מנחות ל״ב ב:ט׳-י׳

9 רש"י פתח ↗

תלאה - למזוזה על הפתח במקל:

9 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ואמר רב יהודה, אמר שמואל: אם תלאה את המזוזה במקל בחלל הפתח ולא קבע אותה במזוזת הפתח — פסולה. מאי טעמא מה טעם הדבר? "בשעריך" דברים ה, ט בעינן צריכים אנו, שתהיה קבועה בשער עצמו. תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: אם תלאה את המזוזה במקל בחלל הפתח, או שהניחה קבעה אחר הדלת בתוך הבית — יש בכך סכנה ואין בה מצוה.

9 משנת ארץ ישראל על משנה מגילה פתח ↗

המניח תפילין עגולות שאינן כתיקנן "מסתכן על חנם ולא עלתה בידו מצוה"661ראבי"ה, שם; ספר יראים השלם, סימן ת, עמ' 438. מעין זה פירש גם רבינו תם בתוספות כד ע"ב ד"ה סכנה. אלא שהוא חושב ש"אין בה מצוה" פירושו שאין לו מצווה שתגן עליו וייעשה לו נס כפי שנעשה לאלישע בעל כנפיים. מעין דברים אלו אף בשערי תשובה, סימן קנג. . בכתב יד זוסמן לירושלמי כתוב מעל השורה "מפני", ואין בכך כדי לשנות את תוכן המשנה. התוספתא מוסיפה על משנתנו לגבי מזוזה: "התולה מזוזתו בתוך פתחו סכנה ואין בה מצוה. נתנה במקל ותלאה אחר הדלת, סכנה ואין בה מצוה" תוס', פ"ג ה"ל; ירו', פ"ד הי"ב, עה ע"ג; בבלי, מנחות לב ע"ב. אף כאן פירושה של ההלכה הוא שהקובע מזוזה שלא כהלכה בימי השמד מסתכן לחינם, ולא עלתה בידו מצווה. נתנה – את התפילה של ראש, על מצחו – זו דרך פסולה להנחת התפילה של ראש. המסורת התנאית חוזרת ומדגישה כי פירושו של הכתוב "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך שמות יג ט – בין עיניך בגבוה שבראש"662מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, עמ' 41, ומקומות נוספים רבים. כנגד העיניים, או על פס ידו – שנתן את התפילה של יד על פס ידו ולא "בגבוה שביד"663שם, ומקומות נוספים רבים. כהוראתם של החכמים, הרי זו דרך המינים – דרכן של כתות המינים. אין אנו יודעים מי הם מינים אלו אשר פירשו את הכתובים בספר שמות ובספר דברים664שמות יג ח; שם יג טו; דברים ו ד; שם יא יח. המצווים על "וקשרתם אֹתם לאות על ידכם והיו לטוטפֹת בין עיניכם" כחובה לכתוב פרשיות אלו על קלף, לשימם בקציצות של עור ולהניחם בין העיניים ועל היד, כמסורת החכמים, אולם להניחם שלא כדעת החכמים. מן הממצאים שבמערות קומראן אנו למדים כי הם אמנם כתבו פרשיות אלו בתוספת עשרת הדיברות ושמום בקציצות של עור כמסורת החכמים, אולם לא נשמרה כל עדות בספרות של הכת כיצד נהגו בהנחת התפילין665הדיון הרחב ביותר בתפילין שנתגלו במערות קומראן הוא מאמרו של ידין, תפילין, עמ' 81-60. קטעים מתפילין ופרשיותיהן נתגלו ונתפרסמו אף לאחר מכן. ראו נחמן, תפילין. .

10 רש"י פתח ↗

היו עושין בפונדקותיהן כן - פונדק היינו בית שלנין בו עוברי דרכים בדרך ואין חייבין במזוזה דלאו דירת קבע הוא כדתניא לקמן בהתכלת הדר בפונדקי בארץ ישראל כל שלשים יום פטור מן המזוזה ושל בית מונבז המלך כשהיו מהלכים בדרך נושאין מזוזות עמהם ותולין אותן בפונדק במקל עד הבקר זכר למזוזה לפי שלא היו דרין לעולם דירת קבע אלא הולך היה מעיר לעיר במלכותו:

10 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פתח ↗

וכשהוא יוצא לא יטלנה כו'. כן מבואר בירושלמי סוף מגילה וכן מוכח מהך דמנחות דף ל"ב ע"ב גבי מונבז המלך היו עושין במקל בפונדק:

10 שערי תורת בבל על נדה פתח ↗

יז א ושל בית מונבז המלך היו עושין ג' דברים ומזכירין אותן לשבח וכו'.—עי' מנחות לב ב: "של בית מונבז המלך היו עושין בפונדקותיהן כן זכר למזוזה", ולא מנו זו כאן, מפני שעליה לא היו מזכירים אותם לשבח, משום שיש סכנה בתליית מזוזה במקל, כמבואר שם וכפי' ר"ת בתוס' שם.

1 וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: תְּלָאָהּ בְּמַקֵּל – פְּסוּלָה. מַאי טַעְמָא? ״בִּשְׁעָרֶיךָ״ בָּעֵינַן. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: תְּלָאָהּ בְּמַקֵּל, אוֹ שֶׁהִנִּיחָהּ אַחַר הַדֶּלֶת – סַכָּנָה וְאֵין בָּהּ מִצְוָה.

2 שֶׁל בֵּית מוֹנְבַּז הַמֶּלֶךְ הָיוּ עוֹשִׂין בְּפוּנְדְּקוֹתֵיהֶן כֵּן, זֵכֶר לִמְזוּזָה.

9 תוספות פתח ↗

סכנה ואין בה מצוה. פי' בקונטרס כיון דעשאה שלא כהילכתה אין הבית משתמר מפני המזיקין וקשה לרבינו תם דא"כ הו"ל למימר הכי אבל העשויה שלא כהילכתה ונראה דתלאה במקל נוקף בה ראשו דלאו אדעתיה וכן אחורי הדלת רגילה להיות בולטת ומכה בה ראשו והא דאמר בפ' השואל ב"מ ד' קב. אפשר בגובתא דקניא ופירש שם בקונטרס דתלי ליה בגובתא דקניא חלול לא תלי ממש קאמר. מ"ר:

9 תוספתא כפשוטה על מגילה פתח ↗

103-104. התולה מזוזתו בתוך פתחו סכנה ואין בה מצוה. הברייתא נסמכה למשנתנו פ"ד מ"ה: העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה. וכבר קבלו המפרשים האחרונים את טעמו של רבינו תם בתוספות כ"ד ב' ד"ה סכנה שהכוונה לשעת השמד, עיין בבית דוד לר"ד קורינאלדי ובלחם שמים למשנתנו. ובבית דוד שם הראה על הקושי שבפירש"י, והוסיף: ובהכי אתי נמי שפיר דנקט הכי בתפלה דראש, לפי שהיא נראית מן האויבים, מה שאין כן בשל יד דמכוסה היא בבית אונקלי שלו. והבין הרב שעושה בכוונה את תפלתו עגולה, כדי שלא יבינו הגוים שעושה כן משום מצות תפילין. ולפ"ז הוא הדין גם בברייתא שלנו הוא משנה מן המנהג, כדי שיוכל בנקל להסיר את המזוזה בשעת הסכנה, או שמתחילה אינו נוהג כמנהג הקבוע, שלא ירגישו בו הגוים בשעת הסכנה. וכן בס' יריאים השלם, סי' ת', עמ' 438: תניא מנחות ל"ב ב': תלאה במקל או שהניחה אחרי הדלת סכנה ואינה מצוה, פי' בשעת השמד שנו, שמסכן נפשו בחנם. וכן מביא בראבי"ה ח"ב סי' תקפ"ט, עמ' 315, בשם "ושמעתי מפרשים", ומסתייע בבבלי יומא י"א א' ממעשה בקסדור אחד, עיי"ש. ופירוש רש"י מסורת של גאונים היא, עיין תשה"ג אסף ח"ב, עמ' 66, וגנזי שכטר ח"ב, עמ' 19, אוה"ג, עמ' 44, סי' קס"ד.ובפירוש הברייתא כאן נראה ש"התולה מזוזתו בתוך פתחו" פירושו שתלה אותה בחבל מן המשקוף העליון בתוך חלל הפתח, כדי שיוכל להסירה מיד, או כדי שלא תראה כמזוזה, ובשעת הסכנה והשמד שנו. וכן בירושלמי כאן פ"ד הי"ב, ע"ה ע"ג: תלייה בדלת סכנה שאין בה מצוה. כלומר שלא תלה אותה במשקוף העומד, אלא תלה אותה על הדלת עצמה מבפנים, כבתוספתא כאן. ובה"ג ד"ב, עמ' 233: המעלה מזוזה בפתחו סכנה ואין בה מצוה וכו', וכל הברייתא שם לקוחה מן התוספתא כאן ולא מן הבבלי עיין גם להלן, ואף שם פירושו שהעלה את המזוזה וקבעה במשקוף העליון כדי שלא ישגיחו בה. וכל הפסולים כאן הם לא מחמת תלייה אלא משום שלא קבע את המזוזה במקומה הנכון, כדי להטעות את הגויים בשעת השמד, ולפיכך אמרו עלה שהוא אינו מקיים את המצוה, ומסכן את נפשו בחנם, כפירושו של הר"א ממיץ בס' יראים הנ"ל. ו"תלה" כאן תלה וקבע.ובבבלי מנחות ל"ב ב': ואמר רב יהודה אמר שמואל תלאה במקל פסולה, מ"ט בשעריך בעינן,130ג' מלים האחרונות אינן בשום כ"י, ואף לא בראשונים, עיין דק"ס שם. תניא נמי הכי תלאה במקל, או שהניחה אחר הדלת סכנה ואין בה מצוה. ועיין מ"ש להלן.

9 אור לישרים על תלמוד ירושלמי מגילה פתח ↗

קובץ דיני מזוזה המובא לפנינו הוא גוף זר הלכתי, שאי אפשר להבין למה שובץ בהקשרו הנוכחי, מאחר ואינו מתקשר עם האמור לפניו. אפשר שאינו אלא העתקה שלא במקומה מתלמודה של תוספתא מגילה ג,ל, שהרי התוספתא האמורה מוסבת על משנה ח לעיל בפרקנו "לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 253, הערה 85. משנה ח דנה במקרה שיש בתפילה של ראש סכנה שאין בה מצווה, ואף בקובץ דיני מזוזה שלפנינו מובאת ברייתא הדנה במקרים שיש במזוזה סכנה שאין בה מצווה, שהמקבילה לברייתא זו בתוספתא נסמכה למשנה ח. יש לשער שקובץ זה הופיע על משנה ח, ובשל השמטתו על ידי סופר קדום הושלם בסוף המסכת. ההשמטה קדומה, שכן גם בקטע גניזה מובא ב"שרידי הירושלמי" עמוד 208, שבו חלקו האחרון של קובץ זה, בא קובץ זה בסוף המסכת ראה "תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ד", עמודים 242-245.הסוגיה, מהמילים "ודא מזוזה יהבין לה היכא?" ועד סוף המסכת, מקומה במסכת מנחות והועתקה לסוף מסכת מגילה, ובדרך זו הגיעה לידינו. הפתיחה "ודא..." מחייבת התייחסות למה שנזכר למעלה. הקטע המתחיל במילים "ודא מזוזה" אין לו כל קשר למה שלפניו. לכן נראה שיש לייחס את הקטע מכאן ואילך למשנה מנחות ג,ז: "שתי פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו" "סוגיות ארץ ישראליות לסדר קדשים" עבודה, חלק ב, עמודים 31-32. דנים במקום הנחת המזוזה. שואלים: ודא מזוזה יהבין לה היכא יש להגיה: 'היכן', לפי ש'היכא' הוא לשון בבלי "אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 27, הערה 212. - ואולי יש להגיה: 'היך'? – והמזוזה הזאת היכן / איך נותנים אותה? ומביאים מחלוקת אמוראים: רבי זעורה רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי אמר בשם רב יהודה מגדולי אמוראי בבל בדור השני שאמר בשם שמואל מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון: משלשו מחלקו לשלושה חלקים – את הפתח בגובהו, ונותנו צריך לומר: 'ונותנה' – את המזוזה, בתחילת שליש העליון – בקצה התחתון של השליש העליון של גובה הפתח. רבי חלבו אמורא בדור השלישי אמר בשם רב חונה רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני: חוצה מחלק לשני חלקים שווים את הפתח – בגובהו, ומשלשו – את החצי העליון, ונותנה – את המזוזה, בסוף שליש התחתון – בקצה העליון של השליש התחתון של החצי העליון של גובה הפתח שהוא בקצה העליון של השליש האמצעי של גובה הפתח. ושואלים: מה ביניהון? – מה ביניהם? מה ההבדל בין שתי הדעות? שהרי הקצה התחתון של השליש העליון והקצה העליון של השליש התחתון של החצי העליון הם אותו מקום בגובה הפתח - ומציעים מקרה נפקות בין שתי הדעות: מקום מזוזה ביניהון – המקום שתופסת המזוזה ביניהם לדעה הראשונה יש לקבוע את המזוזה מהקצה התחתון של השליש העליון ולמעלה, ולדעה השנייה יש לקבוע את המזוזה מהקצה העליון של השליש התחתון של החצי העליון ולמטה. - המזוזה נתונה בצורה אנכית או אלכסונית, ולכן מקום מזוזה ביניהם. אבל אם המזוזה נתונה בצורה אופקית, אין מקום מזוזה ביניהם. - העדויות הארכיאולוגיות מארץ ישראל מימי קדם מאשרות שעיקר נתינת המזוזה הוא בצורה אנכית, ואולי אף אלכסונית, אולם לא אופקית "תרבות חומרית בארץ ישראל בימי התלמוד", עמוד 69.בבבלי מנחות לג,א אמרו: אמר רבי זירא אמר רב מתנא אמר שמואל: מצווה להניחה את המזוזה בתחילת שליש העליון של הפתח. ורב הונא אמר: מגביה מן הקרקע טפח, ומרחיק מן הקורה טפח, וכל הפתח כולו כשר למזוזה.מתיבי: מגביה מן הקרקע טפח, ומרחיק מן הקורה שלמעלה טפח, וכל הפתח כולו מלמעלה עד למטה כשר למזוזה; דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: "וקשרתם" "וכתבתם" דברים ו,ח-ט - מה קשירה בתפילין בגובה בחלק העליון של היד, אף כתיבה במזוזה בגובה בחלק העליון של הפתח...דעת שמואל שווה בשני התלמודים. לפי הבבלי רבי זירא מסר את דברי שמואל באמצעות רב מתנא, ולפי הירושלמי באמצעות רב יהודה. ייתכן שרבי זירא שמע את דברי שמואל גם מרב יהודה וגם מרב מתנא שהיו שניהם תלמידי שמואל.דעת רב הונא בבבלי אינה כדעתו בירושלמי.במסכת מזוזה ב,ט נאמר: המזוזה ניתנת מן החצי ולמעלה; דברי רבי מאיר. ורבי יהודה אומר: מטפח ולמעלה ומטפח ולמטה. בירושלמי שלפנינו לא הובאו דעות התנאים. ואפשר שהירושלמי במקורו הביא כאן את הברייתא שבמסכת מזוזה, כמו שהביא להלן כמה ברייתות שבמסכת מזוזה, ועל כך אמר הירושלמי: 'ואתייא כהיא דאמר רבי חלבו בשם רב חונה', שמימרת רבי מאיר ש"המזוזה ניתנת מן החצי ולמעלה" היא כמו שאמר רבי חלבו בשם רב חונה ש"חוצה את הפתח ומשלשו ונותנה בסוף שליש התחתון". בשלב כל שהוא של העתקת הירושלמי נשמט המשפט 'ואתייא כהיא דאמר רבי חלבו בשם רב חונה' והושלם על הגיליון, ובשלב מאוחר יותר נכנס המשפט לפנים שלא במקומו לעיל בסוגיה של מעשה העגל, שהתלמוד נכתב בטורים מקבילים, ומשפט זה שנכתב בין שני טורים היה שייך לטור אחד ויוחס בטעות כשייך לטור הקודם. בשלב אחר נשמטה גם הברייתא.בבבלי מנחות לג,א-ב אמרו, שרב הונא לפי דבריו בבבלי אמר את דבריו כדעת רבי יהודה, ושמואל אמר את דבריו כשיטת רבי יוסי אף שיש הבדל ביניהם. ולפי דברינו, בירושלמי אמרו ששיטת רבי מאיר היא כרב הונא לפי דבריו בירושלמי, אף שיש הבדל ביניהם.לעיתים רחוקות 'אתייא' מקשר בין מסורות שהן כמעט זהות. במקרים כאלה, אפשר שהמונח בא להבליט את ההבדלים בין המסורות, על אף הדמיון ביניהן, מכיוון שהמסורת האחת מכילה פרטים שלא צוינו במסורת השנייה, ואולי גם אינם נכונים לפיה "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמודים 103-104. ומציעים בעיה העולה בעקבות המקרה המוצע: בר טברי שאל לרבי יצחק נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי. - במדרשי אגדה נזכר רבי לוליאני בר טברי, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, שמסר כמה מאמרי אגדה בשם רבי יצחק. והוא בר טברי ששאל לרבי יצחק: הגע עצמך – שער בנפשך, שהיה שער גבוה – במקרה שהפתח של השער גבוה. ויש להסתפק, מה הדין במקרה הזה? האם דעות האמוראים שלעיל אמורות גם במקרה זה, ויש לקבוע את המזוזה במקום גבוה אף שאין הנכנס לפתח רואה אותה מיד בשל גובהה הרב, או שמא אין דעות האמוראים שלעיל אמורות במקרה זה, ויש לקבוע את המזוזה במקום שהנכנס לפתח רואה אותה מיד?. אמר ליה: – אמר לו רבי יצחק: נותנה – את המזוזה, כשהשער גבוה, כנגד מול כתיפיו – של הנכנס לפתח, ולא במקום גבוה. ומספרים: בית מדרשיה דרבי חנינה בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון עביד כן – בית מדרשו של רבי חנינה בציפורי עשוי כך היתה בו מזוזה כנגד כתיפיו של הנכנס לפתח, כי השער היה גבוה, כמו שאמר רבי יצחק. - מכאן עולה שגם פתחי בתי מדרש חייבים במזוזה. רבי ירמיה מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי אמר בשם רבי שמואל בר רב יצחק אמורא בדור השלישי: בית מזוזתו – המקום שנותנים בו את המזוזה, של רבי רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי היה עשוי כמין נֶגֶר בריח, יתד לנעילת דלת – המזוזה היתה נכנסת לתוך חור אופקי במזוזת הפתח.בבבלי מנחות לג,א אמרו: אמר רב יהודה אמר רב: עשאה כמין נגר - פסולה. - איני?! והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר: כולהו מזוזתא דבי רבי כמין נגר הוו עבידן...! - לא קשיא, הא דעבידא כסיכתא כיתד. מזוזה שנכנסת לתוך מזוזת הפתח בצורה אופקית - פסולה, מכיוון שנראית כבריח, הא דעבידא כאיסתווירא כקרסול, כרגל. מזוזה שנתונה בחריץ מאונך לאורך פני מזוזת הפתח - כשרה "תרבות חומרית בארץ ישראל בימי התלמוד", עמוד 73, הערה 47.בירושלמי אין דעה הפוסלת מזוזה כמין נגר.רב יצחק בר יוסף, אמורא בדור השלישי והרביעי, עלה לארץ ישראל ולמד אצל רבי אבהו ואצל רבי ירמיה, ובשובו לבבל מסר הרבה מתורת ארץ ישראל. רב יצחק בר יוסף מסר בבבל את המסורת על המזוזות של בית רבי ששמע מרבי ירמיה שמסר אותה בשם רבי שמואל בר רב יצחק בירושלמי.מזוזה כמין נגרעדויות ארכיאולוגיות מארץ ישראל של תקופת המשנה והתלמוד מלמדות אותנו מעל לכל ספק שהיו שני סוגים של נגרים, נגר זקוף שנכנס למפתן הדלת ונגרר למעלה ולמטה מוזז בכיוון אנכי, ונגר אופקי שנכנס למזוזת הדלת ונגרר מקצה הדלת לקצה הדלת מוזז בכיוון אופקי. בעשיית מזוזה "כמין נגר" מסתבר כי הכוונה היא לחור האופקי במזוזה, שהרי כלל לא ייתכן נגר מאונך במזוזת הפתח "תרבות חומרית בארץ ישראל בימי התלמוד", עמודים 61-62.• • •דנים במיקום ובחיבור המזוזה בפתח. מביאים ברייתא: תלויה צריך לומר: 'תְּלָיָיה'. כך ניקוד המילה במסירה שלפנינו – תלה וקבע את המזוזה, בדלת – על הדלת עצמה מבפנים, במקום על מזוזת הפתח, - סכנה – הרי הוא מסכן את עצמו, שאין המזוזה משמרת את ביתו, מפני שאין בה מצוה – שאינו מקיים את מצוות מזוזה, לפי שצריך לקבוע את המזוזה על מזוזת הפתח. חקק עשה חלל בראש המקל קנה עץ – והניח את המזוזה בבית הקיבול שיש במקל, שהמקל החקוק משמש כבית מזוזה, והניחו – את המקל, במקום שאינו ראוי לו – שלא במקומה הנכון של המזוזה, כגון שהניחו אחר הדלת, וציר הדלת נמצא במזוזת הפתח הימנית, ופתיחת הדלת מסתירה את המזוזה שמימין, אף שהיא תלויה על מזוזת הפתח, - סכנה שאין בה מצוה – כמפורש לעיל בעניין סכנה ראה "תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ד", עמודים 262-265. מפסיקים את הברייתא ודנים בחיבור המזוזה אל מזוזת הפתח. רבי בא רבי אבא, אמורא בדור השלישי אמר בשם רב יהודה מגדולי אמוראי בבל בדור השני: ואפילו לא מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה סמרו חיברו במסמרים – המזוזה כשרה אף אם לא חיבר את בית המזוזה אל מזוזת הפתח במסמרים. ומציעים קושיה ממקור תנאי על רבי בא בשם רב יהודה: והא תני: – והרי התנא שונה: והוא שסמרו – המזוזה כשרה רק אם חיבר את בית המזוזה אל מזוזת הפתח במסמרים, שבאופן זה נחשבת המזוזה כקבועה על מזוזת הפתח! – הרי שיש לדחות את דברי רבי בא בשם רב יהודה! ומתרצים: אמר רבי יוסה מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי: והוא שייחדו הקצה, קבע, הועיד אותו לכן – המזוזה כשרה אם לא חיבר את בית המזוזה אל מזוזת הפתח במסמרים, רק אם ייחד את בית המזוזה לשם המזוזה, שהרי זה כמי שחיבר אותו במסמרים, ולכן אין לדחות את דברי רבי בא בשם רב יהודה. הרי שמזוזה כשרה, אם חיבר את בית המזוזה במסמרים אף שלא ייחדו לשם המזוזה, או אם ייחד את בית המזוזה אף שלא חיברו במסמרים ראה שו"ת "שאילת דוד" חלק "יורה דעה" סימן ט. - מפרשי הירושלמי סברו שקטע זה מוסב על הברייתא שלפניו ופירושיהם אינם מתקבלים על הדעת ראה "תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ד", עמודים 268-272. אבל לפי פירושנו קטע זה בא אגב הברייתא אך אינו מוסב עליה. ממשיכים את הברייתא. של בית מלוון היו עושין כן בפולמסיות במלחמות מקור המילה ביוונית – האנשים של בית מלוון שֵׁם אדם, שאינו מוכר ממקום אחר, כשהיו יוצאים למלחמות, היו חוקקים במקלות ונותנים בהם מזוזות ומניחים אותם בפתחי אוהליהם במקומות שהיו חונים בהם כיוון שהיו עוברים ממקום למקום, לא היו חייבים במזוזה, כפי שאמרו להלן. אפשר שהיו עושים כך זכר למצוות מזוזה או לשם סגולה לשמירה.בתוספתא מגילה ג,ל שנו: התולה מזוזתו בתוך פתחו שתלאה בחבל מן המשקוף העליון בתוך חלל הפתח - סכנה ואין בה מצווה. נתנה במקל ותלאה אחר הדלת - סכנה ואין בה מצווה. של בית מולבז / מונבז היו עושים כן בפונדקאות היו להם מזוזות בתוך מקלות והיו מניחים אותם מאחורי הדלת בפונדקאות, שאינם חייבים במזוזה בפחות משלושים יום אפילו בארץ ישראל.בבבלי מנחות לב,ב אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: תלאה במקל חיבר את המזוזה למקל ותלאו מן המשקוף העליון בתוך חלל הפתח - פסולה.תניא נמי הכי: תלאה במקל או שהניחה קבע אותה אחר הדלת - סכנה ואין בה מצווה. של בית מונבז המלך היו עושים בפונדקות כן היו תולים מזוזה במקל, זכר למזוזה כדי להזכיר את מצוות מזוזה, אבל לא היו מקיימים בכך את המצווה.בירושלמי: בית מלוון, פולמסיות. בתוספתא: בית מולבז / מונבז, פונדקאות. בבבלי: בית מונבז המלך, פונדקות.אולי יש להגיה בירושלמי על פי התוספתא והבבלי: מלוון > מלווז > מלבז כך הוגה ב"עיונים ומחקרים" ב עמוד 166 וב"עלי תמר".מונבז השני או מונבז המלך היה בנם של הלני המלכה ומונבז הראשון. הוא התגייר כמו אימו ואחיו הצעיר איזטס השני. לאחר מותו של אחיו איזטס בערך בשנת 55 לספירה, מונבז שלט כמלך של חדייב ממלכה עתיקה באשור.במסכת מזוזה ב,י נאמר: חקק במקל ונתנה - הרי זו פסולה. נתנה בשפופרת, ותלאה תלה וקבע אותה אחר הדלת, או אחר המזוזה - רבי מאיר מכשיר, ורבי יהודה פוסל.המזוזה משמרתבירושלמי פיאה א,א ובראשית רבה לה,ג אמרו: את דמך לך והיא מנטרה לך אתה ישן והיא המזוזה משמרת אותך.ובבבלי מנחות לג,ב אמרו: מצווה להניחה בטפח הסמוך לרשות הרבים... כי היכי דתינטריה כדי שתשמור אותו המזוזה מבחוץ.ובבבלי שם ועבודה זרה יא,א אמרו: בוא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. מלך בשר ודם יושב מבפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ. אבל הקב"ה אינו כן, עבדיו ישראל יושבים מבפנים והוא משמרם מבחוץ על ידי המזוזה.ובדברים רבה ליברמן פרשת 'ואתחנן' נאמר: "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" דברים ו,ט - אדם שוכר שומר לשמור ואינו מקבל עליו לשמור בחוץ. אבל הקב"ה אינו כן, אלא אדם ישן בתוך ביתו והקב"ה משמרו מבחוץ.של בית מלוון היו עושין כן בפולמסיותהמדובר בראש צבא או ראש מדינה שהיה הולך עם חילו למלחמה והיה עובר ממקום למקום ונושא איתו מזוזה. המזוזה היתה נתונה במקל נבוב והיו מעמידים אותו בפתחו של האוהל או על יד דלת הבית שבו היה חונה. נראה לי שיש לייחס את השם "מלוון" לאחד ממלכי בית חשמונאי, שכינוים היה מקבי, מלשון מקבת - פטיש, וברומית malleus "לתולדות המזוזה", "דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות" 6 א, עמוד 127. שמואל מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון אמר: נתנה לפנים מטפח – אם קבע את המזוזה בתוך חלל הפתח במרחק של יותר מטפח מצידו החיצון הסמוך לרשות הרבים, - פסולה – משום שהמזוזה צריכה להיות קבועה בתוך חלל הפתח בטפח הסמוך לרשות הרבים.בבבלי מנחות לב,ב אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: מצווה להניחה את המזוזה בתוך חללו של פתח ולא מבחוץ.ושם לג,ב אמרו: אמר רבא: מצווה להניחה בטפח הסמוך לרשות הרבים. - מאי טעמא? רבנן אמרי: כדי שיפגע במצווה מיד כשנכנס לפתח הבית. רב חנינא מסורא אומר: כי היכי דתינטריה כדי שתשמור אותו המזוזה מבחוץ.מלשון הבבלי "מצווה" נראה שאין דין זה מעכב. אך מלשון הירושלמי "פסולה" עולה שהדין מעכב.• • •רבי זעורה רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי אמר בשם שמואל מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון: צריך שיהא "שְׁמַע" שלה רואה את הפתח – צריך לגלול את קלף המזוזה מצידו השמאלי כלפי צידו הימני שבו כתובה המילה "שמע" בתחילת השורה הראשונה, ולקבוע את המזוזה בפתח כשהמילה "שמע" פונה כלפי חלל הפתח ולא כלפי מזוזת הפתח פירוש זה הוא על פי הבבלי. ואולי יש לפרש, שכשהמזוזה נכנסת לתוך מזוזת הפתח בצורה אופקית "עשויה כמין נגר" צריך שיהיה ראשה שבו כתובה המילה "שמע" פונה כלפי הפתח.בבבלי מנחות לא,ב אמרו: אמר רבי חלבו: חזינא ליה לרב הונא דכריך לה גולל את המזוזה לאחר כתיבתה מ"אחד" כלפי "שמע" משמאל לימין.המימרה בבבלי עוסקת באופן כריכת קלף המזוזה, והמימרה בירושלמי עוסקת באופן הנחת קלף המזוזה בפתח. מפרשי הירושלמי קישרו את המימרה בירושלמי למימרה בבבלי. רבי ירמיה מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי אמר בשם רבי זעורה: כיני מתניתא: – כך היא המשנה המקור התנאי: ציר שיש לו שני פתחים - נותן על אי זה מהן שירצה. היאך "שמע" שלה רואה את הפתח? בדרך כלל, 'כיני מתניתא' מציע הגהות או פירושים למקורות תנאיים. לעיתים 'כיני מתניתא' מציע ברייתא שמוסיפה על המשנה או שהמשנה מתפרשת על ידה "מבוא לנוסח המשנה", עמוד 442 "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמודים 277-278. בירושלמי שלפנינו המונח 'כיני מתניתא' אינו מתייחס למקור תנאי שהובא לפניו. כמו כן, אין מובן הקשר בין המקרה של ציר ובין הדין שצריך שיהא "שמע" שלה רואה את הפתח, ואין ברור על מה מוסב המשפט 'היאך "שמע" שלה רואה את הפתח?'. נראה כי הירושלמי כאן משובש וחסר, ואין אלא לשער מה שהיה אמור כאן במקור ראה "תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ד", עמודים 275-280. נראה ששתי סוגיות נתערבו בירושלמי שלפנינו זו בזו. סוגיה אחת עסקה בדין שצריך שיהא "שמע" שלה רואה את הפתח, וסוגיה שנייה עסקה בנתינת מזוזה כשיש שני פתחים. הסוגיה הראשונה הציעה קושיה מברייתא על רבי זעורה שאמר בשם שמואל שצריך שיהא "שמע" שלה רואה את הפתח. הברייתא שהוצעה לא שרדה בירושלמי שלפנינו, ואין בידינו להציע ברייתא כל שהיא שאפשר שהוצעה כאן, אך שרדה הקושיה עצמה בעקבות הברייתא, והוא המשפט 'היאך "שמע" שלה רואה את הפתח?'. התירוץ שהוצע לקושיה הוא: 'רבי ירמיה בשם רבי זעורה: כיני מתניתא:', אך המשכו של התירוץ, שהוא ההגהה או הפירוש שהוצעו לברייתא, לא שרד בירושלמי שלפנינו. רבי זעורה שעליו הקשו את הקושיה, הוא המתרץ אותה. הסוגיה השנייה הביאה ברייתא: 'ציר שיש לו שני פתחים - נותן על אי זה מהן שירצה', והמשכה של הברייתא הוא האמור להלן: 'בית שיש לו שני פתחים - נותן ברגיל. היו שניהן רגילין - נותן בחזית. היו שניהן חזית - נותן על אי זה מהן שירצה'. להלן סדר המשפטים לפי השערתנו: היאך "שמע" שלה רואה את הפתח? רבי ירמיה בשם רבי זעורה: כיני מתניתא: בדרך כלל 'כיני מתניתא' בא מיד אחרי המקור שעליו הוא מוסב, אולם יש שהמונח בא בתגובה לקושיה שלפניו "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 277. מביאים ברייתא: ציר וו במזוזת הפתח שהדלת סובבת עליו שיש לו שני פתחים – שני פתחים זה בצד זה, וביניהם מזוזת פתח שבה ציר המשמש את שני הפתחים, - נותן על אי זה מהן שירצה – קובע מזוזה בפתח אחד מהם שירצה. ומביאים ברייתא: בית שיש לו שני פתחים – שני פתחי כניסה מן החוץ אל הבית, - נותן ברגיל – קובע מזוזה בפתח שהוא רגיל לצאת ולהיכנס בו, שהוא הפתח העיקרי של הבית. היו שניהן רגילין – אם הוא רגיל לצאת ולהיכנס בשני הפתחים, - נותן בחזית – קובע מזוזה בפתח שיש בו חזית הכוונה כנראה שאבן המשקוף שבראש הפתח סותתה בצורה מסוימת או עוטרה בעיטור, שהוא הפתח החשוב של הבית. היו שניהן חזית – אם שני הפתחים יש בהם חזית, - נותן על אי זה מהן שירצה – קובע מזוזה בפתח אחד מהם שירצה.בבבלי מנחות לג,א אמרו: אמר רב יהודה אמר רב: במזוזה הלך אחר הרגיל בית שיש לו שני פתחים - נותן ברגיל. ומביאים ברייתא: פתח שהוא פתוח לגג ולגינה – שמשמש לצאת בו מהבית אל הגג של הבית או אל הגינה, - הרי הוא כפתוח לחיל חֵיל - חומה נמוכה, קיר מגן המקיף חומת מבצר; כינוי למקום פנוי בהר הבית לפני חומת העזרה. נראה ש'כפתוח לחיל' הוא אשגרה מהמשנה מידות א,ז, וצריך לומר: 'כפתוח לחצר' – דין פתח הפתוח לגג או לגינה כדין פתח הפתוח לחצר, וחייב במזוזה בבית המגורים בארץ ישראל בתקופה הרומית היו שני סוגי חצרות: חצר הנמצאת בקדמת הבית, וניתן להגיע אליה היישר מפתח הכניסה לבית, וחצר פנימית שניתן להגיע אליה דרך בית שער או חדר מבואה קטן או מסדרון; דברי רבי יוסה בירבי יהודה תנא בדור החמישי. וחכמים אומרים: הרי הוא כפתוח לשוק – דין פתח הפתוח לגג או לגינה כדין פתח הפתוח לשוק, ופטור ממזוזה הפתח הפתוח לשוק או לרחוב הוא פתח החדר שבבית ששימש לחנות ואינו עשוי לדירת קבע, ולכן הוא פטור ממזוזה.במסכת מזוזה ב,ה נאמר: פתח שהוא פתוח לגג - נותן דרך כניסתו מן הגג. אמר רבי נתן ברבי יוסי: בזה בית שמאי מחייבים ובית הלל פוטרים.לפי הדעה הראשונה בברייתא במסכת מזוזה, פתח שהוא פתוח לגג חייב במזוזה משום שהוא פתח כניסה לבית. ולפי הדעה הראשונה בברייתא בירושלמי, פתח שהוא פתוח לגג חייב במזוזה משום שהוא פתח לגג.בבבלי מנחות לג,ב אמרו, שבית שער הפתוח לחצר ובתים פתוחים לבית שער - חייב בשתי מזוזות אחת לכניסה מן החצר אל תוכו, ואחת לכניסה ממנו לבתים. הגהתנו בברייתא בירושלמי היא על פי הלשון "הפתוח לחצר" שבבבלי.השילוב בין בית מגורים לחנויות היה מקובל למדי בבנייה הפרטית של התקופה הרומית הביזאנטית. בתי המגורים כללו חנויות שפתחיהן הופנו אל עבר הרחוב. בכל אחת מן החנויות הותקן פתח אחורי שקישר בינן ובין חדרי המגורים של הבית. במקורות חז"ל נזכרות חנויות שהיו משולבות בבתי מגורים "החפירות בבית מגורים יהודי בחורבת סוסיה", "קדמוניות" טז, עמוד 62; "בית המגורים הארץ ישראלי בתקופה הרומית-ביזאנטית", עמוד 50.

10 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ואומרים: האנשים של בית מונבז המלך היו עושין בפונדקותיהן כן, שהיו תולים מזוזה במקל זכר למזוזה, שלא היו מקיימים בכך מצות מזוזה ממש, אלא כדי להזכיר שיש מצוה כזו.

10 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מתנות עניים פתח ↗

מצות עשה כו'. הנה מדברי רבינו נראה דהמ"ע הוא אף אם אין העני תובעו והל"ת הוא רק אם ביקש ממנו ובזה א"ש הך דשבועות דף כ"ה ע"א דפריך שם אצדקה מושבע כו' וע"ש בתוס' דף כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי ובתו"י נדרים דף ח' ע"א דגרסי שם שלא אתן וע"ש בתו"י מ"ש על זה ובדברי רבינו בהל' שבועות פ"ה הט"ו ובאמת עוד נ"מ דכ"כ וכן מוכח בגמ' פ"א דב"ב וכ"מ דאין נתינה פחות מפרוטה גם לגבי צדקה ע"ש דף ט' וכ"מ ומשום דכתיב נתינה וגבי לאו די אף בכ"ש וכן ג"כ לפי מה שפסק רבינו לעיל ספ"ו דאם צריך ליתן צדקה לא יתן מעשר עני והטעם דצדקה בעי שיהא שלו וכמ"ש התוס' קדושין דף ח' ע"ב בד"ה צדקה ובעי שיהא חסרי' ממונו כמבואר בספ"ק דשבועות ועי' תמורה דף י' ע"א ובתוספ' סוף חולין דאינו יוצא בקן שזכה מן ההפקר אך זה נ"מ בין צדקה דהוה בגדר כפרה שמבואר ב"ב דף ט' ע"א דהוה כמו שקל ובין צדקה דרק בגדר מצוה וכ"כ בזה ולכך רבינו לא הביא הגירסא דאיתא בירוש' פ"ג דדמאי פוסקין צדקה בביהכנ"ס דשם ר"ל הצדקה של צבור ומשום דהוה כפורע חובו ור"ל אף היכא דכבר יצא מצות צדקה והני יכולין ב"ד לכופו וכמ"ש רבינו לקמן בה"י ועי' קדושין דף ע"ו ע"ב ורבינו שם כ' דיורדין לנכסיו בפניו. ועי' בכתובות דף מ"ח ע"א גבי מי שהלך למדה"י ושם מבואר דאפי' שוטה דפטור מן המצות מ"מ נוטלין ממנו צדקה ועי' גיטין דף נ"ב ע"א וב"ב דף ח' ע"א דמבואר שם דאין יתומים צריכין ליתן צדקה וכן פסק רבינו בהי"ב וגבי נשתטה פסקינן דצריך אף דגם הוא פטור מן המצות ועי' בשקלים פ"א ובדברי רבינו שם בה"ט י' דקטנים אין ממשכנין ועי' ב"ק דף מ' ע"א דהיכא דממונא הוא י"ל דממשכנין ועי' ערכין דף כ"א ע"א במה דדחק שם לאוקי הך דחייבי חטאות דממשכנין ע"ש ואמאי לא אוקי בהני חטאות דכריתות דף ח' גבי האשה שיש עלי' ה' לידות או ה' זיבות דלענין טהרה די באחת ומ"מ לפי גירסת רבינו בהל' מחוסרי כפרה פ"א דהשאר עלי' חובה ועי' תוס' ב"ב דף קס"ו וא"כ שפיר צריך למשכן וצ"ל דשם אין החוב על הבעל רק עלי' כיון דלא הוה מחוסרי כפרה ונשים י"ל דאין ממשכנים עי' בפ"א דשקלים אך שם י"ל משום דלאו בר חיובא אך י"ל דעיקר המשכון הוא מחמת ב"ת עי' תוס' ר"ה דף ה' וגבי נשים הוה בעיא בר"ה שם אם ישנן בב"ת ועי' תוס' ב"ב שם ובזה ג"כ יש ליישב מ"ש התוס' שבועות דף ח' ע"א ד"ה ואימא מ"ש דאיך אפשר לומר דשעיר המשתלח יכפר על קרבן יולדות הא בכריתות דף כ"ו ממעט זה מקרא דלא לטומאתם ע"ש אך ר"ל לגבי הך דיש עלי' ה' לידות דלענין טומאה די באחת ועל השאר צריך קרא דאין שעיר מכפר וא"ש. ובאמת מבואר ב"ב דף ט' ע"א ודף י' ע"א דיש מין צדקה דהוא בגדר כפרה וכמו שקל והיינו מה שנותנין לצבור לגבאי צדקה והני מיקץ קיץ דב"ק דף צ"ג ודב"ב דף מ"ג ומשנתנן ליד הגבאי שוב אין לו חלק בו כמבואר נדרים דף ס"ה ע"ב וכבר הארכתי בזה והני שפיר כייפינן וכמו גבי שקלים וכמבואר בתוספ' שם ובהני י"ל דספיקא להחמיר וכמ"ש רבינו בהל' נזקי ממון פ"י והני יצא מיד כשנתן ליד הגיזבר וזה הך דב"מ דף ע"ח ע"ב דגבי מגבת פורים אמרינן דלא יהיב רק על דעת זה ומשום דשם לא יצא רק כשהעני מוציא אותם לצורך פורים וכעין הך דמעילה דף י"ט ע"א גבי קרבנות דרק עד שיזרוק הדם ובירוש' שקלים פ"ב ה"ג דר"ש היא וט"ס שם וצ"ל הך ר"ש וע"ש בתוספ' אבל בשאר צדקה מיד כשנותן ליד גבאי יוצא ידי חובתו דהוה כמו שזכו בו עניים וכמ"ש התוס' ב"מ שם וערכין דף ו' וירוש' פ"א דמגילה ועי' תוס' ע"ז דף י"ז ע"ב בהך דמעות של פורים כו' והנה יש עוד מין צדקה דהוה בגדר צרכי העיר עי' בירוש' פ"ח דפיאה דשכר סופרים ומשנים דוקא אם שהה י"ב חודש ומשום דזה אינו מוטל על כל אחד מישראל לשכור מלמד לחברו כמ"ש רבינו בהל' ת"ת פ"א רק דהוא בגדר צרכי העיר כמבואר שבת דף קי"ט ע"ב דמחרימין אותה ובירוש' פ"א דחגיגה ה"ז קרי להם נטורי קרתא ומחמת תקנת בן גמלא דב"ב דף כ"א ובירוש' ספ"ח דכתובות דשמעון ב"ש תקן זה ע"ש וכן לגבי ספרים עי' בדברי רבינו בהל' שכנים פ"ו ה"א דחשיב גם כתובים לצורך צבור ובתוספ' סוף ב"מ לא חשיב זה ועי' במה דפליגי המפרשים בהך דנדרים דף מ"ז ע"ב גבי והספרים מה ר"ל אם ס"ת לקרות אם ספרים ללמוד ע"ש ובשבת דף קט"ז ע"ב גבי פסקי סדרא אם קורין בכתובים בצבור ועי' ברכות דף ה' ע"א זו אפי' תשב"ר ר"ל דהם אינם צריכים ללמוד כתובים וכ"כ בזה בהל' ת"ת ולזה צריך ג"כ שיהא שם י"ב חודש ולזה אם הי' לו קצבה גם היתומים משועבדים כמבואר ב"ב דף ח' רק מחמת דאין לו קצבה וכמו הך דגיטין דף נ"ב ובהני צדקה חייב גם שוטה דכבר חל עליו שיעבוד וכמו הך דב"ב דף נ"ה ע"א גבי פרדכת ע"ש ויש צדקה דהוה רק גדר מצוה כמבואר ב"ב דף י' והני אין כופין לבד מקרוב דהני אף שאינו מבקש ממנו מחוייב ליתן לו וכמו הך דנדרים דף ס"ה ע"ב ועי' בקדושין דף ח' ע"ב דלכאורה לא משמע כן רק דאין נ"מ בין קרוב לרחוק וצריך לחלק בין גבאי דאין מוטל עליו לפרנס עניים שיש להם קרובים עשירים ובין אחר וגם לפי מש"כ י"ל כך דנהי דעל הקרוב מוטל החוב יותר אך זה די אם יתן לא משלו רק מלקט שכחה ופיאה ומ"ע כמבואר לעיל פ"ו הי"א גבי הי' מציל וא"כ די במה שגרמו שאחר יתן לו ועי' ב"מ דף קי"ד ע"א עלי' קרמי ע"ש בתוס' ועי' סנהדרין דף מ"ג ע"א גבי סוס וסודר דמוטל על ב"ד מחמת דהם גרמו לו. וזה צריך שיהי' משלו כיון דזה הוה צדקה ונתינה. משא"כ בהלאוין יוצא אף אם נותן לו לא משלו וא"כ א"ש דברי הגמ' דשבועות דף כ"ה דלא מקשה רק ממ"ע דבלאו יוצא אם נתן לו כ"ש ובזה י"ל דגם רבינו דס"ל דגבי אכילה אף כ"ש אסור מה"ת זה רק משום דמ"מ שם אכילה עליו רק דהלמ"מ דאינו חייב רק על כשיעור וכבר הארכתי בזה במ"א ולכך מצטרף בכדי אכילת פרס משא"כ גבי פחות מפרוטה דאינו מצטרף כלל ולא דמי להך דשבועות דף ל"ח ע"א דשם י"ל דמיירי שנתן לו הני מינים בב"א ועי' בירוש' שם גבי פרוטה ושליש פרוטה אם מצטרף ותוס' שם דף מ' ע"א ד"ה בטוענו בדינר מטבעות דמוכח שם דשפיר מצטרף רק שם בב"א ועי' קדושין דף כ"ב ע"א דאין עבד נרצע עד שיסרב מלצאת בעוד שיש בעבודתו פרוטה וזהו כונת הירוש' שם פ"א ה"ד גבי מחלוקת דיעוד ואמר שם הכל מודים בע"ע עד שיהא פרוטה ור"ל בנרצע ועי' ירוש' מעש"ש פ"א ה"ב דאם מתחילה הי' ש"פ ואח"כ הוזל אומרים לו שיתן דשפיר יש עליו שם שהוא שלו רק דאין עליו ישיבת הדיינין כמבואר ב"מ דף נ"ה ע"א ע"ש וע"ש דף כ"ו ע"ב דלא מצטרפי של ב' שותפים ועי' בירוש' פ"א דקדושין ה"א ובתו"כ סוף פ' ויקרא דממעט מן פסוק דלאשמה פרט לפחות מפרוטה ור"ל דהנה בקדושין דף י"ב ע"א מבואר דפרוטה הוה שיעור לפי דורו של משה ולא כמו שהוא עכשיו ועי' ב"מ דף מ"ד ע"ב דמשערין כל אחד לפי הכסף וזה תליא בהך מחלוקת בירוש' דקדושין פ"א אם כסף הוא דאייקר וזול אינו חושש ועי' בכורות דף נ' ע"א דמרבה שם דאם פיחת לא יגרע ואם הוסיף צריך להוסיף ועי' תוס' כתובות דף י' דזה רק אם הוסיפו בתקנה כמו הך דיחזקאל שהוא לכל העולם ועי' תוס' מנחות דף ע"ו ע"ב ע"ש ונ"מ אם נגרע אותו שהוסיף יחזקאל אם מהני ועי' תוס' ב"ק דף פ"ב ע"ב דזה שנכתב בקרא א"א לגרע ועי' ע"ז דף ל"ו ע"א גבי שמן דאם נימא דדניאל גזר עליו שוב אינם יכולים לבטל אף אם לא פשט ע"ש, וא"כ כך בדין פרוטה יש בו ב' טעמים אחד משום דין דפחות מזה אין עליו דין של כסף והשני משום חשיבות ונ"מ אם עכשיו פרוטה שהי' בימי משה אין בה חשיבות אך בזה יהי' די בכלי כמו גבי טענה לשיטת רש"י ורבינו וגבי פדיון הקדש כמ"ש רבינו בפ"ז מהלכות מעילה ובזה ר"ל רש"י קדושין דף ג' דאשה פחות מפרוטה לא מקנייא נפשה ע"ש בתוס' אך ר"ל כה"ג דעכשיו אין חשיבות בפרוטה של משה ולזה צריך הך קרא דלאשמה בה לומר דזה הוה בגדר דין לא מחמת חשיבות ובכלי שאין בה ש"פ יהי' פטור מקרבן שבועה ועי' סנהדרין דף פ"ה ע"ב גבי עימור פחות מש"פ וב"מ דף צ"ו גבי שאלה לעשות פחות מש"פ ועי' גיטין דף י"ב ע"ב דמוכח שם דאף אם עושה תכף זה אחר זה פחות מפרוטה לא מצטרף ולא הוה כמו אכילת איסור ואף דבמעילה מצטרף אף לזמן מרובה כמבואר במעילה ד' י"ח וכריתות דף ט"ו כאן לא ועי' ב"ק ד' ק"ה ע"א גבי השבת גזל ובזה יש ליישב דלכך גבי ב"נ גבי פחות מש"פ הוה ממון עי' עירובין דף ס"ב וסנהדרין דף נ"ז ודף נ"ט ע"א ועי' בדברי רבינו בהל' עירובין פ"ב דמשמע דס"ל דזה הוה רק שכירות רעוע אם שכר בפחות מפרוטה מגוי דר"ל כך דפחות מפרוטה שלנו אז גם בב"נ אין בו חשיבות ממון ופחות מפרוטה של משה אז רק לדידן ובב"נ לא דעיקר הטעם משום דכיון דבעי דין על פחות מפרוטה לא שייך דין ולפי מש"כ בהל' מילה דרבינו ז"ל ורש"י ז"ל ביבמות דף מ"ז ע"ב ס"ל דב"נ א"צ דין. ולכך אף דבקדושין דף ז' ע"ב וכתובות דף מ"ו ע"א וב"מ דף צ"ו הוה שם בעיא אם מצטרף פרוטה ע"ש מ"מ בהך דב"ק דף ק"י גבי גזל הגר לכ"ע לא מהניא דמ"מ נתינה והשבה ליכא ולכך גבי שבועה שלא אתן ונתן פחות מפרוטה י"ל דלא עבר כלל ובפרט למה דגרסינן בגמ' שאתן ודאי א"ש ועי' ב"מ דף נ"ג ע"א דפחות מש"פ לא מצטרף ומ"ש רבינו בפיהמ"ש דמעש"ש פ"ד גבי פלוגתא דב"ש וב"ה בהך דהמניח איסר וזה ר"ל הגמ' ב"ק דף ק"ג חוץ מפחות ש"פ בקרן ר"ל דלא מצטרפי החומש והקרן ובמ"א אבאר זה. וכן אם נתן ממעשר עני וכיוצא בו דהלאו יצא ומ"מ השבועה לא עבר דסתם נתינה משלו משמע וכעין דאמרינן בסנהדרין דף מ"ג ע"א כיון דכתיב תני מדידהו משמע וא"ש ועי' שבועות דף י"ד ע"א ותמורה דף י' ע"א דצריך שיחסר ממון ולכך אינו יוצא במעשר עני העשה וגם נ"מ אם כבר נתן השיעור אך לעני שאין מכירין אותו וכמבואר לקמן בה"ו אם אח"כ בא עני אחר אם צריך ליתן לו דזה ודאי הצדקה לא קיים עי' ב"ק דף ט"ז ע"ב וסוכה דף מ"ט ע"ב גבי קצרו לפי חסד אך כיון שעפ"י דין צריך ליתן לו י"ל דנפטר ושוב לא כייפינן לו ועי' במה דפליגי בכתובות דף ו' ע"ב אביי ורבא היכא דהטירדה בא לו ע"י מצוה אף דכעת אינו יכול לעשות המצוה אם ע"י זה נפטר מק"ש דעיקר הפטור לא משום דהוה עוסק במצוה רק משום דא"א לכוון דטרוד רק היכא דטריד טירדה דרשות מחינן ליה ומחוייב להסיר הטרדה משא"כ בשל מצוה וכמ"ש התוס' סוכה דף כ"ה ע"א ודף כ"ו ע"א משום דלא מכוון ועי' ברכות דף ט"ז ע"א בתוס' ד"ה מעשה ושם דף י"ז ע"ב גבי יוהרא ועי' סוכה דף כ"ז ע"א גבי סוכה דר"ג לא חייש ליוהרא אך כאן הטעם משום דלא נימא דק"ש א"צ לכוון וכעין הך דערכין דף י"א ע"ב גבי שירה דנפיק מיני' חורבא היכא דיעשה במקום דא"צ ע"ש ברש"י ועי' מנחות דף ל"ב ע"ב דשל בית מונבז המלך כשהי' בפונדק היו מניחין מזוזותיהן במקל ולא היו קובעין מזוזה כדין מחמת דא"צ אך י"ל דאם היו קובעין שוב לא היו יכולין ליטלן אף דפטור וכמבואר בירוש' סוף פ"ד דמגילה. ועי' מ"ש הר"א ז"ל בהשגות סוף הל' ק"ש. ועי' תוס' פסחים דף קי"ג ע"ב ד"ה שראה דאף שגרם לזה מצוה מ"מ מיקרי רשות וכמ"ש רבינו בפיהמ"ש פ"ד דנדרים גבי אבדה במקום שנוטלין עלי' שכר דשוב אין כונתו להמצוה ובהך דפסחים דף ח' ע"ב גבי בדיקה אף דנתקן על הספק מ"מ יש עליו שם עוסק במצוה ובמ"א אבאר זה. וכ"כ בזה לעיל במ"ש התוס' ב"מ דף כ"ה ע"ב דספק אבדה הוה עלי' ספק ש"ש וקשה ממ"נ אם הוא פטור אז מצדקה הוה ודאי ש"ש ואם חייב בצדקה הוה ודאי ש"ח וכלפי שמיא גליא עי' פסחים דף פ"ח ע"ב וכ"מ בזה וצ"ל דמ"מ המצוה לא יצא ונהי דא"צ ליתן מ"מ לא קיים המצוה ולכך לא הוה ודאי ש"ש ועי' מנחות דף ס"ד ע"א גבי נמצאת כחושה בבני מעים אם פטור וה"נ כאן דדבר שאינו מחוייב לבדוק אם הוה זה כודאי עשה וא"צ להביא אחר ולכך חייב על השני ובאמת רבינו ז"ל בהל' שגגות פ"ב גרס שם טריפה משום דס"ל דהטעם דצריך להביא שמן רק היכא במקום שנראה וכעין שכ' התוס' במנחות דף ל"ב ע"ב גבי תפילין דא"צ שירטוט משום ואנוהו כיון דאינו נראה ועי' בהך מחלוקת דר"י ורבנן במס' מדות פ"ד מ"א גבי אחורי הדלת אם צריך לטוח בזהב ע"ש ועי' במה דמבואר במנחות דף ס"ט ע"א דכחוש במנחה מעכב משום דהקומץ מכפר והוא במקום דם ואמורים משא"כ בקרבן דהדם לא נקרא לחם כמ"ש התוס' זבחים דף מ"ג ואימורים לא מעכב ועי' מנחות דף פ"ד ע"ב נעשה ככחוש בקדשים ובמ"א אבאר זה ועי' פסחים דף ע"ג ע"א גבי טריפה בסתר:

10 הגהות יעב"ץ פתח ↗

רש"י ד"ה היו עושין כו' ותולין אותן בפונדוק. נ"ב שלן בו הלילה:

« מנחות ל״ב ע״א מנחות ל״ג ע״א »