מנחת חינוך, מנחת עני ד׳

מהדורה: מנחת חינוך, פיוטרקוב, תרס"ב

1 ולכאורה עלה בלבי להסב כונת הרמב"ם ע"ד זה. עם מה שנדקדק באומרו שורפין עצמות הפסח בכלל הנותר מבשרו שהוא לשון מיותר לכאורה וגם גוף הדין דשריפת עצמות פסח למה הוצרך לשנותו אחרי שכבר כ"כ בפי"ט מפסהמ"ק ששם מקומו. ואמנם הנה נותר אין שורפין ביום טוב הש"ס בסוגיין פריך וניתי עשה ולדחי ל"ת ומשני דהוה גזה"כ או משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה והיינו משום דלא חזי להנות ממנו בשעת ביעורו ויהיה צורך יום טוב משום דנותר אסור בהנאה ע' שבת דף כ"ה. ואמנם לכאורה בעצמות ששימשו נותר וחלצינהו דלא מצינו שגזרו עליהם איסור הנאה ג"כ. י"ל דרשאי להנות מהם בשעת ביעורם וא"כ מותר לשרפם ביום טוב לצורך אוכל נפש ואפי' לפמ"ש התוס' בשבת ד' כ"ד שם ד"ה לפי שאין ובפסחים ד' ה' דכל שאין עיקר שריפתו לצורך אוכל נפש רק לצורך מצוה אסור ביום טוב וע' מג"א סי' תק"ז ובדגמ"ר שם היינו בצריך שריפה מה"ת ולא היכי דהוה רק מדרבנן ומכש"כ לשיטת הרז"ה בר"ה דמצות דרבנן להנות ניתנו ועוד יש חילוק מבואר למעיין בדברי התוס' בשבת שם. אך היכי שהמות עדיין בתוך העצמות שפיר אסור לשורפן ביום טוב מגזה"כ או משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מפני המות דהוה נותר דאורייתא. וא"כ י"ל דזה שדקדק הרמב"ם וכ' לפיכך שורפין העצמות בכלל הנותר מבשרו בפסח היינו דלילא שיש ש"ע בפסח שניתותר היה רשאי לחלוץ המוח ולשרוף העצמות תיכף ביום טוב ולהנות מהם בשעת שריפה רק הואיל שאסור למחלצינהו משום ש"ע להכי אין שורפין גם את העצמות רק בכלל הנותר מבשרו היינו בחול כיון דמשום המוח א"א לשורפם ביום טוב ולהוציאו ע"י גומרתא א"א משום תקלה דפקע. ואמנם באמת ז"א. דהא העצמות דפסח הן מוקצים ובעוד שהמוח בתוכם לא חזי להאכילם אפי' לכלבים דהפקר אף דבשאר איסורי הנאה לבד חמץ בפסח מותר להאכיל לבהמת הפקר ע' פרמ"ג או"ח סי' תמ"ח ואחרונים כיון דהמוח צריך שריפה מה"ת אין מאכילין לכלבים ביום טוב לכ"ע בין לשיטת רש"י ובין לשיטת התוס' בביצה ד' כ"ז בטעמא דאין מאכילין החלה לכלבים ואפי' בחלצינהו כיון דבעי שריפה על כל פנים מדרבנן אסור לדעת התוס' שם ובלאו הכי פשוט בש"ס ופוסקים דעצמות דעלמא הוה מוקצה וביו"ט אפי' חזי למאכל בהמה הוי מוקצה ע' ריש ביצה ובכ"מ וא"כ בל"ז אסור לטלטלינהו ולמחלצינהו משום מוקצה ואפי' דיעבד בחלצינהו אסור אפי' לשורפם במקומם ולהנות מהם ע' מג"א סי' תק"א דסק'"ט דאסור להנות ממוקצה כה"ג ופי' כן דברי הרמב"ם בפ"ב מה' יום טוב וע"ש וכ"כ מהרש"א בביצה דף ל"ג וע' אחרונים. ובזה יש ליישב קצת דברי הש"ס בסוגיא שם דמציין על חל ששה עשר להיות בשבת ישרפו בי"ז ופריך וניתי עשה ולדמי ל"ת. ותמהו כולם דאמאי לא פריך תיכף על הא דישרפו בששה עשר ולא ביום טוב אמאי ולדחי העשה לל"ת. ולהאמור י"ל דהא העצמות והגידין והנותר הם מוקצי' וכיו"ט סתים לן תנא כר"י דאית לי' מוקצה ובשבת דחמיר סתים כר"ש דל"ל מוקצה ושיטת רש"י בשבת ד' קמ"ג ובריש ביצה שם דאפי' בל"ח למאכל בהמה אין מוקצה בשבת לר"ש. וא"כ ניחא דעל יום טוב לחוד ל"ה מצי למיפרך שישרפם מכח דחיית עשה לל"ת די"ל דמש"ה לא התירו לטלטלם ולשרפם משום דהוה מוקצה וא"כ ל"ה בעידנא וכמ"ש כה"ג הכ"מ פ"ג מה' חו"מ בשם הר"מ על הא דהמוצא חמץ ביום טוב כופה עליו כלי ע"ש וע' מג"א בסי' תמ"ו. ולהכי הביא הסיפא דגם בשבת אסור לשרפם וסובר דגם בעשה דכרת עשה דוחה ל"ת ע' רש"י יבמות ד' ה' וי"א ותוס' שם וא"כ בשבת ודאי דל"ל דמש"ה אינו רשאי משום דל"ה בעידנא משום טלטול מוקצה דהא בשבת ל"ל מוקצה דסתים לן תנא כר"ש וא"כ גם ביום טוב ע"כ אין הטעם משום זה ושפיר ק' אמאי לא דחי העשה לל"ת. ואמנם לדעת התוס' ולהרא"ש שם וכן הרמב"ם בפכ"ו מה' שבת דסברו דאפי' לר"ש בעינן על כל פנים ראוי למאכל בהמה וכן הוא בש"ע סי' ש"ח נסתר זה. ובלאו הכי דוחק לומר דמוכיח ממה דבשבת לא דחי דדלמא שיש בה כרת שאני וע' צל"ח שם. וליישב הסוגיא יתבאר לפנינו בס"ד:

4 מגן אברהם פתח ↗

כ' הד"מ כתב הב"י בתנור קטן שרי ואף על גב דאין אנו בקיאין איזה מקרי קטן או גדול ולכן כולם אסורים וכמ"ש הטור סי' תק"ד מ"מ מאחר שכ' הטור בסי' זה דמות' להסיק תנור חדש ש"מ דסתם תנורי' שלנו אינן נקראי' גדולים וכן נתבא' בי"ד סי' צ"ז עכ"ל, ועוד נ"ל להקל דהא אין דרכן של תנורים שלנו ליפחת ועוד דתנור גדול היינו שמחזיק י"ב עשרוני' של מצה עמ"ש סי' תמ"ז ומשמע מכאן ומל' הר"מ דעכ"פ אין איסו' להסיר תנור חדש דאינו נגמר בהסק' עד שיפיגנו בצונן וכמ"ש ס"ה ומיהו י"ל דוקא בתנורים שלהם שהיו עשוים כקדירה של חרס אבל בתנורים שלנו ודאי נגמרים בהיסק ראשון שהטיט מתייבש ומתחזק ע"י היסק וגרע מבישול קדירות חדשות שאסור כמ"ש ססי' תק"ב ועמ"ש ס"ה: בתוך התנור. לכאורה משמע דנקט תוך התנור משום דרגילין להיות שם עצים אחרים ולכן אף על פי שהם אינן רבים על אלו מותר להוסיף עליהן אבל נפל למקום שאין שם עצים אסור להרבות עליהן וכ"פ בי"ד סי' צ"ט ס"ו וכ"פ הר"ן והא דכתב סימן תק"א ס"ו בהג"ה דמותר להרבות על כלים שאני התם דהכלי עדיין היתר הוא אלא שאחר שיתחיל לישרף יהיה איסור ואין זה מבטל איסור: שלא יהיו כו' ניכרים. ויש"ש ס"ו כתב דאפי' ניכרים שרי ובלבד שלא יזיז עצי האיסור כשרואה אותן ואף על גב דבשאר איסור כשניכר לא שייך ביטול הכא מקלינן משום דמקלי קלי איסורא, והב"ח כתב למעשה צ"ע ועסי' תרכ"ו ס"א מ"ש: ומבטלן. אף על גב דדשיל"מ לא בטיל הכא כיון שאין נהנה מהם עד אחר שנשרפו אופה בהן פת מותר אבל אסור להתחמם בהן בשעת ביעורן או ליהנות לאורן וכמ"ש סי' תרע"ז והע"ש לא ע"ש בטור וכ"מ ברא"ש שכ' גבי לפידים שיכול לבטלם ברוב ולא כ"כ גבי פתילות עססי' תק"א וכ"מ בב"ק דף ק"א ע"ב וצ"ע דהתוס' כתבו בפסחים דף ה' דכל דבר שאין יכול ליהנות מהן בתחלת ביעורן אסור לשרוף בי"ט ע' סי' תמ"ו ואפשר לומר דשרי להתחמם בהן בשעת ביעורן דעכ"פ ההנאה באה לו מן החום וכבר כלה האיסור אבל ליהנות לאורן אסור דנהנה מן האור עצמו ולפי מ"ש סי' שכ"ה ס"ד לק"מ דמוקצה אינו אסור בהנאה ואיסור ההסקה משום טלטול עצים הוא וכ"מ סי' רע"ו ס"א: בתנור בשבת. דאע"ג דלא הוי הכנה ממש מ"מ הוי כעין הכנה דאורייתא ואין מבטלין איסור דאורייתא ובטור משמע דהוי דאורייתא וביש"ש כתב דהתלישה הוי הכנה גמורה ומ"מ משמע בר"ן דלא הוי הכנה דאורייתא כיון דאלו היה לו חולה היה רשאי לבשל באלו העצים אם כן שבת לעצמו הכינה ועסי' תקי"ג ואם נתלשו בי"ט לכ"ע אין אסורין בשבת אלא מדרבנן דמדאורייתא מותר להסיקן בי"ט עצמו אלא דאסרי להו רבנן גזירה שמא יעלה ויתלוש ועוד דנולד הוא כמ"ש התוס' דף ב' וכ"כ המאור גבי עכו"ם שהביא דורון ובפ"ד דפסחים מצריך לתרווייהו ע"ש והרא"ש והרי"ף כתבו דה"ל נולד ואסרי להו רבנן גזירה שמא יעלה ויתלוש משמע דחד טעמא נינהו ע"ש וא"כ עצים שנשרו בי"ט מותר להסיקן בשבת ע"י עכו"ם ביטול ברוב ועססי' רע"ו ומ"ש סי' תמ"ה: מתקן מנא. והרא"ש כתב דמיחזי כמתקן מנא ולטעם זה אפי' יבש אסור, אא"כ הוכן לכך מעי"ט עססי' תק"ב: והאפר שבו. אבל אסור להשכיב העפר דמוקצ' הוא ב"י ב"ח ואם כן אפר שהוסק בי"ט ונצטנן נמי אסור כמ"ש סי' תצ"ח סט"ו ונ"ל דאם נצטנן וחזר והוחם שרי כמ"ש סי' ש"י ס"ג ועססי' תק"ט: מותר לגורפו. אפי' נפל לתוכו מעי"ט ולא ידע מזה או שלא היה לו שהות לתקנו ב"י יש"ש ערסי' תק"ט: תנורים שלנו. מ"מ אם התנור גדול וגרף מקצתו ואפשר לאפות באותו מקצת אלא שהוצרך לכבדו שלא יגע בפת ויחרך מקצתו אסור ובכיבוי לא אמרי' מתוך שהותר לצורך הותר' שלא לצורך ב"ח וערסי' תקי"ד ועסי' תק"ב ס"א בהג"ה דמשמע דאפי' לצורך אכילה דוקא בשעה שמתקן האוכל שרי לכבות ולא קודם לכן: ע"ג גחלים. ואף על פי שאפשר לצלות בשפוד או לבשל שרי כיון שאינו מכבה גמור שסופו מבעיר הר"ן ומלחמות ובב"י סי' תקי"א וא"כ צ"ע מ"ש כאן וה"ז כמניח בשר על גבי גחלים שהרי כאן הוי כיבוי גמור ושרי משום דא"א בע"א לכן נ"ל דס"ל כשפירש"י דכיבוי גמור הוא ושרי משום דחשיב א"א בע"א דרוצ' לאכלו כך וכיוצא בזה איתא בי"ד סי' ס"ט סי"ד לענין דשיל"מ ע"ש: מותר להסיקן. שאינו נגמר בהסקה עד שיפיגנו בצונן הרא"ש ועמ"ש ס"א: כדי לאפות בהן מותר. ול"ד לליבון אבנים שאסור כמ"ש סי' תק"ח דהתם תיקונו של כלי הוא קודם לתשמישו שמשתמש בו אבל הכא בשעת תשמיש הוא שמתקנו לתשמישו הר"ן והתוס' כתבו כיון שהוא עושה ע"י משקין אינו ודאי חוסמן עכ"ל, וצ"ע מ"ש דאסור לבשל בקדירות חדשות כמ"ש ססי' תק"ב ונ"ל דקדירות מתחסמין ודאי ע"י משקין כצ"ל לדעת הרא"ש, והמרדכי כתב דמותר להפיג תנור משום דהוי מכשירי אוכל נפש שא"א לעשותו מעי"ט עכ"ל פירוש שלא ידע מאתמול שיוסק כ"כ שיצטרך להפיג' בצונן משא"כ קדיר' הו"ל לבשל בה מאתמול וליבון אבנים הוי חיסום ודאי: מותר לשרות. אבל אם כבר גרף רק שרוצה לגרוף פעם אחרת הגחלים הקטנים ליפות אסור מאחר שמכבה יש"ש ב"ח וכ"מ ברא"ש וטור אף על פי שהב"י כתב לדייק מדברי המ"מ שמותר לגרוף כדרכו בחול ואינו חושש אינו נ"ל דהא המ"מ כתב הואיל וא"א בלא כן משמע דאם אפשר לאפות בלא גריפה אסור לכן יש להחמיר וכתב האגודה אחר שכבדו התנור אסור לטבל המכבדת במים לכבותה שלא תשרף: מותר לאפות. כתב הא"ח בשם הרא"ה דוקא במתכוין להשביח הפת אבל בלא"ה אסור ע"כ ואין נראה כן מדברי הפוסקים ב"י ול"נ להחמיר אף על גב דבסי' תק"ג כ' אפי' עושה לצורך חול שרי לבשל בקדיר' א' שאני התם דחד טירחא הוא אבל הכא כל ככר צריך טירחא בפ"ע ועמ"ש שם: בתנורים שלנו. ורש"ל כתב מדסתמו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור ש"מ דאפי' בתנורים שלנו מותר ודוקא כשצריך לאכול אבל אם אין צריך לאכול רק שמערים לאכול מעט ממנו אסור עסי' תק"ג עכ"ל: מאמש. או שהי' דעתו על הטיט שברחוב מרדכי וכב"י איני יודע מה מלמדינו ול"נ דקמ"ל דאע"פ שלא עשה בו סימן שרי דדוקא בטיט שבנהר שעדיין מחובר לקרקע צריך לנתקו מאתמול אבל טיט שמונח ברחוב תלוש הוא ולא בעי סי' ומיהו דוקא בטיט שא"צ גיבול דומי' דעל שפת הנהר שמגובל מסתמא: לגבל אפר. ואפי' למ"ד בסי' שכ"ד ס"ג דמידי דלאו בר גיבול הוא נתינת מים זהו גיבולו מ"מ הכא שרי כיון דלצורך אוכל נפש הוא לשמור חומו אבל בטיט אסור דנרא' כמתקן לבנין וביש"ש פסק כר"ת דאסור לגבל האפר במים רק להניחו עליו כך עססי' רנ"ט:

« מנחת חינוך Kometz Mincha 613