העמק דבר על ויקרא כ״ה:כ״ט

מהדורה: ספר תורת אלוהים, וילנא 1879

« העמק דבר על ויקרא כ״ה:כ״ח העמק דבר על ויקרא כ״ה:ל׳ »

29 הרחב דבר פתח ↗

וכתבו התוס׳ דס״ד ב׳ לשיטת ר״ת שאינו מחלק בין בית לשדה והרי שדה בלי נכייתא אינו אלא רבית דרבנן. וא״כ ה״ה בית וע״כ הא דתנן ה״ז רבית אינו אלא רבית דרבנן. והוא דוחק. ולולי דברי רבותינו ז״ל הייתי אומר דר״ת לא אמר לחלוק על פרש״י אלא לענין נכייתא. דרש״י ס״ל דרק בשדה הוא דשרי בנכייתא משא״כ בבית דברי הנאה. וע״ז כתב התוס׳ דאין נ״מ בין בית לשדה שהרי מקצת העת שדר בה משלם ועל מה שידור אינו ברור בבית כמו בשדה שהרי אפשר שיפול הבית וכדומה. משא״כ בלי נכייתא ודאי יש נ״מ. דבשדה אין הקונה נהנה ממנה עד סוף השנה ומי יודע מה שיהיה מש״ה הוי רבית דרבנן משא״כ בית מה שדר בו חצי שנה ה״ז רבית גמור לכ״ע:

30 הרחב דבר פתח ↗

והנה בדרשה דימים מפרש בגמ׳ דרבי לא דריש למע״ל משום דס״ל דמיום ליום ומעת לעת תרוייהו משנת ממכרו נ״ל. ונראה דרבי אזיל לטעמי׳ דמפרש מתמימה לרבות עיבור שנת החמה. מש״ה אין מקום לחשוב שתחלת הלילה יהא גורם. אבל חכמים דמפרשי עיבור של לבנה מש״ה בעי קרא בפ״ע לרבות מעל״ע. והכי מדויק בסוגי׳ שם דקאמר דרבי יליף מתמימה ואח״כ קאמר דתמימה אתי לעיבורה אלא נ״ל משנת ממכרו. ולכאורה למאי קאמר תחלה דרבי יליף מתמימה והרי מפורש במשנה דרשה דתמימה לעיבורה. אלא ה״ק מתמימה ידע רבי דמעל״ע משנת ממכרו נ״ל וכמש״כ. והנה נחלקו בתוס׳ שם בכל מקום דחשבינן שנה שלו אי מעל״ע. כמו בבתי ע״ח. וכמו דלענין עיבור נ״ל בכ״מ מבתי ע״ח. וזהו דעת השאלתות פ׳ בחקתי לענין שנים דגדלות בן ובת. והכי פרש״י ערכין די״ח. והכי נראה דעת הראב״ד כמש״כ בהע״ש סי׳ קס״ז. והר״א בתי׳ חולק וס״ל דלא נ״ל בכ״מ אלא לענין עיבור ללמדנו מלשון שנה תמימה. דה״ה בכ״מ שנחשב שנה שלו הוא תמימה. אבל מעל״ע דנ״ל מימים אינו כן והכי דעת רש״י בנדה דמ״ז ב׳. והכי מוכרח לפרש״י ביבמות דל״ד בשופעות מתוך י״ג ומבואר דלרבי ודאי בכ״מ נחשב מעל״ע שהרי קאמר דתרוייהו מחד קרא נ״ל. מיהו גם לרבי אינו אלא במקום דכתיב שנה וס״ל דנחשב שס״ה ימים כמבואר בר״ה ד״ו ב׳ דגם שנה דקדשים הוא שס״ה יום לרבי. אבל שני גדלות דבן ובת שאינו מפורש בקרא אלא הל״מ די״ג לזכר וי״ב לנקבה ולא מצינו דרבי ס״ל י״ג פעמים שס״ה. אלא מודה דנחשב בשני. לבנה. וא״כ גם רבי ס״ל דאינו מעל״ע לדעת הפוסקים הללו ובאשר הוא עיקר בתורה ביארתי בזה אפס קצה הדברים:

