מאירי על חולין ח׳

1 מי שלבן סכין באור ומתוך חמימותו הוא שוחט והולך שחיטתו כשרה בדיעבד שחידודה קודם לליבונה ואין השריפה שולטת בו עד שהוא נשחט ושמא תאמר הרי מכיון שנכנס הסכין מעט בתוך הסימן נגעו צדי הסכין בצדדי הושט קודם שיחתך רובו ושורף מה שנשחט ונמצא שניקב קודם שנשחט רובו שהשריפה כנקב הוא אינו כן שבית השחיטה מתרחב הוא וצדדי הסימן מתרחקים מצדי הסכין ואין נוגעין בו כלל ומ"מ לכתחלה לא ישחוט ויש מי שאומר שאף בדיעבד שחיטתו פסולה אין סומכין על מה שיתרחב בית השחיטה שמא לא יתרחב כל צרכו וכן הדעת מקבלת ואע"פ ששטת סוגיא זו מוכחת כדעת ראשון יש לך אחרת והוא שאמרו למטה בבדיקת סכין צריכה בדיקה אטופרא ואבשרא ואתלת רוחתא ואמר רב יימר אטופרא ואבשרא אין אתלת רוחתא לא מי לא אמר ר' זירא לבן סכין וכו' עד בית השחיטה מירוח רוח הכא נמי מירוח רוח כלומר ואף כשיש פגימה בצדדין אין קפידא והדבר ידוע שלענין בדיקה אין הלכה כרב יימר וצריכה בדיקה בצדדין אלמא אין סומכין על טעם מירוח רוח ומ"מ גדולי המפרשים נוטים לדעת ראשון ודחו את זו של רב יימר מכמה טעמים חדא דהא ר' זירא בדיעבד קאמר ודקאמר צריכה בדיקה אתלת רוחתא דילמא לכתחלה הא בדיעבד סומכין על מירוח רוח וכשרה וכן פסקוה הם ורבים עמהם ונתקיימו שתיהן וכן יש סועדין אותה מפני שחששא רחוקה היא שיפגמו הצדדין ולא יפגם חדה ומ"מ יש פוסקים שכל שלא בדק בצדי הסכין אף בדיעבד פסולה ואע"פ כן לענין לבון כשרה ואין דמיון זו לזו שמורשת הפגימה מתפשטת חוץ לסכין ומתאחזת בצדי הסימנין וקורעתם ובלבון אינו כן ועוד טעם אחר שזה שאמרו מירוח רוח אינו התרחבות גדולה כל כך וצריך הוא לנתינת לב והילכך זו של ליבון רואה הוא להדיא שהוא מלובנת ונותן לבו שלא יטה הסכין כלל שלא יגע לצדדין אבל פגימה אינו מרגיש בה ואף כשיאמר בריא לי שלא נגעתי אין סומכין עליו וחוששין שמא הטה מעט וזה שלא השיבו לרב יימר מפני שלא חששו לדבריו ואם תאמר בסכין של גוים דמר אמר קולף ומר אמר מדיח ואי מרוח רוח כל כך למה ואם מפני שלא ידע ולא נזהר סכין טרפה שלהתירה לכתחלה מר אמר מגעיל ומר אמר מדיח כל כך למה פירשו בה שאף בדיעבד כל שידע שהם של גוים ושל טרפה כשר שבודאי נתן לב ולא נגע ולי נראה שאפילו ידע אינו נזהר בכך שאינו מרגיש שיהא חום בית השחיטה מפליט כלל:

2 יש שואלין לענין מה שביארנו שאין החשש אלא לשריפת הנשחט מה לנו בכך והלא מה שנשחט כבר הוכשר אע"פ שלא נשחט רובו ואין שריפה או נקב ראויים לפסלו מאחר שנשחט מה לי אם נקב או נשרף אחר כן והרי אמרו בהדיא בפרק שני שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה ר"ל קודם שנשחט הושט כשרה הואיל וחיי ריאה תלויים בקנה כל שנשחט הקנה כמנחא בדיקולא דמיא אע"פ שניקבה קודם גמר שחיטה עד שמתוך כך פירשוה שכשצדי הסכין נגעו בצדי הסימן במה שנשחט כח האור שולט וקודם לזרוק לשרוף בסמוך אף במה שלא נשחט וכמו שמצינו בנפלה לאור ונחמרו בני מעיה שאע"פ שהאור לא חבל מבחוץ כח חמימוהו נכנס לפנים ונכווצו המעיים ומ"מ לדעת זה קשה לפרש למה הצריכו בדיקה אתלת רוחתא שאם תאמר שעוקץ פגימת הצד מתאחזת במה שנשחט וקורעת עמו מה שלא נשחט היאך אפשר שלא יהא חדוד הסכין קודם למה שהוא הולך ובא עליו יתר מפגימת הצד במה שאינו מצוי אלא שעקר הדברים כדעת ראשון וכל שלא נשחט רובו הרי הוא כמי שאין כאן שחיטה כלל והרי עליו טרפות קודם שחיטה שאין אומרין בשחיטה קמא קמא בטיל ומה שאמרו כמנחא בדיקולא דמיא בזו כך הדין הואיל ונשחט הקנה כל צרכו וכל שהוא כן בושט כך הדין אבל קודם שנשחט רובו לא ולמדת לשטתנו שאין איסור זה אמור אלא בושט הא בקנה כל שנזהר מליגע בושט אין בו חשש ולשטה אחרת יש לחוש אף לקנה שמא החום שורף רוב קנה קודם שיגע בו הסכין:

3 כבר ביארנו במסכת מועד קטן על צרעת עור בשר שאם הסגירו ולסוף הסגר ראשון לא כהה הנגע ולא נולדו בו סימני טומאה שמסגירו פעם שניה ואם עמד בעיניו לסוף הסגר שני טהור וכן ביארנו שסימני טומאה שלשה הם שער לבן ופשיון ומחיה ומעתה צריך שתדע שלא נאמר דין זה אלא בבהרת ושאת הבאים שלא מחמת שחין ומכוה אבל מי שהיה בבשרו שחין או מכוה ונרפא ונעשה עליהן אחר כן צרעת אין דנין אותו כן אלא כיון שהסגירו ויצאו שבעה אם עמד בעיניו מטהרו ואם נולדו לו סימני טומאה מחליטו ואין שם הסגר שני וכן אין בצרעת אלא שני סימני טומאה והם שער לבן ופשיון ובין שחין בין מכוה שניהם שוים לדבר זה אם כן למה חלקן הכתוב לעשותן שתי פרשיות הואיל וכל דיניהם שוים לומר שאין מצטרפין זה עם זה אע"פ שהבהרת והשאת מצטרפין זה עם זה אין צרעת שבשחין ומכוה כן ואם היתה לו חצי גריס צרעת של שחין וחצי גריס צרעת של מכוה אין מצטרפין והרי הוא טהור שהרי שיעור צרעת בכגריס ואיזהו שחין ואיזהו מכוה שהרי שניהם לשון חמימות הוא שהבשר מתחמם ומכה צומחת מחמת חמימות אלא כל חמימות הבא לו שלא מחמת האור הן דרך הכאה כגון שהוכה באבן ובעץ הן דרך התחממות כגון שהטמין ידיו בפסולת של זיתים שהוא חם מאד בעוד שהן לחין בצבורן או בחמי טבריא או במקום שעוקרין ממנו העופרת הרי זה נקרא שחין וכל שבא לו החמימות על ידי האור כגון שנגע בגחלת או הטמין ידו ברמץ והוא אפר חם שלחישת האור נראית בו או בסיד רותח או בגפסיס רותח והוא מין אחר של סיד הרי זה נקרא מכוה:

4 מי שלקה שלא ע"י האור בבשרו כבחצי גריס והוא הנקרא שחין ואחר כך לקה באותו מקום בעצמו על ידי האור הרי זה נידון כמכוה ואם נצטרף לו סמוך לו חצי גריס אחר על ידי שחין אין מצטרפין ואם ילקה תחלה על ידי האור שהוא מכוה ואחר כך לקה באותו מקום בעצמו שלא על ידי האור הרי זה נדון כשחין כללו של דבר בטל שני את הראשון:

5 לבן שפוד והכה בו בעינו בלבונו הרי יש כאן לדון תורת שחין מצד ההכאה ותורת מכוה מצד האור אלא שמ"מ אחד מהם קודם על כל פנים ויש לנו לדון אחר אחרון וכיצד דנין אותו אם לא היה דרך הכאה אלא דרך תקיעה בחדוד שבו כויה שלא על ידי האור קודמת והבלא שעל ידי האור באה אחריה ומבטלתה ונדון כמכוה על הדרך שאמרנו חדודה קודם ללבונה אבל אם היה זה דרך הכאה הדבר בספק איזה מהן קודם שתהא האחרונה מבטלתה ותולין בה להחמיר:

6 סכין שהוא ממשמשי ע"ז אע"פ שאין שם איסור שמנינות כגון שהכשירוהו בהגעלה או בליבון לפי מה שהיא או שלא חתכו בו בשר אלא ששמשו לפניה הימנו בדרך אחרת כגון שחתכו בו לפניה עצים וכיוצא בזה ואין שם אלא איסור משמשי ע"ז שאסורין בהנאה מותר לשחוט בה לכתחלה שהרי מקלקל הוא שבהמה בחייה עומדת לגדל וולדות ולחרישה או לגזה וחלבה ואע"פ שלענין שבת נקרא השוחט מתקן הואיל ומוציאה מידי אבר מן החי כמו שהתבאר בתלמוד פסח שני פרק אלו דברים אין הנדון דומה לראיה שהשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכל שנתקיימה מחשבתו ויש תקון במלאכתו אפי' מועט חייב אבל לענין ע"ז כל שהקלקול יתר על התקון מותר ואם היתה בהמה זו מסוכנת שנמצאת שחיטתה תקון גמור בלא קלקול אסור לשחוט בה ואם שחט הבהמה אסורה ויש מתירים כמו שכתבנו בשני של פסחים ומ"מ אף לדעת האוסרים לפי מה שהתבאר במסכת ע"ז יש בזה תקון בהולכת הנאה לים המלח וכיצד משערין הנאה זו רואין באדם הרוצה לשחוט ואין לו סכין כמה שכר רוצה ליתן למי שישאילנו סכין לשחוט בו:

7 שחט את הבהמה בסכין הראוי ובא לחתוך הבהמה לנתחים הראויים אסור לחתוך בסכין של משמשי ע"ז שהחתוך הואיל ונשחטה הבהמה תקון גמור הוא ואם חתך אסור עד שיוליך דמי הנאה לים המלח ושיעור הנאה זו הוא בכדי שכר סכין לצורך חיתוך ויש אומרים בכדי מה ששוה הבשר עכשו ממה שהיתה שוה עד שלא נחתכה:

8 נחתך הבשר לנתחים הראויים ורצה לחתוך נתחים לחתיכות קטנות אע"פ שהוא רוצה בכך מקלקל הוא שהרי אינם ראויים עכשו לדורון הראוי והילכך מותר לעשות כן אף בסכין זה:

9 היתה סכין זו חדשה ולא שמשו בו לפניה כלום אלא שנעשית או שניקחה לצורך כך הרי זו מותרת לגמרי לכל דבר שמשמשי ע"ז אינן אסורין עד שיעבדו ר"ל עד שיתחילו להשתמש בהם לפני עבודה זרה ועיקר דבר זה בתלמוד עבדה זרה:

10 כבר ביארנו שסכין זו אין בה משום איסור שמנינות כגון ששימשו בה לפניה בעצים וכיוצא בהן או שחתכו בה בשר לפניה והכשירוה בהגעלה או ליבון וכיוצא בהם לפי מה שהיא ולא נשאר שם אלא איסור עבדה זרה הא אם היה בה איסור שמנינות הרי הוא נכלל בדין איסור שאר סכינין של גוים ששחט בהם וכיצד הוא דין זה לא ישחוט בה בלא הכשר הראוי לו אם הגעלה אם לבון אם דיצה בקרקע ושיפה יפה יפה לפי מה שהיא על הדרכים שביארנו בה בסוף ע"ז ואם שחט נחלקו בה רב ורבה בר בר חנה שלדעת רב קולף מקום השחיטה ולרבה בר בר חנה דיו בהדחה והיו סבורים להעמיד מחלקתם בבית השחיטה אם חם אם צונן שלדעת רב חם הוא וצריך קליפה ומ"מ אינו צריך נטילת מקום דרב לטעמיה דאמר בצונן לתוך חם וחם לתוך צונן עילאה גבר והרי הסכין שהוא צונן עליון והוה ליה צונן עיקר אלא שצריך קליפה ולרבה בר בר חנה צונן הוא והוה ליה צונן בצונן שדינו בהדחה ואינו סומך על הדחת המליחה שאמרו עליה מדיח ומולח ומדיח שמא יאכלנו צלי והאור מוציא הדם הבלוע אבל לא הדם הקרוש שעליו אדרבה מדביקו יותר או שמא הדחה זו צריכה שפשוף יותר מאותה של מליחה והעלו בה שהכל מודים שהוא צונן ואעפ"כ הלכה קולף מקום השחיטה ואע"פ שאף רב מודה שבית השחיטה צונן הוא וכמו שאמרו בלישנא בתרא דכלי עלמא בית השחיטה צונן הוא והיה לנו לומר שדי לנו בהדחה כדי להסיר השמנונית שעל דפני בית השחיטה מ"מ אגב דוחקא דסכינא בלע ר"ל שזה שאמרו שהוא צונן לאו צונן לגמרי שהרי בהדיא אנו מרגישין בו שהוא חם אלא שאין בו חום כדי להפליט ומ"מ חום מועט יש בו ואגב דוחקא דסכינא עם אותו חום מועט שבו בלע ונמצא תורף הענין שיש כאן שני דברים מצטרפים להבליע דפני בית השחיטה משמנינות שעל הסכין והם חום מועט שבו אע"פ שבכללו נקרא צונן ודוחק שהסכין נכנס בדפני בית השחיטה שמתוך שהוא נכנס בדוחק בולע הבשר מעט משמנינות שעליו:

11 מה שאמרנו ששני דברים אלו מצטרפים רצוננו לומר בו שכל אחד בפני עצמו אין אומרין בו שיהיה מבליע כלל ר"ל שאלו היה בית השחיטה צונן גמור היה הענין כאילו חתכנו בסכין זו חתיכה של בשר צונן ולא היינו מצריכין אלא הדחה בדפני החתך אע"פ שנכנס בדוחק על הדרך שאמרו בקישות שגורר מקום החתך וגרירה בקישות והדחה בבשר שיעור אחד הוא שגרירת קישות בלא קליפה אינה אלא מעין חכוך ומפני שההדחה מאוסה בו וכן שהוא דבר קשה תופש בו לשון גרירא ואלו היה בית השחיטה רותח גמור היינו מצריכים נטילת מקומו שהוא העמקה יתירה מן הקליפה מפני שהיה השמנונית עליון והבשר הבולע ממנו תחתון וכבר פסקנו בפסח שני שכל צונן לתוך חם התחתון גובר והרי הוא כחם בתוך חם ולא הוצרכנו בה לדחק הסכין אבל מתוך שבית השחיטה צונן ר"ל שאינו רותח ולא צונן גמור חום מועט שבבית השחיטה מצטרף עם כניסת הסכין בדוחק ומבליעין את הבשר מעט מן השמנינות וצריך קליפה ויש מי שאומר שצונן גמור הוא ודי לו בהדחה ושפשוף ואין דבריהם נראין:

12 יש מי שאומר שלא הוצרכה הדחה ושפשוף או קליפה אלא בשנודע לנו שהוא בן יומו הא סכין סתם אינו צריך כלום שסתם כלים של גויים לדעתם אינן בני יומן וכל שאינו בן יומו נותן טעם לפגם הוא ולדעתי לא נאמר דין נותן טעם לפגם באוכל שאין עצמו פגום אלא באיסור הבא על ידי פליטה אבל כאן הרי אנו באים מצד שמנינות שיש בדפני הסכין בעין ואותו שמנינות הואיל והוא בעין אינו נפגם וכשמתדבק בכתלי בית השחיטה נבלע בו מעט שהבשר רך הוא ובולע בנקל אבל לפליטת הסכין אין אנו חוששין כלל שאין חום כזה מפליט את הסכין ודוחק הסכין אין כאן כדי להפליטו שהסכין דוחק ואינו נדחק ולעולם סכין עצמו אינו בולע ולא פולט בחום כזה אף בסיוע הדחק ואין כאן חשש אלא לשמנינות בעין שהוא נבלע בבשר שבדפני בית השחיטה בחום זה עם סיוע דחק הסכין ואחר שכן בן יומו ושאינו בן יומו דין אחד הוא ואע"פ שבקורט חלתית אמרו משום דמפסקו ליה בסכינא דארמאי ואפי' למאן דאמר נותן טעם לפגם מותר אגב חורפיה מחליא ליה אלמא שאף מה שהוא בעין קרוי נותן טעם לפגם בזו הוא מפני שהשמנינות אצל הקורט כפגום מעיקרו הוא ואין דרכו בכך כלל ונמצאת למד שאם נעץ הסכין בקרקע עשרה פעמים או שפה ר"ל שהשחיזה במשחזת אע"פ שאין הכשר זה מועיל אלא לחתיכת צונן כמו שיתבאר במסכת ע"ז שוחט בו שהרי מ"מ אין כאן שמנינות בעין ולפליטות הסכין אין אנו חוששין כמו שביארנו והוא הדין אם העביר חלודה שבו בחול ובורית וכיוצא בזה אבל הדחה וקינוח בסמרטוט אין מכשירין אותו ששמנינות המתישן אינו עובר בכך ויש שמצריכין הגעלה או לבון ואין הדברים נראין:

13 סכין ששחט בה טרפה או נבלה והרי שמנינות שבדפני בית השחיטה נדבק בדפני הסכין אלא שמ"מ אין לנו לומר בו שיהא הסכין בולע ממנו שהסכין אינו לא בולע ולא פולט בחום כזה אף בסיוע דחקו כמו שביארנו שדחק הסכין מועיל להבליע שומן ובסכין לבשר מתוך רכות הבשר אבל אינו מועיל להבליע שמנינות שבבשר לסכין שהוא קשה והילכך אין בסכין זו בליעה אלא שמנינות בעין שנדבק בו ומתוך כך אם רצה להכשיר את הסכין די לו שידיחנה בצונן או יקנחנה בסמרטוט הואיל ולא נתישן בו השמנינות וכן שלא הותמד בו עובר הוא בכך ואם שחט שלא בהדחה או בקינוח הרי הוא כשוחט בסכין של גוים וצריך קליפה שהרי חום מועט שבבית השחיטה עם דחק הסכין מבליעין את הבשר משמנינות שעל הסכין מעט ויש אומרים שדי לו בהדחה ואין דבריהם נראין:

14 שחט את הכשרה אינו צריך כלום שאם תאמר הרי יש על הסכין שמנינות אבר מן החי אין זה כלום שאין שמנינות שבבית השחיטה נדבק בדפני הסכין עד שעת חמום בית השחיטה והוא כשנגמרה השחיטה ושמא תאמר הרי הדם בעין בדפני הסכין ואע"פ שאין הסכין בולע בכך כמו שביארנו מ"מ כששוחט בו הרי דם זה נבלע מעט בדפני בית השחיטה מ"מ כבר תצא ממנו במליחה ואף לדעת האומרים שדם הבא ממקום אחר אינו יוצא במליחה כמו שנבאר בפרק כל הבשר מ"מ אין דופני בית השחיטה בולעין דם בשעת שחיטה שהרי הם טרודים להוציא דם השחיטה וכל שהוא טריד לפלוט אינו בולע מאותו דבר שהוא טריד לפלטו אבל אם טריד לפלט דם חשוד הוא לבלוע שמנינות אף בשעת פליטתו או דבר אחר שאינו ממין פליטתו כמו שנבאר בפרק כל הבשר:

