מאירי על חולין פ״ג א

1 זה שביארנו שאם אכל הגיד שלם אע"פ שאין בו כזית לוקה טעם הדבר מפני שהוא בריה ועל זו אמרו בסוגיא זו כגון שאין בו כזית ופירשו בה גדולי הרבנים שאין כזית בכל אחד מהם אלא באחד מהם ולוקה על זה שיש בו כזית ולא על האחר לדעת ר' יהודה ולרבנן לוקה על שניהם הואיל ושלם היה ויש מפרשים אותה שאין באחד כזית אלא בין שניהם ואכלן בכדי אכילת פרס והדבר ידוע שכל האוכל כזית של איסור בשני פעמים אם אין ריוח ביניהם אלא בכדי אכילת פרס אין מצטרפין ואע"פ שהדבר כך הוא לענין פירוש מיהא אינו כלום כמו שכתבו גדולי הרבנים בפירושיהם:

2 יש מי שאומר שהאוכל חצי זית והתרו בו ואכל חצי זית אחר בכדי אכילת פרס והתרו בו פטור אף על זו שהתראה מחלקת ופוטרתו ואין הדברים נראין לגדולי המפרשים שאין הבא לחייב פוטר:

3 המשנה החמשית והכונה לבאר בה החלק הרביעי כלו והוא שאמר בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג וערב יום טוב הראשון של פסח וערב עצרת וערב ראש השנה ר' יוסי הגלילי אומר אף ערב יום הכפרים בגליל אמר ר' יהודה אימת בזמן שאין לו ריוח אבל בזמן שיש לו ריוח אין צריך להודיעו ומודה ר' יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיעו בידוע ששניהם שוחטים ביום אחד אמר הר"מ פי' סבה זאת מבוארת לפי שידוע שאין בני אדם לוקחין בהמות באלו הימים אלא לשחיטה באותו היום וענין ריוח שהוא שהות ביום לפי שפעמים לוקח אותו לשחוט אותו למחרת ואין צריך להודיעו אבל אם ראה אותו נחפז וקונה בערב בידוע שישחט עכשיו ולפיכך הוא נחפז לקחתו עכשיו וכבר ידעת שר' יהודה מפרש הוא דברי חכמים ודברים אמת:

4 אמר המאירי בארבעה פרקים בשנה מי שמכר בהמה לחברו וכבר מכר את בתה לאחר צריך להודיע לזה שכבר מכר את האם או את הבת לשחוט מפני שבארבעה פרקים אלו הכל רגילין להרבות בסעודה וסתם הלוקחין לשחיטה הם לוקחין ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג שהיו מרבין בו בשמחה מפני שהוא יום טוב בפני עצמו וחביב עליהם ומתוך שהיו מניחין מקום ליום זה מתחלת החג לא היו מרבין כל כך בסעודות בשאר הימים אף ביום ראשון וערב יום טוב הראשון של פסח כדי להיות הפסחים נאכלין על השבע וערב עצרת שלא היה אלא יום אחד וחביב בעיניהם וכל שכן שכבוד מתן תורה מסייעתו וכן בערב ראש השנה לסימן טוב ולכבוד החג ולדברי ר' יוסי הגלילי שהיה אומר כל האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי אף ערב יום הכפרים בגליל שהיו מרבין בסעודות מצד התענית ועל אלו אמרו יום המיוחד טעון כרוז אבל בשאר ימות השנה אין צריך להודיע כלל יעשו מה שיעשו ובימים אלו אם לא הודיע אין צריך לחוש ולחקור על זה אלא הולך ושוחט ואינו נמנע ואף המוכר לא אמרו שיהא צריך להודיע בימים אלו אלא בשאין ריוח בנתים אלא שהיום מכר את האם אבל אם מכרה מאתמול אינו חושש שמא שניהם לשחיטת היום לקחו אלא כל הלוקח מן הסתם שוחט ביומו ומ"מ אם מכר האם לחתן קודם חתונתו ביום ב' והבת לכלה קודם חתונתה ביום ג' ודאי שניהם לשחיטת יום רביעי הם לוקחים וצריך להודיע:

5 זהו ביאור המשנה ומגדולי המחברים פירשו בענין ריוח בנתים אפי' ביום אחד ואין דבריהם נראין ולא נתחדש בגמרא על משנה זו דבר שלא ביארנוהו ויש מן הגאונים שכתבו שהלוקח בהמה מן הגוי ורוצה לשחטה היום ראוי לו שיחקור עליה לפי תומו אם מכר את האם היום לשחוט אם לאו ואין הדברים נראין:

6 המשנה הששית ואינה מענין דיני זה הפרק אלא שבאה על ידי גלגול משנה שלפניה ואמר בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו אפי' שור שוה אלף דינרים ואין ללוקח אלא דינר כופין אותו לשחוט לפיכך אם מת מת ללוקח אבל בשאר ימות השנה אינו כן לפיכך אם מת מת למוכר אמר הר"מ פי' ענין דין זה כמו שאני אומר שאם נתן לקצב דמי הבשר וקבלו ממנו כופין לטבח שישחוט אותה הבהמה ויתן הקצב הבשר בכדי הדמים שנתן לו ואין אומר לו הא לך מעותיך ואני אקבל מי שפרע שאין אתה זוכה בקנין עד שתמשוך הבשר כמו שזכרנו בקדושין לפי שהעקר בידינו הדין דבר תורה מעות קונות וחכמים אע"פ שתקנו משיכה קונה כדי שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה כמו שביארנו במקומות מבבא בתרא בארבעה פרקים אלו העמידו דברים על דין תורה:

7 אמר המאירי בארבעה פרקים ר"ל אלו שהזכרנו משחיטין את הטבח בעל כרחו ר"ל שכופין אותו לשחוט על דרך זה שהוא מזכיר והוא שאם קבל מהלוקח דינר כדי ליתן לו בדינר בשר כופהו זה הלוקח לשחוט את השור וליתן לו ממנו בשר בדינר שקבל ממנו ואע"פ שאין כאן לוקחים לשאר הבשר ואפי' היה השור שוה אלף דינרים מפני שמעותיו קנו לו בגוף הבשר עד שיעור דינר והרי הוא משותף בגוף הבשר ולא נשתתף בו אלא על מנת לשחוט לפיכך אם מת השור קודם שישחטנו מת ללוקח ואומרים לו טול דינר מבשר הנבלה ואע"פ שבעלמא תקנו חכמים שאין מעות קונות בכאן החזירוה לדין תורה מפני כבודן של ימים אלו שיהא הלוקח יכול לכוף את המוכר לשחוט אבל בשאר ימות השנה הרי הן עומדין בתקנת חכמים ואין מעותיו קונות לו ואין כופהו לשחוט ומתוך כך אם מת השור מת למוכר וזה גובה הימנו דינר שנתן לו:

8 זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמרא הוא זיכה בעל השור בשר מזה השור על ידי אחר בארבעה פרקים אלו זכות הוא לו שאי אפשר לו בלא בשר וקנאו והרי הוא יכול לכופו ולשחטו ואם מת מת ללוקח בשאר ימות השנה חוב הוא לו ולא קנאו ויכול המוכר לחזור בו ואם מת מת ברשות מוכר יראה מכאן שכל שהוא זכות מפורסם וזכו בו לאדם שלא בפניו אע"פ שנמשך ממנו חובה זכה ומ"מ אם לא ידע זה עד שנגלית החובה ולא רצה לקבל רשאי דבר תורה מעות קונות ולמה אמרו אינן קונות שמא יארע אונס למקח זה בביתו של מוכר ולא יהא טורח להצילו אחר שקבל מעותיו ומתוך כך תקנו שיהא הלוקח יכול לחזור וכן המוכר שמצד שהוא יכול לחזור גם כן אם יארע להם אונס יחוש לעצמו שמא יתיקרו ויחזור ומפני זה טורח ומציל ועקר דבר זה יתבאר במסכת בבא מציעא:

9 המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין החלק החמשי ואמר יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה את זו דרש ר' שמעון בן מנסיא נאמ' בבראשית יום אחד ונאמר באותו ואת בנו יום אחד מה יום אחד האמור בבראשית היום הולך אחר הלילה אף יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה אמר הר"ם פי' כל זה מבואר וראוי שתדע שאין אנו חוששין באותו ואת בנו אלא באם בלבד אמרו אותו ואת בנו מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו ואין דין זה חל אלא על שלשת המינין האלו בלבד ר"ל הבקר הצאן והעזים:

10 אמר המאירי יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה כדין שבתות וימים טובים ואם שחט את האם בתחלת הלילה אסור לשחוט את בנה כל הלילה ומחרתה עד שתחשך אבל אם שחט בסוף היום מותר לשחוט בתחלת הלילה מצאת הכוכבים ואילך שנאמר כאן יום אחד ונאמר במעשה בראשית יום אחד מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה כמו שביארנו בשבתות וימים טובים אף בכאן וכו' והוצרך להיקש זה מתוך שדין זה נכלל בפרשת קדשים והדבר ידוע בקדשים שהלילה הולכת אחר היום בהן שהרי אין נשחטין אלא ביום ואם שחט חטאת היום זמנו היום ולילה שאחריו והייתי סבור שאף באותו ואת בנו כן לכך הוצרך להיקש זה:

11 זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שחט הראשון בין השמשות של יום ראשון הרי זה ספק שמא תחלת לילה הוא ולא ישחוט עד כניסת ליל יום שני ואם שחט אינו לוקה שמא סוף היום היה אין בדבר ספק שהשוחט את המעוברת אפי' היה בתוכה בן תשעה חי אין בו משום אותו ואת בנו שהרי אינו טעון שחיטה ובכלל איברי האם הוא אבל אם יצא העובר חי אחר שחיטה והפריס על גבי קרקע אסור לשחטו באותו היום ואם שחט אינו לוקה אע"פ שכתבנו שאם עבר ושחט אותו ואת בנו שמותר מקצת גאונים כתבו שמשהין אותו מלאכל את השני עד הערב שלא יהנה במעשה איסור ואע"פ שאין זה מדין הלכה יפה הוא לעשות כן:

12 ונשלם הפרק תהלה לאל: