משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני ב׳:ו׳

6 סלע שלמעשר שני ושלחולין שניתערבו – על פניו זה המקרה שבמשנה הקודמת, מטבע כסף של מעשר שני התערב במטבע דומה של חולין.

7 מביא בסלע מעות – ממקום אחר. ניתן גם להביא סלע אחר, אבל המשנה מניחה שאין לו עוד סלע אבל יש לו מעות נחושת בערך של סלע. על המסקנות החברתיות והרקע הרֵאלי נרחיב להלן.

8 ואומר סלע שלמעשר שני בכל מקום שהיא – הוא הרי אינו יודע מהו הסלע של מעשר שני ולכן הוא מחלל אותו על תנאי, בכל מקום שיהיה.

9 מחוללת על המעות האלו – מעתה יש לו שני סלעים של חולין, ומעות נחושת של מעשר שני, ובורר את היפה שבהן – את הסלע הטוב יותר. בימינו לכל הכספים אותו ערך, וכל המטבעות נחשבים לא בשל מה שיש בהם אלא בשל מה שהם מייצגים. שטר מהוה וקרוע ערכו כשטר חדש. יחסם של חכמים לכסף מעורב. מחד גיסא הוא חפץ, ויש חפץ יפה ויש שיפה פחות, ומאידך גיסא הוא מייצג ערך כספי שנקבע. על כן מכירים חז"ל במונח "סלע יפה" שמצבו הפיזי טוב, שהוא מכיל רכיבים מזוקקים וכו'.

10 ומחללן עליה מפני שאמרו מחללין כסף על נחושת מדוחק – מותר בשעת הדחק לחלל מטבעות נחושת "מעות" על סלע הכסף.

11 לא שיקיים כן אלא חוזר ומחללין על הכסף – אבל גם אם התירו חילול כזה לא התכוונו שהאדם יישאר עם מעות נחושת של מעשר שני, אלא שיחללן חזרה על כסף. הפתרון המוצע הוא למעשה פדיון כפול: להמיר את שני הסלעים על כסף אחר, ואחר כך להחזיר את המצב לקדמותו.

12 הפתרון של המשנה פשוט וקל, ותימה מדוע לא השתמשה בו המשנה הקודמת. כאמור, רוב המפרשים הסבירו שגם במשנה הקודמת מחללים את הסלע שהתערב בסלע של חול, אבל קשה מאוד לקבל הסבר זה. ראשית, הפדיון אינו נזכר במשנה ה ולא בתוספתא המקבילה. יתר על כן, משנה ה מחלקת בין מפוזר לחפון, כמו שפירשנו, ומשנה ו מתעלמת מחלוקה זו.

13 אין להערכתנו אלא לומר שמשנתנו חולקת על המשנה הקודמת; המשנה הקודמת מתנגדת לפדיון כזה של מטבעות כסף במטבעות נחושת או במטבעות כסף, וכפי שנראה להלן אכן יש להתנגדות זו סיוע מהמקורות. המפרשים פירשו את המשניות בדרכם ההרמוניסטית, לצמצם חילוקי דעות, ברם פירוש זה מרחיקנו מפשט המשנה.

