1
VII. ביצה "יום טוב"
מבואות לספרות התנאים, מבואות למסכות מן המשנה, ביצה ("יום טוב")
2
התורה אמרה: כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם שמי יב טז. ובנחמ' ח י בר"ה: ושלחו מנות לאין נכון לו. אבל כבר באמצע ימי הבית השני נהגו לאסור גם באוכל־נפש, דברים שאינם "מוכנים" ו"מוזמנים" מערב יו"ט יוני שובך, צפרים וחיות שקננו, והזמנה זו כבר היתה הלכה קבועה בימי שמעיה ואבטליון, ובאחד מסעיפי הלכה זו נחלקו ב"ש וב"ה.
3
וכבר באותו זמן ולפניו נהגו לאסור גם ביו"ט דברים שהם "משום שבות", שהרי רכיבה היא משום שבות, וסמיכה שהיא משום שבות, וטעמה משום שהוא נשען על הבהמה – תולָדת רכיבה היא, ובסמיכה זו כבר נחלקו הזוגות הראשונים, יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן.
4
גם מחלוקת ב"ש וב"ה בפ"א מ"ט: בש"א אין משלחין ביו"ט אלא מנות וכו' – יסודה בדברים שנאמרו בנחמ' ח י, ביום טוב של ראש השנה: ושלחו מנות לאין נכון לו מנהג שהיה נהוג בכל יו"ט, ו"משלוח מנות" בפורים יוכיח.
5
ובכלל כמה וכמה הלכות במסכת ביצה הן במחלוקת ב"ש וב"ה.
6
כך כל פ"א ופ"ב עד מ"ח, וגם פ"ד מ"ב ומ"ג הם במחלוקת ב"ש וב"ה מ"ב כרשב"א, לפי הבבלי, או כר' נתן לפי הירוש'; מ"ג: לא בקרדום – במחלוקת לברייתא שבירוש'.
7
וגם הסתמות: זמן שחורים וכו', עושה אדם מדורה וכו', במחלוקת ב"ש וב"ה הם.
8
אבל בצורתה של משנתנו עכשיו הרי היא מצורפת בעיקרה ממקורות של תנאים שונים מתלמידי ר"ע.
9
ראשונה כבר העיר הבבלי ט ב–י ע"א, שפרק א' מ"א ומ"ב מוחלפות מפ"א מ"ג–מ"ה; במ"א–מ"ב ב"ש לקולא במוקצה ומוכן של יו"ט ובמ"ג וכו' ב"ש לחומרא.
10
פ"א מ"א–מ"ב נשנות בעדיות פ"ד בין קולי ב"ש, ומשם הן לקוחות ועל כן הועברה לכאן גם המחלוקת של שאור וחמץ שבאמצע, ופ"ד דעדיות הוא משנת ר"מ, שחבריו ר' יוסי ור' יהודה, ר"ש ור' אלעזר חולקים עליו בכמה דברים בפ"ה ועוד.
11
ר"מ שנה אפוא מ"א ומ"ב מקולי ב"ש, ובביצה שנה כמותו גם ר' יהודה. אבל התנא של מ"ג וכו' שנה גם מ"א ומ"ב מחומרי ב"ש.
12
ואמנם גם הירוש', מעיר על מוחלפת של פ"א מ"ג ופ"ד מ"ז, שבפ"א מ"ג אומרים ב"ש: לא יטול אא"כ נענע מבעוד יום, ובפ"ד אומר ר' אליעזר השמתי: עומד אדם על המוקצה וכו' ואומר מכאן אני אוכל למחר, כב"ה בפ"א; וחכמים דר"א =ב"ה אומרים: עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן, ובפ"א אומרים ב"ה: עומד ואומר זה וזה אני נוטל, כדעת השמתי בפ"ד, ותירוצם: "חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים" אינו מתרץ אלא את המוחלפת מב"ש לב"ש אבל לא מב"ה לב"ה: עוד הוא וכו' – כלומר בתמיהה!
13
ואמנם כן, מן התוס' המקבילה לפ"א מ"ג יוצא, שר' שמעון שונה בדברי ב"ה כב"ש של משנתנו; שכן שנינו בתוס' פ"א ח: רש"א בש"א לא יטול אדם גוזל עד שיקשור ובה"א עד שינענע ומתוס' שם ה"ט: המקושרין והמנוענעין בכל מקום אסורין משום גזל, נראה שניענוע זה משאיר רושם בגוזל.
14
ואע"פ שלר"ש ב"ש לחומרא עד שיקשור הרי אנו רואים בכל זאת, שהיה מי ששנה בדברי ב"ה "עד שינענע", וקרוב אפוא שהיה מי ששנה והחליף ב"ש לקולא: בש"א עומד ואומר זה וזה אני נוטל ובה"א לא יטול אא"כ נענע, ז"א בהתאם לפ"ד מי"ז בשם ר"א וחכמים, ובהתאם למשנת ר"מ שבפ"א מ"א ומ"ב.
15
ור' אליעזר בברייתא שבתוס' האומר: עדיין היא מחלוקת, בש"א תאכל ובה"א לא תאכל, – יסבור כב"ש.
16
ואמנם גם בנוגע למ"ג רישא יוצא מן התוס', שהיו חכמים מב"ה ששנו כדברי ב"ש שבמשנתנו, שכך שנינו בתוס' שם:
17
ר' יהודה אומר עזריה אומר מטלטלין את הסולם כב"ה שבמשנתנו וכר' ר' דוסא אומר מטין אותו מחלון לחלון כב"ש במשנתנו וכו'.
18
שני חכמים מבית הלל חלוקים אפוא בזה, שהרי עזריה "חברו" של ר' דוסא בן הרכינס הוא; האחד סובר כב"ה של משנתנו והשני כב"ש.
19
א"כ היה אפוא מקום לְשוֹנֵה לשנות גם כאן מחלוקת מוחלפת: בה"א אין מוליכין וכו' וב"ש מתירין. והרי גם רשב"א אומר שם ושם: מודים ב"ש וב"ה שמוליכין את הסולם על מה נחלקו להחזירו וכו'.
20
אשר לתנאים האחרונים של פ"א ממ"ג ואילך, הנה מ"ג רישא דלא כר' יהודה ולא כר"מ ומ"ג סיפא דלא כר"ש ולא כר"מ, עי' לעיל.
21
ומ"ד: זמן וכו' בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים – רשב"א היא, תוס' פ"א ובבלי כה א: ארשב"א מודים ב"ש וב"ה שאם זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן שהן אסורין, ומכאן שת"ק סובר שגם בזה נחלקו ומתני' ב"ש היא.
22
ומ"ד רישא: שנים ומצא שלשה אסורים שלשה ומצא שנים מותרים – כרבי תוס' מע"ש פ"ו.
23
מ"ה רישא – דלא כרשב"א האומר ש"מודים ב"ש וב"ה שמסלקין את התריסין לא נחלקו אלא להחזיר" וכו'.
24
ומ"ה סיפא: בש"א אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב וכו' וב"ה מתירין – הנה בסוכה פ"ג מי"ד שנינו: ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרה"ר פטור וכו', מכאן שביו"ט שחל להיות בחול מותר להוציאו גם לחכמים דר' יוסי, כב"ה.
25
מ"ו: בש"א אין מוליכין חלה ומתנות לכהן ביו"ט בין שהורמו מאמש בין שהורמו מהיום – לא ר' יהודה ולא ר' יוסי אלא אחרים.
26
מ"ז: בש"א תבלין נדוכין במדוך של עץ וכו' ובה"א תבלין נדוכין כדרכן וכו' דלא כר"מ: מודים ב"ש וב"ה שהתבלין נידוכין במדוך של עץ בבבלי: על הנדוכין שנדוכין כדרכן ומלח עמהן על מה נחלקו על המלח בפני עצמה שב"ש אומרים בפך ובעץ הפרור לצלי ובה"א לכל דבר לפי נוסח הבבלי: כדרכה, עי' רש"י, ולפי התוס': בפך ובעץ הפרור.
27
ומשנת ר"מ זו שנויה בתוס' שבת פי"ד טז סתם: אין כותשין את המלח במדוך של עץ אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור וכו', כב"ה לפי נוסח התוספתא, והתוס' מוכיחה שגם פי' הברייתא שבבבלי כך הוא ושלא כרש"י. ועי' להלן לפ"ב מ"ח.
28
מ"ח: הבורר קטניות ביו"ט בש"א בורר אוכל ואוכל ובה"א בורר כדרכו וכו'. זו משנת רשב"ג: אמר רשב"ג בד"א כשהאוכל מרובה על הפסולת כאן אומרים ב"ה בורר כדרכו אבל פסולת מרובה על האוכל דברי הכל נוטל את האוכל ומניח את הפסולת, ולא כר' יהודה בתוס' פ"א כ"א: ר' יהודה אומר בש"א אם היו צרורות מרובין על האוכלין בורר את האוכלין ומניח את הצרורות ובה"א בורר איזו מהם שירצה.
29
פ"ב מ"א: ועושה תבשיל בערב יו"ט וסומך עליו לשבת בש"א שני תבשילין ובה"א תבשיל אחד ושוין "ומודין" בדג וביצה שעליו שהן שני תבשילין – מתניתין דלא כי האי תנא דתניא אמר רשב"א מודים ב"ש וב"ה על שני תבשילין שצריך על מה נחלקו על דג וביצה שעליו שבש"א ב' תבשילין ובה"א תבשיל ומודים שאם פרפר ביצה ונתן לתוך הדג וכו' שהן שני תבשילין בבלי יז ב.
30
ורישא "ועושה תבשיל" סתם כב"ה, דתנא דידן. ב' תבשילין, דרך סעודה היא, בערב ת"ב "לא יאכל אדם שני תבשילין", ובע"פ "ושני תבשילין".
31
ושם סיפא: ואם שייר ממנו כל שהוא סומך עליו לשבת – רבי חולק בירוש' פ"ב סב ע"ב: רבי אמר אומר אני אין פחות מכזית; שבוודאי צ"ל "רבי" אע"פ שבבבלי טז ב נמסר בשם רב: דאמר ר' אבא אמר רב, שכן דרכו לומר בכמה מקומות: אומר אני, ואע"פ שבבבלי שם הקשו לרב ממשנתנו ותירצו: לא דאית ביה כזית – פשוטו של "כל שהוא" הוא בניגוד ל"כזית", כמו בחולין פ"ג מ"ב: ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כל שהוא, "אע"ג דלא הוי כזית". וא"כ מתני' דלא כרבי.
32
מ"ג: ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן אבל לא מטבילין – "מני מתני' לא ר' ולא רבנן דתניא אין מטבילין את הכלי על גב מימיו לטהרו ואין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן דברי רבי וחכ"א מטבילין כלי ע"ג מימיו לטהרו ומשיקין את המים בכלי אבן לטהרן וכו' איבעית אימא רבי רישא דברייתא "אין מטבילין את הכלי ע"ג מימיו לטהרו" ביו"ט וסיפא "ואין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן" בשבת וכולה מתניתין ביו"ט ואבע"א רבנן וכולה מתני' בשבת, וזוהי דעת הירוש' שם: מתניתה דלא כרבי דתני אין מטבילין כלי ע"ג מימיו ביו"ט ואין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן בשבת דברי רבי וכו' "ומתני' דמחלוקת ב"ש וב"ה בשבת איירי ועלה קאמר ושוין שמשיקין וכו' ". וזו היא פשוטה של משנתנו, וא"כ – מתני' דלא כרבי.
33
ושם סיפא: ומטבילין מגב לגב ומחבורה לחבורה – רשב"ג היא, בתוס' פ"ב ז: אמר רשב"ג מודים היו ב"ש שאין כהן טובל לתרומתו בו ביום אבל מטביל הוא מגב לגב ומחבורה לחבורה ביו"ט וכו'. וא"כ "ושוין" נמשך גם אסיפא.
34
ומכיון דרישא "חכמים" דרבי היא, נראה שכולה רשב"ג היא.
35
מ"ד: בש"א מביאין שלמים וכו' = חגיגה פ"ב מ"ג במשנה הישנה, ולקוחה משם ובתוס' כאן אין לה הקבלה.
36
מ"ה: בש"א לא יַחֵם אדם חמין לרגליו אא"כ ראויין לשתיה ומחמם אותם לשתיה וב"ה מתירין בניגוד למשנת שבת פ"ג מ"ד: אמרו חכמים אם וכו' ביו"ט כחמין שהוחמו ביו"ט אסורין ברחיצה ומותרין בשתיה, "סתמא כב"ש".
37
וסיפא דביצה: עושה אדם מדורה וכו' – כב"ה בברייתא.
38
מ"ו–מ"ח שנויות גם בעדיות פ"ג מ"י–מי"ב. ואין זוקפין את המנורה ביו"ט, תני לה בתוס' פ"ב יב במחלוקת: של בית ר"ג לא היו זוקפין את המנורה ביו"ט וכו' ר' יהודה אומר משום ר"ג מטלטלין את המנורה ביו"ט אבל אין זוקפין אותה. וא"כ סתמא דילן דלא כר' יהודה.
39
וטילטול־מנורה מותר לרבי אפילו בשבת כנר לר' שמעון.
40
ובמ"ז: אף הוא אמר שלשה דברים להקל וכו' ועושין גדי מקולס בלילי פסחים וחכמים אוסרין, תני עלה: אמר ר' יוסי תודוס וכו' שלחו לו אלמלא תודוס אתה וכו', אבל בפסח' נג ב אמרו: רב אחא "איכא" מתני לה להא מתניתא ברבי שמעון.
41
ומ"ח: שלשה דברים ראב"ע מתיר וחכמים אוסרין. פרתו יוצאת וכו' ומקרדין את הבהמה ביו"ט ושוחקין את הפלפלין ברחיים שלהם ר' יהודה אומר אין מקרדין וכו' אבל מקרצפין וחכ"א אין מקרדין אף לא מקרצפין, ור' שמעון בברייתא שבבבלי כג א ד"ס מתיר בשניהם, וא"כ "חכמים" דר' יהודה אינם ר"ש אלא ר"מ ור"ש לא היה יכול לשנות ברישא "וחכמים אוסרין" על "מקרדין" בבלי שם: א"ל רבא לר"ג ולימא מר הלכה כר' יהודה, שהרי חכמים מודים לו. ואמנם "פרתו יוצאת" וכו', שנשנית כאן אחרי "ראב"ע מתיר וחכמים אוסרין", נשנית בשבת סוף פ"ה: פרתו וכו' שלא ברצון חכמים, ור"מ היה רגיל לשנות "שלא ברצון חכמים".
42
ולענין "שוחקין את הפלפלין ברחיים שלהן", שנינו בפ"א מ"ז: ובה"א תבלין נדוכין כדרכן, ובתוס' שם פ"א טו: אמר ר"מ מודים ב"ש וב"ה שהתבלין נידוכין במדוך של עץ וכו' עי' לעיל הפילפלין הרי הן כתבלין; וא"כ לר"מ, לנוסח התוס', מודים ב"ש וב"ה שאינן נידוכין כדרכן, כדברי ה"חכמים" כאן ה"אוסרין".
43
ואם־כן משנתנו ר"מ היא.
44
ונראה אפוא שמ"ו–מ"ח לקוחות מעדיות של ר"מ, והוא ששנה: יהודה היה אומר אין מקרדין וכו' אבל מקרצפין ואני אומר וכו' או: ולא הודו לו חכמים.
45
ומ"ט–מ"י לקוחות מ"כלים" של אחד התנאים אגב "ושוחקין את הפלפלין ברחיים שלהן"; ומ"י, שנשנית אצלה בכלים של אותו תנא, הועברה לביצה אִתּהּ, אע"פ שאינה שייכת לביצה.
46
מ"י: עגלה של קטן טמאה מדרס וכו' – בניגוד לכלים פכ"ד מ"ב: שלש עגלות הן העשויה כקתדרא טמאה מדרס וכו' ושל אבנים טהורה מכלום, ובתוס' המקבילה ב"ב פ"ב ה"ט: שלש עריסות הן העשויה לשכיבה טמאה מדרס ושל בנות "עגלה של קטן" טמאה טמא מת וכו', ושם ב"מ פ"ה יב: עריסה מאימתי מקבלת טומאה, משתגמר מלאכתה ואם עתיד לעשות לה עגלה טהורה עד שיעשה לה עגלה. ומשנת כלים פכ"ד היא – ר' יהודה, ותוס' כלים ב"ב – ר' יוסי, וע"כ נראה שת"ק של משנתנו אינו ר' יהודה, ועוד שהוא חולק עליה: ר' יהודה אומר וכו'. וקרוב שהיא משנת ר' מאיר.
47
פ"ג מ"א: אין צדין דגים מן הביברין ביו"ט וכו' אבל צדין חיה ועוף מן הביברין וכו' רשבג"א לא כל הביברין שוין וכו'. ת"ק דמתני' בניגוד לת"ק דתוס' ריש פ"ג: ביברין של חיה ושל עופות ושל דגים אין צדין מהן ביו"ט וכו', "ומתניתא דלא כרבי יודה" בשבת פי"ג מ"ג "דתנינן תמן ר' יודה אומר הצד צפור למגדל וצבי לבית חייב. הא לגינה ולביברין פטור" מפני שעדיין הם מחוסרי צידה, והכא תנן "אבל צדין חיה ועוף מן הביברין". וברייתא ר' יהודה היא.
48
ואמנם נראה שכולה רשב"ג היא, שהוא חולק על ת"ק דתוס', ועיקר דברי רשב"ג בביצה נשנו, והועברו לשבת, וע"כ שנו גם בשבת כנו' כי"י בדוגמת ביצה: כל המחוסר צידה חייב ושאינו מחוסר צידה פטור עי' ירוש'.
49
מ"ה: בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה ומעשה ושאלו את ר' טרפון וכו' – בוודאי משנת ר' יהודה תלמידו; בבלי כז ב: לימא תנן סתמא דלא כר"ש דתנן וכו' ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת וכו', ובשבת קנו ב אמרו: ואף זעירי סבר הלכה כר"ש דתנן בהמה שמתה וכו' ותרגמה זעירי בבהמת קדשים.
50
פירשו משנתנו בדוחק כר"ש, מפני שהלכה כמותו, אבל פשוטה כר' יהודה.
51
ו"שמואל אמר טעו חמשה זקנים שהורו לר' טרפון בלוד", ששמואל סובר כר"ש שבת שם.
52
פ"ד מ"א: ומתחילין בערמת התבן – כר' שמעון, אבל לא בעצים שבמוקצה, שר"ש מודה בהם, ובתוס' כאן פ"ד שנינו: ומתחילין באוצר תחילה, בניגוד לברייתה שבשבת קכז א, וכר' שמעון.
53
מ"ב: אין נוטלין עצים מן הסוכה וכו' – סתמא דלא כר' שמעון בברייתא שבגמרא ל' ע"ב.
54
שם: מביאין עצים מן השדה מן המכונס ומן הקרפף אפילו מן המפוזר – מתני' יחידאה רשב"א היא דתניא לא נחלקו ב"ש וב"ה על המפוזרין שבשדות שאין מביאין וכו' על מה נחלקו על המפוזרין שבקרפף ועל המכונסין שבשדות שבש"א לא יביא ובה"א יביא בבלי לא א, ודלא כר' נתן, תוס' שם: לא נחלקו ב"ש וב"ה על מפוזרין שבקרפף ועל מכונסין שבשדה שיביאו וכו', וסתמא כב"ה.
55
מ"ג: אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה – סתם כר' יהודה, ובתוס' פ"ג יא כולל "קורה שנשברה" עם שברי כלים "שאין מסיקין בהן" לר' יהודה. "ור' יוחנן ההיא בר' יוסי בר' יהודה מתני לה וסבר ליה כר' יהודה אבוה במוקצה".
56
ושם: אין מבקעין לא בקרדום, בירוש' סב ע"ג: תני ר' יוסי בן כיפר אמר משם ר' לעזר בן שמוע ב"ש אוסרין וב"ה מתירין, ותנא דידן שנה אפוא ב"ש לקולא, וסתים כב"ה.
57
ושם סיפא: בית שהוא מלא פירות וכו' נוטל ממקום הפחת – ת"ק ר"ש הוא.
58
מ"ה: ואין סומכין את הקדרה בבקעת – דלא כר"ש בברייתא לג א.
59
מ"ו: ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם וכו' ומגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא. זו ר"ש אליבא דר"א היא, שכן שנינו בתוס' פ"ג יח: ר' אליעזר אומר מגבב מן החצר ומדליק ובלבד שלא יעשה צבורין ר' שמעון מתיר שכל מה שבחצר מוכן, וזו היתה נוסחת הירוש' בתוס' זו, שהרי הוא אומר שם: מה ביניהן בין ר"א וחכמים. לעשות ציבור ביניהן. על דעתיה דר' אליעזר עושין ציבור על דעתהון דרבנן אין עושין.
60
אבל הבבלים בבלי לג ב גרסו בברייתא זו: ת"ר מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא ובלבד שלא יעשה ציבורין ור"ש מתיר.
61
ולפי הבבלי: אין עושין צבורין לר"א.
62
מ"ז: ועוד אמר ר"א – תנא אחר.
63
פ"ה מ"ב: כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו ביו"ט ואלו הן משום שבות לא עולין באילן וכו' ואלו ס"א: אלו הן משום רשות לא דנין ס"א: ולא דנין וכו' ואלו הן משום מצוה לא מקדישין וכו' – משנה קשה מאד, שכמו שהקשה כבר התלמוד לז א גם אלה שהם משום רשות ומשום מצוה, הם "שבות", ור' יצחק מפרשה: לא מיבעיא שבות גרידתא וכו' אלא אפי' שבות דרשות וכו' אלא אפי' שבות דמצוה, וכפי' רש"י שלגבי מצוה קורא לאלה רשות שאין בהן מצוה גמורה, וכיו"ב פי' כנראה הירוש'; אבל המשנה כפשוטה אינה מתפרשת כך, וביותר קשה לפרשה כך אם נשוה אותה עם הספרא; ששנינו בספרא אחרי פרק ז ט: אין לי אלא מלאכה שחייבין על מינה כרת מלאכה שאין חייבין על מינה כרת מניין שלא יעלה באילן וכו' ולא ירקד ת"ל שבתון שבות. אין לי אלא שביתת הרשות שביתת מצוה מנין שלא יקדיש ולא יעריך וכו' ולא יעשר ולא יקדש ולא יגרש ולא ימאן ולא יחלוץ ולא ייבם ולא יפדה נטע רבעי ומעשר שני ת"ל שבתון שבות.
64
הספרא כלל אפוא את שני הסוגים האחרונים של המשנה – ב"שביתת מצוה", וב"שביתת הרשות" הכניס רק "רשות" גרידא, ומסדר את הסוג השני של המשנה בסוף הסוג הג' וסתם ספרא ר' יהודה.
65
אבל גם כאן משנתנו מקורות מקורות, תרי תנאי, ודברים אלה יוצאים ממכיל' דרשב"י: מנ' לא עולין באילן וכו' תל' לו' כל מלאכה אין לי אלא ברשות במצוה מנ' אין מקדישין אין מעריכין וכו' ומעשרות תל' לו' שבתון שבות.
66
מכיל' דרשב"י לא הזכירה אפוא כלל את הסוג השני שבמשנה.
67
וזו היתה עיקר המשנה: ואלו הן משום שבות לא עולין באילן וכו' ולא מרקדין אלו דלעיל הן משום רשות – ולא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין – ואלו דלקמן הן משום מצוה וכו'.
68
"ולא דנין וכו' ולא מייבמין" היא הוספת שונה אחרון רבי ?, שהוסיפהּ בעיקר המשנה, מבלי לשנות את בניינה, וע"י כך נפסקה המשנה וניתק קשר שלה.
69
ואמנם משנת שבת פכ"ג מ"א: וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו ונוטל את פסחו וכו', חולקת על "לא מקדישין" וכר' יוחנן, ור' הושעיא תני: הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ונותן לו טלה לפסחו ומקדישו ויוצא בו, ובירוש' שם: אית תניי תני הולך לו אצל מוכרי טלאים, אית תניי תני הולך לו אצל מוכרי פסחים וכו', ומשנת שבת היא משנת ר' אליעזר ס"ז 257.
70
ואמנם כש"אמר לו ר' יהושע לר' אליעזר יו"ט יוכיח שהתירו בו משום מלאכה ואסרו בו משום שבות", "אמר לו ר"א מה זה יהושע מה ראיה רשות למצוה" "שבות של רשות ושבות של מצוה", ר"ח, מכאן יוצא שר"א מתיר "שבות של מצוה", שאם לא כן היה יכול ר' יהושע להשיב לו: הרי אין מקדישין פסח בערב פסח שחל להיות בשבת ושוחטין אותו, וכדומה.
71
ובתוס' פ"ד ד: ארבע רשויות וארבע מצות הן. כתב שתי אותיות וכו'. אין דנין ואין מקדשין ואין מגרשין ואין ממאנין לא חולצין ולא מייבמין בר"ח נוסף: רשות ולא ר"ח: לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומה ומעשרות כל אלו ביו"ט וכו' וכולן שעשאום ישראל בין אנוסין ו"בין שוגגין ובין מזידין ובין מוטעין מה שעשה עשוי בשבת ואצ"ל ביום טוב".
72
וודאי ש"ארבע רשויות" הן: עולין, רוכבין, שטין ומטפחין ומספקין ומרקדין בכללו, שכולם משום גזירת כלי שיר, ו"ארבע מצות" הן: מקדישין, מעריכין, מחרימין מגביהין, וזוהי תוספתא למשנה העיקרית, וא"א ש"רשויות" אלו הן השורה האמצעית: לא דנין וכו', שהרי בתוס' למטה, כמו בספרא, נמנות שש, ובספרא שבע ולא יפדה נטע רבעי ומעשר שני.
73
וכתב שתי אותיות וכו', זוהי תוס' לעצמה, ואין דנין וכו' תוס' לעצמה. וזו האחרונה הביאוה ר"ח וראבי"ה 487 בהמשכו של הירוש', וכן הביאוה הרי"ף והרא"ש, והר"ן ותלמיד הר"ן שמ"ק והגמ"י, והמאירי בשם "ירושלמי", וגם "תני" שבר"ח וראבי"ה מוכיח שנעתק מן הירוש', שאין דרכו של ר"ח להעתיק כך, אלא "תני בתוספתא", וכדומה.
74
ואם־כן חסר הירושלמי שלנו כנראה בין "תני" ל"תני".
75
שם: אין בין יו"ט לשבת וכו' – משנה זו שנויה גם במגילה פ"א מ"ה בשורת "אין בין", ור' יהודה חולק עליה ואומר: אף מכשירי אוכל נפש, כר' אליעזר עי' לעיל, וע"כ קשה לקבל תירוצו של רב יוסף בבלי לז א: הא ר' אליעזר וכו', וגם תירוצו של רב פפא: הא ב"ש וכו', אינו מתאים יפה, שהרי ר"א שמותי הוא, וחולק עליה, ואמנם הירוש' הקשה גם כן כבבלי, אבל לא תירץ כלום.
76
יש לנו אפוא במשנת ביצה: ממשנת ר"מ פ"א מ"א–מ"ב, פ"ב מ"ו–מ"ז, ממשנת ר' יהודה פ"ג מ"ה, פ"ד מ"ב ומ"ג ומ"ה, ממשנת ר"ש פ"ד מ"א ומ"ג סיפא ומ"ו וממשנת רשב"ג פ"א מ"ח, פ"ב מ"ג ופ"ג מ"א.
77
וכבר ראינו מתוך דברינו, שיש במסכת זו גם כמה סתמות של התנאים האחרונים, בני דורו של רבי, "הסתומתאי":
78
א ר' יוסי בר' יהודה פ"ד מ"ג, עי' לעיל.
79
ב ר' שמעון בן אלעזר תלמיד ר"מ פ"ד מ"ב עי' לעיל, דלא כרשב"א, פ"א מ"ג, מ"ה, פ"ב מ"א ועי' שם.
80
ו־ג רבי.
81
כי גם ידו של רבי ניכרת בה:
82
פ"א מ"ד: שלשה ומצא שנים וכו' עי' לעיל.
83
ובפ"ג מ"ד: ר' יהודה אומר וכו', לברייתא שבבבלי ברייתא בבלית כו א, זו היא גם דעתו של רבי ר' יהודה הנשיא, ושנה אותה רבי במחלוקת ר' יהודה ור"ש, שהרי כלל מקובל היה, שר' יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה. ובפ"ה מ"ז: אלו הן בייתות וכו' – תוספת היא ע" ד"ס, ורבי בברייתא שבגמרא ובתוס' חולק על פירוש זה.
84
דלא כרבי, פ"ב מ"א ומ"ג עי' לעיל.