משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני ב׳:ד׳

4 כרשני מעשר שיני יאכלו צמחונים – כרשינין הם מסוגי החציר הראויים בעיקר למאכל בהמה. הם חייבים במעשרות אך חיובם הוא קל יותר, ויש לכך ביטוי בסדרת הלכות, כולל משנתנו, וכפי שאמרנו במשנה הקודמת. ההתחבטות שהצענו לעיל בכל הנוגע לפירוש המשנה חלה גם על משפט זה במשנה.

5 וניכנסים לירושלם ויוצאין – בדרך כלל אין להוציא פֵרות שנכנסו לירושלים, ואף אין לפדותם. רבן שמעון בן גמליאל חולק על כלל זה להלן פ"ג מ"ה. בירושלמי נג ע"ג מועלות שתי הצעות: או שמשנתנו כרבן שמעון בן גמליאל ודין כרשינין כדין כל פרי, או שהקלו בכרשינים במיוחד. כפשוטו יש עדיפות מכרעת לפירוש השני, שהרי כרשינים מוצגים כמזון מיוחד ולא כפרי רגיל. בכל מצב מדובר על הוצאה זמנית, ואחר כך יש להחזיר את הפֵרות כדין כל פֵרות מעשר שני רבי יהוסף אשכנזי.

6 ניטמאו רבי טרפון אומר יתחלקו לעיסות – פרי מעשר שני צריך לאכול בטהרה ואם נטמא אסור לאכלו, ובכרשינים הקלו ואִפשרו לאכלם בצורה מיוחדת. מכינים מהם עוגיות קטנות שכל אחת מהן פחותה מכדי שיעור טומאה.

7 וחכמים אומרים יפדו – ניתן לפדות את המעשר השני, והכסף יהא כדמי מעשר שני לכל דבר. לפי ההקשר משמע שהמדובר בירושלים עצמה, אם לאו אין בכך כל חידוש, וברור שתמיד ניתן לפדות פֵרות מעשר שני מחוץ לעיר ותחומה. את דברי חכמים ניתן להבין בשתי צורות, כמבואר בטבלה: או שרבי טרפון דורש דווקא חלוקה והוא מתנגד לפדיון, או שהוא מאפשר גם חלוקה וגם פדיון. אותה התחבטות קיימת לגבי חכמים, כמוצג בטבלה. להלן נחזור לשאלה זו.

8 פדיון כרשינים שנטמאו

9 המסומן בקו הוא מה שנאמר במפורש

10 שיעור טומאה הוא בדרך כלל "כזית": "בא הכתוב ללמדך שאם אכל כזית מכולם שהוא לוקה את הארבעים ומיכן אתה דן לכל איסורים שבתורה" ספרי במדבר, כד, עמ' 29, וכן במקבילות רבות לעניינים שונים. אבל במשנת תרומות שנשנה בה דין דומה ראו להלן נאמר: "יתחלקו לעיסות כדי שלא יהא במקום אחד כביצה" פ"ה מ"א, אם כן כאן ביצה היא המידה הקובעת. ואכן, במקורות מופיעות שתי המידות הללו; לעתים מופיעה רק אחת מהן ולעתים שתיהן כשתי עמדות חולקות, אחת מיוחסת לרבי מאיר והאחרת לרבי יהודה.

11 מכל מקום, אם הכרשינים הם בכמות קטנה מכזית או כביצה אין הם טמאים. אלא שאפילו אחרי הסבר זה ההצעה של רבי טרפון בעייתית. באופן כללי קבעו חכמים שלכל איסור יש שיעור מינימלי, ומה שפחות מן השיעור אינו בכלל האיסור. ברם, דווקא לעניין אכילת מעשר שני מצינו גם דעה שונה: "אכל טבל, ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו. כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב? רבי שמעון אומר כל שהוא, וחכמים אומרים כזית. אמר להם רבי שמעון אין אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא חייב? אמרו לו מפני שהיא כברייתה. אמר להן אף חטה אחת כברייתה" משנה, מכות פ"ג מ"ב. שני התלמודים פירשו שדברי רבי שמעון נאמרו על כל האיסורים ומשעה שאכל כלשהו התחייב לפחות במלקות, כפי שנאמר: "האוכל מגיד הנשה כזית סופג ארבעים, אכלו ואין בו כזית חייב" משנה, חולין פ"ז מ"ג. עמדתו של רבי שמעון מוצגת כאילו היא חריגה ומנוגדת לעדויות רבות שטומאה כזית נזכרת בהן, ברם למעשה אין הדבר כן. דברי רבי שמעון לא נאמרו רק על משנתנו. הדוגמה שהוא מביא מתייחסת גם לעניין אכילת נבלה. עם זאת, אין להסיק מכאן שהוא מתנגד לכל מערכת השיעורים כזית או כביצה בכל הנושאים האחרים. עמדה דומה מיוחסת, לפי חלק מהחכמים שפעלו בשלהי ימי הבית השני, לשמאי הזקן, בניגוד לבית שמאי ולבית הלל, ונעסוק בכך בפירושנו למשנת ערלה פ"ב מ"ד-מ"ה.

12 בפועל לא התירו גם חכמים לאכול פחות מכשיעור וקיימת מוסכמה כללית שהדבר אינו ראוי, או אף "אסור", אם כי אינו בכלל האיסור עצמו. בתלמוד הבבלי מתנהל ויכוח על אכילת "חצי שיעור" והמוסכמה הכללית היא שיש בכך עוון, אם כי העונש על כך פחות. המחלוקת היא בשם אמוראי ארץ ישראל, אך מופיעה רק בתלמוד הבבלי. היא אופיינית לגישתו המשפטית של התלמוד הבבלי. מכל מקום, לא נראה שהיה מי שראה באכילת חצי שיעור של איסור היתר מלא.

13 ניתן להעמיד את רבי טרפון שלא כרבי שמעון, אך ייתכן גם שזו דעת הכול. סתם פֵרות מעשר שני שנטמאו אין לחלקם לעיסות, אך הקלו בכרשינים משום שהם ספק מזון.

14 במשנת תרומות שנינו: "סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין, או למעשר ראשון, או למעשר שני, או להקדש... ואם למעשר שני או להקדש נפלה הרי אלו יפדו, ואם טמאים היו אותן החולין, יאכלו נקודים או קליות או ילושו במי פירות או יתחלקו לעיסות כדי שלא יהא במקום אחד כביצה" פ"ה מ"א. במשנת תרומות הפתרון הראשון הוא פדיון מעשר ראשון, ואם נטמאו הפֵרות ניתן להשתמש בהם כך שלא יקבלו טומאה. במשנתנו אין מזכירים את האפשרות של לישה במי פֵרות או אכילת ניקודים, משום שאין זו דרך טיפול בכרשינים. אפילו לאחר הסבר זה ההבדלים בולטים.

15 ושלתרומה – בתרומה מחמירים מבמעשר שני, ולשם כך הובאה המשנה כפי שאמרנו במשנה הקודמת.

16 בית שמי אומרים שורים ושפים בטהרה ומאכילים בטומאה – סדר העבודה בכרשינים, כפי שהוא עולה ממשנתנו, הוא שלאחר הקטיף שורים את הכרשינים במים, שולים אותם ואז "שפים" אותם, כלומר משפשפים ביד או במכשיר טחינה רֵחיים כדי לרכך את הגבעולים ולרסקם, ואז מאכילים אותם לבהמה. עד השלב האחרון ניתן להסב את הכרשינים למאכל אדם ולכן בית שמאי תובעים לאכלם בטהרה, בשלב האחרון הם כבר בוודאי מאכל בהמה ויצאו מגדר תרומה.

17 ובית הלל אומרים שורים בטהרה – וכל יתר העבודות ניתן לבצע בטומאה.

18 ושפים ומאכילין בטומאה. בית הלל אומרים שורים בטהרה ושפים ומאכילין בטומאה – המצוי בסוגריים נכתב ונמחק ולא נוקד, הווה אומר שנמחק עוד לפני שלב הניקוד, והוא הכפלה מיותרת.

19 שמי אומר יאכלו צריד– שמאי הזקן עצמו מחמיר יותר ומחייב לאכול את הכרשינים רק יבשים, כדי שלא ייטמאו. אין הוא תובע את הפתרון של חלוקה לעיסות, אולי משום שלדעתו תרומה מטמאת בכלשהו, ואכן היו תנאים שייחסו לו עמדה זו ערלה פ"ב מ"ד-מ"ה.

20 רבי עקיבה אומר כל מעשיהם בטומאה – רבי עקיבא מקל יותר מבית הלל; ניתן לומר שהוא מהלך בשיטתם ומקל יותר. ממשנתנו ניתן להבין שרבי עקיבא חולק על בית הלל, ולא היא. מהתוספתא וממשנת עדיות ברור שזו העמדה שהוא מייחס לבית הלל, וכן שנינו: "כרשינין של מעשר שני יאכלו צמחונין. של תרומה בית שמיי אומרים שורין בטהרה ושפין ומאכילין בטומאה ובית הלל אומרים שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר בית שמאי אומרים שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה ובית הלל אומרים כל מעשיהן בטומאה. אמר רבי יוסי זו משנת רבי עקיבא, לפיכך הוא אומר ינתנו לכל כהן, וחכמים לא הודו לו" תוס', פ"ב ה"א – המשפט האחרון יבואר להלן. במשנת עדיות חוזרת מחלוקת זו ללא ההקדמה על כרשיני מעשר שני פ"א מ"ח. נוסח התוספתא משובש במקצת, ונראה שיש לתקנו בהתאם למשנה. אם כן, שתי מסורות קיימות על המחלוקת הקדומה. משנתנו כרבי יהודה, המסורת המיוחסת לרבי מאיר היא המסורת של רבי עקיבא, ורבי יוסי מעיד כי רבי מאיר מוסר את דברי רבו. רבי עקיבא היה רבו המובהק של רבי מאיר, ולעתים קרובות הוא מוסר את תורת רבו מבלי לומר זאת במפורש. דברי רבי יוסי הם עדות לכך. ההנחה שרבי מאיר מוסר בסתם את תורת רבי עקיבא היא אבן הפינה במערכת שושלת המסירה ועריכת המשנה שמשחזר גולדברג. משנתנו היא עדות מעניינת לשחזור זה. עם כל זאת, לדעתנו אין להרחיק לכת ולקבוע מסגרת אחידה לכל דברי רבי מאיר. הוא אכן מוסר חוזר לעתים קרובות במדויק את דברי רבו, אך לא תמיד כן. אי אפשר לקבוע כי כך הדבר בכל המקרים, וכל מקרה זקוק לראיות משלו.

21 מה שמשנת עדיות מייחסת לכרשינים מיוחס במשנתנו לתלתן, ודומה שדינם שווה וכל מקור בחר בדוגמה אחרת.

22 הדין במשנתנו נשנה גם במסכת עדיות פ"א מ"ח, אלא ששם מופיע רק הקטע מ"כרשיני תרומה" ואילך. נראה שזה היה הגרעין הראשון של המשנה כפי שנשנתה בדור יבנה, כולל דברי רבי עקיבא. במשנת עדיות היא מנויה בסדרה שבה מוסיף תנא מאוחר למחלוקת בית שמאי ובית הלל, מכאן שאכן דברי רבי עקיבא נכללו כבר במשנה הראשונה. משנה זו נלקטה לפרקנו, והעורך הוסיף לה משפט קישור למשנה הקודמת. במשפט זה נאמר שכרשינים הם כתלתן, ונוספו דברי רבי טרפון. המשפט הוא אפוא גם מדור יבנה, אבל אינו במשנת עדיות. בתוספתא שנצטט להלן מופיע ניסוח נוסף, מאוחר עוד יותר, והוא כולל מחלוקת של חכמי דור אושא בדבר המחלוקת הקדומה.

23 נתינת תרומה לכוהן עם הארץ – האכלת בהמה בתרומה

24 אחת התוצאות של המחלוקת שלפנינו היא השאלה האם מותר לתת כרשיני תרומה לכוהן עם הארץ. עם הארץ חשוד על טומאה ולכן אסור לתת לו תרומה, אבל אם כל מעשיה בטומאה מותר יהא לתתה לעם הארץ. ואכן, במשנת חלה שנינו: "ואלו נתנין לכל כהן... כרשיני תרומה רבי עקיבא מתיר וחכמים אוסרים" פ"ד מ"ט. רבי עקיבא לשיטתו, שכל מעשיה בטומאה. חכמים כאן הם רבי יהודה. סביר להניח שרבי עקיבא כאן הוא כבית הלל, ואף הוא מודה שבית שמאי חולקים, אך ההלכה היא כבית הלל, ולכן הוא אומר שכרשיני תרומה ניתנים לכל כוהן. מכל מקום, אין טעם להעמיד מחלוקת בין התוספתא והמשנה שלנו ומשנת חלה כאילו רבי עקיבא שבמשנה אינו מכיר במחלוקת הקדומה, ורק מחווה את דעתו פוסק שכל מעשיה בטומאה. לעתים קרובות מצינו מחלוקות בין המקורות, ואנו מהלכים בדעה שאין לעוות את לשון המקורות כדי ליצור הרמוניזציה מלאכותית. אבל במקביל גם אין ליצור מחלוקות במקום שניתן לפרש שכל המקורות עולים בקנה אחד. הראיה לפירושנו היא שבתוספתא אומר רבי יוסי במפורש שזו מחלוקת בית הלל ובית שמאי לפי השיטה המיוחסת לרבי מאיר שיטת רבי עקיבא, על כן הוא אומר שמותר לתת כרשיני תרומה לכל כוהן. אם כן, הניסוח הכוללני שלפי רבי עקיבא "כל מעשיה בטומאה" הוא אכן רק לשיטת בית הלל, ואף רבי עקיבא מוסר שבית שמאי חולקים.

25 עד כאן ההלכה, אבל כבתחומים אחרים של תרומה אנו שומעים גם על נוהג חסידי? של החמרת יתר: "מעשה בכהן אחד שנפלה עליו אש, ואכלה ממנו שלשים זכרים כרים וששים בגדים, ועשרים וארבעה כדים של יין, ועשרת כדים של שמן, ושאר ממון. בא וישב לפני חכמים, אמר להן: רבותיי נפלה עלי אש, ואכלה ממני שלשים זכרים כרים, וששים בגדים, ועשרים וארבעה כדים של יין, ועשרת כדים של שמן ושאר ממון שהיה לי, היכניסו חכמים יגון ואנחה כנגדו. אמרו: לא זזו משם, עד שבא אדם שאינו בקי בהלכה כלום. אמר לו: המאכיל את בהמתו תרומה מהו? אמר לו מותר אמר לו שמא אסור? אמר לו לאו. אמר לו אני כהן, והאכלתי את בהמתי תרומה. וכששמעו חכמים בדבר ענו כולם כאחת ואמרו: ברוך המקום ברוך הוא, שאין לפניו משוא פנים. וכי תרומה שאין לה אוכלין, וקדשים שאין לה להן אוכלים, כלום הולכים אלא לשריפה? אלא עשיתה שלא כדין. אמר להן, הלא כרשיני תרומה מאכילין אותם לבהמה ולחיה ולתרנגולין זו משנתנו ותרומות פי"א מ"ט. אמרו לו: לא אמרו אלא מפני שהן מאכל בהמה, ובשני רעבון בני אדם אוכלין אותם, לפיכך גזר עליהן דוד בשני רעבון, והתירו והתירום למאכל אדם בהמה. מיכן אמרו, כל המאכיל את בהמתו תרומה, בין תרומת הארץ ובין תרומת חוצה לארץ, עליו הכתוב אומר בוזה דרכיו יומת" תנא דבי אליהו, פי"ג פי"ד, עמ' 67.

26 אם כן, לפנינו נוהג מחמיר. הכוהן מצטט את משנתנו, וחכמים טוענים שהעושה כן חייב בעונש חמור. עוד אנו שומעים שמשנתנו היא דין תורה אבל בשנת הרעבון גזרו החמרה, וכאילו משנתנו היא מלפני ימי דוד. ברור, אפוא, שיש כאן מגמת החמרה, אולי עקב שנות המצוקה שבהן הפכו הכרשינים למזון אדם. כן אנו שומעים שאותה הלכה חלה גם על עצמות הקודשים, שבמשנתנו גם הם מותרים ואילו במדרש תנא דבי אליהו שצוטט איסורם חמור ומובהק עוד יותר קודשים שאין להם אוכלים=עצמות. כאן ודאי שאין השפעה של שני רעבון, שכן אין מדובר בהלכה שקיימו אותה הלכה למעשה, והשינוי הוא עקרוני ולא מעשי. במבוא למסכת תרומות עמדנו על כך שלעתים חלו בדיני תרומה החמרות שמקורן אינו משפטי-הלכתי אלא בתחושת הקודש.

27 המשנה עדיין מניחה שכמעט כל כוהן זכאי לקבל את מתנות הכהונה. הכוהנים נהגו להקפיד על דיני טהרה, ואף נהגו סלסול בעצמם והחמירו אף יותר משדרשו חכמים בתחומים רבים. מאוחר יותר נוסחו הלכות שבאו להדיר את הכוהנים שאינם תלמידי חכמים. מהלך זו הוא חלק מעימות סמוי בין חכמים וכוהנים על ההנהגה הדתית, וחכמים מדגישים שאמנם הכהונה היא "משאב כוח" ומקור לסמכות דתית, אך לימוד התורה הוא חשוב יותר, ומהווה למעשה תנאי לכהונת אמת. במשנתנו מרכיב זה סמוי, וההנחה היא שרוב הכוהנים מקפידים, לא כן במקורות אחרים.

28 מתן התרומות הותנה בכך שהכוהן יהא חבר וישמור על דיני טהרה. הנימוק בעיקרו טכני, שכן אין למסור תרומה למי שחשוד על אכילתה שלא בטהרה: "מה אהרן חבר אף בניו חברים. מיכן אמרו: אין נותנים מתנות אלא לחבר". "חבר" בהקשר זה אינו בהכרח לומד תורה. בתקופת המשנה והתלמוד היו למונח זה שתי משמעויות: "חבר" שומר על טהרה מחד גיסא, וחבר אחר הוא מי ששייך למעגל לומדי התורה, אף אם אינו חכם או תלמיד. יש להניח שקיימת הייתה זיקת קרבה חברתית בין שני המובנים, ובדרך כלל מי שהיה חבר לעניין טהרות היה גם מקורב ללומדי תורה. במקרה שלפנינו מדובר בכוהן, וכאמור הקפידו כוהנים על טהרתם, ללא זיקה לעולמם של חכמים. מותר לנו, אפוא, להסיק שחכמים תבעו להפנות את התרומות לכוהנים "חברים", כלומר לאלו הקרובים לחברת החכמים.

29 בדרך דומה יש להבין עדויות מספר שלפיהן זכה אהרן להתמנות לכוהן בזכות תורתו: "אהרן לא זכה לכהונה אלא בזכות התורה, שנאמר: כי שפתי כוהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו", והוא הדין בדרשות נוספות שכבר עסקנו בהן. אין זו תביעה הלכה למעשה, אך יש כאן בבחינת אווירה ורקע עקרוני לעולם ההלכתי.

30 במקורות אחרים הדברים מפורשים יותר: "את מוצא שתי תרומות בחר הקדוש ברוך הוא, אחד למשכן ואחד לכוהנים, תרומת כוהנים, על מנת שיהיו בני תורה. אמר רבי ינאי: כל כוהן שאינו בן תורה, מותר לאכול על קברו תרומה... אמר רבי יצחק בשם רבי יוחנן... כיון שאינו בן תורה, אינו יודע להבדיל בין קודש לחול ובין הטמא לטהור. ואומר: קדשי בזית ואת שבתותי חללת. למה מבזה את הקדשים? שאינו יודע לשמור שבת. ראה כמה חביבה תרומת כוהנים שניתנה לכוהנים בני תורה..." תנחומא, תרומה א. רבי יוחנן מנמק את דבריו בחוסר הידיעה של הכוהן בכל הנוגע לדיני טומאה וטהרה, אך הוא מרחיב את היריעה לידיעת הלכה כללית. יתר על כן, התביעה שכוהן יהיה בן תורה מופלגת בהרבה. רוב היהודים ידעו לשמור על דיני שבת, והדרישה שהכוהן יהיה "בן תורה" היא נרחבת מעבר לידיעת ההלכות ויש בה היבט חברתי מובהק. מכוחם של נימוקים טכניים-הלכתיים אלו מרחיבים החכמים, ובעיקר האמוראים, את המדרש התנאי ומחילים אותו על דיני תרומה. כמו כן: "כי מלאך ה' צבאות הוא, אמר רבי יהודה: מכאן אמרו: כל כוהן שהוא אוכל בתרומה ואינו בן תורה אינו כוהן לעתיד לבוא, אלא נמאס מג' דברים... אבל אם היה בן תורה הוא כמלאך" שמות רבה, לח ג. הפסוק ומדרשו הופכים את הרעיון הפולמוסי המופשט לתביעה הלכתית משמעותית העשויה לנשל את רוב הכוהנים, שאינם חכמים, מנכסיהם הכלכליים. ברוח דומה מרחיב גם התלמוד הבבלי את המדרש התנאי: "דבי רבי ישמעאל תנא: לאהרן כאהרן, מה אהרן חבר אף בניו חברים – אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן: מנין שאין נותנין תרומה לכוהן עם הארץ, שנאמר: ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים ולוים למען יחזקו בתורת ה' – כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת, ושאינו מחזיק בתורת ה' אין לו מנת. אמר רבי אחא בר אדא אמר רב יהודה: כל הנותן תרומה לכהן עם הארץ כאילו נותנה לפני ארי... רבי יוחנן אמר: אף גורם לו מיתה... דבי רבי אלעזר בן יעקב תנא: אף משיאו עון אשמה..." בבלי, סנהדרין צ ע"ב; בבלי, חולין קל ע"ב. יש להניח שהדרשות בתלמוד הבבלי מושפעות לא מעט מרוחו המיוחדת של תלמוד זה, אך רוח הדברים מצויה כבר במדרשי ארץ ישראל.

31 במסורת אמוראית אחת מסופר על רבי אחא בר עולא שקיבל מעשרות לא משום שהוא כוהן אלא משום שעסק בתורה ירו', פ"ה ה"ה, נו ע"ב, ברם ייתכן שחכם זה היה כוהן או לוי והמעשר ניתן לו לא רק ככוהן אלא ככוהן שהוא גם חכם.

32 נמצאנו למדים שחכמים חייבו מתן תרומות לכוהנים, ואף עודדו את הציבור לכך, אך התרומות לא ניתנו לכוהנים ככוהנים אלא לכוהנים שנמנו עם שכבת החכמים. זכויות היתר והרווחים החברתיים לא היו של כוהנים, אלא של אותו חלק בשכבת החכמים שהיה גם כוהן. בתוך שכבת החכמים היה מעמד ייחודי לכוהנים, בכבוד לעלות ראשון לתורה, לברך ראשון וכו' ובהכנסה כלכלית תרומות, ואולי גם מעשרות.