29 והיתה גאלתו וגו׳. אמרו חז״ל במס׳ ערכין שהוא רבית והתורה התירה. ואינו דומה לשדה גאלה שלא אמרו שהוא רבית אחר שגואלה. דשם הוא מנכה עבור השנים שדר בה משא״כ בית אם דר חצי שנה והבעה״ב מחזיר כל מעות המכירה בלי נכייתא ה״ז רבית :

30 ימים תהיה גאולתו. פרש״י שנה שלמה קרוי ימים. אבל בערכין דל״א מבואר דלענין שלא נחשוב למנין עולם למדנו מדכתיב שנת ממכרו ולא של מ״ע. וא״כ ע״כ בא לענין אחר ופליגי רבי וחכמים. רבי מפרש שני ימים א״א לגאול אלא אחר ימים שתהי׳ ביד הקונה אז תהיה גאלתו. וחכמים ס״ל דבא ללמד לחשוב מעת לעת ולא בתחלת הלילה של יום האחרון. ופי׳ ימים שנחשב במנין ימים שהשעות נחשבות בו. וע״ע בסמוך:

30 העמק דבר על ויקרא פתח ↗

כבש בן שנתו. ידוע הדרש בערכין בן שנתו שלו ולא של מנין העולם. וכבר הקשו התוס׳ שם די״ח למ״ל קרא תיפוק ליה מתמידין ומוספין של ר״ה. דאי נימא שנה של מ״ע. לא משכחת תו״מ דמי שנולד לפני ר״ה עברה שנתו. ואם נולד בר״ה ה״ז מחוסר זמן עד שמיני. ומזה העלו בד׳ ל״א דלא צריך אלא לשעות של מעל״ע. ומזה העלו דבכ״ד דתנן שהם בשנים שלהם אינם מעל״ע משעה לשעה אבל באמת לק״מ שהרי בתו״מ באמת לא כתיב רמז ע״ז דפי׳ בן שנה הוא בשנה שלו ולא של מ״ע. ורק ביולדת ובכבש העומר הוא דפירש הכתוב בן שנתו. והיינו משום דבתו״מ היינו יודעים בל״ז וכקו׳ התוס׳. ואדרבה בזה נתיישב הא שלא חש הכתוב לפרש משמעות בן שנה אי בתוך שנה ראשונה או להיפך פי׳ בן שנה שתהי׳ דוקא עברה עליו שנה. וכבר העיר ע״ז הראב״ע כאן וכ׳ שאינו אלא קבלה דפי׳ בתוך שנה. אבל לדברינו למדנו כ״ז מדיוק המקרא דכך פירושו. דאי היה הפי׳ לאחר שעברה עליו שנה א״כ הוצרכנו לבאר גם בתמידין ומוספין שיהיו בשנה שלהם ולא של מנין עולם וכמו שפי׳ הכתוב כאן ובעומר. ולעיל ט׳ ג׳ בחנוכת המשכן דכתיב ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה ג״כ ביארנו מדיוק הלשון דבא ללמדנו שיהיו בני שנתן ולא של מ״ע וא״כ אמאי לא נזכר רמז גם בתו״מ. אלא ע״כ משמעות בני שנה הוא בתוך שנה דוקא. ומש״ה ניחא דבתו״מ לא נצרכנו ללמד דמיירי בשנה שלהם ולא של מ״ע. והא שהעלו בתוס׳ דבכ״ד אינם מעל״ע משעה לשעה עי׳ להלן כ״ה ל׳:

« העמק דבר על ויקרא כ״ה:כ״ח העמק דבר על ויקרא כ״ה:ל׳ »