14 מעתה, לאחר שהגענו למסקנה שבמשנה ה אין שימוש במרכיב הפדיון, עלינו לחזור להבדל בין הרישא והסיפא של משנה ה. כאמור, בשתיהן אין ביטוי לחובה לקיים תהליך של פדיון. המשנה מקבלת את הדרך ההלכתית המקלה בדיני תערובת, זו אשר באה לידי ביטוי בפרק ז של מסכת תרומות. המשניות מאפשרות להניח, בצורה מלאכותית, שהכמות הראשונה המורמת מהתערובת היא החולין. במקרה שלנו ההנחה היא שהכמות הראשונה היא המעשר השני. בשני המקרים נבחרה האפשרות המקלה, בהתאם לנסיבות. כל זאת אם איסוף המטבעות היה באקראי. אבל אם ערבב את המטבעות בכוונה – אי אפשר כבר לקיים אפילו מראית עין של הנחה זו ולכן הליקוט הוא לפי חשבון. ייתכן גם שהסיפא שונה מהרישא בכך שמתואר בה מצב שבו חלק מהמטבעות אבדו, אבל מרכיב זה אינו נזכר במפורש במשנה. עד כאן המשנה כפשוטה. לפי הסבר התוספתא ברישא מדובר על מוצרים שאינם בטלים בתערובת, ובסיפא על מוצרים בטלים. אם כן, התוספתא מכילה אבחנה שאינה במשנת תרומות. אבל במשנה שם מדובר על מצב שבו אין עירוב בפועל של תרומה וחולין, ולכן האבחנה הזאת אינה מתאימה למציאות המתוארת במשנת תרומות. כפי שאמרנו לעיל קל יותר לפרש את המשנה בניגוד לתוספתא ולחלק מהדוברים בסוגיית הירושלמי, ברם מבחינה עקרונית אין לפרש משנה בניגוד לתוספתא אלא אם כן יש בניסוח המשנה סיבה מיוחדת לכך. אין לטשטש מחלוקות על ידי הרמוניזציה מלאכותית, אבל גם אין ליצור מחלוקות אלא אם כן יש לכך תשתית מוצקה בניסוח הדברים או בהגיונם המשפטי. אנו מציעים לשחזר מחלוקת בין משנה ה למשנה ו ולראות בתוספתא פירוש מקורי לסיפא של משנה ה, בהתאם לחלק מהדוברים בירושלמי, ובניגוד לחלק אחר. אמוראי התלמוד ניסו לטשטש את ההבדל בין משנה ה למשנה ו, ולדעתנו הדבר נובע לא מנוסח המשנה אלא מהנחות שאינן בטקסט עצמו.

15 בתוספתא ובירושלמי נזכרת גם דעה אחרת: "סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו מביא בסלע מעות, בן עזיי אומר בשתים" תוס', פ"ב ה"ה. מההמשך משמע שאת המעות הללו, שהן בשווי של שני סלעים, מחלל חזרה על סלע אחד בלבד. זו עדות ראשונה לחילול מעשר שני על פחות משוויו. כפי שאמרנו במבוא נקבע במהלך הדורות נוהל מסודר של חילול בפחות משוויו של המטבע. בתהליך זה הפך החילול לסמלי בלבד. לפנינו עדות קדומה ראשונה לתהליך זה, ובכך הרחבנו מעט במבוא למסכת.

16 מטבע הכסף כהליך שימושי

17 המשנה והתוספתא מניחות שמעשר שני נשמר בסלע, שהוא מטבע הכסף, ובכך נרחיב להלן. אבל את החילול המוצע מבצעים במעות ולא בסלע מקביל, וודאי שלא בזהב. כל זאת למרות ההגבלות על חילול כסף בנחושת שתידונה במשנה הבאה. אין בכך אילוץ הלכתי, שהרי ודאי שחילול כסף בכסף עדיף על חילול כסף במטבע נחות כנחושת. אין זאת אלא שהמשנה משקפת מציאות בביתו של חקלאי פשוט ורגיל. לאדם מטבעות נחושת רבים, אך רק מעט מאוד מטבעות כסף בביתו. שאלה זו של טיב הכסף שהיה בידי התושבים מעסיקה את חוקרי הכלכלה והנומיסמטיקה כאחד. במטמונים הפרטיים אנו מוצאים מטבעות כסף רבים, יותר ממטבעות נחושת, ולכאורה זו עדות שזה היה ההליך בשוק. אך נשמעת הטענה שהדבר נובע מכך שמטבעות הכסף נשמרו בצורה טובה יותר והוטמנו בכוונה, ואילו מטבעות הנחושת היו הליך זול שרק מעטים השתמשו בו כחיסכון לטווח ארוך. על כן נמצאו בחפירות בעיקר מטמוני כסף ולא נחושת. לא נרחיב בשאלה מרכזית זאת הנוגעת לאופי הכלכלה הקדומה, אך נדגיש שמשנתנו היא ראיה לדרך שבה העריכו חכמים את המציאות של זמנם. להערכה זו אין משמעות הלכתית או מחשבתית, וזו סיבה נוספת לקבלה כעדות אמינה לחברה שבה חיו חז"ל ופעלו.