משנת ארץ ישראל על משנה הוריות ב׳:ו׳:א׳-ג׳

6 עפ”י כתב יד קופמן

7 כל מצוה שכתוב בתורה– ברוב עדי הנוסח מצוות שבתורה, בלי ההדגשה ש'כתוב בתורה'. אכן אין מדובר במצוות שבהכרח כתוב עליהן בתורה כך, אלא שלפי חכמים חייבים על זדונן כרת ושגגתן חטאת. אלו מנויות במסכת כריתות, ורובן מופיעות בתורה, לא תמיד במלוא עונשן. שחייבין על זדונן כרת ועל שיגגתן חטאת– כאמור זו אחת ההגדרות על מה חייבים כהן משיח, בית דין וכל הנזכרים בפרשה לעיל משנה ג. היחיד מביא כשבה או שעירה– זה קורבנו של השוגג בחטאתויקרא ד', כח.והנשיא שעיר – ככתוב בתורה שם ד', כב ומשיח ובית דין מביאין פר– ככתוב בתורה שם ד', י, יד. ובעבדה זרה היחיד והנשיא והמשיח מביאין שעירה ובית דין פר ושעיר פר לעולה ושעיר לחטאת– בבמדבר ט"ו, כז, נאמר שאם נפש חטאה בשגגה קורבנה עז בת שנתה. חז"ל מפרשים את הסתירה בכך שפרשת ויקרא עוסקת בשאר חטאים ובהם יש הבדל בין יחיד לבין ציבור ונציגי ציבור,ואילו הפסוקים בבמדבר מדברים בעבודה זרה וכל יחיד מביא את הקורבן הנאמר בספר ויקרא, את הקורבן שבספר במדבר, אבל הציבור מביא את שניהם. הפרשה בבמדבר מדברת ביחיד "ואם נפש אחת תחטא", וכן חייב היחיד רק את הקורבן שבויקרא. והציבור חייב בקורבן ציבור באמור בספר ויקרא, ובנוסף את קורבן היחיד שבספר במדבר. מבחינת פרשנות המקרא הסבר מתוחכם זה מסביר את סתירת הפסוקים. מבחינת הממד הערכי-ציבורי או האידיאולוגי מבחין תירוץ זה בין בית הדין האחראי על הציבור, לבין נשיא וכהן משיח מצד אחד, לבין בית הדין. הנשיא והכהן הגדול הם מייצגי ציבור או מנהיגיו, אבל מעמדם הדתי שונה, שכן הם אינם אמורים להיות מורי הוראה.

8 כאמור מבחינה היסטורית התמונה הפוכה. דווקא הכהן המשיח והמלך בשעתו וכן הנשיא בשעתו היו בעלי הכוח הציבורי ובעלי סמכות ההורייה והלגיטימציה לה. אבל המשנה מעדיפה את האוטופיה ואת החזון על פני המציאות.