העמק דבר על ויקרא ג׳

1 אם זכר אם נקבה. זכר או נקבה מיבעי. וכבר יש ע״ז דרשות חז״ל ועוד לאלוה מילין אמאי דייק זה הלשון דוקא גבי בקר ולא בצאן. ויש עוד דיוק בלשון המקרא דבבקר כתיב מתחלה תמים יקריבנו לפני ה׳ דמשמעו בבהמ״ק. ובצאן כתיב תחלה תמים יקריבנו ואח״כ כתיב והקריב אותו לפני ה׳. והנה כבר נתבאר דהקדש מיקרי הקרבה ג״כ. ואי׳ במס׳ פסחים פ׳ אלו דברים שאמרו על הלל מעולם לא מעל אדם בעולתו שהוא מביא עולתו לעזרה ומקדישו. ודייק דוקא עולה שמועלין בו ולא שלמים שאף על גב דאסורה בהנאה מה״ת מכל מקום כיון שאין בו אזהרה דמעילה לית לן בה . איברא כ״ז בצאן שאין עבודה מצוי בו מש״ה אין חשש להקדיש מבע״י. וגיזה אין דרך לגוז אלא הבעלים והוא יודע שהקדיש ונזהר בו. אבל בקר דמצוי בו עבודה וכתיב לא תעבוד בבכור שורך מאי נ״מ בין עולה לשלמים מש״ה בבקר כתיב מתחלה יקריבנו לפני ה׳ היינו בעזרה יקדישנו משא״כ בצאן תחלה יקדישנו בכ״מ. ואח״כ להקריב אותו לפני ה׳. אכן גם בבקר אין הקפד להקדישו בעזרה אלא במי שהוא בר עבודה ורגיל לכך וזה תלוי בטבע השוורים והפרות לפי המקום אם חורשין בשוורים או בפרות. מש״ה כתיב אם זכר אם נקבה אם קרוב להכשל בעבודה יקריבנו לפני ה׳:

1 פתח אהל מועד. מזה דרשו ריש מס׳ עירובין דשלמים ששחטן לפני פתיחת דלתות ההיכל פסול. ופירש״י בזבחים דס״א א׳ דדוקא שלמים כך הוא ולא עולה. והתוס׳ הקשו מדתנן במס׳ תמיד לא היה השוחט שוחט עד ששומע שער הגדול שנפתח. ולק״מ דהתם הוא משום כדי להסמיך זריקה לשחיטה וזריקה ודאי מעכב פתח אהל מועד. משא״כ במשכן שהיה רק פרכת המסך והיה אפשר לעשות הפתיחה בין שחיטה לזריקה. וגם בבהמ״ק כשר אם לא נפתח פתח ההיכל בשעת שחיטה. ויש להתבונן מ״ש שלמים דחמור בזה מעולה. ונראה משום דעולה טעונה צפון המזבח וא״כ ניכר בזה שהוא שחיטת קדשים וסכין מקדשו כדאי׳ במנחות דק״א משא״כ שלמים שאין קפידא מש״ה בעינן דוקא פתח א״מ. ומזה הוכחה דגם עולת בקר טעונה צפון כדעת חז״ל:

1 ואת כל החלב אשר על הקרב. במשמעות אשר על הקרב רבו דעות הראשונים ומבואר בהע״ש שאילתא ס״ח:

1 לזבח שלמים לה׳. כ״ז מיותר שהרי מיירי בתחלת הפרשה בשלמים ואם זבח שלמים קרבנו. ומזה יצא הדרש בזבחים דף ח׳ דבר הבא מן הצאן יהא לזבח שלמים. היינו מותר הפסח קרב שלמים. ובזה מדויק עוד הא דכתיב כאן לה׳ ולא כמו בראש הפרשה. אלא ללמדנו שאפילו בהיות ישראל במדבר ויבואר להלן בפ׳ אחרי ובס׳ דברים פ׳ ראה. שהיו רשאין אז להביא שלמים להיות לחמם לנפשם היינו כדי שיהיו רשאין לאכול בשר שנאסר אז שחיטת חולין לכ״ע כמבואר שם. מש״ה דייק הכתוב כאן דמותר הפסח קרב דוקא שלמים לה׳. שיהא הבשר נאכל משלחן גבוה כמו שהיה הפסח עצמו:

1 אם כשב. כבר הבאנו דרשת חז״ל בתורת כהנים והובא בפסחים דצ״ו אם כשב לרבות את הפסח לאליה. ופרש״י משום שלא נזכר בפסח הקטרת האימורין זולת מקרא ואת חלבם תקטיר. ולכאורה ק׳ א״כ בכור ומעשר נמי. ואמאי נקיט פסח ביחוד. ולפי דברינו לעיל א׳ י׳ דסתם כשבים משמעו גדולים דסתמם יותר מב״ש וא״כ ה״א דפסח א״א לרבות באם כשב מש״ה העלו חז״ל דאפילו פסח נתרבה. דאף על גב שהוא ב״ש מכ״מ אפשר לכוללם בשם כשב אם הוא גדול כמש״כ לעיל. מכש״כ בכור ומעשר:

1 חלבו האליה תמימה. הלשון אינו מדויק. והנה הרמב״ן האריך והעלה דשם חלב לא שייך אלא באסור לאכילה. והמותר נקרא שומן. ויישב בדוחק כל המקראות המורות להיפך כמו ואכלו את חלב הארץ ועוד. אבל לפי הפשט להיפך דכל שומן נקרא חלב כמו בלשון חכמים. חלב טהור חלב טמא. ומה שהכריח הרמב״ן מהא שאין כל שומן נאסר בכתפות ובצדדין. ברור שאינו נאסר אלא חלב הקרב למזבח לאפוקי חלב שאינו קרב ולאפוקי הקרב שאינו חלב כמו יותרת הכבד וכליות. והא דחלב דד הטחול אסור אע״ג שאינו קרב היא משום חבור לחלב האסור כפרש״י חולין דצ״ג א׳ ד״ה חות כו׳ שהוא מחובר לכרס ולחלב. והא שהוכיח הרמב״ן עוד מדכתיב במלואים החלב והאליה אלמא דאליה אינו חלב. ופי׳ חלבו האליה תמימה היינו החלב העליון שמחובר לאליה וכ״ז אינו לפי הפשט. וכמש״כ בפ׳ תצוה דא״א לפרש החלב והאליה חלב הדקין וכדומה דא״כ למאי כתיב ביחוד גבי איל. אלא חלב האליה היינו התלוי בקצה האליה. ושם ביארנו דמשום שהיה מילואים אין הדבר זר שיהא האליה קרב אפילו בלי החלב שבו משום שגם שוק הימין קרב מעין עולה מש״ה כתיב החלב בפ״ע והאליה בפ״ע. אבל כאן היתה הדעת נותנת שלא תהי׳ האליה קרב כמו אליה של בקר ועז. אלא משום דהאליה של כבש יש בה שומן שנקרא חלב קרב האליה ג״כ כדי שיהא תמימה. וכדאיתא ביומא די״ז ב׳ דלאו אורח ארעא בפרוסה. והכי איתא בירושלמי דמאי והובא בתוס׳ חולין ד״ו. והיינו שפי׳ הכתוב חלבו האליה תמימה. משום חלב שעל האליה קרב האליה תמימה והא שמותר באכילה אע״ג שהוא חלב הקרב כבר דרשו חז״ל שאין אסור אלא הקרב בשור וכשב ועז:

1 והקטירו הכהן. לפי הפשט משמעו אחד מכל החלבים ג״כ כשר מש״ה לא כתיב ריח ניחוח שכיון שנחסר אף על גב שאינו לעיכובא מכ״מ אינו לריח ניחוח: