משנת ארץ ישראל על משנה הוריות ב׳:ד׳:א׳-י״א

4 עפ”י כתב יד קופמן

5 אין חייבין– בהקשר הנוכחי אין חייבים הכוונה לבית דין ולא ליחיד, וכן בסיפא. אך יש שפירשו שהכוונה לכל אדם וודאי לכהן המשיח עצמו. פירושנו להלן מניח שאכן הכוונה לכל מי שעבר עבירה כולל יחידים שלא בהוראת בית דין ועל הנשיא יש מחלוקת. על עשה ועל לא תעשה שבמקדש – זה צמצום לצמצום. מלכתחילה שגגת הוראה של כהן גדול או של בית דין הוא רק על מקצת דבר ולא על הגוף, ורק בדבר שזדונו כרת. כאן מוסיפה המשנה צמצום על צמצום שכל זה אמור רק בלא תעשה שמחוץ במקדש. לדעתנו הלכה זו לא נוצרה במסגרת דיני הוריות, ואיננה קשורה לרקע ההיסטורי שבו דנו. אלא זהו כלל ידוע שעבירות שנעשו בתחום הפולחן בבית המקדש אין נענשים עליהם. למעשה זו מחלוקת תנאים כמות ששנינו במסכת שבועות בפרק ב מ"ג-מ"ה.

6 1. א. נטמא בעזרה ונעלמה ממנו טומאה, וזכור את המקדש.ב. נעלם ממנו מקדש וזכור לטומאה.ג. נעלם ממנו זה וזה והשתחוה, או ששהה בכדי השתחואה, בא לו בארוכה חייב בקצרה– פטור.ד. זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה.

7 2. ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה...

8 3. א. רבי אליעזר אומר,'השרץ ונעלם ממנו' על העלם שרץ חייב, ואינו חייב על העלם מקדש. רבי עקיבא אומר,'ונעלם ממנו והוא טמא' על העלם טומאה חייב, ואינו חייב על העלם מקדש. ר' ישמעאל אומר 'ונעלם ונעלם' שתי פעמים. לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש.

9 רשימת מקרים שבהם אין חייבים על שוגג לפי משנת שבועות:

10 ההלכה הראשונה היא כרבי עקיבא וכן משנתנו, ורבי ישמעאל חולק על כל ההלכה וסבור שהורייה בתחום המקדש, חייבים עליה כמו על כל שוגג.

11 בפירושנו למשנה בשבועות הסברנו שהלכה זו החלה על כל אדם, נועדהלהעניק לעולי הרגל ולכהנים 'רשת ביטחון' מפני אימת הטומאה. אדם העובד במקדש מסתכן בכך שבטעות עלול להיטמא, לדרוך על שרץ בלי שירגיש, או להיטמא על ידי מת הקבור בקרקע. חכמים, ומן הסתם גם הנהגת המקדש הצדוקית סברו שיש להעניק לבאי המקדש 'רשת ביטחון' מפני טעויות. זאת בניגוד למחללי קודש בכוונה שדינם איננו כמי שסתם חטא אלא נענשים בצורה חמורה ביותר מוות ללא משפט – סנהדרין פ"ט מ"ו. כך כל העבירות במקדש נתפשו בדרך שונה מזו של עבירות רגילות, לכך חשיבות גדולה בהבנת תפישת המקדש בעיני חכמים, שלא נרחיב בה.

12 בפירושנו לשבועות ראינו שהמשנה תלויה במקור אחר שאותו היא באה לפרש. המשנה הקודמת באותו פרק מזכירה כניסה למקדש והובאו הדברים אגב אזכור הכניסה למקדש. ליתר דיוק בתוספתא שם שהיא מקור מקביל ועצמאי מדובר על העלם דבר של כניסה למקדש ולתוספת העזרה. המקדש ותוספת העזרה נזכרים יחדיו במשנה הקודמת בשבועות. משנתנו הוריות היוותה כנראה את המקור שאותו משנת שבועות פירשה. כך פירשה כבר הגמרא שבועות יז ע"א.

13 להלכה שלנו יש מקבילות. כך למשל נקבע שכהנים שפיגלו במקדש בשוגג פטורים גיטין פ"ה מ"ד ומקבילות. זאת עבירה בתחום המקדש. ברם, ההקשר של המשנה איננו המקדש. גם "המטמא המדמע והמנסך בשוגג פטור"נעשים ברחבי ישראל, ופטורים מסיבות אחרות. אדרבה הכלל של פטור במקדש חל רק על ביאה בטומאה. אין כל קשר בין המשניות. משניות גיטין עוסקות בדיני נזיקין ואין להם קשר לחובת הכפרה של הכהנים.

14 במסכת פרה פי"ב מ"ד. דיון על מצב של כהן שסבר שנטהר, אך התברר שלא הקפיד על כל ההלכות והוא טמא "המזה מחלון של רבים ונכנס למקדש, ונמצאו המים פסולים פטור. מחלון של יחיד ונכנס למקדש, ונמצאו המים פסולין חייב. אבל כהן גדול בין מחלון של יחיד בין מחלון של רבים פטור, שאין כהן גדול חייב על ביאת המקדש". אין מדובר על העלם דבר אלא על עבירה בשוגג שכן הטהרה לא נעשתה כהלכה, אבל בשעת הכניסה הכהן חשב שהוא טהור. עם זאת המזה מחלון של יחיד חייב. הדבר מבטא הסתייגות של חז"ל מהזייה פרטית. מן הסתם המחמירים לא רצו להיעזר ולהשתמש בדרכי ההזייה הציבוריות. תגובתם של חז"ל פולמוסית. מי שהיזו עליו מחלון של יחיד נושא באחריות גדולה יותר, וחשש הטומאה, בה הפריז, פועל לרעתו. מכל מקום לפנינו מקרה שחייב על שוגג של ביאת המקדש. מעניין שכהן גדול פטור במקרה כזה, משום שמצפים שיזו עליו מחלון פרטי.