שזו עמדה ההולמת את דברי חז"ל שמנחת הנסכים כולה כליל. אבל בדרך כלל העמדות שבחיבור "מקצת מעשה תורה" הן פולמוסיות, הרי שיש להסיק שמדובר במנחת שלמים. בני הכת סבורים שכולה כליל, וכנראה הפרושים או הצדוקים סבורים שנאכלת על ידי הכוהנים. משנתנו אינה מזכירה את מנחת השלמים, אבל הפסוק בתורה אומר "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן הזרק את דם השלמים לו יהיה" ויקרא ז יד, וקשה להניח שהיה מי שיחלוק על פסוק זה. הבשר ניתן לזובח ולכוהנים ניתנות מתנות כהונה, וכנראה גם המנחה. המשפט ב"מקצת מעשה תורה" מדבר על קרבן עולה או על קרבנות ציבור, וכנראה חלוק על העמדה הצדוקית וכדעת הפרושים.

14 בעל ספר היובלים קובע שכל המנחות עולות כליל למזבח: "וכל חלב הכליל תעלה על המזבח בסלת וקרבן המנחה עם נסכו תעלה הכל יחד על המזבח אשה ריח נחוח לה' ". כפשוטם של דברים כל המנחות, כולל מנחת הסולת, עולות למזבח, זאת בניגוד לפסוקי המקרא שהבאנו.

15 יוספוס מספר שמנחת נסכים, כלומר מנחה הבאה עם קרבן בהמה, הייתה עולה למזבח: "את הקמח שורפים על המזבח בלול בשמן" קדמ', ג 233. אבל דין מנחת הסולת שונה: "ואם הביא מישהו סולת בנדרו, בלא קרבן היה זורק קומץ ממנה על המזבח כתרומה והשאר היו הכהנים לוקחים לאכילה אם מבושל – משום שהוא בלול בשמן, ואם בצורת חלות לחם" קד', ג 235. אם כן, יוספוס נוקט כאן לא רק את העמדה של חז"ל אלא גם משתמש בחלוקה שלהם.

16 סיכום הדעות השונות מופיע בטבלה.

17 אכילת מנחה

18 על רקע כלל כיתתי זה בולטת עמדתם של הצדוקים, וההאשמה שהם מוּנעים מאינטרס כלכלי אפשרית, או לפחות סביר שתועלה, גם אם הם הונעו על ידי גישה תאולוגית משלהם. דרכו של עולם היא שהגישה התאולוגית מחזקת את האינטרס הכלכלי, בבחינת צבת בצבת עשויה, וגם אם הקשר לא תמיד היסטורי, כך מפרשים זאת החולקים.