15 התבאר בפרק כל הבשר שהסכין ששחט בה אפי' את הכשרה אסור לאכול בה רותח ר"ל לחתך ומצד הדם שהוא בעין בדפני הסכין שנבלע באותו רותח ולפי שטתנו צריכים אנו לומר שאם הכשירו בהשחזה או בנעיצה בקרקע עשרה פעמים מותר אע"פ שלא נאמר הכשר זה אלא לאכילת צונן כמו שביארנו מפני שאין הדם נבלע בסכין בחום כזה כמו שכתבנו עד שנצרכנו הגעלה או לבון ומ"מ הדחה בצונן אינה מספקת שמא נקרש הדם ואין דם קרוש יוצא בהדחה מכל וכל כשמנינות ומ"מ יראה לי שאם הדיחו לאלתר מותר:

16 מתוך מה שכתבנו למדת שראוי להנהיג את הבודקים להביא עמהם סמרטוט כדי שיקנחו בו את הסכין תמיד בין בהמה לבהמה שאם תמצא אחת מהן טרפה או נבלה לא נצטרך לקליפה או לתקון אחר ואם אין עמהם סמרטוט יקנחו יפה בצמר הבהמה ודיים:

17 יש בענין זה שטה אחרת לומר שאף הסכין בולע ופולט בחום בית השחיטה עם כניסת הסכין בדחק ולדעת זה סכין של גוים אם שפשפוה עד שעבר שמנינות שעליו בעין הואיל ולא הגעילה או לבנה הרי יש כאן פליטה ואם הוא בן יומו קולף ואם אינו בן יומו אינו צריך כלום ואם לא שפשפוה כלל אף בשאינו בן יומו קולף שהרי יש כאן שמנינות בעין אלא שקשה להם סכין טרפה היאך די לה בהדחה בצונן ומשנים את שטתם שהסכין בולע בחום בית השחיטה עם כניסת הסכין בדוחק אבל אינו פולט בדרך זה הילכך סכין של גוים צריך שיפה או נעיצה בקרקע להסיר שמנינותו שעליו אבל לפליטה אין חוששין ואין כאן חלוק בין בן יומו לשאינו בן יומו וסכין כשרה אינו צריך כלום שאין כאן אלא דם ואם מפני הבלוע הרי אינו פולט ואם מפני אותו שהוא בעין הואיל וטרודים לפלוט אין בולעים וסכין טרפה הואיל ובלע מחדש די לו בהדחה מפני השמנינות שעליו אבל מפני מה שבלע אין צריך כלום לענין שחיטת בהמה אחרת שהרי אינו פולט הא להשתמש בו רותח אף בסכין ששחט בה כשרה צריך הגעלה או לבון נמצא שאין חלוק בין שטה זו לשטתנו לענין פירוש השמועה כלום אלא לענין הכשר סכין להשתמש בה רותח אלא שיש בה מן התימה אם חששנו לבליעה היאך לא נחוש לפליטה:

18 וכן יש כאן שטה אחרת לגדולי צרפת לחלק בחום בית השחיטה בין דם לשמנינות לומר שהשמנינות נבלע בסכין אבל לא את הדם וזו שבפרק כל הבשר הם מפרשים אותה לדעת האומר בית השחיטה רותח וקשה לנו הרבה להעמידה שלא כהלכה שהרי כל הפוסקים כתבוה וכל שכן שקשים לנו דבריהם של גדולי הרבנים שפרשו שאף לדברי האומר בית השחיטה רותח אין הדם נבלע כלל בסכין בחום בית השחיטה וסוף הדברים הרבה בלבולים וחבלי קושיות אתה מוצא בכמה חדושין בעניני שמועה זו וכשתעיין בכל מה שנכתוב בה אין הדברים מתישבים אלא לשטתנו:

19 מקצת חכמים כתבו שהמפשיט עור הטרפה או המחתך את בשרה דינו כדין שוחט את הטריפה לענין הכשר הסכין לשחיטת בהמה אחרת ונראין הדברים וכן יש מי שאומר שהמפשיט בסכין שלהם או המנתח בסכין שלהם צריך הדחה בדיעבד ולכתחלה אסור ומגדולי המפרשי' מצריכים בזו קליפה או גרירה ואין הדברים נראין שהרי חום זה אינו דומה לחום בית השחיטה:

20 הטבח והוא השוחט את הבהמות ומנקר החתיכות מחלב שבהן צריך שיהו לו שלשה סכינים אחד לשחיטה שלא יחתוך בו בשר וחלבים שמא יפגם ואע"פ שהוא בודק קודם שחיטה שמא יפשע ולא יבדוק ואע"פ שאין להחזיק שום אדם לשחוט בלא בדיקת סכין סתם טבח בודק לאחר שחיטה ומצניע סכינו וכל שעושה כן סכין בחזקתו עד שאפי' שחט בלא בדיקה ונאבד הסכין מותרת כמו שנבאר למטה ואם נשתמש בו קודם הצנעה חזר לו לדין שאר סכינין שהם בחזקת פגומים וכל שהוא כן קרוב לטעות בדבר או שמא יש דם על פניו ויחתוך בו בשר המתקן לאכילה ואחד לחתוך בשר שלא יחתוך בו החלב שמא ידבק מחלב שבו על הבשר ואע"פ שצונן בצונן הוא ודיו בהדחה והרי הוא צריך להדיח את הבשר כשיבא למלחו כדי להדביק המלח על הבשר וכן שחוזר ומדיחה לאחר מליחה כמו שיתבאר בזו דוחק הסכין מדביק הרבה החלב בפנימיות הבשר במקום מגעו עד שאין ההדחה מעבירו ומתוך כך צריך הדחה ושפשוף ושמא זה יפשע ולא ישפשף כראוי ואחד שיחתוך בו חלבים ואם תאמר שיחתוך בשר תחלה ואחר כך חלבים וכשיבא לחתוך בה בשר בהמה אחרת מסתמא יקנח סכינו שמא יפשע ויחתוך חלבים תחלה ולא ירגיש אחר כך לקנחו מיד הואיל וקנחו כשהתחיל להשתמש בו ומתוך כך צריך לשנים אחד לחתוך בשר ואחד לחתוך חלבים ומאחר שכן יש לו הכר בדבר ולא יבא לטעות ואין צריך שיעשה בהם סימן כמו שפרשו גדולי הרבנים שלא אמרו היכרא עביד ליה אלא היכרא אית ליה ואם פשע וחתך בשר בסכין שחתך בו החלב ידיח את הבשר ויפשפשנה וישפשפנה במים יפה ודיו כמו שביארנו ויש מצריכים גרירה ואין דבריהם נראין:

21 מה שנהגו עכשיו מנקרי הבשר שמנקרין בסכין אחד יש אומרים שלא נאסר בסכין אחד בכאן אלא כשהחלב חם מעט אבל אחר שנתקרר מכל וכל אין קפידא בדבר ולא יראה לי כן שהרי מ"מ צונן הוא וצריך הדחה או שפשוף אע"פ שאין צריך קליפה אלא שיש מי שאומר שלא נאמר דבר זה במנקר אלא בחותך חתיכות החלב הגסות ומפרידן מן הבשר להצניען אבל נקור גיד הנשה ושומן וקנוקנות שבו אין חלב שבהן מתדבק כל כך ומ"מ ראינו לקצת מנקרים נוהגים בשני סכינים ואף אותם שאין נוהגין בשנים מקנחים תמיד בסמרטוט שלפניהם בין חלב לבשר ובנות זריזות משפשפות הבשר במים יפה כדי לצאת ידי כל ספק:

22 כשם שאמרו בסכינין שהוא צריך שיהיו לו שנים בנקור הבשר כך בכלים שלמים צריך הטבח שיהו לו שנים אחד שמדיח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבים שמא ידיח חלבים תחלה וידבק מהם בבשר והענין הוא שהטבח מדיח חתיכת הבשר כדי להכשירה ללוקחים למלחה מיד בלא הדחה אחרת וכן מדיח את החלבים למלחן מיד שלא יסריחו והמלח אינו דבק בלא הדחה ואם ידיח את שניהם בכלי אחד ויקדים את החלבים ידבק מן החלב שעל ידיו או מן הנשאר בשולי הכלי בבשר ואע"פ שידיחנו לאחר מליחה מ"מ המליחה מפעפעתו ומכניסתו בפנים וצריך שפשוף ואע"פ שכל מליחה שהיא נאכלת במלחה דיה בהדחה וזו ודאי מליחה מועטת היא דוקא בבשר שנמלח עם חלב שבה שהוא דבק במקומו אבל זה שבא מחוץ המליחה מכניסתו מעט וצריך שפשוף ושמא יפשע ולא ישפשף ומעתה אם עשה כן משפשפה יפה במים ודיו:

23 חתיכת בשר שחתיכת חלב דבוק בה כגון הכסלים שחלב הכליות דבק בהם אסור להניחה על גבי בשר אחר בדבוק חלב חתיכה זו על גבי הבשר האחר בעוד שהחתיכה והחלב שבה חמים עדין מעט שמא מתוך חום מועט שבו עם מה שידי הטבח ממשמשות בקרום שעל החלב שהוא דק וקלוש ונקרע לשעתו על ידי משמושו אף הוא מתחמם על הבשר השני וזב עליו ומתדבק הרבה בבשר עבר ועשה כן ישפשף שאין זה אלא צונן בצונן אלא שעל ידי מעט חום שבו עם משמוש ידי הטבח מתדבק ממנו בבשר וצריך שפשוף ויש מי שאומר שצריך קליפה מפני שהוא מפרשה בבליעה כדין חם לתוך צונן ומ"מ די לו בכך שכל חם לתוך צונן תחתון גובר ומקרר את עליונו עד שאין תחתון בולע אלא בשיעור קליפה כמו שהתבאר בפסחים ויש מי שאוסר מכל וכל כחם בחם ואין דבריהם נראין ולא עוד אלא שגדולי המפרשים מתירין בהדחה בעלמא לפי מה שכתבו תלמידיהם בשמם אלא שאין נראה כן אלא בשפשוף ושמא תאמר ולמה לא אמרו כן אף כשהחתיכות סדורות על השלחן כל אחת בפני עצמה והחלב דבק במקומו על הכסלים שיהא החלב זב על הכסלים עצמן מפני שהקרום מפסיק במקום דבוקו וחוצץ ואין ידי הטבח מצויים למשמש בין דבוק חלב לבשר כלל וכן שאותו הקרום עב וחזק הרבה ואינו עשוי ליקרע אף על ידי משמוש:

24 שמענו לקצת חכמים שאוסרים להעמיד הירך או חתיכה שיש בה חלבים עם החלבים שבה יתר מיום אחד ויש אומרים עד שלשה ימים ואין לנו בזה אלא מנהג ושהרי מ"מ אין דברים אלו אמורין על צונן גמור בצונן גמור שמאחר שנצטנן לגמרי כבר נקרש ואינו זב כלל ועוד שהרי קרום מפסיק בכולם:

25 היה הבשר נמלח בחלב שבה ובחלב של תורה ובבהמה שאינה כחושה אסורה כלה אלא אם כן בששים ובחלב של סופרים או אף של תורה בבהמה כחושה יש מי שמצריך קליפה ויש מי שמצריך נטילת מקומו ובפרק גיד הנשה נרחיב בזה בע"ה: