משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני ב׳:ה׳

5 שתי המשניות הבאות עוסקות בדיני תערובת של מעשר שני וחולין. יש להניח שהן שובצו כאן משום שהעורך רצה לכנוס את כל הדינים שבא בהם לביטוי המיוחד שבמעשר שני, ואפשרויות לפתור בעיות הלכתיות בעזרת המרכיב של פדיון. דין תערובת שנוי בעיקר בפרק החמישי של מסכת תרומות. הגישה שם היא שבדרך כלל המיעוט בטל באחד למאה, או מעט מאוד יותר. לעומת זאת בפרק השביעי באותה מסכת יש גישה מקלה בהרבה מ"ה-מ"ז. המיוחד במעשר שני ובהקדש הוא האפשרות לבחור באפשרות של פדיון במקום ביטול.

6 מעות חולין ומעות מעשר שני שניתפזרו מה שליקט ליקט למעשר שיני עד שישלים – העיקרון הוא שהמלקט אוסף מעות והמעות הראשונות שהוא אוסף הן של מעשר שני. אם יאסוף את כל המעות שהתפזרו אזי אין כל חשיבות כלכלית לשאלה מה הן מעות מעשר שני ומה הן מעות חולין, אבל מבחינה הלכתית אם לא יוחלט מהן מעות מעשר שני כל המעות אמורות להיות קודש מספק. יתר על כן, אם הצליח לאסוף רק חלק מהמעות המעות שנאספו הן מעשר שני, כך שמעשר שני לא יפסיד. שתי אפשרויות להבין את המשנה. או שהמשנה מניחה שהמעות הראשונות נחשבות למעשר, ומעין זה קבעה המשנה בתרומות פ"ז. במסכת תרומות אפשרות זו היא בעצם פיקציה שנועדה ליצור בצורה מלאכותית אפשרות שהתערובת לא תגרום לאיבוד פֵרות. האפשרות השנייה היא שהמלקט מבצע מעין פדיון של מעשר שני וכאילו מצהיר שאם המעות שליקט הן מעות חול הרי הן מחוללות על מעות מעשר שני. הירושלמי נג ע"ג מפרש לפי הפירוש השני ומפרט את הנימוקים לכך:

7 1. "אמר רבי זעירה כדי לשכר שיני, שמא יאבדו השאר, ויהיו אילו שבידו תפוסין על השני". כלומר, המטרה היא למנוע הפסד מעשר שני "שמא יאבדו השאר" חלק מהמעות של הסלע השני יאבדו.

8 2. "אמר רבי זעירה וצריך להתנות ולומר אם אלו שלמטן שני, יהיו אלה שבידי תפוסין עליהן". כלומר, למעשה מתבצע מעין דיון או תנאי שלפיו המעות שנלקטו הם תמורת מעות המעשר השני המקוריות.

9 מרכיב הפדיון חוזר גם בספֵרות הראשונים רמב"ם, רא"ש ואחרים, אף שאינו במפורש במשנה. הרא"ש, למשל, אף מוסיף ותובע פדיון כפול, כפי שנברר במשנה הבאה.

10 והשאר חולין – אמנם יש מקום לחשש שחלק ממה שנותר הן מעות המעשר השני המקוריות, אך אלו כבר הוחלפו ונפדו. אם כן, אין זה דין רגיל של תערובת וביטול, אבל יש מוצא של מעין פדיון "על תנאי" שאם אלו מעות מעשר שני הן נפדו. עם כל זאת אין זה מוצא של לכתחילה, שכן יש בו סרך מסוים. מותר לפדות פֵרות במעות, ומעות נחושת מותר להחליף במטבע יקר יותר, מכסף, אך חכמים מסתייגים מהחלפת מעות במעות זהות. אבל במקרה זה הדבר הותר כדי למנוע נזק כספי.

11 אם בלל וחפן לפי חשבון – "בלל" פירושו ערבב את המעות, ו"חפן" פירושו אסף את המטבעות בחופנו, ובכך גרם לערבוב מוחלט ביניהם. הדין שונה מהרישא והחלוקה היא "לפי חשבון", כלומר הוא מחזיר למעשר שני את מה שאבד ואם אבדו מעט מהמעות מתחלק ה"נזק" בין מעשר שני וחולין. רוב המפרשים מבינים שהסיפא בלל וחפן היא המשך הרישא. אם ליקט בצורה מכוונת חל הדין הקודם, אבל אם ערבב את המעות שהתפזרו – הכול לפי חשבון. כך גם יוצא מהירושלמי האומר שאם לקט בצורה מסודרת שורה אחרי שורה "על אומן" הרי זה כמו "חפן ובלל", ורק אם ליקט מכאן ומכאן, כלומר תוך כדי ברירת המעות, חל הדין הראשון של הרישא. הרמב"ם פירש שבלל וחפן את המעות עוד לפני שהתפזרו, אך לא זכינו להבין את האבחנה, ונראה שאין זה משנה מתי התערבבו המעות, לפני הנפילה או לאחריה. הגורם הקובע הוא שעתה המעות מעורבות.

12 בין הרישא לסיפא

13 השאלה היא מה ההבדל בין הרישא והסיפא. ייתכן שברישא דובר על מצב שבו כל המעות נמצאות ואין כלל חשש של הפסד, לא לחולין ולא למעשר השני, על כן נהגו בכבוד בכספי המעשר השני והכספים הראשונים שהורמו הם למעשר שני, אבל הפתרון ההלכתי המלא הוא בעצם הפדיון. מבחינה זאת אין הבדל אם המעות הראשונות הן למעשר או השניות. במקרה השני הסיפא יש חשש להפסד, על כן קובעים חכמים שאין לגלגל את ההפסד על אחד הצדדים, ולכן "לפי חשבון". גם בדרך פתרון זאת יש לבצע הליך של פדיון ולקבוע שהמטבעות שבידי הבעל תפוסות על מעות המעשר השני המקוריות. הסבר זה אפשרי, אלא שאין הוא מתאים לדברי הירושלמי. הירושלמי קובע שהמעשר השני אמור להשתכר מההסדר, ואילו לפי פירושנו ההפסד מתחלק תמיד בין הצדדים.

14 בתלמוד הירושלמי לא נאמר על מה אמר רבי זעירא את דבריו. לכאורה ניתן היה להסב את דבריו על הרישא, כמו שכתבנו לעיל, אך אולי הוא אמר דבריו על הסיפא. ברם, רבי זעירא מדבר על השתכרות המעשר השני, ומצב כזה קיים רק ברישא.

15 דרך ההסבר שנקטנו בה מותירה אותנו עם שני קשיים מרכזיים. האחד הוא שהליך הפדיון אינו נזכר כלל, אף שהוא מרכיב מהותי בפתרון ההלכתי של המשנה. כל זאת אף שבמשנה הבאה זה הפתרון ההלכתי, ושם נזכר הפדיון כדרך הפתרון הרגילה. מעבר לכך, לא מובן ההבדל בין הרישא והסיפא. אנו תלינו את ההסבר בשאלה האם המעשר השני והחולין ניזוקים או שיש די מעות לשניהם, אבל המשנה אינה מדגישה אבחנה זאת אלא את ההבדל בין נתפזרו ובין חפן ובלל. גם הסבר הירושלמי שלא ציטטנו מדגיש שהרישא היא רק כשהוא אוסף את המטבעות ללא כל ברירה "מכאן ומכאן", אבל אם הוא אוסף אותם לפי הסדר "על אומן" הרי זו כבלילה: "אמר רבי יונה והוא שליקט מיכן ומיכן, אבל אם ליקט על אומן כבולל וחופן הוא" ירו', נג ע"ג. אם כן, ההבדל בין הרישא והסיפא הוא בבלילה ולא בהפסד.

16 על כן דומה שעלינו לחזור לראשית דברינו. כאמור יש במשנת תרומות גישה מקלה הקובעת שבכל תערובת של כמויות שוות אנו מניחים לבעלים להרים את חצי התערובת ולהניח, באופן מלאכותי, שהיא החולין: "שתי קופות... אכל אחת מהן פטור והשניה נוהג בה כבתרומה" משנה, תרומות פ"ז מ"ה. המשנה מהלכת בדרך זו. אם הפֵרות פזורים ומתלקטים ללא ברירה אנו מניחים שמה שנלקט ראשונה הוא מעשר, והדבר נעשה כדי שהמעשר ירוויח. אבל אם הוא ערבב אותם בעצמו על ידי כך שחפן ובלל או חפן או בלל, אי אפשר עוד להניח את ההנחה המלאכותית, ואז החלוקה היא לפי חשבון. לפי הסבר הירושלמי והמפרשים יש לבצע גם תהליך של פדיון להשלמה, ואילו לפי הסברנו אין צורך בפדיון כלל, ולשאלה זו נשוב להלן. כאמור, דרך ההסבר שנקטנו בה מבוססת על אותה עמדה הלכתית המופיעה במסכת תרומות ואשר לא נתקבלה להלכה, והיא דעת מיעוט במשניות, על כן נמנעו המפרשים המסורתיים מדרך זו.

17 זה הכלל המיתלקטין למעשר שני והניבללין לפי חשבון – זהו סיכום שאינו מוסיף דבר, אלא מנסח את ההלכה באופן כללי יותר. הירושלמי דן בשאלה האם הכלל חל על כל הפֵרות או רק על חלק מהם, ומסכם: "רבי יוסי בירבי בון בשם רבי הונא, סלקת מתניתא! הנבללין והנחפנין לפי חשבון" ירו', נג ע"ג. "סלקת מתניתא" הוא מינוח לסיכום ההלכה, כן עולה מהמשנה. כאמור המשפט מיותר, ואכן אין הוא מופיע בכתב יד אוקספורד א. המשפט של רב הונא מהירושלמי שצוטט מצביע על סיכוי סביר שהוא לא היה לפני הירושלמי, רב הונא מסיק אותו מהדוגמה במשנה, ואם היה כתוב, מה חידש רב הונא? עם זאת, המשפט נמצא בכל כתבי היד חוץ מ-א. כפי שנראה להלן ניתן להציע למשנה פירוש נוסף, לפי התוספתא, ואז המשפט בירושלמי יהפוך למשמעותי ומחדש.

18 בתוספתא יש מקבילה למשנה המנסחת את ההלכה באופן שונה: "מעות חולין ומעות הקדש שנתפזרו, משלקט לקט הקדש. אחד מעות במעות, פירות בפירות, ורמונין ברמונין, וכל דבר שדרכו ליבלל, אבל דבר שאין דרכו ליבלל מה שלקט לקט לשניהם ומה שהותיר הותיר לשניהם" פ"ב ה"ד. כבר העירו המפרשים שיש לתקן את נוסח התוספתא ולקרוא: "...פֵרות בפֵרות, ורמונין ברמונין, וכל דבר שאין דרכו ליבלל, אבל דבר שדרכו ליבלל מה שלקט לקט לשניהם ומה שהותיר הותיר לשניהם". פירוש התוספתא כך הוא: התוספתא מדברת על הקדש, ודין הקדש הוא כמעשר שני, שניהם קודש. בתוספתא האבחנה היא בין סוג החפצים שהתערבבו. ברישא מדובר במקרה שהתערבבו פֵרות שלמים או רימונים, והם מכונים "דבר שאין דרכו להיבלל", ובסיפא מדובר בדברים הנבללים, כלומר בחפצים שחל עליהן דין תערובת. וזאת לדעת שהרכבה של שני סוגי חפצים שגם לאחר ההתערבבות ניתן להפריד ביניהם אינה נחשבת לתערובת. כך, למשל, בעלי חיים שלמים או פֵרות שדרכם להימנות, כלומר להימכר לפי מניין ולא לפי משקל. בסיפא מדובר על זיתים, חיטים או ענבים שאין דרכם להימנות, והם בבחינת הנבללין. ליברמן מפרש שפירוש זה עולה גם מקטע אחר בירושלמי הדן בשאלה מהם הנבללין, רק הפֵרות שהוזכרו או פֵרות נוספים, וכן הסיכום של הירושלמי שציטטנו: "סלקת מתניתא! הנבללין והנחפנין לפי חשבון". אם כן, מסקנת התוספתא היא שיש שני סוגי חפצים, כפי שפירשנו. ניתן בדוחק לפרש את המשנה לפי התוספתא, אך קל יותר להניח שהתוספתא משקפת גישה הלכתית אחרת מזו של המשנה.