העמק דבר על ויקרא ט״ו

1 ואמרתם אלהם. כבר נתבאר בריש הספר לשון ואמרת אליהם שהוא הלכות המקובלות בפ׳. והנה לא מצינו בכל פרשיות שבתורה זה הלשון ואמרתם אליהם. רק דברו אל ב״י לאמר. שביאורו שגם אהרן ידבר אותו הפ׳ בע״פ בזה הלשון שאמר משה. אבל ואמרתם אליהם שהוא הלכות ומשניות אינו מן הצורך לכתוב שילמוד אהרן עם ישראל שהרי כל המשניות ותורה שבע״פ חובה על כל רב ללמוד עם תלמידיו. אלא כלפי שקשה לדבר בעניני זיבה וקרי שהוא באברי הזרע שמתפעלים במחשבה והיינו סבורים שיותר טוב למעט הדבור והלמוד בהם. ורק משה הוא מוכרח ללמד לישראל הקבלות שיש לו בע״פ. שלא יאבדו מישראל. אבל אחר שכבר למדם שוב אין המצוה להגות בהם כמצות ת״ת שהמה למצוה אפילו בלי תועלת למעשה ולזכירה מש״ה כתיב בפ׳ זו ואמרתם אליהם. שגם אהרן ילמוד עם ישראל אחר שכבר למד משה בסדר המשנה כמנהגו. וה״ה כל רב לתלמידיו ומשום שבאמת בלמוד התורה אין יוצא רע והיא אילת אהבים ויעלת חן:

2 זב מבשרו. היינו האבר שכולו בשר ולמדנו זה מלשון זב. דאין אבר שיהא זב שלא יהא בו עצם ג״כ ובשר האדם אינו זב וע״כ קאי על האבר הידוע שהוא בשר וזב:

1 רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו. באשר הייתי אומר דהזיבה אינה מטמאת אלא כשהוא זב מאליו. אבל כשמוציא במשמוש היד כמו שמוציאים הרוק בכח האדם אינו טמא מש״ה כתיב דה״ה כשטיפה רר כמו ריר שבפיו. או אפילו כבר הוא יבש ע״פ האמה ואינו ראוי לזוב עוד מכ״מ ה״ה כזב:

2 טומאתו היא. היא הטיפה שראויה היתה לזוב אלא עפ״י סבה לא הספיקה לזוב עד שנתייבשה מעט:

1 והיושב על הכלי וגו׳. במשכב דרך האדם להיות ערום וממילא ה״ה נוגע מש״ה לא כתיב והשוכב על המשכב. דטרם שכב כבר נטמא במגעו. משא״כ במושב מצוי שיהיה לבוש ואינו נטמא משום מגע אלא משום מושב. ולמדין משכב ומושב מהדדי:

1 והנוגע בבשר הזב. מדלא כתיב והנוגע בזב למדנו דאלו כתיב בזב היינו מפרשים שנוגע אפילו כשהוא לבוש בבגדיו והוא נוגע בבגדיו ג״כ מיקרי נוגע בזב. מש״ה כתיב בבשר הזב דיקא. ולא בבגדיו. וע׳ בסמוך י״א:

1 וכי ירוק הזב בטהור. משמע שיהיה מגיע הרוק בו אבל לא בעינן שיהא נוגע בבשרו אלא ה״ה על בגדי הטהור מיקרי שפיר בטהור כמש״כ בסמוך. וטמא משום משא מעינות זב:

1 וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים. מקרא זה קשה משמעותו לפי הפשט. שהרי מגע הזב ממש כבר כתיב והנוגע בבשר הזב. ומה לי שיגע הזב בטהור או הטהור בזב וכפרש״י נדה דמ״ג א׳. ומש״ה אי׳ שם דמיירי בהיסט הזב שהזב מסיט את הטהור ומטמא מה שלא מצינו בכה״ת כולה טומאה כי״ב. והאי מגע הוא היסט. אבל עדיין אינו מובן לפי״ז וידיו לא שטף במים. ונראה דמשמעות אשר יגע בו אפילו בבגדי האדם בשעה שהוא לבוש כמש״כ לעיל. מש״ה התנה הפסוק וידיו לא שטף במים שהזב לא שטף ידיו וסתמן עסקניות הן ומלוכלכות בטיפת זיבה וביחוד זב שמצות בדיקתו תדירה כמו נשים כדאי׳ ר״פ כל היד. וא״כ הרי נפל טיפת זיבה על בגדי הטהור והוא נושאם מש״ה הוא מטמא בגדים . זהו משמעות מקרא מכ״מ יש להבין ממקרא זה היסט הזב ג״כ. ואי כמש״כ אין מדויק לשון וכל אשר וגו׳ דמשמע אפילו כלי כמו בפ׳ חקת וכל אשר יגע בו הטמא יטמא וזה א״א אלא בהיסט הזב. אבל המשך וידיו לא שטף במים. וכבס בגדיו. א״א לפרש אלא כמש״כ. ושתים זו שמענו ממשמעות אותו מקרא וכיב״ז יש הרבה מקראות כמש״כ בפרשת משפטים ובכ״מ:

1 וספר לו. משמעות ספירה אינו בפה אלא במחשבה. וראיה לזה מדכתיב לו. והפי׳ לעצמו שהוא נאמן אלמא דלא מיירי אלא בחשבון ימי טהרה. והא דספירת העומר מצוה למימני בפה אינו אלא מיתורא דקראי כמש״כ בפרשת ראה בס״ד. ומיושב בזה ק׳ התוספות כתובות דע״ב ד״ה וספרה. אמאי אין מברכין על ספירת זיבה. ולדברינו ניחא שעל מצוה שבמחשבה אין מברכין כמש״כ הטור א״ח סימן תל״ב:

1 לפני ה׳ מזובו. כבר פירשנו לעיל י״ד י״ט דבא ללמד שאינו יוצא בשתי תורים אלו חיוב אחר של קרבן עו״י. והדרש במגילה ידוע:

1 את כל בשרו. שינה הכתוב בלשון ממה שכתוב בזב את בשרו. והרי גם בזב דבעינן מים חיים אינה מועלת הטבילה כ״א את כל בשרו. אלא מכאן יצא הדרש מים שכל גופו עולה בהן. פי׳ לא שיהא מתכסה בהן ואם כן היה אפשר דסגי בשעור פחות מארבעים סאה ותלי׳ באופן הטבילה אם בעמידה או בישיבה. אבל במקוה בעינן שיהא עולה כל גוש כשהוא עומד. והוא כשעור קומה ורוחב אדם דהיינו אמה על אמה ברום ג״א. וחז״ל הוסיפו לבאר לא שבעינן שיטבול ממש בדרך עלייתו אלא בעינן שיעור כמו שהיה טובל בדרך עלייתו. ומש״ה פירשו דשיעור מקוה מ׳ סאה. זהו פי׳ הראב״ד בס׳ בעלי הנפש. וע׳ מש״כ בהע״ש סי׳ צ״ו אות י״ג:

1 אשר ישכב. לא כתיב אשר יבוא עליה. או יבעלנה. דביאה ובעילה לא כתיב אלא בבעל שבא בתוך שלו. אבל שכיבה כתיב גם באיש זר:

1 וכל הנוגע בה. לא באדם מיירי דא״כ היה לכתוב יכבס בגדיו אלא בכלים מיירי. ובאשר דרך האשה לשמש בכלי בית יותר מאיש מש״ה כתיב בנדה דכל כלי שהיא משמשת בם ודרך ליגע בה יטמא עד הערב:

1 וכל הנוגע בכל כלי וגו׳. כאן לא כתיב כמו בזב והיושב על הכלי וגו׳ משום שהוא מבואר במקרא הסמוך:

1 ואם על המשכב הוא. כלפי דחדשה תורה בנדה טומאת בא על הנדה במקרא הסמוך שיהא נחשב לטומאה היוצא מגופו כמעט כנדה עצמה. בשני דברים היינו לטומאת שבעה. ושיהא עושה מו״מ בלי מגע. אלא שאינו חמור כמו נדה עצמה. הא מיהא מטמא משכב וס״ד דה״ה אם הוא על המשכב עמה במטה אפילו לא בא עליה. או אפילו יושב עמה ביחד. מש״ה פירש הכתוב אם רק על המשכב הוא שעלה על מטתה:

2 או על הכלי אשר היא יושבת עליו. הוא יושב מכ״מ אינו טמא רק בנגעו בו. ולא במשכב ומושב:

3 עד הערב. ולא שבעה. והאי יטמא קאי אלמעלה ואלמטה. כמו דכתיב בנגעו בו יטמא. יטמא עד הערב. היינו שאין דבר ניטמא ממנו אלא במגעו והוא יטמא עד הערב ולא יותר. זהו פשט המקרא והדרש ידוע:

1 או כי תזוב על נדתה. פי׳ הרמב״ם בהל׳ א״ב פ״ו הי״ז שאם ראתה שלשה ימים סמוך לנדתה ה״ה זבה עכ״ל. וביארנו בהע״ש שאי׳ פ״ו אות ד׳ דקמ״ל דאף ע״ג שעדיין לא כלו שבעה ימי נדותה כגון שראתה התחלת נדותה ביום השביעי משבעה ימים שבין ימי זיבה לזיבה וא״כ נמשך טומאת נדתה בתוך י״א ימי זיבה. וס״ד אשר כל עוד שלא נטהרה מנדתה אינה נעשית זבה וכאשר כן הוא באמת דעת ר״ע. אבל כ״ז אינו לראב״ע דס״ל י״א שבין נדה לנדה הל״מ ולא מדיוק מקרא זה א״כ אתי האי קרא לפרש דזיבה חלה בתוך ימי נדותה. ושם הארכנו יותר:

1 והביאה אותם. והביאה מלרע והוא זרה כמש״כ הראב״ע. ומשמעות זרות זה ללמדנו שמביאה אחר כן וכמש״כ בספר שמות כ׳ ל״ג. והפי׳ שאין ההכרח להביא החטאת והעולה יחד אלא אם אין לה אלא אחד מביאה חטאת ואח״כ תביא השני לעולה ומש״ה כתיב כאן ועשה הכהן את האחד חטאת. ולא כמו שכתוב בזב אחד חטאת דשם מיירי שמביא שניהם יחד וכלשון המקרא ועשה אותם הכהן וגו׳ מש״ה אחד חטאת והאחד המובחר לעולה. אבל כאן מיירי שמביאה בפ״ע מש״ה יש להיות גם החטאת מן המובחר גם העולה ע״כ כתיב האחד חטאת. והנה תנן במס׳ קנין והובא בכ״מ האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה והרי זה הדין ג״כ בזב ואמאי נשנה בנקבה אלא משום שמקור זה הדין למדנו מפ׳ זבה. וע׳ בס׳ במדבר ח׳ י״ב:

1 מזוב טמאתה. כבר נתבאר דבא ללמדנו שאינו עולה לחיוב אחר:

1 והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו וגו׳. הדרש ידוע דבא להפריש מאשה סמוך לוסת. אבל אינו מדויק לפי״ז מאי ולא ימותו וגו׳ דקאי על טומאת מקדש. ולפי הפשט קאי גם אזהרה והזרתם וגו׳ וגם אזהרה ולא ימותו וגו׳ בביאת אשה סמוך לוסת שקרוב לבא לחיוב כרת שלא יהא נזהר בפרישתו ממנה אם תהא נטמאת בשעת תשמיש. והא דכתיב בטמאם את משכני אשר בתוכם. היינו האדם עצמו שהוא משכן לשכינה מצד שהוא צלם אלהים. וכאשר בועל נדה נעשה כטומאה היוצא מגופו ולא כמגע נדה שאינו אלא טומאת מגע מבחוץ. מש״ה קאמר שלא יבא למכשול בטמאם את משכני אשר בתוכם. שתהא נטמאת בשעת מעשה וממילא יהא גם הוא נטמא טומאת הגוף. וזה יהא גורם שלא יהי׳ נזהר לפרוש באבר מת דטומאת הגוף שעשה מוסיף לו טומאה ואיסור כרת כדרך שאמרו חז״ל המטמא עצמו מלמטה מטמאין אותו מלמעלה והבא ליטמא פותחין לו מש״ה תהא הסבה גורמת שלא יהי׳ נזהר באיסור כרת שלפניו:

1 ולאיש אשר ישכב עם טמאה. יש לדעת דפעם כתיב בעילת אשה בלשון אותה. ופעם כתיב בלשון עמה. וההפרש הוא אם הוא ברצונה ובדעה אחת עמו כתיב עמה. ואם הוא בע״כ כתיב אותה. מש״ה בדינה ובתמר אחות אמנון כתיב וישכב אותה. שהיו בע״כ. ובאשת פוטיפר כתיב שכבה עמי. והנה לעיל בפסוק י״ח כתיב כי ישכב איש אותה שכבת וגו׳ אפילו בע״כ. וכמו דבבע״ק כתיב כי תצא ממנו דמשמע אפילו באונס כך כתיב באשה דאפילו בעלה באונס צריכה טבילה. ואח״כ בביאת זבה כתיב ואם שכב ישכב אותה. משום דדרך האשה בשעת זיבתה איננה מקבלת תשה״מ כמש״כ ר״ת תזריע מש״ה כתיב אותה. וכאן כתיב עם טמאה לאשמעינן דה״ה אם כבר פסקה לראות זיבה אלא שלא טבלה וא״כ אע״ג שאינה זבה מכ״מ היא טמאה טומאת זבה. והיא מקבלת תשמיש ברצון ג״כ הוא עולה עמה בטומאת שבעה ובמו״מ. וע׳ מש״כ בס׳ שמות פ׳ משפטים עה״פ כל שכב עם בהמה ובס׳ במדבר ה׳ י״ג. ובס׳ דברים כ״ב כ״ח: