מאירי על חולין ט׳

« מאירי על חולין ח׳ ע״ב מאירי על חולין י׳ ע״א »

1 מֵעִילַּאי נָמֵי קְרָמָא אִיכָּא? אַיְּידֵי דִּמְמַשְׁמְשָׁא יְדָא דְּטַבָּחָא מִפַּתַּת.

2 וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ שֶׁיִּלְמוֹד שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: כְּתָב, שְׁחִיטָה, וּמִילָה. וְרַב חֲנַנְיָא בַּר שֶׁלֶמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר: אַף קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִילִּין, וּבִרְכַּת חֲתָנִים, וְצִיצִית. וְאִידַּךְ – הָנֵי שְׁכִיחָן.

3 וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל טַבָּח שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן הִלְכוֹת שְׁחִיטָה: שְׁהִיָּיה, דְּרָסָה, חֲלָדָה, הַגְרָמָה, וְעִיקּוּר.

4 מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? כּוּלְּהוּ תְּנִינְהוּ! לָא צְרִיכָא, שֶׁשָּׁחַט לְפָנֵינוּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים וּשְׁחַט שַׁפִּיר; מַהוּ דְּתֵימָא: מִדְּאִידַּךְ שְׁחַט שַׁפִּיר, הַאי נָמֵי שְׁחַט שַׁפִּיר, קָא מַשְׁמַע לַן: כֵּיוָן דְּלָא גְּמִר, זִימְנִין דְּשָׁהֵי וְדָרֵיס וְלָא יָדַע.

5 וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַטַּבָּח צָרִיךְ שֶׁיִּבְדּוֹק בַּסִּימָנִים לְאַחַר שְׁחִיטָה. אָמַר רַב יוֹסֵף: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם שָׁהָה כְּדֵי בִּיקּוּר. מַאי לָאו כְּדֵי בִּיקּוּר סִימָנִין?

6 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לָא, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּדֵי בִּיקּוּר חָכָם. אִם כֵּן, נָתַתָּ דְּבָרֶיךָ לְשִׁיעוּרִים! אֶלָּא, כְּדֵי בִּיקּוּר טַבָּח חָכָם.

7 לֹא בָּדַק, מַאי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן אַנְטִיגְנוֹס מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יַנַּאי אָמַר: טְרֵפָה, וַאֲסוּרָה בַּאֲכִילָה. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: נְבֵלָה, וּמְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא.

8 בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? בִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר: בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ בְּחֶזְקַת אִיסּוּר עוֹמֶדֶת, עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ בַּמֶּה נִשְׁחֲטָה. נִשְׁחֲטָה – הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת הֶיתֵּר, עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ בַּמֶּה נִטְרְפָה.

9 מָר סָבַר: בְּחֶזְקַת אִיסּוּר קָיְימָא, וְהַשְׁתָּא מֵתָה הִיא; וּמָר סָבַר: בְּחֶזְקַת אִיסּוּר אָמְרִינַן, בְּחֶזְקַת טוּמְאָה לָא אָמְרִינַן.

10 גּוּפָא, אָמַר רַב הוּנָא: בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ בְּחֶזְקַת אִיסּוּר עוֹמֶדֶת עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ בַּמֶּה נִשְׁחֲטָה, נִשְׁחֲטָה – בְּחֶזְקַת הֶיתֵּר עוֹמֶדֶת עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ בַּמֶּה נִטְרְפָה. וְלֵימָא: ״נִשְׁחֲטָה הוּתְּרָה״! הָא קָא מַשְׁמַע לַן, דְּאַף עַל גַּב דְּאִיתְיְלִיד בַּהּ רֵיעוּתָא.

11 כְּדִבְעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אַבָּא מֵרַב הוּנָא: בָּא זְאֵב וְנָטַל בְּנֵי מֵעַיִם, מַהוּ?

12 נָטַל?! הָא לֵיתַנְהוּ, אֶלָּא נָקַב בְּנֵי מֵעַיִים מַהוּ? נָקַב?! הָא קָא חָזֵינַן דְּהוּא נַקְבִינְהוּ! אֶלָּא נְטָלָן וְהֶחְזִירָן כְּשֶׁהֵן נְקוּבִין, מַהוּ? מִי חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא בִּמְקוֹם נֶקֶב נָקַב, אוֹ לָא?

13 אֲמַר לֵיהּ: אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא בִּמְקוֹם נֶקֶב נָקַב.

14 אֵיתִיבֵיהּ: רָאָה צִפּוֹר הַמְנַקֵּר בִּתְאֵנָה וְעַכְבָּר הַמְנַקֵּר בָּאֲבַטִּיחִים,

15 חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא בִּמְקוֹם נֶקֶב נָקַב.

16 אֲמַר לֵיהּ: מִי קָא מְדַמֵּית אִיסּוּרָא לְסַכַּנְתָּא? סַכָּנָה שָׁאנֵי! אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מַאי שְׁנָא? סְפֵק סַכַּנְתָּא לְחוּמְרָא? סְפֵק אִיסּוּרָא נָמֵי לְחוּמְרָא!

17 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְלָא שָׁאנֵי בֵּין אִיסּוּרָא לְסַכַּנְתָּא? וְהָא אִילּוּ סְפֵק טוּמְאָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – סְפֵיקוֹ טָהוֹר, וְאִילּוּ סְפֵק מַיִם מְגוּלִּין – אֲסוּרִין!

18 אֲמַר לֵיהּ: הָתָם הִלְכְתָא גְּמִירִי לַהּ מִסּוֹטָה, מָה סוֹטָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – אַף טוּמְאָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד.

19 מֵתִיב רַב שִׁימִי: שֶׁרֶץ בְּפִי חוּלְדָּה, וְחוּלְדָּה מְהַלֶּכֶת עַל גַּבֵּי כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה – סָפֵק נָגַע, סָפֵק לֹא נָגַע – סְפֵיקוֹ טָהוֹר, וְאִילּוּ סְפֵק מַיִם מְגוּלִּין אֲסוּרִין!

20 הָתָם נָמֵי הִלְכְתָא גְּמִירִי לַהּ מִסּוֹטָה: מָה סוֹטָה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דַּעַת לִישָּׁאֵל, אַף הָכָא נָמֵי דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לִישָּׁאֵל.

21 אָמַר רַב אָשֵׁי, תָּא שְׁמַע: צְלוֹחִית שֶׁהִנִּיחָהּ מְגוּלָּה וּבָא וּמְצָאָהּ מְכוּסָּה – טְמֵאָה, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אָדָם טָמֵא נִכְנַס לְשָׁם וְכִיסָּהּ.

22 הִנִּיחָהּ מְכוּסָּה וּבָא וּמְצָאָהּ מְגוּלָּה, אִם יְכוֹלָה חוּלְדָּה לִשְׁתּוֹת מִמֶּנָּה, אוֹ נָחָשׁ לְדִבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אוֹ שֶׁיָּרַד בָּהּ טַל בַּלַּיְלָה – פְּסוּלָה.

23 וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מָה טַעַם?

פירוש מאירי על חולין ט׳

1 ת"ח אע"פ שהוא יודע עיקרי הדברים ואין מטכסיס שלו להשתדל בענינים מלאכותיים יש דברים שראוי לו לאמן ידיו בהם והם הכתיבה להיות חתימת ידו נאה לדין או לעדות והשחיטה והמילה וקשר של תפילין וציצית וכן ראוי לו להרגיל עצמו לברכת חתנים שידע נסח שלהם על פה וירגיל עצמו בהם שידע לאמרן בעריבות שדברים אלו אדם רץ בהם לתלמיד חכם וכשאינו יודען הבריות מרננות אחריו ויש מפרשי' בכתב שילמד תקון השטרות הצריכות לבני אדם שהרבה יודעין את הדין שאינם בקיאים לעשות נוסח השטרות כראוי והלא גנאי הוא לו:

2 כל טבח שנתברר לנו שאינו יודע מה שצריך לידע בתכונת השחיטה והיא ענין שהייה דרסה חלדה הגרמה ועקור כמו שיתבאר ענין כלם בפרק שאחר זה אע"פ שראינוהו שוחט כמה פעמים ונזהר מהם יפה אסור לאכול משחיטתו כל זמן שלא עמדו אחרים על גביו שכל שאינו יודע בדבר עושהו לפעמים ואינו מרגיש וכבר ביארנו פסק זה למעלה ומ"מ בתוספות כתבו בשם אחרוני הרבנים שידע עיקרי הלכות אלו ובדיקת סכין ושיעורו ושיעור מקום שחיטה אבל שאר פרטיהם שאין מצויים כגון שהא במיעוט סימנין או הגרים שליש ושהיות אם מצטרפות וכן כל כיוצא בזה אין פוסלין אותו בכך:

3 השוחט צריך שיבדוק בסימנין אחר שחיטה בפסול שאפשר לבא על ידי שחיטה כגון אם הוגרמו או אם נשחט רובן שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ומהו חזקת איסור זה יש אומרים בחזקת איסור אבר מן החי ואין נראה כן שמאחר שהיא מתה לפנינו היאך נאמר שלא יצאה מחזקת איסור זה אע"פ שלא נודע לנו היאך נשחטה והרי על כל פנים מתה היא ואין כאן אבר מן החי אלא עיקר הדברים שהיא עומדת בחזקת איסור שאינו זבוח שהרי אמרה תורה וזבחת ואכלת זבוח אכול שאינו זבוח לא תיכול ואע"פ שאנו רואין אותה מתה לפנינו לא יצאה מחזקת איסור שאינו זבוח שהרי אפשר למיתה בלא זביחה הלכך אין לשוחט לסמוך בזה על בקיאותו ולומר שמאחר שהחזיר הסכין על כל הצדדין כבר נשחטו שהסימנים נשמטים הם אילך ואילך ולפעמים אדם סבור שנשחטו לא נשחטו ואין להתיר מן הספק עד שיבדוק וידע בבירור ואם לא בדק ואי אפשר לו עוד לבדוק כגון שנחתך הראש הרי היא טריפה ואסורה באכילה אלא שאין לה דין נבלה לטמא במשא אא"כ נתברר פסול בשחיטתה הא אם נתברר פסול בשחיטתה הרי היא נבלה כמו שיתבאר בפרק שני ומ"מ אלו שיודעים לאמן את ידיהם עד שהסימנין מתגלים להם בשעת שחיטה ורואין אותם בשעת שחיטה אין צריכים עוד לבדיקה אחרת:

4 בדק בסימנין ומצאן שחוטין כתקנן הרי יצאה מחזקת איסור שאינו זבוח ונכנסה לחזקת היתר ואינה יוצאה ממנו אלא על ידי הודאי ואע"פ שנולד בה ריעות כגון שבא זאב ונטל את בני מעין והחזירן מנוקבים הואיל והדבר מצוי לתלות בזאב תולין בו ומכשירין אותה וכל שכן אם לא החזירן כלל ולא סוף דבר בבני מעים אלא אף בריאה אע"פ שעלולה בטרפות אם נאבדה או שנטלה זאב והחזירה מנוקבת אין אוסרין אותה מספק שאף בדיקת הריאה אין אנו צריכין לה מן הדין אלא שהגאונים הנהיגו בכך מתוך שהיא עלולה ואין לנו לאסרה מספק ויש מחמירין בזו בריאה בהחזירה מנוקבת ובבהמות גסות שהטרפות מצוי בהם ואין הדברים נראין להפריש ביניהם כלל ועוד שהרי אמרו עליה בפרק אלו טרפות היכא דמשמשא ידא דטבחא ודאי תלינן דהא תלינן בזאב וכן הסכימו רוב גאונים וגדולי המחברים כתבוה אף בבא גוי ונטלה אלא שיראה לי שאם הוא כמערים וכמתכוין לכך ראוי להחמיר:

5 וענין בקור חכם ר"ל שיראה סכינו לחכם לבדקו וכן שיעור שהייה אם הוא כשיעור בדיקת סכין כמו שאמר טבח חכם כלומר שאין בעיר חכם ממנו ואינו צריך להראותו לאחר או אם יש בה שיעור אחר יתבאר הכל למטה בע"ה:

6 אזהרת חכמים היא ובכלל שמירת נפש להיות אדם שומר עצמו מן הסכנות ובפרט באכילה ובשתיה מכאן אמרו במי שמצא תאנה או אבטיח מנוקרים שיש לו לחוש שמא נחש או אחד מבעלי הארס נקרום ואפילו ראה צפור מנקר בתאנה או עכבר באבטיח אין תולין את הדבר בצפור ועכבר ולהקל אלא חוששין שכבר נקרו בהם בעלי ארס ואלו במקום נקב נקרו ואע"פ שבבא זאב ונטל את בני מעים והחזירן מנוקבים תולין להקל במקום סכנה החמירו במה דברים אמורים בנקב העשוי כמין נקור אבל נקב העשוי כמין בקוע הואיל ואין הלחות שבהם מגולה אין חוששין והוא שאמרו במסכת ע"ז שפי התאנה אין בו משום גלוי:

7 שלשה משקין אסורין משום גלוי המים והיין בין חי בין מזוג והחלב ובפרק אלו טרפות הוסיפו בהן אף הדבש ובתלמוד ע"ז התבאר שהיין שהקרים יש בו משום גילוי אבל יין תוסס אין בו משום גילוי וכמה תסיסתו שלשה ימים וכן שאר המשקין כלן כגון ציר ומוריס ודומיהן מותרין וכמה ישהו אלו שיש בהם משום גלוי בגלויים ויאסרו משום גלוי כל שנעלמו מן העין בגלויים בכדי שיצא הנחש או הרחש ר"ל שרץ בעל ארס מתחת אוזן הכלי שבו המשקין וישתה ויחזור לחורו:

8 במסכת בכורות אמרו שנקורי תאנים וענבים וקשואים ודלועים ואבטיחים ומלפפונות והם הנקראים מילונ"ש בלע"ז אפי' היתה נקירתן ככד חוששין לה לנקירת בעל ארס אחד גדול ואחד קטן אחד תלוש ואחד מחובר כל שיש בו ליחה חוששין לנקירת בעל ארס ומשמרת של יין אסורה משום גלוי חוששין שמא שתה הנחש משם וכל שיש בו נשיכת נחש אסור:

9 שיעור המים המגולין שהן אסורים בשיש בהם כל כך שהארס נאבד בתוכן ר"ל שאינו נראה הא אם היו שם מעט כל כך שאלו היה שם ארס היה נראה אין בהם משום גלוי ובהפך הדברים אם היו שם מים כל כך עד שיהא הארס מתבלבל בתוכן ובטל עמהם אין בהם איסור וכיצד משערין דבר זה נפל ארס זה במים שבקרקע אם היו שם ארבעים סאה או יתר הרי הוא מתבלבל בהם ובטל עמהם ומותר ויש מי שאומר שאף בארבעים סאה אינו נאבד אא"כ היה שם יתר ולא יראה לי כן שלא אמרה תורה טבול וסכן בעצמך ופרשו בתלמוד המערב שאם היה מעין המושך אפי' מועט ביותר אין בו משום ארס נפל ארס זה במים שבכלים הן שהיו שם הרבה הן שהיו שם מעט לעולם אינו נאבד בהן ואסורין לעולם בתלמוד המערב אמרו במסכת תרומות שאם היה הכלי מכוסה ואינו פקוק יש בו משום גלוי ופקוק ואינו מכוסה אם היה פקקו מכסה את השפה מותר ומי שרוצה לעשות הדבר בשלמות פוקק ומכסה:

10 כל ספק שבגלוי בין ברה"י בין ברה"ר הרי הוא אסור ומ"מ בפירות כל שלא נולד בהם ריעות מותר בתלמוד ע"ז אמרו אוכל אדם תאנים וענבים בלילה ואינו חושש דברים הרבה נאמרו בענין זה ביחד במסכת ע"ז ושם יתבארו בע"ה ושאר דברים המפוזרים מענין זה במקומות אחרים כבר כתבנום בכאן כדי שימצא צורך הענין למבקשו בלא עמל ומ"מ בזמנים הללו אין הרחשים מצויים בין בני אדם ונתפשט להקל בענינים אלו כלל גדול בלשון הבריות שומר פתאים י"י:

11 כל ספק טומאה ברשות הרבים טהור ר"ל שאם היתה טומאה מונחת ברשות הרבים ספק נגע בה ספק לא נגע טהור ואם היה כן ברשות היחיד ספקו טמא ומפני מה החמירו בספק רשות היחיד מפני שלמדוה מסוטה שהרי סוטה שנסתרה אע"פ שהדבר ספק טומאה לבעלה אף ברשות היחיד לא נאמר ספקו טמא אלא בשהיה זה שאירע בו ספק טומאה מי שיש בו דעת לישאל ולחקרו מה שאירע לו כסוטה אבל אם לא היה לו דעת לישאל כגון חרש ושוטה או קטן שאינו יודע להשיב אף ברשות היחיד ספקו טהור מעתה היתה חולדה מהלכת על ככרות של תרומה ושרץ מת בפיה ספק נגע שרץ מת בככרות ספק לא נגע טהור:

12 מי חטאת שנתערבו בהם מים אחרים כלל אפי' משהו נפסלו וכן אם ירד עליהם טל לפיכך מי חטאת ששתתה מהן בהמה או חיה פסולים מפני הריר היוצא מפיהם בשעה ששותים וכן כל העופות חוץ מן היונה מפני שהיא מוצצת ואין הריר יוצא מפיה כמו שהתבאר במקום אחר במסכתא זו וכל השרצים אינן פוסלים חוץ מן החולדה מפני שהיא מקיאה ר"ל שמלקקת בלשונה ונמצא לחות יוצא מפיה ומתערב במים:

13 צלוחית שיש בה מי חטאת שהניחה מגולה ומצאה כמו שהניחה פסולה הואיל ולא שמרן נפסלו בהיסח הדעת ואע"פ שבקצת ספרים כתוב כאן בסוף השמועה טעמא דהניחה מגולה ומצאה מכוסה או מכוסה ומצאה מגולה הא הניחה מגולה ומצאה מגולה לא טומאה איכא ולא פסלות איכא כלומר ואלו לענין סכנה כל ספק מים מגולין אסורים אלמא דסכנתא חמירא מאיסורא אין זו גירסא מחוורת שזו אף למי חטאת פסולה משום היסח הדעת ומה שאבו צריכים ללמוד הימנה שהסכנה חמורה מן האיסור אנו למדים אותה מסוף השמועה כמו שנבאר וראיה לדברינו מה שאמרו במסכתא פרה הממלא בידו אחת ועשה מלאכה בידו אחת או שמלא לו ולאחר או לשנים כאחד פסל שהמלאכה פוסלת במלוי ודאי טעם פסול המלאכה אינה אלא שהמלאכה מביאתו לידי היסח הדעת והתורה אמרה למשמרת למי נדה וכן כתבוה גדולי המפרשים ומ"מ אפשר לדעתם שאין בהם פסול אלא מצד המלאכה אלא שאין הדברים נראין:

14 הניחה מגולה ומצאה מכוסה הרי ודאי אדם כסה שאין דרך שרצים לכסות ומאחר שהוא ברור שאדם כסה אני אומר שאדם טמא היה והרי הן טמאות לטמא הנוגע אע"פ שלא נתקדש עדיין באפר פרה שאם נתקדשו הרי מי חטאת עצמן מטמאות במשא ויש מי שאין גורס בכאן לשון טומאה אלא שנפסלו ומפני שהם מפרשים אותה בנתקדשו והרי הם מטמאין במשא גם כן מחמת עצמן ועיקר הדברים כדעת ראשון וטמאה גרסינן ומפני שמאחר שאין דרך שרצים לכסות אין כאן אלא ספק אחד אם טמא אם טהור ותולין בטמא לחומרא וכמו שאמרו בראשון של פסחים קרדום שאבד בבית או שהניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת הבית טמא שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו ואם תשאל והלא בראשון של נדה ככר תרומה על הדף ומדף נתון תחתיה ר"ל דף טמא מדרס אע"פ שאם נפל אי אפשר שלא נגע במדף ואפי' היתה עומדת במדרון שנפילתה מצויה כל שמצאה במקום אחר מטהרין אותה שמא טהור נטלה והניחה לשם אלמא תולין בטהור יש לדון בה שהדברים מוכיחים הואיל וטומאה תחתיה שלהצלה מן הטומאה נעשה ואלו אדם טמא אינו מציל הא בכל שאר מקומות תולין בטמא ולשטה זו אם לא היתה שם טומאה חוששין לטמא ואחרוני הרבנים תרצו שבספק כלים גזרו בספק אוכלין לא גזרו אחר שאין להם טהרה במקוה:

15 הניחה מכוסה ומצאה מגולה אם יכולה חולדה לשתות מהן כגון שאינה עומדת באויר אלא בקרקע תולין בחולדה שפוסלת בשתייתה ודנין ששתתה ופסולה וכן אם ירד בה טל בלילה ועל זו שאל ר' יהושע מה טעם כלומר מה ענין שבהניחה מגולה ומצאה מכוסה אמרת שטמאה לטמא אחרים ומפני שאתה תולה אותה באדם טמא ובהניחה מכוסה ומצאה מגולה אינה אלא פסולה ומשיב בעצמו רישא אין דרך שרצים לכסות וודאי אדם כסה ואין כאן אלא ספק אחד אם טמא אם טהור אבל סופא דרכן של שרצים לגלות ויש כאן ספק אדם ספק שרץ וכל שחולדה יכולה לשתות חזר הדבר לספק אחד לענין פסול ופסולה אבל לענין טומאה עדיין יש ספק אדם ספק שרץ שאינו מטמא בחיות ואם אדם שמא טהור היה ואלו מים מגולים אף בתרתי ספקי אסורות ומי שגורס בראשונה פסולה מפרש מה טעם אאחרונה כלומר מה טעם אמרו בראשונות פסולה ובסופה באין יכולה חולדה לשתות אמרו כשרה ותירצוה משום תרתי ספיקי שהרי כל שאין חולדה יכולה לשתות חזר לשני ספקות אף לענין פסול שמא שרץ ואינו פוסל שמא אדם טהור ואלו מים מגולים אף בתרתי ספיקי חיישינן כלומר אע"פ שיש לומר שמא אדם ואינו אוסר ואם שרץ שמא אינו בעל ארס:

« מאירי על חולין ח׳ ע״ב מאירי על חולין י׳ ע״א »