מחצית השקל על אורח חיים תקנ״ב

1 ס"ק א ממעט כו' אין לשתות שכר. כ"ש יין שרף או מע"ד כ"כ ט"ז ע' שם:

1 ס"ק ב ודגים כו' כמ"ש י"ד סי' רי"ז דאם אסר על עצמו בשר סתם. והוא במקום שקורין לדגים בשר אסור גם בדגים. וע' מ"ש סי' תקצ"ז. דמהרש"ל לא אכל דגים בר"ה. שהיו חביבים עליו מאד ומאימת יום הדין מנע תאותו מדבר שהיה חשוב אצלו. משמע קצת דיש בני אדם שחשובים להם דגים יותר מבשר דהא לא מנע את עצמו מבשר:

1 ס"ק ד שדרכו בכך י"ל שרוב הפעמים כו' אבל דגים אסור כו' כמ"ש בטור וכל כיוצא בזה. רבים מקשים הא כתב מ"א סעיף קטן ב' דדגים אסורים אפי' בלי טיגון. ולענ"ד דהא צ"ב במ"ש כמ"ש בטור. הלא לא הוזכר לפשטן של דברים בדברי הטור יותר מבש"ע ובש"ע כתב לשון הטור. אלא כוונת מ"א ליישב קושית הרב"י על הטור ולחלוק עליו לענין הדין. דהטור כ' והביא תחלה מחלוקת אי שני מינים בקדרה אחד שרי או לא ועל זה כתב וז"ל ונראה דאפי' לדברי המחמירים דבר שדרכו בכך כל השנה כגון אפונים שנותנים בהם בצלים וביצים שרי עכ"ל. והביא הרב"י בשם הרמב"ן שכ' וז"ל ויש שמחמירים לאסור שני מינים בקדרה אחד ואפי' בדג וביצה שעליו וחותך קפלוט תחת הדג מפני שהן קרוים שני תבשילין לענין עירוב ר"ל דאמרינן במסכת ביצה דף ט"ו ע"ב ר"פ ועושה תבשיל מעי"ט וסומך עליו לשבת והיינו ערוב תבשילין לבשל מי"ט לשבת בית שמאי אומרים שני תבשילין בעי' לערובי תבשילין. ובית הלל אומרים תבשיל אחד ושוין בדג וביצה שעליו שהן שני תבשילין עכל"ה. ובזה לא נחלק ב"ה על ב"ש דדג וביצה שעליו הוי שני תבשילין וע' דף י"ז ע"ב וס"ל לרמב"ן דאינו כן דקל הוא לענין עירוב ואינו לענין ט"ב עכ"ל וכ"כ הר"ן סוף תענית. וכ' הרב"י וז"ל ומתוך דברים אלו יתבאר לך שמ"ש רבינו ונראה דאפי' לדברי המחמירים דבר שדרכו בכך כל השנה כו' שרי. אינו כן שהרי דג וביצה שעליו דרכו בכך כל השנה ואפ"ה איכא מאן דאסר. ומ"מ לענין מעשה כדאי הוא הרמב"ן לסמוך עליו שדחה סברת המחמירים עכ"ל הרב"י הרי דהרב"י הקשה על הטור שהתיר לכ"ע דבר שדרכו בכך הא יש מחמירים ולדינא התיר הרב"י דג וביצה שעליו. אבל דעת מ"א דדברי הטור מדוקדקים הם לכ"ע ומה"ט נקט אפונים עם ביצים שרוב פעמים נותנים בהם בצלים וביצים לכן שרי לכ"ע. ושביק הטור דגים עם ביצים דזה באמת לאו דברי הכל הוא וכמ"ש הרמב"ן ור"ן די"א. וה"ט כיון שרוב פעמים מבשלים דגים בלא ביצים. ולכן באמת אפשר להחמיר. ובזה נתיישב קושית הרב"י הנ"ל על הטור ולענין דינא ג"כ מ"א חולק על הרב"י דסמך את עצמו על הרמב"ן להתיר דגים וביצה ומ"א ס"ל כיון דהטור נקט אפונים ובצלים. ושביק דג עם ביצים משמע דלא ס"ל כהרמב"ן אלא דגם זה תלוי במחלוקת אי שני מינים בקדרה אחד שרי. דדגים עם ביצים כיון דאין דרכן בכך כל השנה ה"ל שני מינים ואם כן לפי מאי דמחמירינן בשני מינים בקדרה אחת. ה"ה דדג וביצה כיון דאין דרכן בכך אסור אלא דבדג וביצה ליכא נ"מ לדידן דמחמירין כמ"ש בהג"א אלא דנ"מ כמו שסיים מ"א וכל כיוצא בזה. וכן לענין לביבות כו' דכל דבר שאין דרכן בכך ברוב פעמים אף שלפעמים עושים כך מיקרי שני מינים ואסור:

2 וכתב ש"ל אסור לעשות לביבות כו' זה ראיה לדברי מ"א. דהלביבות הם נעשים מעיסה ומילוי הגבינות הם בשני דברים כי העיסה הוא מאכל בפני עצמו. ורוב פעמים אוכלים העיסה בלי מילוי גבינות. והגבינה הוא ג"כ מאכל בפני עצמו. ואף שנאכל כשהוא סי מ"מ כשנתבשל מיקרי תבשיל כמ"ש בש"ע. וה"ל כשני מינים בקדרה אחד כיון דרוב פעמים אין דרכן בכך ואסור ולפ"ז לאו דוקא מילוי גבינות דאסור ה"ה אם נתמלאו הלביבות בדבר אחר כגון מה שקורין פווידל"א ג"כ אסור. כיון דגם בזה אין דרכו בכך דהא רוב פעמים מבשלים העיסה ע"י תבשילין אחרים וכמות שהוא בלי מילוי כלל:

1 ס"ק ז ע"ג קרקע דאונן כו' ולדידן כו' וס"ק ח' וא"צ כו' דאין כו' שתהא סעודה שפלה כו'. הגדילו התערובות בשני ס"ק הללו. כצ"ל כאשר הוא בת"ה:

2 ע"ג קרקע וא"צ לחלוץ כו' דאין אבילות נוהג עד הלילה ומה שיושבי' ע"ג קרקע כדי שתהא הסעודה שפלה ולדידן לא מנכר השפלות אלא ע"ג קרקט. סיים בת"ה אבל חליצת מנעל לא שייך מידי לסעודה לא חשובי או לגרועי. ועוד נראה דהאי סעודה דמיא לסעודת אנינות דמקמי' אבלות היא והכי משמע לשון הספר במסכת תענית דף ל' ע"ב בר' יודא בר אלעאי דקאמר והיה יושב בין תנור וכירים ודומה לו כאילו מתו מוטל לפניו. והיינו אנינות. וגבי אנינות תנינ' אינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין. והיינו ממש כמו סעודה המפסקת לדידן. ובלא"ה לא רגילים בהסבה. אבל חליצת מנעל אין צריך באונן. כדמוכח בהדיא בתוספות פ"ק דכתובות כו' עד כאן לשונו. ולכן מותר לישב אחר הסעודה כו' זה מותר לכל שני טעמים דלעיל. דגם נטעם אנינות דוקא בשעת סעודה צריך ישיבת קרקע וכ"ה באונן:

1 ס"ק ט שלא כו' לא יזמינו כו' ועיין בטור וב"י. רצה לומר שהטור כתב על דין זה וז"ל ואני תמה דהא אפילו אבל חייב בזימון. ועל זה כ' מ"א ונראה לי הטעם דלא חשיב כו'. עסי' קצ"ג סס"ג. מביא ראיה אף שיושבים יחד מכל מקום לפעמים אמרינן דדעתן לא היה לקבוע יחד ולא מיקרי קביעות ואין מזמנים דשם כתב רמ"א דהמנהג שלא לזמן בבית גוי. משום דלא יוכלו לקבוע עצמם בבית גוי משום יראת גוי והוי כאלו אכלו בלא קבע עכ"ל. וה"ה הכא כיון דאין נכון מצד הדין לקבוע יחד. א"כ אפי' קבעו לא מקרי קביעות:

1 ס"ק י סעודת כו' שאוכלים בשר כו' הוא לפי מנהג המדינות שנוהגים עפ"י הדין ואין מחמירין למנוע אכילת בשר ויין מר"ח ואילך ואין נמנעים כ"א בסעודה מפסקת:

2 ואף שבמדינתינו א"א בשר כו' לאפוקי מדעת ד"מ שכ' ללמד זכות על הנוהגים כן כיון שאין אוכלים בשר ל"מ בטן רשעים דמ"מ איכא איסור שני תבשילין:

1 ס"ק יא שלא כו' ולשמחה עבב"י ס"ו תקנ"ד אייתי ראיה שראוי לעשות זכר לגאולה ב"ב להחזיק לבבות חלושות שכתב הרב"י בשם הכלבו. שזקנים הראשונים הנהיגו שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה בט"ב לפי שהנשים חלושות להאמין בנחמות מפני שאין יודעות ספר וצריכים חיזוק ועשו סמך עמ"ש באגדה כי המשיח נולד ביום ט"ב אבל הרב"י קרא תגר על מנהג ההוא וצריך לכוף לקיים דברי חז"ל לנהוג כל דין אבלות עד הלילה ע"ש. מ"מ שמעינן דיש לעשות זכר לגואל ב"ב בהיכא דליכא איסורא. לכן עושים זכר בערב ט"ב ע"י רבוי סעודה:

1 ס"ק יב ממדרש איכה כ' חד פת פחם פי' מ"כ קטן וגרוע ויהיב כו' אבל בירושלמי הגרס' כו' וא"כ יש שני שנוים בין גרס' המדרש לגרסת הירושלמי דבמדרש הגיר' אכל כל מאכלים משמע מאכלים רבים ולכן סיים עוד שינוי אחר ואמר זו היא סעודת ט"ב דמה שאכל לפני זה לא היה נקרא סעודת ט"ב דהא אכל שני תבשילין. אבל לגרסת ירושלמי כתב תחלה אכל כל צורכו משמע כל שבעו אבל לא אכל רק תבשיל א'. א"כ גם זה מיקרי סעודת ט"ב ולכן סיים ואמר זו היא סעודת ט"ב. אף שבראשון ג"כ היה סעודת ט"ב מ"מ ע"י אכילת פת באפר יותר ניכר סעודת ט"ב ועיקרו:

2 ומ"ש ומשתכרין היינו ששותין כל צורכן דהתרגום מפרש ע"פ יין ושכר אל תשת חמר ומרוי. ורוה הוא ל' שביעה. כמ"ש למען ספות הרוה את הצמאה. אם כן לשון שכור ושביעה חדא מלתא הוא אלא שכן הדרך כשאדם שותה כל צורכו מיין חזק נחלש ראשו ונקרא שיכור:

3 ואע"ג שלאחר מנחה כו' ר"ל כיון שגם מה שאוכל קודם מנחה אינו רשאי לאכול יותר מתבשיל א' דגם הוא בכלל סעודה המפסקת א"כ הביצים שאוכל אחר מנחה שגם הם מכלל סעוד' המפסקת יצטרפו והוי שני תבשילין:

1 ס"ק יג אוכל כו' דאונן כו' דבחול אסור בבשר אבל בשבת אוכל אם ירצה והוי ליה למימר דחייב לאכול:

2 בשם הירושלמי. דהוי שני טעמים א' מפני כבודו של מת שיאמרו שאינו חש לכבודו של מת השני מפני שאין לו מי שישא משאו ר"ל שאין לו מי שיטריח בצורכי המת. ולכן אפי' רצה להחמיר ע"ע לקיים מצוה מן המובחר אסור להחמיר ומה"ט ג"כ אינו אוכל בשר ויין יע"ש. עכ"פ איכא טעם לחלק בשלמ' בט"ב שטעם איסור בשר מפני אבילות וא"כ אי ימנע בשבת מבשר יראה שמתאבל בשבת וזה בזיון לשבת. משא"כ באונן דאיסור בשר בחול הוא מפני כבוד המת או כדי שיתעסק בצורכי המת ולא יקבע א"ע לאכילה. ובשבת שא"א לקברו לא שייכי ה"ט לכך מותר בבשר. ולכן אפי' ימנע א"ע מבשר ויאמרו שגם בשבת חושש לכבוד המת מה בכך אין בזה בזיון לשבת:

1 ס"ק טז לוה כו' דאסור ללות כה"ג משום דקי"ל דדוקא קיבל עליו תענית סתם רשאי ללות ולפרוע. אבל אם אמר יום זה אסור ללות. וב' וה' כל השנה מיקרי יום זה. כיון דאמר ב' וה' א"א לפרוע יום אחר יום ג' או ד'. וכיון דקיבל עליו ב' וה' של כל השנה. באיזה יום ב' וה' ישלים. ואי ב' וה' של שנה אחרת. כיון דאמר השנה קבע שנה זו דוקא. ומה"ט כ' הגאונים דאצ"ל להשלים. אבל ט"ז כ' דבאמת כוונות הגאונים דצריך לפרוע יום אחר ואעפ"כ צריך להתענות היום עד אחר תפלת המנחה. דס"ל דאפי' בלוה תעניתו ופורע דוקא כשמצטער הותר לו וכאן דעכשיו אינו מצטער צריך עכ"פ להתענות היום מקצת היום וכמ"ש מ"א לקמן סי' תקס"ח ס"ק ה' בשם ת"ה. ואף דמשמע דבמקצת היום סגי ע"ש היינו לדבר מצוה או מצטער משא"כ הכא:

1 ס"ק יז סעודה כו' ע"ס תקס"ב ס"ב. שכ' מ"א שם ס"ק ה' דוקא אחר שהתפלל מנחה וכבר הוא תחלת השקיעה. והואיל והזמן מצומצם מוטב לשאל על נדרו: